כלי חמדה (לניאדו)/בראשית/יג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

כלי חמדה (לניאדו) בראשית יג

סדר חיי שרה שני

יבאר שההשגחה מתחלקת לשלשה חלקים: השגחה כוללת בסוגים והיא השגחתו ית' באומות העולם יפקוד ה' וישגיח על צבא המרום במרום, והחלק השני השגחת ישראל בהם בפרטות, והחלק השלישי השרידים אשר ה' קורא יושגחו בעין ה' אלהיהם.

(בראשית רבה ס, א): ויאמר ה' אלהי אדוני אברהם (בראשית כד, יב). מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו (ישעיה נ, י). אמר מי בכם ירא ה' זה אברהם, שומע בקול עבדו אשר שמע הב"ה בקולו של עבדו, אשר הלך חשכים שבא מאספמיא וחברותיה ולא היה יודע היכן, כאדם שהוא שרוי בחשך ואין נוגה לו, ומי היה מאיר לו הב"ה בכל מקום שהיה הולך יבטח בה' וישען באלהיו, ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט, ח). עכל"ה.

כמו שנבדלו כללות עם בני ישראל משאר האומות להיות אז עיני פני השגחתו ית' על בני ישראל יותר פרטית מהשגחתו בכל שאר האומות אשר השגחתו בהם דרך כלל, ככה תבדל ההשגחה בין השרידים אשר הש"י קורא ויראי ה' ואוהביו, כל אחד לפי מעלתו יובדל כל שארית בני ישראל, כי ההשגחה בפרטים הנזכרים תהיה יותר פרטי פרטית, ועל דרך זה פירש אבא מארי ז"ל בדרושיו ענין נכון מאד בתשובת שאלה אחת ששואל, והיא מה טעם באה מצות ראיה משולשת בתורה, אחת בפ' משפטים, שנית בפ' תשא, שלישית בסוף פרשת ראה. גם דקדק ז"ל השינוי לשון שבראשונה אומר את פני האדון ה' (שמות כג, יז). ובפ' תשא אומר את פני האדון ה' אלהי ישראל (שמות לד, כג). ובפ' ראה אומר את פני ה' אלהיך (דברים טז, טז). ופירש הוא ז"ל כי הפסוק הראשון בא אחר ענין וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים, ודעלך שנאוי לחברך לא תעביד, ועוד שלו הונח שהגר הזה אינו נחשב כישראל מ"מ הרי הוא תחת השגחת ה' הכוללת בכל הנמצאים, וזהו שסמך ואמר שלש פעמים וכו' את פני האדון ה' סתם כי הוא אדון הכל. אמנם כנגד ההשגחה הפרטית שבישראל עליה אמר את פני האדון ה' אלהי ישראל, שלפי שהוזכר שם בפרשת תשא ענין העגל שעשו לאמצעי, לזה אמר שאין צורך לאמצעי בינם ובין ה' כי האדון ה' אלהי ישראל הוא משגיח בפרטות בהם בלי אמצעי. והכתוב השלישי הכריע על המין השלישי השגחה פרטית אשר באומה יחידי סגולה, ועליה אמר את פני ה' אלהיך על היחיד מומחה תם וישר שמייחד הב"ה אלהותו עליו, וסמיכות הפרשה מורה על זה לפי שהזכיר למעלה בסמוך החזיק ביד הלוי והגר והיתום והאלמנה, כי אולי אותו הלוי והגר הוא ירא ה' וישגיח ה' בו בפרטי פרטות עכ"ל. ולע"ד אוסיף נופך משלי ואומר כי בשתי החלוקות הראשונות באו בשני הכתובים תיבת האדון, לא כן בכתוב השלישי המדבר בחלוקת האיש השלם וההשגחה הפרטית שמשגיח בו הוא ית' עד שלא יתנהג עמו בשררה ואדנות, כי צדיק מושל יראת אלקים, והב"ה גוזר גזירה רעה והצדיק מבטלה, ולכן לא הזכיר האדון אלא את פני ה' אלקיך. עלה בידינו שלשה מיני השגחות: כוללת ופרטית ופרטי פרטית. ועל זה נ"ל שאמר דוד המלך ע"ה אשרי הגוי אשר ה' אלהיו העם בחר לנחלה לו, עם הכתובים הבאים כאחד אחרי זה, ולבוא אל הכוונה נדקדק אומרו משמים הביט ה' ראה וכו' (תהלים לג, יג). הבטה וראיה כפל הענין, ושילש ממכון שבתו השגיח וכו', אלא שבמקום שמים שינה ואמר ממכון שבתו גם אומרו היוצר יחד לבם אין לו הבנה, גם אומרו אין המלך נושע ברוב חיל פשוט הוא, ולא עוד אלא שאמר זו ואין צריך לומר זו, דהשתא אין המלך נושע ברוב חיל גבור לא כ"ש שלא ינצל ברוב כח. גם אומרו להציל ממות וכו', אמר החביב או ההצלה ממות או החיות ברעב. הביאור במה שקדם שהאומה ישראלית נתחלקה לפרטיים כל איש מאישיה לפי עבודתו יותן נחלתו בהשגחת ה', ועל זה אמר אשרי הגוי הם ישראל גוי אחד אשר ה' אלהיו, ויותר מאושר העם והם השרידים אשר ה' קורא אותם ובחר לנחלה לו בפרט. או אפשר שאמר הגוי במשמעו ואפילו מהאומות אשרי הגוי אשר ה' אלהיו שזכו להכירו לאלוה להם, אמנם העם הנבחר לנחלה לו והם ישראל העם אשר בחר בנו מכל הגוים לנחלה לו עאכ"ו שמאושר. ולכלהו פירושי מבאר ההבדל ואומר משמים הביט ה' ראה וכו', הכוונה כי נבדלו בני אדם והם היו הגוים הרשעי' המכונים בבני אדם, יען שהם אינם אדם אלא בדמות פני אדם או שדומים לאדם הראשון שדמה כאדם עברו ברית וזה יחייב שלא יביט ה' בהם בעצם וראשונה אלא השניות כאדם שאינו רוצה להסתכל בפני אויבו אלא מסתכל בזולתו ואגב אורחיה מסתכל בזה האויב, והוא ע"ד לולי פני יהושפט אני נושא אם אביט אליך ואם אראך (מ"ב ג, יד). ז"ש משמים הביט ה' כמביט אל ענין אחר ואגב אורחיה ראה אל כל בני האדם, והוא משל נאות אל קלישות ההשגחה בהם והיותה כוללת כמו שאמר אל כל בני האדם, שתיבת את כל מורה על היות ראיה כללית, גם הבדיל והורע כח השגחה זו שבכלל העולם שאין משגיח בהם רק דרך מקרה, כמו בחשוב אפילו בפחות שבאומות נאמר בו ויקר אלהים אל בלעם. ז"ש משמים הביט לא ממכון שבתו רק עראי משמים הביט ה' כו'. לא כן בצדיקים שאמר ממכון שבתו ממש, ממכון שבתו בנחת רוח כמשתעשע בנחת ולא בצער בישוב ובהשגחה פרטית יותר, ז"ש השגיח ולא אמר הביט או ראה אלא השגיח אל כל יושבי הארץ, כי באמת השרידים אשר ה' קורא הן הם יושבי הארץ שעוסקים תמיד בישוב הארץ במעשיהם הטובים, עליהם משגיח הש"י בפרטות כאמור. היוצר וכו'. המפרשים פירשו הפסוק הזה מקושר עם הקודם, שהכוונה ממכון שבתו השגיח היוצר ית', וראה לבם יחד והוא מבין ג"כ אל כל מעשיהם. ואני אומר שהכוונה ע"ד מה שאחז"ל (ב"ר ט, ג) בכתוב כי אין מלה בלשוני הן ה' ידעת כולה (תהלים קלט, ד). שהכוונה קודם שידע הנער לדבר אפילו מלה אחת אין בלשונו לארש בה שום דיבור, שמאז ידע הב"ה כל הטוב והרע שעתיד לדבר כשידבר בלשונו עד סופו. ועל דרך זה אמר בלב כי מעת שיצר הב"ה הלב יחד בתכיפות ליצירתו יודע כל מחשבותיו בעת הוצר הלב ע"ד בטרם אצרך בבטן וכו'. ז"ש היוצר וכו' כאלו הפוך היוצר לבם יחד המבין אל כל מעשיהם, כלומר תכף ויחד ליצירה מבין הב"ה כל מעשיהם, באופן שהכלל העולה הוא שהכל תלוי בהשגחתו ית', ובסדר (...) פירשתי ענין נחמד בזה עיין עליו, ומזה ימשך כשהמלך ישראל החסיד לא יבטח ברוב חילו להיות נושע אלא מלך ישראל נושע בה', ז"ש אין המלך נושע ברוב חיל אז ינצח המלחמה שלא יהיה שריד לאויביו ולא פליט ואפילו הגבור לא ינצל אפילו שיש לו רב כח מכיון שהמלך לא היה נושע ברב חיל אלא שקר הסוס וכו', כי המלך מאמין ששקר הסוס לתשועה, ואדרבא לפעמים ברוב חילו לא ימלט שרוב החיל שבו גורם לסמוך אדוניו עליו ויבגוד בו: באופן שהכל הוא בהשגחתו ית', ז"ש הנה עין ה' אל יראיו (תהלים לג, יח), וכמו שפי' הרב בעל עקדה ז"ל שדרך מורי החצים להכניס עין בעין, והיא ההשקפה הנכונה לבלתי החטיא אל השערה, ז"ש הנה עין ה' אל יראיו, והוא סיוע למה שזכרנו היות פרטי פרטות ההשגחה ביראי ה' וחושבי שמו. או אפשר שאמר הנה עין ה' אל יראיו ולא אמר עיני לומר שאינו משגיח רק בעין א', ע"ד שמאל דוחה וימין מקרבת. ז"ש הנה עין ה' אל יראיו וכו', וזה לא תעלה על דעתך שהוא לחובתם, שמהראוי היה להיות עיני ה' בם כי אדרבא האלהים חשבה לטובה שלא להטיב להם רק בעין א' כדי להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב, כלומר ע"י הרעב והצער שהם מצטערי', לא כן אם הב"ה היה משגיח בהם להטיב להם בשני העינים, דעין ה' אל יראיו עין אחד לבד כדי שיצטערו קצת ברעב וכיוצא כדי שיהיה תמורת מות, והוא ממש ע"ד ברעב פדך ממות, כלומר בזכות צער הרעב פדך ממות, ככה אמר כאן להציל ממות נפשם, שהם שלילת המות בחיי העה"ז ולחיותם ממש החיים האמתיים בעולם הבא, וכל זה ברעב כלומר באמצעו' הרעב יזכו לשני מיני החיים, ולזה לא היה כי אם השגחת עין ה' א' ולא שנים כאמור. באופן שהב"ה ית' משגיח דרך כלל, כמ"ש ראה את כל בני האדם. אמנם בשרידים משגיח יותר בפרטות, וזהו שאמר במזמור קל"ח. לדוד אודך בכל לבי וכו' אשתחוה וכו' יודוך ה' כל מלכי ארץ וכו' וישירו בדרכי ה' וכו'. וראוי להבין השייכות לאומרו יודוך ה' וכו' עם הפסוקי' אשר אחריו, גם אומרו כי גדול כבוד ה' פשיטא, ואיך נותן טוב טעם לשישירו בדרכי ה' כי גדול כבוד ה', גם אומרו על אף אויבי אין לו הבנה עד שיש מי שפירשו כמו הפוך וכאלו אמר אף על אויבי תשלח וכו'. והראב"ע פירש על אף אויבי כלומר על אפם שלא בטובתם ולהכעיסם תשליך ידיך להצילני ותאחזני ימינך, גם צריך להבין תשלח ידיך וכו', והיה ראוי להקדים תושיעני ימינך ואחר כך תשלח ידיך כי הימין קודמת במעלה בכל מקום. ונ"ל כי רצה להוכיח איך השגחת ה' בשפלים וכפי מעשיהם ככה תהיה ההשגחה שמשגיח בצדיקים היא פרטית ובעצם וראשונה, אמנם ברשעים היא בשניות, וכמו שאמר משמי' הביט ה' ואחר כך ראה את כל בני האדם: ולזה פתח ואמר לדוד אודך וכו', פשטיה דקרא הכי קאמר כאשר אני אודך בכל לבי לב שלם נגד אלהים, כלומר אפילו לפני מדת הדין אזמרך כי לא אירא מהקטרוג כי בכל לבי אני מודה ומשבח, אמנם לפי הדרוש שלנו אמר כי הוא מברך להב"ה על כל מדה ומדה שהוא מודד לו, דאפילו על הרעה מברך מעין הטובה, והטעם הנכון הוא כי הוא משתעשע על היותו נגד אלהים והשגחתו הן לטוב הן למוטב, ז"ש אודך בכל לבי לב שלם ונפש חפצה, והטעם שאני איני מבחין בהודאה היו' הבא עלי טוב או רע, אלא על היותי נגד אלהי' והשגחתו לבד הוא שאני מודה, ולזה יתחייב להודות על הרעה מעין הטובה מצד היותי מושגח מאתו ית' ויתעלה. וביאר הענין ואמר כי כשהב"ה מטיב עמו יודע שהוא על צד החסד, אמנם הרע הבא עליו כדאי הוא לו ויותר והדין אמת, ז"ש אשתחוה אל היכל קדשך כנגד מדת פורענות כי בהשתחויתי שם מורה ברמז שממך הכל ולא אודה שמך בפי' כי אין לכנותו על הפורענות כמ"ש חז"ל, ולחשך קרא לילה. שאין הב"ה מכנה שמו על הרעה: אמנם על מדת הטוב אודה שמך בפרטות ששמו ית' ראוי לכנותו על הטובה, כמו שנאמר ויקרא אלהים לאור יום. ולבאר זה פתח במאי דסליק מיניה דהיינו ואודה שמך על חסדך, והיא מדת הטוב שאיננו כי אם על צד החסד, וכנגד אשתחוה וכו' דפתח קרא דהיינו מדת פורענות, על אמתך כי דינך אמת בלי עול: והנה הגדלת על כל שמך הטוב אמרתך, ביום קראתי ותענני כי דרשינן סמוכים המקראות, והכוונה כשתענני באמרתך בו ביום אשר קראתי אז תרהיבני בנפשי עוז ותעצומות שאני מושגח ממך, והרי הענייה שעניתני כאלו דברת ובאה אלי אמרתך, וגדולה היא אלי על כל שמך ר"ל על כל החסדים שמורה שמך זה עולה על כולם, כי ימשך מזה קדוש הש"י שיודוך ה' כל מלכי ארץ, שהרי הוא כאלו שמעו אמרי פיך בשעה שעניתני, ואף כי אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם, ומעתה כל מלכי ארץ יודוך וכו' וישירו בדרכי ה' והשירה היא שיאמרו שאיננו חסרון כבוד בחוקו ית' שישגיח בשפלי' אלא ישירו בדרכי ה' כי גדול כבוד ה', לומר ולהאמין שעם היות כי רם ה' עכ"ז ושפל יראה זהו כבודו, נמצאו הכתובים מקושרי' כי גדול כבוד ה' כשיאמר עליו כי רם ושפל כו', והאיש הגבוה בגודל לבו הב"ה יכניעהו, ה' ממרחק ר"ל מהתרחק מהם ימשך להם הפורענות, כי כן ראוי להתגאות עמהם כיון שהם גאים, וע"ד מה שפירשו גבי וברוב גאונך תהרוס קמיך. שהב"ה ע"י התגאות ושמסלק השגחתו מהם בזה הורס קמיו, כי כיון שהוא מסתלק ומסתיר פניו מיד החרון משתלח, שאין השגחתו ית' מעכבתה, ז"ש תשלח חרונך יאכלמו כקש ממילא ומאליהן הם מתמעטי', מעתה אחרי אשר השגחתך מפורטת, כי בטוח אני שאם אלך בקרב צרה תחייני על אפם של אויבי הכופרים השגחתך תשלח ידיך להושיעני, ז"ש על אף אויבי ר"ל על אפם של אויבי הרוצים להרגני, לז"א על אף אויבי המכחישי' ההשגחה אתה תשלח ידיך ותושיעני וכו'. או אמר על אף וחימה ויסורים שיש לאויבי, כלומר שבא עליהם מידך על אותו אף תוסיף ותשלח ידיך דהיינו הדין, יד ה' הויה ובייא חימה על חימה ושבר על שברם, ותשאר ימינך לי לבדי ותושיעני ימינך, כי היד שמאל נותנה על אומות העולם עובדי כו"ם, ואויבי מהימין תושיעני בה, מעתה אחלה שאתה ה' גמור בעדי, ענין זה הדרוש לעזרני על דבר כבוד שמך והשגחתך שאתה ה' חסדך לעולם תתמיד בהתמדת חסדך, והיינו ומעשה ידיך אשר בראתם אל תרף אלא תחזיק בידי ברואיך תמיד בהשגחתך בהם בלי רפיון. או אמר חסדך לעולם, כלומר חסדך עם העולם הן בבריאתו על צד החסד הן בקיומו, ולכן מעשה ידיך אל תרף מהם מהשגיח עליהם כדי שיתברר לכל מה שהונח היות השגחתך בשפלים. ואפשר שאמר יודוך ה' כל מלכי ארץ כמשמעו, אמרי פיך כי המלכי ארץ הודו אל הב"ה כששמעו כבד את אביך וכו'. וכמ"ש חז"ל מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך עיין עליהם. כי בודאי מזה תוכר ענותנותו ית' ושהוא משגיח בשפלים אחר שחזר אחר כבוד אב ואם, ז"ש יודוך וכו' וישירו בדרכי ה' כי מתוך אמרי פיו של הב"ה לכל הפירושים שפי' יתאמת להם כי גדול כבוד ה' בשנאמר כי רם ה' ושפל יראה, כבוד הוא כלפי מעלה ולא בזוי כמו שאמרו הגוים רם על כל גוים ה' על השמים כבודו הוא כבודו שישגיח ולא בארץ, אלא אדרבא זהו גדול כבודו כי רם ה' ושפל יראה שישגיח בשפלי' תפארת הוא לו ותהלה, וזה נתברר מתוך אומרו כבד את אביך כו' ששפל יראה ומהפך בזכותם וכבודם. ובזה יתיישב משחז"ל שבכל מקום שהזכיר גאותו ית' שם נאמר ענותנותו, כי יקשה מאד בעיני כי מדת הגאוה איננה מגונה כי אם בבן אדם שאין ראוי להתגאות, והוא בא מטפה סרוחה וסופו רמה ותולעה, אמנם הוא ית' גאות לבש וגאה גאה כי לו יאתה, א"כ מה צריך להזכיר את ענותנותו במקום שהזכיר גאותו. איברא דהוא ית' עושה לפנים משורת הדין ואת אשר יאהב ויעשה יוכיח את זולתו שיעשנו, ולכן יקיים בו מצות הענוה ואחר כך יהיה נאה דורש עליה, זהו לפי פשט המאמר אבל אפשר לומר עוד שמעיקר גאותו וכבודו הוא שעם היותו רם ונשא שעכ"ז אל זה יביט אל עני ונכה רוח זהו רוממותו ונשיאותו, ולזה בכל מקום שמזכיר גאותו סמיך ליה שמביט אל השפלים כי הוא מתגאה בזה ומתרומם: וזהו כי רם ה' ושפל יראה, ששפל יראה בכלל תואר רוממותו וגאותו, ואמר וגבוה ממרחק יידע להבחין בין ההשגחה שמשגיח ה' בצדיק או ברשע, ואמר כי השפל יראהו ממש ה', ז"ש ושפל יראה, והוא החסיד שפל ועניו, אמנם הרשע הגבוה יגאה וגאון ודרך רע כשהב"ה משגיח בו לשברו ולהכניעו ולהשפילו לא יהיה בדרך קרוב אלא ממרחק ידע, כמו ויודע את אנשי סוכות. כלומר ממרחק וכאלו איננו חפץ לראותו אף על פי שהכל בהשגחתו ית' מ"מ ההבדל רב ביניהם שהשפל יראה ממש בעצם, והגבוה לבב ממרחק ישברהו הב"ה. או אפשר שהגבוה כשמשבר הב"ה את גבהו הוא בשב ואל תעשה בהתרחקו והסתלקו ממנו תכף ידע הוא מעצמו, וז"ש יידע כאלו הוא שבור מעצמו, והוא ע"ד מה שפי' בפסוק וברוב גאונך תהרוס קמיך. וכדלעיל בסמוך, שבהסתלקותו ית' ברוב גאונו מהשגיח בשפלים מיד אומללו כחציר ונהרסו, אם אלך וכו'. מעתה כיון שהב"ה משגיח לא אירא מרבבות עם אשר סביב שתו עלי, ואני הולך ממש בקרב צרה, שהצרה עוטרת אותי מכל צד ופנה עד שאני בקרבה ממש, עכ"ז לבי בטוח בך שתחייני, ומלבד האף וחימה שיש לך על אויבי תוסיף לשפוך עליהם זעמך המעותד לבא עלי, זהו שאמר על אף אויבי תשלח מאצלי אליהם ידיך הדין, כמו הנה יד ה' הויה (שמות ט ג). ואח"כ בהסתלק ידיך השמאל, והוא כינוי אל הדין כאמור, תכף יבואוני רחמיך ותאחזני ימינך, והוא ממש ע"ד אם שנותי ברק חרבי וכו' אשיב נקם לצרי וכו' (דברים לב מא). וכדפירש רש"י ז"ל ומסיים הדרוש ואומר ה' יגמור בעדי. כלומר המתחיל במצוה אומרים לו גמור, ואחר שהתחיל ביום קראתי, שענה אותי הוא יגמור בעדי תמיד להחייני אם אלך בקרב צרה, כי בזה יתאמת האמת שאתה ה' חסדך תמיד, ולעולם שאתה משגיח במעשה ידיך ואל תרף מהם רגע קטן אלא כולם אחוזי השגחתך, ובזה נבוא אל כוונת מ"ש חז"ל, והובא בילקוט בפסוק ויאמר אך עמי המה. דרש ר' אלעזר בר' יוסי וכי לא היה גלוי לפניו שהם עתידי' לשקר, ת"ל אך. גלוי היה לפניו שהם עתידים לשקר, ומה ת"ל ויהי להם למושיע. לא הושיען כבני אדם שעתידים לשקר אלא כבני אדם שאין עתידים לבגוד בו עולמים. וכן הוא אומר ויפתוהו בפיהם ובשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו. וכן הוא אומר אענך בסתר רעם אבחנך על מי מריבה סלה ע"כ: י"ל ראשונה היכי דייק מתיבת אך דגלוי היה לפניו שהם עתידים לשקר. ועוד מאי קאמר ומה ת"ל ויהי להם למושיע, דמאי קשיא ליה. ועוד קשה דקאמר לא הושיען כבני אדם שהם עתידין לשקר אלא כבני אדם שאין עתידים לבגוד בו עולמים. דפתח בלשקר ומסיים בלבגוד בו עולמים. ועוד אומרו וכן הוא אומר ויפתוהו וכו'. דאדרבא מהתם משמע דיש פיתוי כלפי מעלה, כאלו אינו יודע שעתידי' לשקר, והיינו יכולים לפרש דקאי וכן הוא אומר למאי דסליק מיניה שהושיען כבני אדם שאין עתידים לבגוד, עלה קאמר ויפתוהו בפיהם וקבל פיתוים לחשבם כבני אדם כשרים מדסמיך ליה והוא רחום יכפר עון. אמנם פשט המאמר נראה דקאי למאי דפתח, דגלוי היה לפניו שהם עתידים לבגוד, ואפילו נפרש דקרא קאמר דגלוי לפני ה' שהם עתידים לשקר, וכמו שאמרו בספר הזהר: ויפתוהו בפיהם. בפיהם דייקא. כלומר בפיהם אומר שפתוהו, ובהא שקלי וטרו, וכן בלשונם מדברים שיכזבו לו אבל האמת שהכל גלוי לפני. מ"מ יקשה ג"כ ג' קראי למה לי קרא דאך עמי המה, קרא דויפתוהו, קרא דאענך בסתר רעם וכו'. ונראה כי הוקשה לו לבעל המאמר דקאמר ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו, שנראה שנעלם מעיני ה' דלא ידע שהם עתידים לשקר דקאמר עמי המה בנים לא ישקרו, ואנו רואי' ששיקרו והיו בנים לא אמון בם, חלילה לאל ומידיעתו ליפול בה טעות ושגיאה. ותירץ דכיון דקאמר אך עמי גלי קרא דידוע לפניו שהם עתידים לשקר, דלישנא דאך עמי מורה כמי שאומר סוף סוף עמי המה, ע"ד אך עצמי ובשרי אתה. כלומר אף על פי שלא הבאת מעות עמך כעבד אברהם עכ"ז עצמי ובשרי וכו', כך אך עמי המה, אעפ"י שעתידי' לחטוא מ"מ אך עמי המה. או אפשר דלשון אך מיעוט הוא דאכין ורקין מיעוטי', זהו אך עמי המה. ר"ל אינם מכל וכל עמי בעצם אלא מיעוט, כלומר עמי בקריאת שם אבל לא מצד המעשים, ולזה הקשה דאי הכי היכי קאמר ויהי להם למושיע כיון דגלוי לפניו שהם עתידים לשקר היאך מזכיר הכתוב זה לטענה שהיה להם למושיע, לז"א ומה ת"ל ויהי להם למושיע, ומשני לא הושיען וכו'. ולפי זה קרא הכי קאמר ויאמר אך עמי המה, כלומר אע"פ שגלוי לפני שעתידים לשקר סוף סוף אך עמי המה, ומאי דקאמר בנים לא ישקרו לאו ארישא דקרא קאי אלא אסיפיה, והכי קאמר בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע, כלומר הושיעם כאלו הם בנים לא ישקרו והיה להם למושיע, שלא הושיעם תשועה גרועה כבני אדם שהם עתידים לשקר אלא כבני אדם שאין עתידים לבגוד. כך הושיעם תשועה שלימה. עוד אפשר ששאל ג"כ בכלל אומרו ומה ת"ל שמלבד מה שפירשנו דקשיא ליה קושיא מצד הענין, אפשר דקשיא ליה ג"כ מצד הלשון, דכיון דקאמר אך עמי למה לא אמר ויהי לו למושיע בלשון יחיד כלפי העם, לזה מתרץ דאלו קאמר קרא ויהי לו למושיע היה נראה שהתשועה היתה בערך בני אדם שהם עתידים לשקר, וכמו שרמז הפסוק באך עמי, לכך כתב בלשון רבים ויהי להם למושיע, לרמוז דאבנים לא ישקרו קאי וכדפרשית, כאלו בנים לא ישקרו היה להם למושיע ולא כבני אדם שהם עתידים לבגוד. והזכיר חסדי ה' שאפילו שלשון שקר חמור מלשון בגידה, דבגידה כל דהו מקרי בגידה, לכך אמר שאף על פי שהם עתידים לשקר, לא הושיעם כבני אדם שהם עתידי' לשקר אלא הושיען כבני אדם כשרים שאין עתידים אפילו לבגוד שהוא פחות מלשקר, ויליף מקרא דקאמר בנים, מדקרי ליה בנים צריך לומר שלא יבגדו, דאי לא ישקרו אבל יבגודו לא קרי להו בנים, ועלה קאמר ויהי להם למושיע כאלו הם בנים שלא יבגודו ולא מבעיא לא ישקרו. ומלבד מה שפי' בשם ספר הזהר דבאומרו בפיהם רמוז שהכל גלוי לפני ולא נתפתה, אלא שהם בפיהם אומרים וחושבים שפתוהו. אפשר לי לומר שדקדק הכתוב באומרו עמו, דהכי קאמר ויפתוהו בפיהם וכו' ולבם לא נכון, וכל זה עמו כלומר גלוי לפניו ועמו שלבם לא נכון אף על פי שפתוהו בפיהם, והוצרכו השלשה פסוקים, דבשלמא פסוק אך עמי המה באשר היו שם כשרים היו, ואף על פי שהיו מתידים לשקר לא עשה עמהם אלא כאלו אינם [עתידי'] לבגוד, אמנם בקרא דויפתותו עדיפא מינה קמ"ל דאף על פי שכבר חטאו, כמ"ש בכל זאת חטאו עוד וכו', ואחר כך כששבים אינם שבים מלב ומנפש אלא ויפתוהו וכו', ולבם לא נכון וכו' עכ"ז והוא רחום יכפר עון. אמנם הכתוב השלישי סיפר חסדי ה' כי אף על פי שהם בחונים תמיד לפניו, ע"ד מה שנבחנו על מי מריבה ויצאו כסף סיגים עכ"ז לא די שהב"ה עונה אותם על מה שצעקו בסתר אלא שעונה אותם ברעם, כלומר בפומבי ובפרהסיא כדי לכבדם לעיני העמים, וכן תמצא שביארו חז"ל פסוק זה כמו שאמרנו, עיין בילקוט. וז"ש אענך על מה שצעקת בסתר אני אענך ברעם ופומבי, וכמו שכתבתי בסדר לך לך עיין שם. וזו בודאי חיבה יתירה נודעת להם לעשות נס בפרהסיא עם היותם בחונים לפניו כאמור, וזה נמשך מצד אשר כל עיניהם נגד ה' תמיד, וזה נלמד מענין דוד ושלמה בהפטרה דרך כלל ומפרטי הפסוקים הלא הם. ויאמר נתן אל בת שבע אם שלמה לאמר וכו'. אשר ראוי להבין יתור אם שלמה, כי ללמד מענינו היא שעל בת שבע אם שלמה ידבר ולא עם זולתה, ועוד לאמר בלתי צורק כי לא יאמר לאחרים. ועוד לכי איעצך מספיק ואומרו נא עצה מיותר דבכלל איעצך הוא, ובדקדק תיבת נא נבין תוכן העצה ומהותה. הביאור כי מה שחשב אדניהו להחזיק בחיי דוד אביו במלכות ולהפיל את שלמה הנה עצת ה' היא תקום והיא הייתה גרמא להמליך שלמה למלך, וזה מורה על השגחתו ית' אשר חפץ לצדק לדוד ולבת שבע במעשה שהיה ולא תוחזק בת שבע ושלמה לחטאים אם ח"ו היו נדחים מן המלכות, והיינו קרא והייתי אני ובני שלמה חטאים. חטאים ממש שיאמרו אכן נודע הדבר שחטא דוד בבת שבע ולכן לא הוכשר הזרע למלוכה, וז"ש כאן בת שבע אם שלמה, שרצה לומר לה שאם היא רוצה להיות אם שלמה צריכה לחזק ולהתחזק להוציא לאור ענין זה ותכף ומיד, ואם לאו תדעי נא שיהרגהו אדוניהו והיינו ומלטי את נפשך כו' כפשוטו, ועוד רמז אל מה שאמרנו בוהייתי אני ובני שלמה חטאים, לכך אמר ומלטי את נפשך שלא יחזיקוהו כנפש חוטאת היא תמות, וכן ואת נפש שלמה בנך, ועתה לכי איעצך ויהי רצון מלפניו ית' שאנא בשמו הגדול שתהיה נא עצה, ר"ל עצה נכונה. ז"ש נא עצה לשון בקשה שתהיה עצה הוגנת ועיקר העצה להודיע איך מלך אדוניה כדי להטיל קנאה בינו ובין דוד, ועוד שתאמר שבריא לה שדוד ע"ה לא ידע מזה כלל, וזהו ומדוע מלך אדוניהו. מלך דייקא מעצמו, ובסמוך הוסיפה עוד בירור ואמרה אדוני המלך לא ידעת. ועצתו זו בהשגחתו ית' גרמה להפך קערה על פיה, ואשר דימה אדוניהו נעשה לשלמה ע"ה, כי המלכות שלו הוא מאת השגחת ה' הייתה זו היא נפלאת בעיני כל. והכלל העולה הוא כי לא יעשה דבר בעתיד כי אם נגלה סודו אליו ית' טרם העשותו כי השגחתו בשפלים בפרט אל עמו בני ישראל, ובפרט אל השרידים אשר עיניהם נגד ה' תמיד עד כי לא זה בלבד ישגיח בהם כי אם גם בעבדיהם ושלוחיהם כמותם יושגחו, ובזה מתיישב לי האריכות אשר בכתובים לספר שיחתו של אליעזר, וכמו שאחז"ל יפה שיחתן של עבדי בתי אבות יותר מגופי תורה כמו דם השרץ, שהובא מיתור וא"ו של וזה לכם. וקיצר שם וכאן מאריך. והיופי הזה נ"ל כי לפי האמת שיחתן של עבד אברהם היא היא גופי התורה, כי כל פנותיה תלויים בה, כי ממה שאנו רואים היות ה' משגיח בדבר עבד כנעני מקנת כספו, ואם כך עושה השי"ת לעבד עושה רצונו, לעושים רצונו ויראיו על אחת כמה וכמה. ובזה נבוא אל כוונת המאמר אשר בתחלת הסדר. ויש לעורר ראשונה דקרא משתעי בתוכחת הנביא שמוכיח לישראל שמי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו, הוא הנביא המוכיח, כי כל נביא עבד ה' יקרא, וא"כ מאן דכר שמיה דאברהם בפסוק, ואיך יהיה לו שייכות בענין הפסוק. ועוד אומרו שומע בקול עבדו, אשר שמע הב"ה בקולו של עבדו, היה לו לקצר ולומר ששמע הקב"ה קול עבדו, מאי אשר שמע הב"ה בקולו של עבדו דקאמר. ועוד דכיון דקרא קאמר אשר הלך חשכים ואין נוגה לו, מהיכן דריש ומי היה מאיר לו הב"ה וכו' דזה אינו מוזכר בפסוק כלל ועיקר. ועוד דקשיא דידיה אדידיה, דאם הב"ה היה מאיר לו בכל מקום א"כ היכי קאמר הלך חשכים, מאחר שהב"ה היה מאיר לו, ועוד יבטח בה' וישען באלהיו היכי שייך לקרא דומצאת את לבבו נאמן לפניך וכו', ומה ענין יש לכל הדברים האלה עם פסוק הקרה נא לפני וכו'. שעם היות ברור השייכות דרך כלל, צריכים אנו אל שייכות פרטי:

הביאור הוא דבעל המאמר הוקשה לו בפסוקים, ראשונה שאם כוונתו לומר על ירא ה' אשר בכם ושומע לקול עבדו של ה' הנזכר שיבטח בה' וישען, לא היה לו לומר מי בכם ירא ה' בלשון שאלה מי בכם אלא כך היל"ל ירא ה' ושומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו יבטח בה' וישען באלהיו. ועוד קשה אומרו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו שהוא כפול. לעומת זה אמר שכוונת הנביא להוכיח את ישראל שאינם כשרים ומחזיקים עצמם לצדיקים גמורים, ז"ש מי בכם ירא ה' זה אברהם, כלומר כלום יש בכם חסיד כאברהם שהגיע מדרגת היותו ירא ה', עד שהב"ה היה שומע בקול עבדו, וכדמפרש אשר שמע הב"ה בקול של עבדו, הכוונה לומר שמגדולת העבד גדולת האדון נודעת, דאין צריך לומר שהב"ה שמע קול עבדו אלא שמע הב"ה בקולו של עבדו, וההפרש גדול שהכוונה לומר שבעודו נותן קולו קודם גמרו שאלתו שמע וכו', ז"ש אשר שמע הב"ה בקולו, ר"ל בעודו נותן קולו, והיינו דלא קאמר קרא שומע קול עבדו אלא שומע בקול, שכל זה היה מצד כושר מעשה רבו אברהם אשר הלך חשכים שבא מאספמיא וחברותיה ולא היה יודע היכן, כאדם שהוא שרוי בחשך. פי' שהב"ה מחזיק לו טובה יען שאמר לו לך לך מארצך וכו' אל הארץ אשר אראך ולא נאמר לו אי זו היא הארץ, זה ודאי אשר הלך חשכים שנקרא חשכים במקרה עם היות ההליכה של מצוה ולמקום אור ארץ ישראל, בבחינת ההעלם שלא היה יודע היכן, ר"ל להיכן ילך אלא סתם אל הארץ אשר אראך, זה יקרא הלך חשכים, שמציאות ההליכה בהיות שנעלם ממנו להיכן תקרא חשכים, ולהכי לא כתיב לחשכים חלילה, אלא חשכים הוא מה שכוון בעל המאמר באומרו כאדם שהוא שרוי בחשך, ובבחינת זה יקרא חשכים, ומזה הצד ראוי לשכר גדול שעזב בית אביו וארץ מולדתו ללכת אל הארץ אשר לא גילה אותה לו, אלא לך סתם אל המקום אשר יראהו ה' עם היות ההליכה כהולך חשכים, ר"ל בלתי יודע להיכן, שזה מורה תכלית היראה מהש"י, אמנם ואין נוגה לו, פירוש נמשך לסוף דבריו האומר ומי היה מאיר לו הב"ה וכו'. שמלבד שהענין כפול, וכלל גדול הוא דאין רבוי אחר רבוי אלא למעט, ולומר שהיה לו אור ומי היה מאיר לו וכו'. מה אפשר לפרש עוד ולומר שהכוונה שלא נשען על שום צד של חריצות ועזר טבעי של ממונו ורוב עשרו אשר לו וכיוצא אלא אין נוגה לו, דהיל"ל ואין לו נוגה בהחלט, אבל באומרו ואין נוגה לו מובן ונראה שהיה לו נוגה אלא שהנוגה ההוא לא היה תולהו לו ולעצמו, לבטוח בשום דבר טבעי כדי שיהיה קצת נוגה לו, ר"ל מיוחס לו. ולעומת זה שואל ומי היה מאיר לו הב"ה בהשגחתו שבדרך טבע אין שום צד נוגה לו אלא הכל מהב"ה והשגחתו, והיינו יבטח וכו', שבו בטח ונעזר והוא אורו וישעו לא שום צד אחר, והיינו אומרו ומצאת את לבבו נאמן, כי נאמנות הלב כולל ענין לכתו מארצו תכף מיראתו את ה' ונאמן הוא שלא בטח בשום עזר טבעי אלא בשם אלהיו נשען, שזה ודאי מחייב היות הב"ה משגיח שיעור ההשגחה הפרטית הנזכרת, שאפילו קול עבדו טרם יכלה לדבר אל לבו ובעודו מוציאו מפיו הב"ה שומעו, נמצא כי הנביא מוכיחם מי יש בכם איש כאותו שהיה ירא ה' דהיינו אברהם שהב"ה היה שומע בקול עבדו, ומלבד דקדוק בי"ת בקול, מובן ג"כ אומרו שומע בלשון הווה, דלא כתיב שמע בקול עבדו אלא שומע בלשון הווה מורה על מה שאמרנו. מעתה נבוא אל ביאור הפרשה ואברהם זקן כו'. וראוי לעורר בה ראשונה הצעה זו של ואברהם זקן למה, ובפרט שזה כמו ארבעים שנה שהוגד שנאמר שאברהם היה זקן, שנאמר ואברהם ושרה זקנים באים בימים. וחז"ל פירשו דההיא זקנה שיש בה לחלוחית, וכאן נתוספה עוד זקנה יתירה. והרמב"ן ז"ל פירש ששם נאמר באים לשון הווה שעדיין לא באו בימים, והיינו דלא כתיב באו בימים אלא באים בימים, אמנם כאן נאמר בא בימים שהוא לשון עבר שכבר בא בימים. והרב בעל עקדה ז"ל פירש שענין זו שהשביע אברהם את עבדו לא היה כעת הזאת כי אם זה ארבעים שנה מעת לידת יצחק שחשוב ימות אברהם, ולכן השביעו בשבועת האלה, והפסוק הזה מספר מעשה הנה זה כמה שנים שואברהם היה זקן, כדכתיב שם ואברהם ושרה זקנים. ואז כאשר בירך ה' את אברהם בכל ונולד לו יצחק, אז תכף אמר אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו בעת ההיא שחשב הוא יהיה אפוטרופוס ליצחק, והכריח הוא ז"ל פירוש זה ממה שצוה כן אל עבדו ולא צוה אל יצחק בנו, והוא בן ארבעי' שנה, וממה שכתוב אחר כך ותלד שרה וגו' בן לאדוני אחרי זקנתה, וישביעני אדוני וכו'. הכוונה כאשר בירך את אדוני בכל, והוא מה שגדל בעושר וכבוד ושילדה לו אשתו בן לזקוניו אז וישביעני אדוני, ספר להם הענין להודיעם כי מיום לדתו היה בלב אדוניו לקחת מאתם אשה לבנו כדי לפייסם ולדבר על לבם, כל זה אל הרב ז"ל. והכריח הפירוש הזה מיתור ספור וה' בירך את אדוני וכו' שהוא מיותר, כי יצא טבעו בעולם וכי נולד בן לזקוניו. אלא ודאי כוונת העבד לומר שמאז ומקדם מעת שבירך ה' את אדוני ונולד בן לזקוניו, מאז וישביעני כי זה פיוס גדול להם היות החשק מכמה ימים בלב אברהם, ובעיני הענין חריף אך יוצא מהפשט. ועוד קשה אומרו וה' בירך את אברהם בכל, שאין זה הצעה לאומרו אח"כ ויאמר אל עבדו וכו'. ומה ברכה היה לו בכל, והוא מצר ומצטער למצוא אשה הוגנת לבנו ידידו, והוא היה בצער גדול כפי מה שדרשו חז"ל בפסוק ויהי אחר הדברים האלה. הרהורי דברים היו שם, מי הרהר אברהם וכו'. והמבורך בכל אין ראוי שיהיה נבוך במבוכות כאלה. ועוד קשה למה לא אמר אברהם דבר זה ליצחק בנו, כי לא יחל דברו מכל היוצא מפיו יעשה לבלתי ישא אשה מבנות הכנעני. ועם שפשט הפסוק נראה כנותן טעם לזה מצד שהיה עבדו זקן ביתו ומושל בכל אשר לו, אבל עכ"ז אינו מספיק להניח מצוות את יצחק בנו, וטובים יהיו הציווי אל השנים מן האחד, ועוד בה' אלהי השמים ואלהי הארץ, ובסמוך הוא אומר ה' אלהי השמים אשר לקחני וכו' ואלהי הארץ לא כתיב. ולחז"ל שבעת לקיחתו מבית אביו עדיין לא היה אלהי הארץ כי אם אלהי השמי' שהם הם המכירים קצת אלהותו, אמנם בהמשך הזמן שמעת צאתו מבית אביו עד הנה נתפרסמה אלהותו ית' בכל הארץ ע"י אברהם, ולכן בהשביעו אותו אמר ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ. ועוד מאי הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו, ובסמוך בדברי העבד שינה ואמר אשר אנכי יושב בארצו. ועוד אמאי פתח העבד הזה בחובה באומרו אולי לא תאבה וכו', היה לו ללכת ואם אחר כך ישיבוהו כך אז יגלה שולחו דבר, והם ישיבוהו מה יעשה, ובשיטת הרב בעל עקדה ז"ל שכתבתי לעיל בסמוך מתוקן קושי זה. ועוד קשה כפל ההשב אשיב, ומספיק אומרו האשיב את בנך שמה. ועוד קשה אומרו השמר לך תיבת לך מיותרת. ועוד קשה אומרו ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי וכו', שנראה כמתפאר אשר עזב את אביו ואת ארץ מולדתו וראוי שהב"ה יפיק רצונו, ואין זה מדרך השלימים, וכמתניתין דאם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך. וכ"ש לאברהם אהוב ה', ומתחלה בא זה לפרש שאין הכוונה כן לומר שמאחר שהב"ה לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי, שנראה שלא הוכשר בעיניו היותי דר בארץ ההיא, הנה מעתה מוכרח שהוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם, והוא לא יחזור שאם בני חוזר מה הועיל הוא ית' בתקנתו אשר לקחני מבית אבי, והכל מתבטל בשבת בני שם כי יפתוהו תשב הנערה אתנו ימים או עשור ואחר תלך, וכן ממה שדבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ וכו'. מוכרח הוא שישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני כדי שתתקיים לקיחתו מבית אבא ונתינת הארץ לזרעי העומד בה. אחר כך מצאתי בצרור המור שפירש כן והנני מוסיף להבין על פי' דרך זה תיבת הוא ישלח, דתיבת הוא מיותרת, אך כיוון אל האמור שה' אשר לקחני וכו' הוא ג"כ צריך שישלח מלאכו כדי לגמור בעדי שהענינים תלויים זה בזה. ועוד כפל ואשר דבר לי ואשר נשבע לי ויאמר החביב. גם תיבת לאמר קשה להלמה שתהיה לאחרים. ועוד מאי משבועתי זאת מכלל דאיכא אחרת. והנראה שאין כאן אלא שבועה אחת. ועוד ויקם וילך ענין ויקם מיותר ובכלל ההליכה היא והכל מיותר שכבר הזכיר מקודם מגמלי אדוניו וילך. ונבין אומרו ג"כ וכל טוב אדוניו בידו, שהענין קשה שיוליך כל טוב אדוניו בידו מאחר שלא הלך שם להשתקע אלא לקחת אשה ולחזור היותר מהר שיהיה אפשר, וחז"ל תירצו זה באמרם ששטר מתנה שנתן אברהם ליצחק הכל טובו הוא שהוליך עמו, והיינו אומרו וכל טוב אדוניו בידו, בידו דייקא על השטר מתנה שאפשר לקחתו בידו. ועוד מהו הקרה נא לשון מקרה וכל מעשה הצדיקים אינו נעשה בקרי והזדמן ומי הכניסו בתגר זה לנחש, ואיש כמוהו שנתגדל על ברכי אברהם אב האמונה לא יאות אליו זה. ומה היא הצעה זו של הנה אנכי נצב על עין המים. והראשונים פירשו שנתן התנצלות למה שעשה ניחוש זה של מים ולא זולתו מהנחושים, ולזה אמר הנה אנכי נצב על עין המים, ולכן אני מנחש בענין מים לאמר והיה הנערה וכו'. ונבין אומרו אותה הוכחת לעבדך וכו' שתולה הענין בזכות יצחק ואברהם וארכבה אתרי רכשי. גם תיבת ובה מיותר די שיאמר ואדע שעשית חסד עם אדוני. ועוד אומרו ויהי הוא תיבת הוא מיותרת, די לכתוב ויהי טרם כלה לדבר. גם תיבת יוצאת מוקדמת והראוי להסמיכה לתיבה וכדה על שכמה ולומר יוצאת וכדה על שכמה. גם קשה כפל בתולה ואיש לא ידעה, וחז"ל פירשו בתולה ממקום בתוליה ואיש לא ידעה אפילו שלא כדרכה, להגיד כי כשרה היא ונקייה מכל חלאת נכתמי עון. גם צריך להבין מרוצת העבד למה, ובדברי חז"ל מתישב שהיה המים שעלה המעיין לרגלה, ולזה אפשר שרץ כדי להשיג לראות הפלא ההוא. ועוד צריך להבין כי יש קצת שינוי ממה שניחש העבד ואמרה שתה אדוני וגם גמליך אשקה, שהוא שאל שתאמר הדברים תכופים והיא לא אמרה זה אלא אחר שכלה לשתות, כדכתיב ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך וכו'. ובלשון יש ג"כ שינוי שהוא אמר וגם לגמליך אשקה והיא אמרה אשאב. והרב כמהר"ר ישראל די קוריאל זלה"ה פירש כי היא הוסיפה לקח טוב על דברי העבד שלא רצתה לומר שתה אדוני וגם לגמליך וכו' שלא להשוותו עם הגמלים, שאין דרך ארץ. גם באומרו אשאב מורה על שאינה לשובע ומספקת לכל הגמלים, לא כן באמרה אשקה שאפילו בדבר מועט יצדק בה ההשקאה עם היות שלא ירוו צמאונם. ועוד קשה תיבת אם כלו דלא היל"ל אלא עד שיכלו לשתות. ועוד ותמהר ותער כדה וכו'. המהירות הזה למה ומה צורך לכתבו. הן אמת שמגיד היותה זריזה מאד והוא הצריך לבית אבינו אברהם אשר תמיד ימצאו בו אורחים. והרב כמהר"ר ישראל די קוריאל זלה"ה פירש כי מלבד צורך הזריזות שהיה מוכרח להמצא בה, הנה היה צריך ג"כ להמצא נקיות וטהרה בכל מעשיה, כי האורחים המתאכסנים בבית אברהם הנה הנם ממקומות מתחלפים ובדעות מתחלפות ויש בהם אסתניסים ואניני הדעת, לעומת זה אפשר שראתה רבקה לומר וגם לגמליך אשאב, כי נבוכה במבוכה גדולה והיא שאם תשלים להוסיף מים על אותם המים, הנה אין ראוי מאחר שכבר שתה העבד, ואיך תוליך לביתה המים פגומים והיא קרובה אל המעין, ואם על הארץ תשפוך המים הרי היא מבזה את העבד שבשביל ששתה מהם שפכה השארית שבכדה, לעומת זה נתנה אל לבה לאמר וגם לגמליך אשאב כדי להערות כדה אל השוקת ולמלא מים אחרים נקיים, ולפי שהיה אפשר שיענה העבד אין הגמלים צריכים שתייה שכבר שתו, לעומת זה מיהרה ותמהר ותער כדה אל השוקת, כי במהירות העירוי יצאה ממבוכתה כי אפילו ישיב ויאמר העבד כבר שתו הגמלים, הנה כבר הערתה שארית המים אל השוקת, ונתקן כל הענין. ועוד קשה אומרו ותרץ עוד. תיבת עוד מיותרת שבאומרו ותרץ מובן שעוד הוא. גם תיבת לשאוב מיותרת כי ודאי שהמכוון לשאוב הוא ובהא סלקינן ונחתינן, וכן ותשאב לכל גמליו מיותר כי ודאי מוצא שפתיה תשמור כאשר אמרה וגם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות. ועוד אחר שהאיש משתאה לה, מחריש ומסופק ההצליח ה' דרכו אם לא למה נתן לה כאשר כלו הגמלים לשתות נזם זהב ושני צמידים, מה ראה על ככה ומה הגיע אליו בירור יותר, והראוי היה ישאל תחלה בת מי את הגידי נא לי וכו'. הנה בלי ספק שטעה טעות גדולה, ולזה בסמוך בספרו הסיפור כתב ואשאל אותה ואומר בת מי את הגידי נא לי וכו' ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה, ועוד תיבת הגידי נא לי מיותר. ועוד גם גם למה לי שכתב גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום. ונבין ג"כ אומרו רב עמנו באמצע הענין, והנאות שיבא בסוף הפסוק גם מקום ללון רב עמנו, והיה מוסב אל כל החלוקות הכתובות בפסוק תבן ומספוא ומקום הכל רב ובריבוי. ואם תיבת רב איננו צודק במקום כי אם בתבן ומספוא, היה לו לכתוב גם תבן ומספוא רב ומקום ללון עמנו. ועוד מהו השבח הזה שמברך לה' שלא עזב חסדו ואמתו. ועוד מאי אנכי בדרך שאין לו הבנה, ורש"י ז"ל פירש אנכי ממה שראיתי ניסי הדרך ידעתי ולבי נכון שינחני ה' בית אחי אדוני בהצלחה. ועוד מאי ויהי כראות וכו'. והנכון שיכתוב בתחלת הענין ויהי כראות את וכו' וירץ ויבוא אל האיש והיה מקצר כל פסוק וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין. ועוד מה הודיענו והנה עומד על הגמלים על העין, וחז"ל (ילקוט שמעוני פ' חיי שרה, רמז קט) אמרו שעלה בדעתו של לבן להרגו ולקחת כל משא הגמלים, ואליעזר נעזר בשם השם והעלה הגמלים באויר, והיינו אומרו והנה עומד על הגמלי' על העין, על העין ממש עליו למעלה ולכך הוצרך לפייס ולומר בוא ברוך ה'. ועוד קשה אומרו וה' בירך וכו' ותלד שרה וכו'. כי מודעת זות בכל הארץ ואין צורך לאמרן. והרב בעל עקדה ז"ל הכריח פירושו מפסוק שמורה היות השבועה מעת לדת את יצחק וכמו שכתבתי למעלה. ועוד קשה כמה שינויים שבאו בדברי העבד מה שלא נאמרו כן באותו סגנון, מלבד השינוי שבתחלה נאמר בקרבו וכאן נאמר אשר אנכי יושב בארצו. יש עוד שינוי שלמעלה נאמר בשבועה ה' אלהי השמים ואלהי הארץ וכאן סתם וחתם וישביעני אדוני לאמר וכו' כי אם אל ארצי וכו', וכאן הוא אומר אם לא אל ארצי. ועוד שינה ששם נאמר כי אל ארצי ואל מולדתי תלך וכאן נאמר אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי, והפסיק בתיבת תלך בין בית אבי לאל משפחתי, ולמעלה בדברי אברהם באה תיבת תלך בסוף אל ארצי ואל מולדתי תלך. גם דילג תיבת ליצחק ששם נאמר לבני ליצחק. גם שינה שלמעלה נאמר אולי לא תאבה האשה וכאן נאמר אולי לא תלך האשה אחרי. עוד שינה ששם נאמר ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי וכו' וכאן נאמר ה' אשר התהלכתי לפניו מה שלא דבר אברהם. גם שם נאמר מלאכו לפניך וכאן נאמר אתך. ועוד למה הפך הסדר ממשפחתי ומבית אבי ובתחלה אמר בית אבי ואחר כך ואל משפחתי. הביאור כי להיות יצחק אבינו עולה תמימה לא יאות אליו צאת ולבוא חוצה לארץ וכמו שהוכיחו חז"ל מפסוק אל תרד מצרימה שכון בארץ וכו' גור בארץ הזאת. כי להיותו קודש לה' לא רצה ה' שיצא מן הארץ חוצה. זאת ועוד סיבה שנית כי להיות אברהם זקן אין ראוי להניחו לצאת פן יקראהו אסון לאברהם, וצריך שיצחק בנו הידיד ישים ידו על עיניו והוא האושר הנפשיי, וכמו שפי' בספר הזוהר בפסוק ויוסף ישית ידו על עיניך. וללכת אברהם בעצמו לא יאות כי ה' לקחו מבית אביו ומארץ מולדתו, ולא יתכן שישוב הוא שם עוד ולו הונח שיותר לו דרך עראי לדבר מצוה לקחת אשה לבנו הנה הוא זקן לא יוכל לצאת ולבוא, ועוד פן יקראנו אסון בדרך ואין שם יצחק עמו, לעומת כל זה ראה להשביע את עבדו זקן ביתו כי הוא יוציא לאור משפטו, וזהו שהקדים ואברהם זקן וכו', לא כמודיע לנו זה שנודע הוא מאז היותו זקן בא בימים, אבל היא הצעה שלהיותו זקן לא יאות שילך יצחק ולא יאות אליו ללכת כי זקן הוא, ומהטעמים שכתבתי לכך ויאמר אברהם אל עבדו, גם בכלל אומרו ואברהם זקן וכו' שלא ידע יום מותו כי כבר זקן הוא, גם היותו מבורך בכל זהו הוכחה שקרבו ימיו למות כי זהו סימן מובהק לצדיקים, עוד ינובון בשיבה, אשר לעומת כל זה הוכרח למהר ולשלוח את עבדו, ולעומת כל הנזכר לא דיבר עם יצחק לאמר אל תקח אשה מבנות הכנעני, כי מאחר שאיננו יכול לצאת איך ישביעהו שלא יקח אשה מבנות הכנעני וישאר קרח מכאן ומכאן, אבל ראה העצה הנכונה להשביע את עבדו איש חיל נאמן זקן ביתו יגמור בעדו, ומתוך דברי חז"ל מובן היות או המושל בכל אשר לו, מוסר לעבדו הנז' שהיה כשר ומושל בכל אשר לו, דהיינו יצרו ואין יצרו מושל בו, ולכך שלחו והאמינו להביא כלתו. וטעם השבועה כעת בה' אלהי שמים ואלהי הארץ הוא כי נודע מדברי חז"ל שמהיות חלק ה' עמו ושאר האומות עכו"ם נתנו לשרים דכתיב אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים (דברים ד יט). לעומת זה הביאם אל הר זה קנתה ימינו היא ארץ הכנעני, שכן פירשו חז"ל בפסוק כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. שלהיות חלק ה' עמו היא הסבה שנתן ליעקב אותה נחלה הנמדדת בחבל דהיינו ארץ ישראל, כי שם שם לו חק ומשפט בהיכל מלכותו, וזהו אומרו בה' אלהי השמים ואלהי הארץ, כי כעת בארץ ישראל שם יקרא אלהי הארץ, לא בחוצה לארץ, שלעומת זה בסמוך גבי ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי וכו'. לא הזכיר ואלהי הארץ, כי בארץ ההיא אין ה' מפרסם לנו אלהותו, שישראל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה (כתובות קי:). כיון שנחלקה לשרי מעלה, לזה לא אמר אלא ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי, אמנם כאן בעת הזאת שהיה אברהם עומד בארץ ישראל אשר הוא דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה, לכך נאמר ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני, ואפילו מבנות הכנעני הכשר כמו אשכול וענר וממרא אשר אני דבק בהם והריני עומד בקרבו, בקרבו ממש, עכ"ז בכלל ארור כנען הוא עם היותו כשר סר אל משמעתי, ואין צריך לומר לך שלא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בארצו שהם רשעים, אמנם בסמוך לא בירר זה אליעזר כדי שלא יחשבו שאין לו מקום לפנות ימין ושמאל, לכך אמר להם הכנעני אשר אנכי יושב בארצו, כלומר אל תזוחו דעתכם לומר אנו ואפסינו עוד בת זוג ליצחק, לזה אמר שאם נאסר לו הוא מהכנעני אשר יושב בארצו כי העומד בקרבו מותר לו לבא להם, והיינו אומרו בסמוך ואפנה על ימין או על שמאל, שיקח מהכנעני אשר בקרבו ענר אשכול וממרא או ישמעאל, והיא תחבולה מאליעזר להיותו נאמן רוח מכסה דבר. גם לזה התכלית שינה העבד ואמר אם לא אל ארצי, יען שאברהם אמר כי אם אל ארצי וכו', לשון שולל שבשום אופן לא יקח אשה כי אם אל ארצי וכו', וזה מקושר עם ציווי אשר אנכי בקרבו, והנה כראות אליעזר שיזוחו דעתם אחר ששינה ואמר אשר אנכי בארצו, שינה ג"כ בזה ואמר אם לא אל ארצי, כלומר זה תלוי אם לא אל ארצי תלך, כי אחר שתלך אל ארצי ואל מולדתי אז מותר לקחת אשה אפילו מהכנעני אשר אנכי בארצו. גם לזו הסבה עצמה דילג תיבת ליצחק שבאומרו לבני ליצחק מורה שצריך שתהיה האשה כשרה בדקדוקי כשרות ומצות, הן מצד היותו בני הן מצד היותו יצחק, אמנם העבד העלים ענין יצחק או מצד שיש בני אדם אין להם חפץ באנשים הפרושים ביותר כי אם במדיניים טובי לב משתה תמיד, הן כדי להקל מציאת לו בת זוג, שבאשה אל בני מספיק עם שלא תהיה מערך יצחק, דחות דרגא וסיב אתתא (יבמות סג.). והכל כדי שלא תזוח דעתן. גם מאמר אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי. העלימו ושינהו לפי שמאמר הזה האומר אולי לא תאבה האשה, שמורה מיאון לחלוטין במציאות הזווג שלא תאבה האשה בשום צד משתי סבות, האחת מצד ללכת אחרי והשנית לצאת מארצה לבוא אל הארץ הזאת הרחוקה מאת העם אשר לא ידעה מתמול שלשום, ושתי החלוקות נאמרו בפירוש ללכת אחרי אחת, ואל הארץ הזאת השנית, שלהיותה רחוקה מאד, ועם אשר לא ידעו מתמול שלשום לא תאבה אפילו במציאות הזווג. אמנם העבד לא רצה לומר שעלה בדעתו שלא תאבה ותמאן ותסרב במציאות הזווג בטענת תואנת ללכת אחרי, אבל העולה בדעת הוא אולי לא תלך האשה אחרי, שתאבה ותודה בזווג אך לא תלך אחריו, שישאלו נא לאמר תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך על ידי בעלה או חמיה, ז"ש אולי לא תלך האשה אחרי כי אחר שיודו במציאות הזווג קל מהרה לקרה הענינים להביאם לידי גמר טוב, ומסכים לכל האמור הוא, וע"פ מה שדרשו חז"ל בתיבת אלי שהיא חסרה ודרשו אלי אקחנו ואתן לו בתי, שהיתה לו לאליעזר בת. נבין דקדוק א' על דבריהם והוא שלמה תיבת אולי אשר אמר לאברהם הוא מלאה, ואולי הנאמר בסיפור אליעזר ללבן בפסוק ואומר אל אדוני אלי לא תלך האשה אחרי כתיב אלי חסר, כי הטעם הוא שגבי אברהם לא מלאו לבו של אליעזר לומר אלי כי לא יעיז פניו לומר אלי אקחנו ואתן לו בתי, אכן שם להפחידם וכדי שלא תזוח דעתם שם אמר אלי חסר, מעין הענינים הנזכרים ומעין ואפנה על ימין או על שמאל, ככה איים אותם אלי אם לא תלך וכו'. ואמר ההשב אשיב, כלומר פשיטא לי שאסור גמור הוא שיעקור יצחק דירתו לגמרי מארץ ישראל לדור ולהשתקע בחרן, אבל אני שואל ההשב אשיב את בנך וכו', ר"ל האם על מנת להשיבו לארץ ישראל אחר הנישואין אם תתיר לי שאשיב את בנך שמה דרך עראי שישאנה ויביאה עמו, וזהו אומרו אל הארץ אשר יצאת משם, שכיון שיצאת משם לא נעלם ממני איסור ההשתקעות, אכן אני שואל ההשב על מנת להשיבו לארץ ישראל כדפרשית. או אמר אל הארץ אשר יצאת משם לומר אתה יצאת ונאסרת לחזור לה - לא בנך, וראשון עיקר: ויאמר אליו אברהם השמר לך. ר"ל השמר פן תקח את יצחק לבתך, ז"ש השמר לך. לך דייקא, וגם כן השמר פן תשוב את בני שמה. שתיבת השמר מושך עצמו ואחר עמו: או אפשר שהשיב על מה שאמר ההשב וכדפרשית על מנת לחזור, והשב אל ארץ ישראל, האם אשיב את בנך לחרן, ואברהם השיב השמר לך, לא על מנת להחזיר ולא בשום אופן פן ימשך שתשיב את בני שמה דרך קבע, לכך אני אומר אפילו עראי, ואמר ה' אלהי השמים. מלבד מה שכתבתי למעלה בפסוק ואשביעך וכו', אפשר שאמר שלהיות הזווגים נגזרים בשמים ע"י בת קול האומרת בת פלוני לפלוני, לזה אמר כי ה' אלהי השמים ממעל, ושם הוא גוזר הזווגים הוא יגמור שישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני, וזהו אומרו תיבת הוא כי מי שהוא אלהי השמים המזווג זווגים הוא צריך לשלוח מלאכו, או אמר כי מהיותו אלהי השמים שליט בהם, צריך הוא ישלח מלאכו כיון שהוא אלהי השמים, והמלאך מושבו בשמים הוא ישלחהו לפניך. עוד אמר שמאחר שהשם בעצמו לקחו הוא בעכמו ובכבודו מבית אביו ולא על ידי מלאך עם היותו אלהי השמים שיש מלאכים שם, עכ"ז הוא לקחני מבית אבי ואשר דבר לי הוא בעצמו, לעומת זה לפחות ישלח מלאכו לפניך שלפי שערך שיש עם היותו הוא עצמו לוקח אותי הוא לשלוח מלאכו לפניך שאתה שלוחי ועבדי. ואמר ואשר דבר לי ואשר נשבע לי. פירש הרב כמהר"ר ישראל די קוריאל ז"ל ע"ד מה שכתוב ועל דברת שבועת אלהים. שהכוונה שהשבועה היא שבועה אם אנו כשרים ואם לאו אין מחסור לה' למצוא פתח להתמוטט בו ולומר כלום נשבעתי אלא על מנת שיהיו כשרים, ז"ש אשר דבר לי ואשר נשבע לי. הוא דיבור והוא שבועה, דבור בבחינת אם לא נהיה כשרים, ושבועה אם נהיה כשרים, ועל זה נאמר על דברת שבועת אלהים. ולי אפשר שאמר שבבחינת אברהם עצמו דבור בעלמא מספיק, וזהו ואשר דבר לי, כי ואשר נשבע לי זה היה בשביל לאמר לזרעך אתן את הארץ, שבשביל זרעי הוא שנשבע לי, ובהכי ניחא דלא כתיב אשר דבר ונשבע לי, כי הענינים מתחלפים בסבותם, שאשר דבר לי הוא לי מצד עצמי, ואשר נשבע לי הטעם בשביל לאמר לזרעך, ואולי לא יהיו כדאים לכך קפץ ונשבע ואמר שישלח מלאכו ולא עמו בלבד אלא לפניו דהיינו קודם בואו לארץ כדי שכשיגיע הוא יהיה המלאך שם כבר מזומן מכין הבנות לעת בוא אליעזר, ולכן שינה בזה אליעזר שלא להחזיק טובה לעצמו, ולכן אמר ישלח מלאכו אתך ולא כתיב לפניך. או אפשר שחשש פן יאמרו אם שלח מלאכו לפניך לא מלאך ראינו ולא התעוררות מלאך, וכיון שלא נתקיים דבר אברהם בזה לא יתקיים בזולתו, לכך אמר העבד הוא ישלח מלאכו אתך, שעמו הוא בא המלאך כעת לעמוד לימינו. ואמר ואם לא תאבה וכו' ונקית משבועתי זאת. ר"ל שאם לא תאבה האשה ללכת אחריך, שיטענו ויאמרו שיבוא יצחק לקחת, כדרך איש לחזר על אבידתו, הנה אם לא תאבה האשה וכו', הנה יש לך פתחון לנקות את עצמך ולהיות לך פתחון פה ונקית מצד שבועתי זאת, שתאמר מצד השבועה הזאת שנשבעתי לאברהם שאת בנו לא אשיב שמה, לכך הוא שאני מצטער ודוחק לקחת את הנערה הזו, לא שיש עול בכפי כי נקי אני, נמצא שונקית משבועתי זאת. שזאת השבועה תהיה ההתנצלות לנקותך והוא חריף. ויקח העבד וכו'. הגיד הכתוב שאע"פ שהתחיל ללכה לאט לאט כמנהג, ז"ש ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך. הנה לא התמיד רק ברגע קטן מאד כהרף עין בזכות אברהם קפצה לו הדרך, והיינו אומרו ויקם וילך. שקם ונעתק מהמקום אשר היה שם מארץ כנען ועלה מיד אל ארם נהרים אל עיר נחור, כי אורח ברגליו לא יבוא אלא מכוון לארם נהרים, וכמו שאפרש בסמוך בס"ד בפסוק אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני. תכף הלוך ונסוע שלא כדרך טבע, וכל זה בזכות אברהם, וזה אפשר שמרמז באומרו וכל טוב אדוניו בידו. רוצה לומר באמצעות כל זכות וטוב אדוניו ומעשיו הכשרים, הכל בידו מסייעתו עד שויקם וילך, וכמו שדרשו חז"ל בפסוק ואבוא היום אל העין. היום יצאתי והיום באתי. ויאמר ה' אלהי אדוני וכו'. לפי שאברהם אמר הוא ישלח מלאכו לפניך, שאין העבד כדאי לשהוא ית' בעצמו ובכבודו ילך לפניו, ולא רצה אברהם לשאול שאלה כזאת שילך ה' לפני עבדו, שהיה אברהם מודה בזה שהמחזיק עצמו לכדאי והגון לכל זר להטריח כלפי מעלה, לכן שאל ישלח, אבל אליעזר לא נתרצה בזה אלא אמר הקרה נא לפני היום אתה בעצמך, ואם איני כדאי יעשה נא במקרה, כמו ויקר אלהים אל בלעם ולא בעצם וראשונה. וז"ש הקרה נא. ואפילו ההקרה הזה יהיה לכבוד אדוני, ועשה נא חסד עם אדוני אברהם. שלהיותו אדוני שאני עבדו ראוי לכבדני בזאת והקרה נא לפני היום, כי המכבד העבד לאדוניו הוא הכבוד. או אמר הקרה נא לפני היום, שתזמין לפני היום אשה הגונה בעלת גמילות חסדים, באופן שועשה חסד עם אדוני ר"ל ועשה שהחסד יתמיד עם אדוני וימשך, וזה יהיה בהקרה נא לפני אשה גומלת חסדים, וזה יבחן מהיות שהנה אנכי נצב על עין המים, וקרוב אל המעין ועכ"ז כשאשאל מעט מים ממנה לא תענה אותי לאמר לך נא אל המעין כי קרוב אליך הדבר מאד, זה יורה על היות הנדיבות טבעי אצלה, וקרוב לזה כתב הרב בעל עקדה ז"ל, אלא שנדחק בפסוק וירץ העבד לקראתה וכו'. שכתב שראוי להקדימו כפי פירושו עיין עליו. ולזה אם תענה שתה אדוני וגם גמליך אשקה, ולא תסרב בדבר מצוה הנה בלי ספק אדע שאותה הוכחת לעבדך ליצחק, כי הנה ג"כ לא סרב ולא מאן בעקידתו, וזאת נאותה לו והוכחת אותה לו מעת הורתו בת פלוני לפלוני, ובה אדע ואכיר שעשית חסד עם אדוני, ר"ל אדע שעשית שהחסד יהיה עם אדוני אתו עמו ולא יפסק מאחר שהוכחת נדיבת רוח ראויה לבן אדוני, ע"ד מה שפירשתי בועשה חסד עם אדוני. והיינו נמי אומרו ברוך ה' אשר לא עזב חסדו ואמתו וכו'. שאם היתה אכזרי' ועיניה צרה באורחים, הנה היה נעזב חסדו ואמתו מעם אדוני, לא כן כעת שזו האשה עושה חיל וחסד של אמת עם מי שלא ידעה תמול שלשום שהוא בלי ספק ראוי לברך על זה, וברוך ה' אשר לא עזב חסדו ואמתו וכו'. והודיע הפסוק השגחתו ית' הפרטית אשר טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת, כי לא נסתה לצאת אלא מאת ה' היא מוצאת, והסבה שלא יצאה מעולם הם שתים והגידם הכתוב, האחד אשר ילדה לבתואל בן מלכה לעת זקנה ויש לה געגועים על אביה ואמה כי בת זקונים היא, ועוד שהנערה טובת מראה מאד שזה יחייב להיותה כבודה בת מלך פנימה ואיש לא ידעה ולא הכירה אפילו הכרת פניה בעלמא מרוב צניעותה שלא ידע איש שיש בת לבתואל כי לא יצאה מפתח ביתה, או יהיה מוסב ואיש לא ידעה אל סוף הפסוק האומר ותרד העינה וכו'. והכוונה שאיש מאנשי הבית לא ידעה ברדתה אל העין, שאלו ידע לא הניחה ללכת כי לא נסתה בזה ויציאתה זו ע"ד פלא ומעשה ה', ולהיות עיקר הנסיון מהיותו קרוב אל העין כדפרשית לעיל, לעומת זה רץ אליה העבד להשיג אותה יותר קרובה אל העין, כי אז הוא עיקר הנסיון, שעם היותו קרוב ביותר לא השיבה לו לאמר לך רד אל העין ושתה, לא כן בהתרחקה אין הדבר כ"כ גדול, והיינו אומרו וירץ העבד לקראתה. ועל פי מה שכתבנו לעיל שרץ יען שראה הנס הגדול להעלות המים לקראתה ולראות הנס, בזה נבין אומרו הגמיאיני. שחז"ל אמרו שהוא דבר מועט גמיאה אחת, וצדיק אוכל לשובע נפשו, אכן במים קשה זה ואף על גב דתנן מים במשורה, ההיא לשלא ינזק מהמים, אכן בזה אפשר לפרש מטעם אחר, והוא שראה היות המים מבורכים עד שעלו לקראתה, ולהורות מעלת המים הוא שאמר הגמיאיני כי מעט מהם יספיקו לרוות צמא כי ברכת ה' בהם, והנה מטוב טעם רבקה חששה פן יאמר העבד שכבר שתו הגמלים ותשאר בפחי נפש, לעומת הזה אמרה וגם לגמליך אשאב. ר"ל אשאב להם שיהיו המים מוכנים לעת מצוא, ולא אמרה אשקה שהיה באפשר שאינם צמאים ולא עת להשקותם, וזהו אומרו עד אם כלו לשתות. ר"ל אפילו אם נניח שבעת ועונה זו כלו לשתות, עכ"ז אשאב להיותם מוכנים לעת הצורך, כי נפשה חפצה מאד להטיב, והגיד הכתוב הצלחת האשה הזאת שלא הוצרכה ללכת אל הבאר פעמים רבות כי אם במרוצה אחת לבד שרצתה אל הבאר בפעם אחת שאבה לכל גמליו כי שרתה ברכה במעשה ידיה, וזהו אומרו ותרץ עוד אל הבאר, שבמרוצה עוד פעם אחרת שרצת אל הבאר ותשאב לכל גמליו, וראתה ריבוי המים ולא חזרה לשאוב עוד וזה חייב להיות האיש משתאה שומם ודומם ונבהל מהמראה הזו שלא שאבה אלא בפעם אחת לכל גמליו, וזהו לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא. ר"ל אין ספק בהצלחה שהדרך מוצלח, אכן היה משתאה לדעת אם היתה הצלחה זו על ידי מלאך כמאמר אברהם הוא ישלח מלאכו לפניך, או ע"י הב"ה בעצמו, וזהו אומרו לדעת ההצליח ה' בעצמו דרכו אם לא, אלא שע"י מלאך היתה ההצלחה זו, אמנם כאשר ראה שכלו הגמלים לשתות ושבעו בשאיבה אחת אז ידע כי מה' זה, כדכתיב יצו ה' אתך את הברכה באסמיך כו'. וזהו אומרו ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות. שעיקר המופת הוא כלוי הגמלים והסתפקם במועט ואז נתאמץ לתת הנזם מבלי שישאל את פיה בת מי את וכו', כי ידע שזה מעשה ה' כי נורא הוא מאד, על דרך יצו ה' אתך את הברכה באסמיך וכו'. והוא הצליח במים המועטים. ולהיות שלא נתברר לו עדיין בירור גמור היותה בת בתואל לכן לא שם הנזם על אפה ולא הצמידים על ידיה, וז"ש ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים, והכל נתן על ידיה אבל לא שם באפה כי לא רצה עדיין, אמנם בסמוך כששינה ואמר תחלה ואשאל אותה וכו', אחר כך כתיב ואשים. לעומת זה אמר ששם הנזם על אפה, שכקרובתו היא ואשת אדוניו, והצמידים על ידיה ג"כ, שמעתי שתיבת ואשים נמשכת אל הצמידים על ידיה, שאף גם זו מכלל חריפותו היה, לומר שכבר היה קרובתו שאין לו ספק בדבר, ולזה שם הנזם באפה וכו'. והנה נסתפק אליעזר פן היא חמדנית ועיניה נתנה בממון בראותה עשרה גמלים נשואים ומעשיה שלא לשם שמים, ולזה שאל את פיה לאמר הגידי נא לי היש בית אביך מקום לנו ללון. ר"ל אף על פי שלזולתינו לא יהיה מקום אכסניא, אפשר שלנו תכינו מקום מאחר שראית שעל מעט מים שנתתי נזם זהב וצמידים, ז"ש הגידי נא לי. שתהיה הגדה נאותה לי, וזהו ג"כ אומרה מקום לנו, לנו דייקא כי נרבה שכר, וזהו שדקדק בלשונו באומרו היש בית אביך ולא כתיב היש בבית אביך שפירושו לא הונח שאין בבית אביך מקום לנו עכ"ז אני שואל אותך האם יש שאפשר שבית אביך בעצמו יצוא יצא ממנו ונתון יתן אותו לנו ללין לינה אחת, שמצד זה לא יהיה רחוק לאנשים כמונו לתת את בית אביך בעצמו לפי שעה, וכל זה לחקור ולדרוש לדעת אם נסו במצות הכנסת אורחים, אף היא תשיב אמריה לו לאמר גם תבן גם מספוא רב עמנו, ר"ל עמנו מטוב מנהגינו ונדיבותינו כי גדלנו בשם טוב זה להטיב ולהכניס אורחים, גם מקום מוכן מיוחד, ולזה יהיה ללון לינות הרבה כדפירשו חז"ל, כי להיות שחשבת שנצא מבתינו בשבילך, לזה אמרת ללין לינה אחת, לא כן כעת שיש לנו מקום מיוחד שיהיה ללון לינות הרבה, והנה להיות דרך העולם להאכיל האורח אם יום או יומים יעמוד או שלשה ימים, לעומת זה אמרה למה שאמרת ושאלת היש מקום ללין לינה אחת, הנה דע שלא די מקום ללין אלא גם מספוא רב עמנו, וחוזר אל ללין שהזמן מועט ואנו נותנין תבן ומספוא חנם ללינה אחת, אמנם מלבד זה יש לנו מקום ללון לינות הרבה חינם אין כסף, אך לא נתן תבן ומספוא ללינות הרבה כי נבזבז יותר מדאי, נמצא תיבת גם תבן תיבת גם חוזרת על ללין לינה אחת, וכן גם מספוא ותיבת גם מקום ללין מוסף לינות הרבה ובזה נתקנו כל תיבות גם. ולהורות שאינה נבהלת להון השיבה על ראשון ראשון כמו שאחז"ל, ונוסיף עוד סמך לזה שלא האיצה אמריה לדבר נמהרות, אלא גמרה הענין בשתי אמירות במיתון ובישוב, וזהו ותאמר בת בתואל וכו' ותאמר אליו גם תבן וכו'. שבשתי אמירות אמרה לו. אז בראותו כל זאת ויקוד האיש וכו' ויאמר ברוך ה' וכו' כי עשה לי נס גדול שקפצה לו הארץ כי לא הלכתי בדרך אלא תכף ומיד אשר אנכי בדרך שמתי פעמי, מיד נחני ה' לבית אדוני, ואורח ברגלי לא יבוא, וכמו שפירשנו בויקם וילך אל ארם נהרים וכו'. ודרשו חז"ל כן בפסוק ואבוא היום אל העין. ואמר ותרץ הנערה ותגד לבית אמה כדברים האלה, אין זה אלא שכמו ששינה אליעזר בקצת ענינים כמו בואשאל אותה תחלה, ואחר כך ואשים הנזם וכו'. שגם רבקה מחריצותה תשנה בזה לומר ולהגיד לאמה ששאל ממנה תחלה בת מי את ואחר כך נתן לה הנזם והצמידים על ידיה פן תהיה לבוז אם תאמר שנתן לה תחלה, ואחר כך שאל את פיה יחשדוה, וזהו מ"ש ותגד לבית אמה כדברים האלה. דמדלא כתיב הדברים האלה אלא כדברים בכ"ף הדמיון נראה ששינתה קצת והוא הכרחי לכבודה כאמור, והוא חריף. והנה לבן בתתו עינו בממון כי ראה שנתן לאחותו על מעט מים נזם וצמידים, לעומת זה רץ במרוצה מחמדתו וזה הגיד הכתוב באומרו וירץ לבן אל האיש וכו'. שבאומרו תיבת לבן שנית בוירץ לבן כיוון לומר שהמרוצה אל לבן היא המלובן ברשע, הוא רץ שזאת המרוצה נעשת מצד ראות הנזם זהב, שאלמלא כך לא היה רץ כי לא נסה לעשות גמילות חסדים, וזהו אומרו ויהי כראות אה וכו'. שויהי מוסב אל וירץ לבן וכו', ויהי ענין זה של מרוצה כראות את הנזם והגיד כי בא אל האיש והנה עומד על הגמלים שעמידתו מעומד מורה על היותו בטוח שיבואו אליו מבית בתואל להכניסו אל ביתם והנה מרוב רשעות לבן וחמדתו רצה לכזב לו ולומר שהבית ביתם ממש המיוחד להם לדור בו, פנהו לכבודו כדי שיחזיק לו טובה ביותר להרבות מתן, וזהו אומרו ואנכי פניתי הבית, אנכי בעצמי וכבודי ולא על ידי שליח, ופניתי הבית הידוע והמיוחד לדירת עצמנו והוא היותר חשוב, כי אם על בית המיוחד לאורחים הוא אומר לא היה צריך לפנותו כי פנוי ועומד הוא, אלא על ביתו ודירתו אמר, ובזה מובן ה"א הידיעה של הבית, וזה מעין מה שפירשנו גבי היש בית אביך, ותיבת ומקום לגמלים נמשכת ג"כ אל ואנכי פניתי הבית, שומקום לגמלים ג"כ פניתי, וזהו כדי להרבות בדברים שיחזיק לו טובה מסיבתו, וחז"ל אמרו פניתי הבית מע"ז. אפשר שהוקשה להם דהרי פנוי ועומד הוא וכדברי רבקה, ולא רצו חז"ל ששינה לבן כדי שירבו לו מוהר ומתן, לכך הוכרחו לפרש פניתי מע"ז, עוד אפשר דאסמכוה אתיבת ואנכי דהיינו אנכי ה' אליך אשר הוצאתיך כו'. שהוא מדבר באיסור ע"ז, פניתי הבית מכל ע"ז כדי שתשרה שכינת אנכי ה' כו', וזהו ואנכי פניתי הבית, וכפי הפשט אפשר לקיים דברי רבקה במקום מיוחד לאורחים, אכן אליעזר הקרוב אליהם ראוי להורידו בביתם המיוחד אליהם, וסיוע לזה מאומרו הביתה, מורה שהביאו אל הבית היותר חשוב, מעין מה שדרשו חז"ל בפסוק ישובו רשעים לשאולה. אל דיוטה התחתונה. כאלו כתיב להשאול היותר עמוק, כך כאן ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בראשיתה, וכאלו כתיב להבית, וכמו שפירשנו באומרו פניתי הבית בה"א הידיעה, ולהיות שסוף סוף חלק לו כבוד גדול בהביאו אל הבית היותר גדול וטוב, וזהו ויבא האיש. דהיינו אליעזר הביתה ויפתח הוא לבן. ויתן ע"י עצמו תבן ומספוא וע"י עצמו מים לרחוץ רגליו וכו'. לעומת זה ולעומת זה לא הזכירו בשם לבן, כיון שמצוה הוא עושה ראוי לכבדו, אלא כתב סתם ויפתח ויתן וכו' ולא כתיב ויפתח לבן, ולהיותו טרוד ועושה כל הדברים האלה ע"י עצמו לתת מספוא ומים לרחוץ, לעומת זה הוכרח שהושם לפניו לאכול ע"י אחר, וזהו ויושם לפניו לאכול. ויושם ע"י אחר ולא וישם, ואגב אורחין הודיע הפסוק שנתן תחלה תבן ומספוא לגמלים, ואחר כך האכיל לאליעזר לקיים ונתתי עשב בשדך לבהמתך תחלה ואחר כך ואכלת ושבעת, כי יודע צדיק נפש בהמתו תחלה ואחר כך אוכל לשובע נפשו, ואולי חסידות זה מלבן, והיותר קרוב שאליעזר הדריכם בדרך הדין והאמת, שלא רצה הוא לאכול קודם שיאכילו את הבהמות. והנה הציע אליעזר הצעה זו של וה' ברך וכו' ותלד וכו' לפי שהיו יכולים לומר לו מה זה ועל מה זה שלא שלח אברהם אחד מאחוזת מרעיו אלא עבד, כנראה שהוא בז לדבר, זה לעומת זה הקדים ואמר עבד אברהם אנכי ואף על פי שנראה חסרון כבוד לכם, דע שאין בכך כלום כי וה' ברך את אדוני מאד וכו', שרוב הברכה והמעלה הגדולה הזו חייבה שלא עלה בידו לבוא אדוני כי העבודה רבה מאד ולא יוכל להניחה רגע קטן. וכי תימא למה לא בא יצחק הבחור כארזים, לזה משיב ותלד שרה אשת אדוני בן לאדוני על דרך נס אחרי זקנתה, ולזה לא מלאו לבו להניחו כרגע קטן פן יקראנו אסון, ולזה הוכרחתי לבא אני עבדו ולא הוא ולא בנו, נמצא כל הרחבת שיחת אליעזר שיחה נאה התנצלות לשלוח אותו ולא את יצחק. והנה כיוון אליעזר בתיבת לאמר לרמוז להם שיש לו בת ראויה ליצחק, עד שמפני כך קודם שאמר לו אברהם ענין לא תקח אשה לבני, השביעני קודם שאמלא דברו ולא אעבור, וזהו וישביעני אדוני שעם היותו אדוני הנה כ"כ היה ענותנותו שכדי לאמר לא תקח אשה וכו' השביעני קודם, והוכרח אליעזר לשנות ולומר אל בית אבי תלך ואל משפחתי, שאם היה אומר אל ארצי ואל מולדתי כמו שאמר לו אברהם הנה מתוך דבריו ילמדו שהיו דוחים אותו שיקח מבנות הארץ זולת רבקה, לכן שינה ואמר אל בית אבי ואל משפחתי, לומר שלא ניתן לו רשות כי אם אל בית אבי לכתחלה, וזה רמז בתיבת תלך שכתבה גבי אל בית אבי, לומר שהיא היא עיקר ההליכה והמצוה מן המובחר לקחת מבית אבי, כי האדם יראה לעינים היות בית אבי יותר חשוב ואח"כ אם לא ירצו בדיעבד ואל משפחתי, ואחר כך הפך השיטה ואמר והצליח דרכיך ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי, שאמר ממשפחתי קודם ואח"כ בית אבי, לפי שהמלאך ההולך אתך בשליחות ה' להצליח דרכיך ולקחת אשה לבני הוא יודע הדבר הנאה ומתקבל והאשה אשר הוכיח ה', ואפשר שממשפחתי תהיה ראויה יותר מבית אבי ויבחר במשפחתי יותר מבית אבי, ולזה הקדים ממשפחתי לבית אבי כי ה' יראה ללבב היותר נאות והוא נכון. ולזה אמר בענין השבועה אז תנקה מאלתי כי תבוא אל משפחתי, שבביאה אל משפחתי בלבד וקחתך אשה ממשפחתי מספיק לענין קיום השבועה, ואף גם זאת שלא תבא אל בית אבי לקחת אשה לא תענש מהשבועה, שבית אבי למצוה מן המובחר ולא לחומר איסור השבועה, שהשבועה מתקיימת בקחתך אשה ממשפחתי ותנקה מאלתי, שאם לא יתנו לך לא ממשפחתי ולא מבית אבי אז והיית נקי מאלתי לגמרי, נמצא תחלת הפסוק של אז תנקה מאלתי היינו כשיקח ממשפחתי ואפילו לא יקח מבית אבי הודיע היותו נקי לגמרי מכל השבועה, וסוף הפסוק מדבר בחלוקת שאם לא יתנו לו כלל שג"כ בזה והיית נקי מאלתי, ולזה אמר בחלוקה זו בלשון עבר והיית נקי מאלתי, שלמפרע מעת השבועה שהשביעני הייתי נקי ופטור, שפטרני אם לא יתנו לי כי מה יש בידי עוד לעשות ולא עשיתי. והזכיר אשר הנחני בדרך אמת, תיבת אמת לאמת הזווג שמה' יצא הדבר ונכון הוא מאת האלהים, לכך אמר הנחני בדרך אמת לקחת את בת אחי אדוני לבנו, שהלקיחה הזו אמת היא, אכן אם תצרף אליה המהירות והתכיפות ימצא בה חסד בבחינת העשותה בנחיצות, ז"ש ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת, ר"ל בהעשות הענין עתה בעת ועונה זו, כמ"ש ועתה ימצא היותכם עושים חסד ואמת. חסד מצד המהירות, ואמת מצד עצמות הענין בעצמו, להבחין שהחסד הזה יעשה את אדוני ולא עמדי כי מה אני, ולבן ובתואל נתחכמו בערמה ולמדו מתוך דבריו לשקר, הוא מ"ש לא נוכל דבר אליך רע או טוב. ר"ל הענין בעצמו אין בו ספק שהזווג נאה, אכן אם היה בו ספק לפקפק לדבר רע או טוב היא אליך מצד שולחנו את אחותינו על ידך, ואליך ומצדך היותך שליח היה אפשר לערער ולומר שיבוא הבחור בעצמו ויחזר אחד אבידתו או אחד מאחוזת מרעיו, אכן כעת שמה' יצא הדבר נכון ונתברר על ידך בניחוש זה, הנה מעתה לא נוכל דבר אליך רע או טוב, שהעולה על רוחינו לדבר אליך מצדך רע או טוב, הנה נתבטל כי מה' יצא הדבר ואפילו החלק של העשותו על ידך הכל מה' יצא, ובזה נתישב טוב טעם לניחוש של אליעזר שכוון בזה לנחש כדי לעמוד על לבן ובתואל ההולכים לקראת נחשים ולסתום פיהם על פי ניחושם וכדרכם ועלילותם בא עליהם. והנה בלי ספק שאין היות דברים זרות אלו של לבן ובתואל כמתלהלהים ומתלעבים בדבריו, והוא מ"ש לו הנה רבקה לפניך קח ולך. לפי שהדברים נתוני' ובקרבם דברים אחרים, הוא מ"ש בפירוש בסמוך תשב הנערה אתנו ימים או עשור, אלא שכעת לא גלו מסתורין פן יזוקו במתנותם, אכן בסמוך כאשר ראו ערמומית אליעזר אשר נתן לרבקה כלי כסף וכלי זהב, וכמו שפירשו הראשונים שבחכמה וערמה עשה זאת לתת לרבקה כלי כסף וכלי זהב שהכל יחזור אל בית אברהם, אמנם לאחיה ואמה לא נתן כי אם מגדנות דבר מועט לא כלי כסף וכלי זהב, אז אמרו כו', ולי אפשר שתיבת ומגדנות חוזר ג"כ לויתן לרבקה. שמלבד הכלי כסף וזהב נתן לה ג"כ מגדנות ולאחיה ואמה ג"כ מגדנות, אמנם כלי כסף וזהב לרבקה לבדה, מעתה העיזו פניהם לאמר תשב הנערה אתנו ימים או עשור וכו', ואליעזר השתחוה על המפורסם אשר בדבריהם וערום יערים בדעת יכוסה קלון, וכאלו אינו מבין תוכיות דבריהם והיותם דרך היתול, וישתחוה לה' הבולם פיהם לבלתי יתפרסם תוכיות לבבם: עלה בידינו היות עניני השלמים נגד פני ה' והשגחתו תמיד עיני ה' על כל חלקי פרטיהם לא יטו אנה ואנה כי אם בחמלת ה' עליהם תופיע, ולא זו בלבד עליהם כי אם אל כל הנלוים אליהם ומסתופפים בצל קורבתם.

תם. < הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף