כלי חמדה (לניאדו)/בראשית/טו
|
< הקודם · הבא > |
סדר תולדות יצחק שני[עריכה]
יבאר שזה כלל גדול בתורה: ואהבת לרעך כמוך. שכולנו בני איש אחד נחנו מצד הגופים, גם מצד הנפש כנים אנחנו. ובסדר שני מקץ ירחיב הביאור.
(בראשית רבה): גיל יגיל אבי צדיק (משלי כג, כד). גילה אחר גילה בזמן שהצדיק נולד, ויהי בימי אחז (ישעיה ז, א). אמר ר' הושעיה: אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה, רבון כל העולמים, וי שמלך אחז, אמר להם בן יותם הוא ואביו צדיק ואיני יכול לפשוט ידי בו. יולד חכם ישמח בו (משלי כג, כד). רבי לוי מנין אתה אומר שכל מי שיש לו בן יגע בתורה שהוא מתמלא רחמים עליו, תלמוד לומר בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני (משלי כג, טו). רבי שמעון בן מנסיא אומר אין לי אלא לב אביו של בשר ודם, מנין שאפילו הב"ה מתמלא רחמים עליו בשעה שהוא יגע בתורה, תלמוד לומר ישמח לבי גם אני. גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק, ואלה תולדות יצחק בן אברהם עכל"ה.
זה כלל גדול שכל התורה תלויה בו, הלא הוא היות האדם אוהב זולתו ורעהו כנפשו, וכמו שכתוב: ואהבת לרעך כמוך. ואם זהו דרך כלל בכללות האומה עאכ"ו בין אחים אשר ודאי ראוי ומחוייב להמצא תמיד ביניהם אהבה ואחוה שלום ורעות כי שניהם כגוף אחד ממש כי הלא אב אחד להם ויכוננו ברחם אחד. וכמו שאמר הפסוק אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו. וכדפירש רש"י ז"ל. שכיון שיצאו מרחם אחד הרי הוא כאלו נאכל חצי בשרנו. ואמנו היל"ל וכן חצי בשרנו אלא שכינה הכתוב. ובזה נראה לי שאמר אהרן: ויאמר אהרן אל משה בי אדוני אל נא תשת וכו'. כי אומרו בי נלע"ד פירושו הריני מצטער כאלו הצרעת בעצמי ובי לכן אל נא תשת וכו'. והנה משה ע"ה הודה לדבריו שאח ראוי להרגיש בצרת אחיו כצרת עצמו ממש, וזהו שאמר אל נא רפא נא לה. כי היל"ל אל נא רפא לה נא. ואם ללמדנו שצריך האדם להקדים תחנונים לשאלתו כמ"ש חז"ל, היל"ל אל נא נא רפא לה, אבל הרגיש ונצטער כאלו הוא ואהרן חולים בכח והוא חולה בפועל, ז"ש אל נא רפא נא לכולנו בכח ולא בפועל כי כולנו בשר אחד. ועל דרך זה נאמר כי אחינו בשרנו הוא כדפירש רש"י וכהראב"ע ז"ל. כי אחינו כמו בשרנו הוא נחשב. והנה מעתה אם המצא תמצא הבגידה בין אח לאחיו, תגדל האשמה יותר מהמצאה בין זרים, ובפרט אם המצא תמצא האחוה ואהבה בין שנים עם היותם נכרים זה לזה והמצא השנאה ביניהם מחוייבת מכמה סבות ועכ"ז המצא תמצא האהבה עזה ביניהם, מעתה יאשם האח הבוגד באחיו על אחת כמה וכמה. והנה מצינו האהבה ואחוה בין דוד ויהונתן עם היות השכל נותן היות ביניהם שנאה וקנאה ותחרות, כי דע"ה יחשב להשיג גבול יהונתן, ועכ"ז שמר לו יהונתן הברית והחסד ולא בגד בו מהצילו מיד שאול כמו שנראה מפשטי הפסוקים, הלא המה ויאמר יהונתן חלילה לך וכו'. דקשה אדרבא היל"ל חלילה לאבי מעשות וכו'. והיה אפשר לומר שהכוונה לומר חלילה לאבי מעשות כדבר הזה, וסבת החלילה הוא מצד היותו לך, כי תמיד מצאך נאמן ואת מלחמות ה' אתה נלחם, אשר כל זה סבה שלא ימלאנו לבו לעשות לאיש כמוך רעה תחת טובה. והמפרשים פירשו חלילה לך לחשוד כשר כאבי על דבר רע ומר כזה. גם צריך לדקדק כפל ידוע אדע. גם קשה היות הפסוק בלי שום גזרה, כך היל"ל כי ידוע אדע כי כלתה הרעה מעם אבי לבוא עליך אגיד לך, מאי ולא אותה אגיד לך. והמפרשים פירשו חלילה מלחשדני שידוע אדע הרעה ולא אגיד לך, כי בודאי שאותה אגיד לך, גם קשה אומרו כי ייטיב אל אבי את הרעה עליך, דהיל"ל כי תכלה הרעה מאי ייטיב דקאמר, והרב ב"ע ז"ל פי' שהכוונה בשמעי טובה מעם אבי, לא אאמן בכך לשלוח בעדך עד בודקי עוד כמה וכמה בדיקות אם הטוב ההוא טוב שלם מלב ונפש, ז"ש והנה טוב אל דוד. ועכ"ז ולא אז תכף אשלח אליך וגליתי את אזנך, אמנם אם ח"ו ידבר שום אדם רעה עליך וייטיב לו, וכ"ש אם הוא בעצמו ידברנה הנה אז וגליתי וכו'. ז"ש כי ייטיב אל אבי את הרעה עליך. ר"ל הרעה הנדברת עליך אם ייטיב לו אז תכף וגליתי וכו'. דחמירא וחמירא לי סכנתך, ועוד קשה אומרו ויהי ה' עמך כאשר היה עם אבי. כי לא היה שאול מוצלח כ"כ, בפרט כי רוח רעה מבעיתו עד שיברך בה את דוד ויאמר ויהי ה' עמך כאשר היה עם אבי. ויובן ג"כ אומרו ולא אם עודני חי וכו' שאין לו הבנה. והכוונה כי בהיות שאמר דוד ואם יש בי עון המיתני אתה ועד אביך למה זה תביאני, שמלבד הפשט שאמר שהמיתה מתחת ידו מצד היותו אהובו לא ירגיש בה כ"כ במותו, לא כן בהביאו עד אביו אשר שנא אותו אז ירגיש בה ויצטער מאד, ומיתה מרה תחשב לו, ז"ש המתני אתה ועד אביך למה זה תביאני. כלומר למה להיות זה המות הנזכר תביאני, כלומר להצטער בו יותר מדאי בהיותה על יד אויב ומתנקם. או אפשר שאמר למה זה, דתיבת זה כלפי העון הנזכר, ועליו מורה באצבע ואומר מותתני אתה כיון שיש בי עון ועד אביך למה זה, כלומר להיות בידו עון הנזכר תביאני, כי אע"פ שיש בי עון והוא הורגני שלא לשם שמים עון יחשב לו ושפיכות דמים, לעומת זה השיב ויאמר יהונתן חלילה לך. כלומר מה שאמרת ואם יש בי עון חלילה לך מעשות אפילו חטא קל, כל שכן להמצא בך עון. ולעומת מ"ש דוד כי ידוע ידע אביך כי מצאתי חן בעיניך ויאמר אל ידע זאת יהונתן. לזה משיב כענין ההוא ולשונו ממש ואמר כי אם ידוע. כלומר אם יש חששא מהידוע שאמרת ידוע וכו'. ולזה נעלם ממני הנה אחר גלותך אזני אדע כי כלתה וכו'. וכמו שיבאר בסוף לאמר כי אחקור את אבי וכו'. ולפי זה ולא אותה אגיד לך בתמיה. או אפשר שאמר לו ראה איך נפלאה אהבתך לי שכשאדע שכלתה הרעה מעם אבי לבא עליך, לא אותה אגיד לך ממש לאמר דע כי כלתה הרעה מעם אבי לבוא עליך, משום אל יפתח אדם פיו לשטן. ז"ש ולא אותה אגיד לך אלא אגיד הרעה על זולתך, על דרך ונלחם בנו ועלה מן הארץ. שאחז"ל ועלינו היל"ל אלא שתולה קללתו באחרים. ולפי זה אומרו חלילה לך פירושו חלילה. כלומר אם היה איש זולתך והיה באפשר שהייתי בוגד בו, אבל בך חלילה לך נמנע הוא מצדך שאתה ראוי לכל כבוד ואהוב כנפשי, דהא אם ידוע אדע וכו' כדפרשית, ולשון כי דהא כי הוא א' מהלשונות שהוא מתפרש בו. והפליג להבטיחו דחמירא לו סכנתו כשיעור רב שאפילו אחקור את אבי וכו' והנה טוב אל דוד, ועכ"ז לא אז אשלח גלוי הדבר ע"י שליח, אלא וגליתי אני בעצמי את אזנך. ובזה מדוקדק לשון ולא אז אשלח. שאפילו אז שטוב אל דוד עכ"ז לא אז אשלח על ידי שליח אלא וגליתי, וכ"ש כי ייטיב אל אבי את הרעה עליך וגליתי את אזנך. כי אין צריך לומר שלא יהיה ע"י שליח, ולא פי' כן הרד"ק ז"ל, ולפירושו קשה תיבות ולא אז מיותרות עיין עליו. והטעם שהיה מחמיר כ"כ יונתן בהסתרת הדבר והעשותו על ידי עצמו אפילו בהנה טוב אל דוד הוא ברור, כי אפילו שיהיה טוב אל דוד אם יתגלה לשאול למפרע שהיה נחבא דוד ורוצה לבגוד בו ולברוח יהפך לו לאויב, באופן שלעולם צריך הסתר דבריו והעשותו ע"י יהונתן, והוסיף לדבר באהבתו אותו אשר כאהבת נפשו אהבו שכה יעשה ליהונתן וכה יוסיף טובה ליהונתן, ומה היא הטובה כי ייטיב את אבי את הרעה עליך, כי לב מלך ביד ה' אל אשר יחפוץ יטנו להפך הרעה לטובה, ז"ש כי ייטיב את אבי את הרעה עליך. נמצא שנשבע כה ימלא ה' משאלות לב יהונתן הלא הם שהטיב את אבי הרעה עליך שאגלה אזנך. ז"ש וגליתי את אזנך. הרי שלא מלאו לב יהונתן להזכיר רעה ולהחליטה על דוד, ומרוב אהבתו אותו כי רבה היא אמר כי חשוב בעיניו בהיות ה' אלהיו עם דוד, ישמח ויגיל כאלו היה עם אביו, ולא ידאג מראותו שסרה המלכות מבית שאול וזכו בה בית דוד. ז"ש והיה ה' עמך כאשר היה עם אבי. פי' היות ה' עמך. הן בלכתך לשלום הן היותך מוצלח אשר תפנה, יהי אז בעיני כאשר היה עם אבי. כלומר כאלו היה עם אבי שלא אתקנא בך. עוד אפשר שדקדק אומרו כאשר היה, כלומר לא כאשר הוא בהווה עם אבי אלא כמו שהיה עמו בזמן שעבר הלא הוא בתחלת מלכותו, כי בלי ספק היה אהוב ונחמד למעלה בחיר ה'. ז"ש כאשר היה עם אבי. ולפי שהיה אפשר שברכה זו דיהי ה' עמך כאשר היה עם אבי קללה תחשב בצד מה, כיצד אם דהע"ה לא יזכור ברית אהבתו ליהונתן לעשות עמו חסד שלא ימות אלא ימיתהו, הנה שלא היה ה' עם שאול כיון שלא היה לו אחרית טובה בבנו אהובו, וכיון דהוא אומר יהי ה' עמך כאשר היה עם אבי. בכלל זה שכמו שיכלה זרע שאול כך יכלה זרע דע"ה, כיון שהוא אומר לו ויהי ה' עמך כאשר היה עם אבי. לזה אמר ולא אם עודני חי ולא תעשה עמדי וכו'. כלומר אין בכלל זה שאמרתי ויהי ה' עמך כאשר היה עם אבי לענין שאם עודני חי ולא תעשה וכו'. כי דבר זה יצא מן הכלל הברכה הנזכרת, שאפילו שאהיה חי ולא תעשה חסד, לא אחלה פני אל שיהיה עמך כאשר היה עם אבי לגמול לזרעך כך, אלא אפילו שלא תגמול לי חסד יגמול ה' עם זרעך חסד, ויהיה הפרש בין זרע אבא לזרעך כי "ויהי ה' עמך כאשר היה עם אבי" לענין ברכה נאמר, ולא שימשך לך ולא לזרעך שום צד קללה לא מינה ולא מקצתה, ודק הוא מאד.
ועד"ז היה אפשר לפרש ולא תכרית ה'. כלומר גם לא יכנס בכלל זה אם תכרית את חסדך כו' ולא בהכרית ה' את אויבי דוד הלא הם בודאי משפחתו של שאול, לא תתדמה אליו כענין הזה של הכרית ה' אויבי דוד הלא הם משפחת שאול, לא עליך אמרתי ויהי ה' עמך כאשר היה עם אבי, שיהיה ההתדמות בקלקלה אלא לענין טובה לבד. או אפשר עוד ולא תכרית כלומר יודע אני כי רחמיך יכמרו אלי שאפילו שעמי לא תגמול חסד, עכ"ז תשוב ותנחם ולא תכרית את חסדך מעם ביתי כ"ש בהכרת גמור, וזהו שדקדק אומרו עד עולם, שלא אמר לעולם להורות שאפילו תכרית החסד זמן מועט, לא ימשך ההכרת עד עולם כאמור אלא סוף סוף שתעורר האהבה, ואומרו ויכרות יהונתן וכו' הוא סיפור לעצמו שמספר איך כרת יהונתן ברית עם בית דוד ובקש ה' וכו'. כמו שפירשו ז"ל בקללה שיבקש ה' מיד דוד אם יבגוד בכריתת הברית, אלא שכינה הכתוב מרוב האהבה ואמר ובקש ה' מיד אויבי דוד. וגילה הכתוב תכלית האהבה עזה באומרו ויוסף יהונתן וכו' כי נשבע לו לדוד חי האהבה, באופן שהנקיטת חפץ הנה היא היא אהבתו אותו כי אהבת נפשו אהבה באופן שהשבעו באהבתו הוא כאלו נשבע חי נפשי כי אהבת נפשו אהבו, והוא סוד דנפש דוד קשורה ביהונתן, וכן קבלתי מהחכם השלם כמהר"ר חיים ויטל: יהו"נתן ודוד ה"א אחרונה.
הכלל העולה שלא נמצאה בעולם אהבה עזה ואיננה תלויה בדבר כאהבת דוד ויהונתן עם היותם זרים זה לזה ומשיגי גבול המלוכה. ומעתה תכבד האשמה מהבגידה אשר בגד בחיר שבאבות באחיו בשרו הוא עשו פעמים בלקחו בכורתו תמורת לחם ונזיד עדשים וכן לא יעשה בין הזרים כ"ש בין אחים להפריד נחלה, ונוסף עוד ענין לקיחת הברכה במרמה אשר תצלנה אזנים משמוע הזה הוא האיש התם וישר יושב אהלים מתהלך בתומו כאיש נדהם ובקרבו מלא תוך ומרמה ועוקבא חלילה. כן ארחות כל בוצע בצע חלילה. לזה נ"ל שאמר הנביא הושע ע"ה: וריב לה' עם יהודה ולפקוד על יעקב כדרכיו וכו' בבטן עקב את אחיו. כי להיות הפעולה מצד עצמה מכוערת כמו שאמרנו, עם היות שהתכלית היה לשם שמים כמו שיבוא, עכ"ז אמר ה' כי הדורות ההם אשר סבוהו גם סבבוהו בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל, הנה נתדמו לשרשם דזרוק חוטרא אאוירא אעיקרא קאי. ז"ש ואפקוד על יעקב כדרכיו וכמעלליו. לא כמו התכלית שהיה טוב אלא הפקידה תהיה מעין המעללים והדרכים שהוא המעשה בעצמו, כי רע ומר הוא שבבטן עקב וכו' שמלידה ומבטן ומהריון עקב את אחיו וכו' וכן לא יעשה בין אחים.
ועל זה נתעוררו חז"ל בבראשית רבה פ' ס"ג זה לשונם: מה ראה אבינו יעקב שנתן נפשו על הבכורה, דתנינן עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים, אמר יהי רשע זה עומד ומקריב לפיכך נתן נפשו על הבכורה, הה"ד כי לדם אעשך ודם ירדפך אם לא דם שנאת ודם ירדפך. ועשו הוא שונא את הדם כו'. שמואל בר נחמן אמר זה דם בכורה בקרבנות. ר' לוי אמר וכו'.
וראוי לדקדק במאמר למה הביא סוף המשנה דמשהוקם המשכן וכו' ואין לו צורך בה אלא ברישא דמתניתין עד שלא הוקם המשכן עבודה בבכורות. ועוד דכיון דבתחלת דברי המאמר שואל מה ראה יעקב אבינו שנתן נפשו על הבכורה וכו' למה חוזר בסוף המאמר ואומר לפיכך נתן נפשו על הבכורה כי הוא יתור. ומה דקדק בפסוק כי לדם אעשך וכו' עד שאמר הה"ד כי לדם וכו'. ונר' שבעל המאמר ראה עיקר התירוץ של שאלת מה ראה יעקב אבינו וכו' מסיפא דמתני', דאלו מטעם עבודה בבכורות הוה אמינא דאדרבא להיות הבכור בן הנעורים על הרוב כחו של אדם וראשית אונו ניתן לו אומנות לתרופה, על דרך משחז"ל האי מאן דנולד במאדים טבחא ליהוי או מוהלא, כך זה הבכור הוא ראשית תגבורת האדם ונתן לו ה' תרופה שיהיה שוחט קדשים. אמנם ממה שראינו ביטול הבמות לדבר חשוב דהיינו בית הבחירה, וביטול הבכורות והחליפם בכהנים חסידים, סופם של דברים אלו יוכיחו על תחלתן, היות הבמות קדש והבכורות קדשים כמדריגת הכהנים בפחות מעט. ובזה אפשר שאמר לפיכך נתן נפשו על הבכורה. ר"ל הן היות מצד עבודה בבכורות היה ראוי, ולא זו אף זו הבטל הבכורות לחסידים כהנים שלפיכך נוסף עוד נתינת נפשו על הבכורה ביותר תאות נפשו. עוד רמז באומרו לפיכך והוא היותר נכון אצלי, כי הם ז"ל נותנין במאמר הזה שתי סבות לנתינת נפשו על הבכורה. ראשונה כי לא נתן עינו בממון חלילה ליטול פי שנים כי אם ביראת ה' ועבודתו. ז"ש מה ראה יעקב וכו' דתנינן וכו' ועבודה בבכורות. אמנם זו טענה חלושה קצת, דאטו עינך רעה בשל אחרים שיעבדו הש"י, לזה אמר בעל המאמר כי עיקר טעם יעקב הוא שאומר אמר יהיה רשע זה עומד ומקריב לפיכך נתן נפשו על הבכורה. כלומר עיקר נתינת נפשו על הבכורה. הנה מצד קנאתו בכבוד ה' שלא יהיה משרתו רשע, זה שאמר יהיה רשע זה וכו' לפיכך וכו' ולא לכבוד עצמו וזכותו עשה זה אלא לקנאת ה' ולהרחיק הנזק מהיות רשע זה משרת ה' זה היה בעצם, והתועלת של עבודת ה' במקרה דהיינו הכנס הוא תמורתו לבכורה ונכון הוא. ודקדק בלשון ואמר יהיה רשע זה עומד ומקריב. מאי עומד דקאמר אבל הכוונה ר"ל יהי' רשע זה עומד ברשעו ומקריב, ולא יתכן שתתגלגל כפרה וזכות ע"י חייב העומד ברשעו, והעד וכפר בעדו ובעד ביתו ואחר כך ובעד כל קהל ישראל. אז אמר כי אם רשע זה היה מקריב בלב שלם החרשתי כי באשר הוא שם צדיק הוא ומצוה קא עביד, דאטו למי שהוא רשע נאמר לו הוסף רשע על רשעותך, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל גבי כהן דסני שומעניה בהלכות נשיאות כפים. לזה דקדק ואמר עומד ומקריב. כלומר הלואי היה מקריב בלב שמח, אבל הוא לא יקריב אלא כעומד באנגרייא וכמשא וכבדות תכבד העבודה עליו, על זה לא אמר יהיה רשע זה מקריב אלא עומד ומקריב. כאלו הקרבתו כעומד עצור בבית האסורים כי לא שוה לו לא יאוה לו עבודת הש"י, וכמו שאמר סוף המאמר שעשו שנא דם הקרבנות. והבין בעל המאמר בפסוק קושי א' דקאמר לדם אעשך ודם ירדפך אם לא דם שנאת. דמשמע אם לא דם וכו' ועכשיו שדם שנא לא יעשוהו לדם, א"כ בשורה טובה היא זו לעשו ואין זה הבנת הפסוק. והקושי הזה הוא מה שאמר בפי' בדבריו וכי עשו שנא את הדם שהלא אומנותו שפיכות דמים היא. אמנם בענין א' נתיישבו שתי הקושיות. והוא שאומר לדם אעשך וכו' על המילה שימול ודם ירדפך על הקרבנות, או לדם אעשך על דם הקרבנות ודם ירדפך על המילה. הכל עולה לענין א', לזה היית זוכה אם לא דם שנאת דהיינו דם הקרבנות, וכמו שאמר למה זה לי בכורה, כי מעתה דם ירדפך תמיד חרב נוקמת דם שפיכות דמו: הנה תשובה נצחת וטענה חזקה בהתנצלות אבינו יעקב לתת נפשו על הבכורה לכבוד ה' ולקדוש ישראל כי פארו. ועם היות כל הדברים ממנו ית' ויתעלה, עכ"ז צריך התנצלות הנז' אל יעקב אבינו ע"ה ואל חסידותו, והוא הוא אשר כוון המאמר בלשונו מה ראה ולא אמר מה טעם נתן נפשו וכו'. כי מה' יצא הדבר, אכן שאל על הוראת המפורסם מה ראה שיתן נפשו עליה, והשיב לשם שמים כאמור. כי לצדיק יאתה להקריב, כי הקרבנות הם המתקנים העולמות, כולם כאחד יהנו מהם כנודע ליודעי חן. ולא יאות להעשות פועל כזה אלא ע"י צדיק וישר.
ובזה נבוא אל כוונת המאמר אשר בתחלת הסדר. וראוי לעורר מאי גילה אחר גילה די שיאמר גילה בזמן שהצדיק נולד, ואם משום שאמר גיל יגיל כפול אקרא גופיה נשאל טעם לכפל, כ"ש שהלשון אינו מדוקדק מאי אחר גילה היל"ל גילה וגילה בזמן שהצדיק וכו', וגילה זו למי אם לאביו לבד וכדקאמר אבי צדיק, יקשה מאי קא סמיך לזה ויהי בימי אחז אמרו מלאכי השרת וכו'. כי אינו מתייחס אל הקודם אם השמחה לאביו. וידוקדק אגב אורחין אומרו רבון כל העולמים ולא אמר רבונו של עולם והוא הנהוג לומר תמיד. ועוד קשה אומרו אין לי אלא לב אביו של בשר ודם מנין שאפילו הב"ה וכו'. כי אם לב אביו שמח הב"ה מבעיא. ועוד היכא רמיז בקרא גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק, והיינו יכולים לומר דודאי משיגיל אבי צדיק נכלל הוא שהאב צדיק כיון שיגיל בבנו הצדיק, כי אם הוא רשע לא יגיל בצדקות בנו. עוד היה אפשר דהכפל דריש גיל יגיל, הגילה הראשונה מצד היותו הוא צדיק והשנית מצדקות בנו. ולזה דרש גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק שמזה תמשך גילה אחר גילה כאמור. והנכון כי בעל המאמר הוקשה לו כפל גיל יגיל ודרש שכשהצדיק נולד יש גילה לכל העולמות כי גלוי לכל כי תורתו הקדושה מאביו, ותחלתו יוכיח על סופו בראייתם נשמתו הצדקת וידעו כי יתקן העולמות כולם בכל מעשיו, וידוע כי בהטיב הצדיק מעשיו ימשך קדושה לו מהסבה הראשונה, ומשלימותו יהיה לכל העולמות שלום והמשך קדושה, כי בהכרח תעבור אותו האור בכל העולמות להגיע אל ראש הצדיק. נמצא כי בעת לידת הצדיק ישמחו העולמות כלם. ואחר כך יגיל אביו למטה. זה שאמר גילה אחר גילה כשהצדיק נולד, כלומר הגילה שיגיל אביו של צדיק כשנולד הצדיק הי' אחר הגילה שישמחו ויגילו העליונים, לא כן בבוא רשע לעולם בא גם בוז, ולזה סמך ליה ויהי בימי אחז שאמרו מלאכי השרת וי שמלך אחז. שממלוך אדם חנף ימשך נזק למלאכי השרת כי אין מי שימשיך לו ולהם קדושה כמו בהיות מלך קדוש, יקדש עצמו ויקדש כל העולמות בהדבקו באלוה יתברך, וזהו שדקדקו מלאכי השרת בלשונם באומרם בלשון רבים רבון העולמים וי שמלך אחז, שמאחר שאתה רבון כל העולמים, עולם העליון ועולם התחתון ומבקש שלימות כולם, וי שמלך אחז שיזיק לכל העולמות כולם, כי אם לא יעלה אד מן הארץ משלימות מעשה התחתונים, לא ירד השפע האלהי על כל הנמצאים כולם, א"ל בן יותם הוא ואביו צדיק וכו'. שהכוונה זכות אביו יצא בהפסד בנו לכולכם, ולכן איני יכול לפשוט ידי בו. ורבי לוי דרש ביולד חכם אפילו אינו צדיק אלא שהוא יגע בתורה סוף סוף ישמח בו, וכיון שאינו צדיק לא אמר בו שמח ישמח בו. ולזה אמר רבי שמעון בן מנסיא אין לי אלא לב אביו של בשר ודם, כי להיותו של בשר ודם אינו בוחן כליות ולב בנו לראות אם הוא צדיק או רשע ולזה הוא שמח, אבל הב"ה שגלוי לפניו לבו וכליותיו מנין שהוא מתמלא רחמים עליו בשעה שיגע בתורה, כלומר הא מיהא באותה שעה שהוא יגע מצוה קעביד וצדיק הוא באותה שעה, ז"ש מנין שהב"ה מתמלא רחמים כשהוא יגע בתורה, כלומר אביו של בשר ודם כיון שאינו מכיר במעשיו מתמלא רחמים עליו לעולם, אבל הב"ה לפחות בשעה שהוא יגע בתורה אז לבד מתמלא רחמים. ובזה מובן יתור הלשון באומרו מנין שאפילו הב"ה מתמלא רחמים עליו בשעה שהוא יגע בתורה. די שיאמר אין לי אלא אביו הב"ה מנין ת"ל ישמח לבי גם אני. אבל במ"ש שהבא מן הדין דהיינו הב"ה אינו שוה למילוי רחמי האב, שהאב מתמלא רחמים לעולם והב"ה בשעה שיגע בתורה שעושה מצוה אז לבד לפי שעתו ובאשר הוא שם. מתמלא הב"ה רחמים עליו. עוד דקדק הבדל שני בלשונו שבאב הזכיר מתמלא עליו רחמים, ובהב"ה אמר תיבת עליו באחרונה. והכוונה כמ"ש בתחלת המאמר שמילוי רחמי הב"ה על כל העולם באמצעות אותה שעה שיגע בתורה, וכן הדין בכל מצוה ומצוה ממשיך קדושה מאתו ית' אל העושה, ועובר האור ההוא והשפע שבע רצון ההוא בכל העולמות, ולז"א מתמלא רחמים עליו. מתחלה מתמלא רחמים על כל הנמצאות ובאמצעותם מגיע אחר כך עליו, לא כן באב בשר ודם שאמר לשון צודק בו דהיינו מתמלא עליו רחמים, עליו רחמים ולא על זולתו דמה לו עמהם. ומעתה תגדל התמיה באבינו יצחק ע"ה איך היה מתמלא רחמים על עשו בנו הרשע היושב ובטל ואיש שדה, ועל יעקב איש תם יושב אהל שם ועבר ועוסק בתורה לא נתמלא עליו רחמים זר מעשהו. וכבר התעוררנו בסדר הקודם היות רשעותו מפורסמת אצל יצחק, וכמו שהוכיחו חז"ל באומרם כי הקרה ה' וכו' הקול קול יעקב מהיות שם שמים שגור בפיו, כי רחוק לומר שעשו מרוב רשעותו לא עלה שמו ית' על שפתיו כי לא חפץ בו כי אם בע"ז, ולכן לא היה שם שמים שגור בפיו, והיא גניבת דעת יצחק שיחשוב כי ירא לישא את שם ה' על שפתיו ולכף זכות דנו, לא כן ליעקב לכף חובה בהיות שם שמים שגור בפיו. אלא הנכון הוא מה שקדם שידע רשעותו ואפילו החסידות של היאך מעשרין את התבן ואת המלח וכיוצא בהם לא אהבו מצדם בעצם כי ידע שפיתהו בפיו ולבו לא נכון, רק מצד קצת בחינה טובה ומשום הבושה אהבו על שהיה בוש מאביו ומבקש חן בעיניו להראות עצמו כשר וחסיד בעיניו. וא"כ חזר הדין והקושי מה ראה יצחק אבינו לברך את השונא הוא עשו והגבירו על יעקב לולי ה' שהיה לו לגלות אוזן אמו. והנלע"ד בזה הוא כי חלילה חלילה שעלתה על דעת יצחק אבינו לברך את עשו אלו הברכות שבירך ליעקב כתקנן וסדרן בבלתי תפול מהם דבר, אבל כוונתו היתה לברכו שם לפני ה' לפני מותו אשר ישים ה' בפיו יברך, ובלי ספק שאם היה בא עשו לא היה מברך לו אחת מני אלף מהברכה הזו הנאמרת ליעקב, ומ"ש ויקח ברכתך פירושו על חלק א' אשר בכלל ברכה זו, ולא יעלה בדעת שכולה היתה מוכנת לעשו, אלא שבבא יעקב ויצחק הריח בריח בגדיו והסיוע האלהי גרמו עד שברכו אותו כל זאת, ויצחק אז היה משתומם בקרבו בלי ספק ומחשבותיו תמהים, ואומר מדוע את עשו שנאתי ולא האמנתי בו כי ידעתי כי ציד בפיו, והוא הוא קדוש כי לא ידע כי יעקב הוא. ולז"א בסמוך מי איפה הוא הצד ציד. אמר עד עכשיו עשו היה בעינו לרשע, ועכשיו נראה שיעקב אדרבה הוא הוא הצד ציד ואברכהו בתמיה, כי לא היה ראוי לברכה מאחר שגם הוא ציד בפיו, ולזה ביקש לקללו אלא שהב"ה הכריחו ואמר גם ברוך יהיה. ומעתה נבוא אל ביאור הפרשה מסכים לזה, וראוי לעורר ראשונה אומרו ויהי כי זקן יצחק וכו' ותכהן עיניו מראות. שתיבת מראות מיותרת שודאי הכהייה מראות היא, ומיתורה דרשו חז"ל מראות בשרים מראות בפניו של עשו הרשע. וכמו שדרשו גבי אלישע לולי פני יהושפט אנו נושא אם אביט אליך ואם אראך. שהכוונה לולי פני יהושפט הצדיק שאני נושא ומתעלה בהביטי אל פניו, לא אביט אליך ואם אראך פן אפגם כי לא כן עתה כי מה שאני פוגם בך משביח אני ביהושפט. ובזה נ"ל יתור ואם אראך על פי דרשתם ז"ל הנז' בתיבת מראות, שבראות אל הרשע עשו גרמה ליצחק אביו כהות עיניו, ז"ש אם אביט אליך שלא תזיק לי בראייה, ואם אראך ר"ל שאם אביט אליך האם אראך ודאי תכהנה עיני מראות ולא אראך. ועוד עשו בנו הגדול ומי לא ידע בזאת מצורף לזה אומרו ויאמר אליו בני ולא אמר עשו. ועוד מאי שא נא כליך קח כליך היל"ל. והראשונים פי' לשון חידוד שלא ישחוט בסכין פגומה, ורמזו ג"כ בתיבת ציד אשר היא בסוף תיבה, דצידה כתיב שהכוונה שיהיה הציד בזירוז חמשה דברים המפסידים את השחיטה ואלו הן: שהייה דריסה חלדה הגרמה ועיקור. וזה ג"כ אפשר שרמז בתיבת לי המיותרת שכוון לומר שתהיה הצידה ראויה לי בכשרותה, ובהיותה מהפקר בלי גזל, והיינו וצא השדה אל מקום ההפקר. ועוד מאי והביאה לי ואוכלה. דודאי שנמנעת האכילה אם לא יביא אליו, וא"כ די בשיאמר ועשה לו מטעמים ואוכלה. ועוד קשה אומרו לאמר לאמר פעמים בלתי צורך, והיינו ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר עשו אחיך לאמר. ועוד מה טעם שינתה רבקה קצת שינויים בדברי יצחק כי הוא לא אמר הביאה לו ציד רק עשה לי מטעמים והביאה לי. הבאה במטעמים, ורבקה אמרה מחדש הביאה בציד. שינוי שני כי יצחק אמר בעבור תברכך נפשי בטרם אמות והיא אמרה ואברככה לפני ה' לפני מותי. ובסמוך בדבריה עצמה לא אמרה רק בעבור אשר יברכך לפני מותו ואילו לפני ה' לא קאמרה. ועוד מאי ועתה והכפל של שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך. כי היה די שיאמר שמע בקולי או שמע לאשר אני מצוה אותך. ועוד לך נא אל הצאן וקח לי משם. לי משם מיותר. ואפשר שרמזה לתרץ קושיא אחת פן יאמר יעקב ואיך אאכיל את אבי ממקנה קניינו שלא ברצונו כי הוא אינו חפץ כי אם בציד בחנם. לזה אמרה לו משם רמזה משחז"ל שלה משם קבוע וחוק בתנאי כתובה שני גדיי עזים בכל יום. ועוד הן עשו אחי וכו' מה היא אחוה זו הנזכרת כאן, די שיאמר הן עשו איש שעיר. ועוד קללה ולא ברכה הענין כפול, והיינו יכולים לפרש כי לפעמים הקללה היא לברכה, כי אם יקולל חלקת האדם בארץ לבלתי יאושר בעניני העולם הזה והצלחתו, ברכה תחשב כי לא נהנה מן העה"ז אפילו באצבע קטנה, והכל צפון ליום אחרון, לזה אמר כי זאת תהיה קללה ולא ימצא בה שום צד של ברכה וזכות. או אפשר כי נכון יעקב אל אל לבו, שודאי אביו אהבו ואצל ליעקב ברכה מהצלחות הנפשיות, לכן פחד שאם ימושהו אביו יביא עליו קללה ולא יזכה לקבל הברכה אשר אצל לו אלא ישאר קרח מכאן ומכאן, והיינו ולא ברכה. ועוד מה הבטחון הזה אשר מבטיחתו אמו עלי קללתך וכו'. ומאי אך שמע בקולי וכו'. אך לשון מעוט ושמע בקולי ולך קח לי הכל מיותר, דהא כל שקלא וטריא בהא הוא, וכן צריך להבין וילך ויקח ויבא לאמו. ועוד בגדי עשו בנו הגדול מי לא ידע דהוא גדול ויעקב הוא הקטן. ועוד ויבא אל אביו ויאמר אבי. מה לו באמירה זו של אבי ומה צורך בה. ועוד איך יעקב אשר כל דבריו אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב. יאמר נא שקר אנכי עשו בכורך. והיה אפשר כי כיון שלקח הבכורה ממנו יחשב בבחינה זו כעשו וכמו שאני עתיד לבאר בסדר ויצא ב"ה עיין עליו. ועוד ויאמר יצחק אל בנו ולא כתיב ויאמר לו יצחק מה זה וכו'. ומאי קא בעי מה זה מיהרת ומאי האתה זה בני עשו. זה למה, האתה בני עשו אם לא מבעי ליה. ועוד מה שאל עוד ואמר אתה זה בני וכו'. ותיבת זה ג"כ כי הכל דברי מותר:
הביאור כי בראות יצחק אבינו ע"ה איך פתאום בא אידו זה של כהיות עיניו, כי הדברים ההשגחיים יעשו פעולתם ברגע קטן, והיינו ותכהנה עיניו מראות. שבעוד היותו רואה בטוב כהו עיניו מן הקצה אל הקצה, לזה ענה ואמר הנה נא זקנתי, נא ודאי כי כעת קפצה עליו זקנה כאחת בכהיות עיניו, לא ידעתי יום מותי וחפצתי צדקך להביאך למוטב ודרך ישרה, והיינו ויקרא את עשו בנו הגדול. שראוי להדריכו באופן שימלא מקום אביו, והיינו דקאמר ויאמר אליו בני. ר"ל החפץ תחפוץ להיות בני דומה לי בשלימות המדות, וענהו הנני כי עם שלבו רחק ממנו בפיו ובשפתיו כבדהו, ולכן א"ל יצחק כי חפץ לצדקו, שאלו הכלים שלו כלי חמס מכרותיו רצה שישתמש בהם בקדושה ודבר מצוה, והיינו שא נא. כלומר כליך אלה נפולים הם כי הרג בהם ונשתמש בהם לעניני העה"ז, לכן הגביהם ושא נא כליך תליך וכו' באמצעות שתצא השדה וצודה לי ציד. לי לשמי, ומלבד מה שרמזו הראשונים בה"א של צידה לחמשה דברים המפסידים את השחיטה, אפשר שרמז לתקן חמשה דברים שאחז"ל בב"ר שעשה עשו ביום פטירת אברהם ע"ה ע"ז וג"ע וש"ד. ולתקן חמשה אלה אמר וצודה לי ציד. ולהיותו חשוד בעיניו לז"א לו ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי בלי גזל ואיסור נבילה ואז ואוכלה. ואפשר שמיתור והביאה לי דרשה רבקה אמנו ענין אחד, והוא שאמר יצחק שיביא לו ציד עד שיראה אם הוא צבי ואיל ממיני הטהורים או ממיני הטמאים, כמ"ש חז"ל גבי לצוד ציד להביא מה שימצא אפילו כלבים, וזהו והביאה לי הציד בעצמו ואחר כך ואוכלה, הוא מ"ש הפסוק הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר. כלומר אף על פי שהדברים האלה שאני אומרת לך לא בפירוש איתאמרו, עכ"ז שמעתי את אביך מדבר יתור דברים שרצה וכוון לומר הביאה לי ציד תחלה בהיותו ציד ואראנו, ואחר כך עשה לי מטעמים שלא האמינו אלא אמר לו הביאה לי ציד תחלה בהיותו ציד ואראנו, ואחר כך עשה לי מטעמים ואוכלה. וזה דרשה מכח יתור והביאה לי הנזכר בדברי יצחק. והיינו דקאמר וילך עשו לצוד ציד להביא. בציד ולא שלוק ומבושל עד שיראהו, אלא שהב"ה סיבב אחר כך והביא יעקב ואכל מצידו בלי בדיקה כי שם שמים שגור בפיו באומרו כי הקרה ה'. והקול קול יעקב גרם הוא ית' שיאכל, ולו נתכנו עלילות שעירבב שמחת עשו ויהי לאבל כנורו ועוגבו לקול בכיה, ולא אכל יצחק ולא נהנה מסעודתו של אותו רשע, כי חז"ל אמרו כי מצא כלבים צועקים ועשה מהם מטעמים ולא יאונה לצדיק יצחק כל און. ולהיות יעקב שלם ויאמר לאמו ואם אחי יזכה לכבד אביו ודבר מצוה ואבי חפץ צדקו מה לי להשיג גבולו. לעומת זה הקדים הכתוב סבה לרבקה אמנו למה עשתה זו עול לבנה הגדול, ורבקה שומעת וכו' וילך לצוד ציד להביא, להביא מכל מקום מגזל ואיסור. ולזה רבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר שלו יאתה לאמר דברים אלו כדי להדיח את עשו הרשע. ואפשר שכמו שיצחק אמר לעשו בני לקרבו שישמע אליו, כך רבקה אמרה אל יעקב בנה, שהאמירה היא שיהיה בנה שומע בקולה אל כל אשר תצונו לאמר לו הנה שמעתי וכו'. לכך הציעה קודם כל דבר ואמרה לו ליעקב בנה כדי שישמע לקול לחשותה, ולכן בסמוך הבטיחתו עלי קללתך בני. אך בזאת שתכוון לשמוע בקולי ולקיים מצותי ולך קח לי לשמי, כי שומר מצות כבוד אב לא תדע דבר רע כי אם עשו בא בכח כיבוד אב, אתה יעקב תבוא בכבוד אם, וכדי להטיל קנאה בסעודה אז אמרה ליעקב שאביו אמר לעשו ואברככה לפני ה' כי לפני ה' דבר גדול, אמנם בסמוך גבי יעקב לא אמרה לו יברכך לפני ה' פן יאמר יעקב דובר שקרים לא יכון לנגד ה', אלא הבליעה בנעימות הענין ואמרה אשר יברכך לפני מותו ולפני ה' בכלל, כי בעת המיתה שכינה למעלה מראשותיו של חולה, ומ"מ לא בפירוש איתמר, ובכלל דבריה כיוונה להציע כי לא יירא ולא ייחת פן ימצאהו עשו כגנב במחתרת מאכיל את אביו, כי עוד היום גדול לא עת הביאו ציד עד שיצוהו, ולכן ועתה בני בעת הזאת מהרה חושה ועשה אל תאחר קודם בוא אחיך. וצריך שכל פנייתך יהיו לשם שמים, זה שאמר שמע בקולי ותכליתך יהיה לאשר אני מצוה אותך לא זולת. והנה החסיד יעקב הקשה לאמו הצדקת איך יעשה עוקבה עם אחיו, ז"ש ויאמר יעקב הן עשו אחי. וכיון שהוא אחי לא יתכן להפר ברית האחוה, זאת ועוד כי הוא איש שעיר ואני איש חלק ואולי ימושני אבי וכו'. ומה נעימים דברי חז"ל איש שעיר שהוא חלק, שעירים ירקדו שם, ואני איש חלק חלק ה' עמו יעקב. והכוונה שטען כי לא יאות זה כי אם לאיש שעיר לעשות מעשה שדי'. אמנם באיש חלק, חלק ה' לא יאות לו מרמות ותחבולות. ועוד כי אולי לא יועילו כי אולי ימושני אבי וכו' והבאתי עלי קללה. ולו הונח עד שיברכני ולא ברכה לא תחשב ברכה כי היא בטעותו לעולם אומדין דעת הנותן והמברך, כי לזה נראה לי שהוצרך יצחק לומר ואברכהו גם ברוך יהיה לפי שהיתה בטעות הוצרך לקיים ולומר גם ברוך יהיה, וכן אני עתיד לבאר בס"ד בסדר וישלח בביאור דברי חז"ל ויהי לי שור וחמור וכו'. שאמר שלא נתקיימה בו הברכות והוא מהטעם הנז' כי ודאי יעקב איש תם לא יתן דופי בברכות אם לא מצד שבאו בערמה ולפייס דעת עשו אמר ותאמר לו אמו עלי קללתך. מאחר שאתה מוכרח מפני כבודי, אך שמע בקולי אל תכוון להנאתך אלא לשמוע בקולי ולך קח לי הכל לשמי. ולזה שמעתי מהחכם השלם כמהר"ר אלשיך זצ"ל שכתוב וילך ויקח ויבא. שהן ההליכה והלקיחה והביאה הכל לשמה של אמו, והיינו וילך ויקח ויבא לאמו: ואני אומר שאמר וילך ויקח ויבא לרמוז ששמע בקול אמו שאמרה לו ועתה בני, ועתה במהירות כדפרשית ואל המהירות רמז שהלך ולקח והביא תכף, שההליכה והביאה תכף היה כאחד בזירוז, ותקח רבקה את בגדי וכו'. ואיננו זר כי אף על פי שהיו בגדי עשו הגדול ויעקב קטן באו למדתו מעין מה שאמרו חז"ל גבי דוד הקטן שנעשו בגדי שאול כמדתו ונעשה דוד ארוך. כי מעשה ה' נורא הוא. ויבא אל אביו, כי הנה יעקב מרב פחדו מנפילה ברשת מתעתע באביו, ראה עצה נכונה לחזק לבו לשאול ולאמר אבי, שאם ישיב לו הנני יעקב בני בטלה כל עצת אמו כי הכירו, אמנם כעת אשר השיב הנני מי אתה בני, שנראה כמסתפק אז חזק ואמץ לבו לאמר ה' לי בעוזרי ותצא לאור עצת אמי ומה' יצא הדבר, כי הרי השיב חכמים אחור ה"ה אבי שלא הכירני, ולזה השיב ויאמר יעקב אנכי עשו בכורך. ומלבד מה שפי' שהיה נחשב לעשו בכורו כיון שקנה הבכורה ממנו. עוד אפשר במ"ש חז"ל בגמרא גבי נודרין להרגין ולחרמים ומוכסין. שאמר שם כי כאשר אוסר עליו פירות העולם לעולם, אם יש לו דבר של מכס צריך להערים ולומר בנחת יאסרו פירות העולם שעה א'. והוא אומרו לעולם לשמע אוזן דהרגין והחרמין ומוכסין, ועד"ז נ"ל שהשיב בנחת כששאל מי אתה בני, ענה ויאמר יעקב. כלומר יעקב אנכי זו היא אמירתו כדי שתהיה תשובה אמתית אל מי אתה בני, אמנם מה שאמר אל אביו ולשמע אזניו אמר אנכי עשו בכורך עשיהי כאשר וכו'. לא אמר עשיתי כאשר דברת אלי שלא היה מודה כי אם אל ענין עשיית המטעמים, אמנם כעת דכתיב כאשר בכ"ף הדמיון מורה על העשייה ועל אופן עשייתה שעשה בהכשר והיתר כאשר דברת אלי, נקי מגזל ונקי מאיסור נבלה, ולזה סמכה דעתו קצת, וסוף סוף נתקשה לו מהמהירות שמא שלח ידו בגזל ולכן מיהר, וז"ש מה זה מיהרת למצוא. כלומר לזה שאתה אומר כאשר דברת אלי לענין הרחקת גזל ואיסור, מהרת מאד והדברים של היתר לא יזדמנו כ"כ בנקל, וזהו מה זה מורה באצבע מיהרת למצוא. והנה מהספק שנסתפק בתחלה שאמר מי אתה בני לא יצא עדיין ממנו, גם שיעקב הרבה דברים לא עלה בידו לברר מי הוא, ובספקו עמד והיינו דכתיב ויאמר יצחק אל בנו ולא כתיב ויאמר יצחק מה זה וכו'. או ויאמר יצחק אל עשו לפי מחשבתו אומר ויאמר יצחק אל יעקב כבסמוך ויאמר יצחק אל יעקב לרמוז שהיה מסופק מי הוא, לכך ויאמר אל בנו סתם יהיה עשו או יעקב כי עדיין מסופק, אמנם כאשר השיב לו כי הקרה ה' אלהיך לפני לומר שהמהירות באה מהשגחה אלקית, ועם היות שאיני כדאי עשה ה' בשבילך בעצם ועל ידי במקרה. ז"ש כי הקרה ה' בשביל היותו אלהיך הקרה לפני אף על פי שאיני כדאי על דרך מקרה כמו שפי' לעיל בסדר חיי שרה גבי הקרה נא לפני היום ועשה חסד וכו'. כלומר אף על פי שאני עבד ואיני כדאי, הקרב נא לפני מעין ויקר אלהים אל בלעם. ואף גם זאת שלא בשבילי כי אם ועשה חסד עם אדוני אברהם. וכראות יצחק ענוה ושפלות בדברי יעקב והזכרת שם שמים, אז נתן אל לבו שהוא יעקב, ז"ש ויאמר יצחק אל יעקב. יעקב בפי' ולא אמר ויאמר אל בנו גשה נא וכו' האתה זה. כלומר האתה זה המזכיר שם שמים בענוה ושפלות, האתה זה בני עשו, כי לא יתכן ולא כתב ויאמר יצחק אל בנו כדלעיל בסמוך, ומה שלא הכירו בהחלט כי היו ידיו וכו', והחוש הכחיש ההשגה השכלית, והנה כעת אשר מצאו בהיסח הדעת יצחק לעשו שלם בהזכרת שם שמים כי לא הכירו שהוא יעקב מצד כי היו ידיו שעירות, לעומת זה שינה את לשונו ואמר למען תברכך נפשי, לא כן בתחלה אמר בעבור, והטעם שמתחלה שידע רשעו ופשעו כי פושע מבטן קורא לו, לכן אמר כי מאחר שאין בו דבר טוב זולת זה של המטעמים כי הוא כיבוד אב ראוי לברכה, והיינו בעבור תברכך כי בעבור זה לבד כדאי לברכה, אמנם כעת אשר חשבו שהיה עשו ומצא בו ענוה והזכרת שם שמים, לא כתב בעבור כי כדאי הוא מצד שאר מעשיו לברכה, אלא אמר למען תברכך נפשי, שהמצוה הזאת תעורר התעוררות לברכך בזכותה והזכות שאר מצות הנמצאות בך מחדש, ולפי שסוף סוף היה עשו חשוד בעיניו, וכי יתכן קולו אל יאמן בו, לכן א"ל גשה נא ושקה לי בני. כי סוד הנשיקה לאדבקא רוחא ברוחא כדי שיזכה לברכה עם היותו בלתי ראוי, וזה נמשך מהיות יצחק על שתי הסעיפים פוסח, הקול קול יעקב וכו' והיינו דכתיב ויאמר אליו יצחק אביו. אליו סתם. ולזה כאשר ניגש אליו הריח ריח בגדיו וברכו והזהירו ויאמר ראה ריח בני. כלומר ראה הזהרתיך שאין העיקר תלוי בריח הבגדים, אלא שאתה בעצמך תריח בטוב שם משמן טוב, ששם טוב הולך מסוף העולם ועד סופו, והיינו ויאמר ראה ריח. שהריח יהיה מבני מעצמותו כריח שדה אשר ברכו ה' הוא חקל תפוחין המזומן לצדיקים המריח ריח ניחוח יותר מכל אבקת רוכל ומכל עצי בושם, ונוסף על זה הצפון לצדיקים באותו השדה אשר ברכו ה', ויתן לך האלהים מטל השמים וכו'. אמר כי יש הבדל בין הצדיק לרשע, שהצדיק באמצעות ההשגחה אשר עליו ממרום ישפיע שפע רצון לשנות הארץ מתחת, וכמו שאני עתיד לבאר בס"ד בפסוק אם חפץ בנו ה' ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש. הודיע כי היות ארץ ישראל זבת חלב ודבש תלוי בחפץ ה', שאם חפץ בנו ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש, והיינו דכתיב הכא גבי יעקב מטל השמים תחלה, שהוא יעשה הארץ שמנה, והיינו מטל השמים תחלה, אמנם בעשו הרשע אמר הנה משמני הארץ יהיה מושבך. שצריך הוא להסתייע מהטבע לבקש לו ארץ שמנה, ואחר שיהיה משמני הארץ מושבך, מטל השמים מעל, ר"ל על ענין היות הארץ שמנה אז יסייע טל השמים. אמנם אם לא תהיה משמני הארץ מושבך, אין לך זכות לשנות הטבע. או אפשר שלעשו ברך בטל השמים כאלו אשר מעל לראשינו, והיינו מטל השמים מעל, לא כן גבי יעקב שעליו אמר מטל השמים סתם, כי על שמי השמים הנעלמים ורוחניים אמר ורוב דגן. כי כשיש קמח יש תורה ותירוש קצת לא רוב, כי מיעוטו ירוה ורובו מזיק, וזה כוון שלא אמר רוב תירוש, שהרוב מזיק. ולפי זה ורוב דגן לחוד ותירוש לחוד שאיננו נמשך אל ורוב. והנה מרוב הדגן שיהיה לך יעבדוך עמים הקרובים אליך וישתחוו לך לאומים הרחוקים ממך, כי הכל צריכין למרי חטייא, הוי גביר לאחיך שתגבר עליהם ובקרבם יכבדוך, והיינו וישתחוו לך בני אמך כי יאהבוך משלימותך שאתה תגבר עליהם והם יקבלו בסבר פנים יפות מרדותך וישתחוו לך. ויהי כאשר כלה וכו' ויהי אך יצא וכו'. הגיד הכתוב כמה מעלה טובה כיבוד אב ואם אשר לעשו, כי זירז עצמו בזריזות נמרץ כאלו היה מעוכב עד שיכלה אביו יצחק לברך את יעקב, כי ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ויהי אך יצא וכו' ועשו בא מצידו בזריזות. או יגיד על זכות יעקב שגרם לעכב את עשו עד כי ויהי כאשר כלה יצחק כו' אז בא עשו ולא קודם כי ה' מעכבו, והגיד הפסוק זירוז עשו כי נזדרז לעשות המטעמים על ידי עצמו ולא הקיל מעליו שתעשם לו אמו כדי להכפיל שכרו ולזכות יותר, והיינו ויעש גם הוא מטעמים. הוא בעצמו העושה כאשה רקחת וטבחת לאהבת כיבוד האב ולקבל בעדה תוספת ברכה. והנה חרד יצחק עד שרצה לקלל את יעקב אלא שהב"ה לא הניחו. שכבר אמר אורריך ארור ומברכיך ברוך. ואפשר שזה רמז באומרו ואברכהו גם ברוך יהיה. ר"ל ברכתיהו ברכה שהיא מכרחת לומר גם ברוך יהיה. דהיינו אורריך ארור ומברכיך ברוך. שעל ידי כן כולם יברכוהו כדי להתברך, והיינו ואברכהו שגם ברוך יהיה זו היא הברכה שברכתיהו והוא חריף. וגם זה התנצלות לעשו שאין בידו כעת לקללו כי כבר בירכו בברכה למברכו וקללה למקללו, ולהיות שיצחק חרד חרדה גדולה עד מאד על רוע מעשה עשו שגרם לו בלי ספק להעביר ברכה ממנו ולתתה ליעקב, ועל זה חרד חרדה גדולה, ובפרט לדברי חז"ל שראה גיהנם נכנס עמו. והיינו מי איפה. מי עתיד ליאפות כאן באש זה, וענה הוא הצד ציד על עשו שהוא צד בפיו, לעומת זה כשמוע עשו את דברי אביו אלה וחרדתו על רוע מעשה עשו, ורצה לחזור בתשובה כדי לזכות אל הברכה, והיינו ויצעק צעקה גדולה עד מאד. מדה כנגד מדה, עד מאד כנגד עד מאד של יצחק, ואחר שצעק צעקה היתה לו לאדם לקרוע גזר דינו של רעה, אז אמר ברכני גם אני אבי. כי כבר עוררתי תשובה לסייע להכין שאהיה ראוי לברכה. ואמר בא אחיך במרמה ויקח וכו'. והשיב עשו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים. כי העקבה הראשונה של בכורתי לקח הוצרך לטרוח כדי להשיבה. אמנם אחר שהשיבה הברכה מאליה באה לו. ז"ש את בכורתי לקח מעיקרא בטורח, והנה עתה לקח ברכתי בנקל, שכן מורה תיבת והנה, והיינו טעם היפוך לקח ברכת"י, ובתחלה אמר בכרת"י לקח כדי לומר שמאת בכרת"י לקח נמשך לקחת את ברכת"י, שהברכה מחוייבת וראויה אל הבכור, ויאמר הלא אצלת לי ברכה. כלומר הלא אצלת ליעקב ומה שאצלת לו לחלק יעקב, אותו האצילות יהי נא לו ברכה שנחליף הברכות, ויען יצחק ויאמר לעשו מה זה שאתה מצטער כל כך על הברכה ואינך מצטער כ"כ על האיפה שראיתיך נאפה בתנור הגיהנם, ז"ש הן גביר שמתיו לך וכו', ודגן ותירוש אינו ברכה כי אם סמך בעלמא כדי שיהיה לו קמח ללמוד תורה. אמנם לזה הגהינם מה נתקן, ז"ש ולך איפה מה אעשה בני לתקן האיפה הגזל במי איפה, מה אעשה כדי שתהיה בני זכאי ודומה לאביך, והנה עשו גם הוא השיב אמריו ברשע ואמר כנגד מ"ש שהן גביר שמתיו לך וכל אחיו נתתי לו לעבדים, כאלו אין עוד ברכה לברך, לעומת זה אמר הברכה אחת, והלא מרובות הן הברכות. זאת ועוד היא לך אבי. כלומר מה שתברכני היא לך אבי, שעל ידה תזכה אתה, שברא מזכה אבא. ואז נשא קולו בבכי וזכה שסוף ברכו, כי מהדמעה לא ננעלה בפניה שום דבר. עלה בידינו שכל שנאת רבקה את עשו על רשעו ולא רדף יעקב אחר הבכורה כי אם בעבור הברכה, והברכה חפץ בה להשיג השלימות הנפשיי, ועשו הבלתי ראוי אליה לא יזכה בה כי לא נאוה לנבל כמוהו ברכות כאלה, ובכל זאת לא עשה יעקב דבר הברכה כי אם לקיים מצות אמו כמו שנאמר וילך ויקח וכו'. שכל כוונתו לשמים ולא אל חלק בכורה או ברכה נתן עיניו, כי לא הלך בגדולות ונפלאות ממנו כי תם וישר הוא ובמצות ה' חפץ מאד לא בשכרן: