כובע ישועה/בבא קמא/צ/ב

כובע ישועה בבא קמא צ ב

דף צ' ע"ב

למימרא דעד נעשה דיין. עמ"ש התוס' בטעם דאין המעיד נעשה דיין משום דהוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה דלא יקבל הזמה על עצמו. והקשה דא"כ עדים הקרובים לדיינים לא יעידו בפניהם דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימן, אלא על כרחך יכולין להזימן בב"ד אחר ה"נ יוזמו בב"ד אחר. ובקצות החושן סימן ז' סק"ד כתב דכשהעד דיין אינו בהזמה כיון דעד זומם למפרע נפסל וכשיוזמו אגלאי מילתא דנגמר הדין לפני פסולין וה"ל כלא נגמר הדין ואין העדים נהרגין ומשלמין ולוקין על שיוזמו אחר גמר דין ע"ש, וזה קו' עצומה על התוס'. ונראה לי דיש לומר דסברי כמ"ש התומים סי' ל"ח מהריב"ש דגם כשהוזמו קודם גמר דין נפסלין לעדות, וצידד דמשום דנפסל לעדות חשיב יכול להזימה לענין ממון. וא"כ יש לומר דכונת התוס' דבממון יהא עכ"פ עד נעשה דיין אי ?הטעם משום הזמה משום דאפשר להזימו בב"ד אחר. ונראה לי טעם חדש בהא דאין עד נעשה דיין עפ"מ דאר"ל בסנהדרין (לד:) בטעם דלרבנן דבד"נ העד אינו מלמד אפילו לזכות משום דמחזי כנוגע בעדותו וכדפרש"י דנוגע בדבר שמתחרט ודואג שמא יוגמר הדין לחובה ויוזם ומיהדר ל"מ לאחר כ"ד ע"ש. וא"כ י"ל אף דמבואר ברמב"ם פ"ה מעדות הלכה ח' דבדיני ממונות מלמד זכות או חובה אבל לא ימנה עם הדיינים ולא יעשה דיין שאין עד נעשה דיין אף בדיני ממונות ע"ש. היינו דללמד זכות דבאמת אין חשש נגיעה דהא הב"ד ידונו כהכרעתם והוא לא נמנה עמהם ואינו רק מיחזי כנוגע וכעין לעז אעדותו, בזה לא חיישינן רק בדיני נפשות ולא בדיני ממונות, אבל שיהא העד דיין באמת אינו מיחזי כנוגע רק חשש נגיעה ממש, דכדי שלא יתקיים עדותו ויפטר מהזמה בב"ד אחר, ידון כרצונו שלא כדין וחיישינן גם בדיני ממונות. אך לפ"ז תיהדר כעין קו' התוס' דעדים הקרובים לדיינים לא יעידו בפניהם דיחושו שלא יוזמו קרוביהם ויטו אדין אאופן שלא יפעלו בעדותם כדי שלא יתחייבו בהזמה. ואין לומר עפמ"ש המחנה אפרים ריש הלכות עדות באומר תנו מנה לעניי עירי דאין מביאין ראיה מאנשי העיר משום דנוגעין בעדות מ"מ קרובי אנשי העיר יכולין להעיד, וטעמא דפיסול הקרובים לאו משום דחשידי לשקר רק גזה"כ כו' והלכך דוקא כשמעיד על קרובו פסול ובמעיד על אדם אחר אף דממילא מטי הנאה לקרובו כשר ע"ש. וא"כ חשש הזמה דקרי הש"ס בסנהדרין מיחזי כנוגע בעדות הוי כשאר נגיעה ונימא דגם בפיסול קרובים לדיינים כן, דכשרים לדון לאחר אף דאפשר להגיע הנאה מדינם לקרובם, וא"כ אף אי אין עד נעשה דיין מחשש נגיעה לעצמו מ"מ קרוב העדים יכול לדון לאחר ולא חיישינן לנגיעת קרובו. הא ליתא דהא קרוב לא גרע מאוהב כמ"ש התומים סימן ל"ג ססק"ב להוכיח מהש"ס דאפילו באבי חתנו אמרינן כן וכ"ש בחתנו ע"ש, וא"כ ל"ש דברי המחנה אפרים רק בעדות דאוהב ושונא כשרים דלא חשידי לשקר להדיא אבל בדיין דאוהב ושונא פסול, עי' חו"מ סימן ז' סעיף ז' ומשום דגם בלא כוונה יהיה הטיית דין, מסתבר דגם משום נגיעת קרובו פסול לדין ומטעם אוהב, וניחוש דיטה הדין אאופן שלא יתחייבו כשיוזמו קרובם כמו אם היה הדיין בעצמו העד [וצע"ק לפ"ז בפי' המשניות להרמב"ם פ"ו דנדה במשנה דכל הכשר לדון כשר להעיד]. והנה בירושלמי פרק ז"ב הלכה ט' קאמר דלא יהיו העדים קרובים זה לזה משום שאם הוזם אחד מהם כלום נהרג עד שיוזם חברו ושלא יהיו העדים קרובים לדיינים משום שאם הוזמו מפיהם נהרגין. ופירש הפני משה שהרי הדיינים מקבלים הזמה עליהן ונמצאו נהרגין ע"פ קרוביהן. ובמראה הפנים נתעורר אהא דפשוט להתוס' דהעדים מצו להיות קרובים להדיינים נגד הירושלמי דסובר דלא מצו מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה, ואף דטעם הירושלמי בעדים קרובים זה לזה אידחי בסנהדרין (דף כח.) משום דהזמה מעלמא אתי, אך טעם דקרובים לדיינים דל"מ מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה, קאי להלכה ע"ש, וחידוש שלא הביא דברי הר"ן סוף פ"ב דכתובות שכתב בביאור הירושלמי דאף דאפשר להזימם בב"ד אחר וכשיעידו הזוממים ג"כ שהיה גמר דין בב"ד הקרובים להעדים מ"מ יהיה מיתתם בסיבת גמר דינם וכמו בעדים הקרובים זה לזה [ובמש"ש הר"ן לעניינו ול"ד לב' אחים שהוזמו שא"צ שידע האחד בעדות האחר דקי"ל שומעין דבריו של זה היום כו' ואע"פ שאילו לא העיד חבירו לא היה נהרג ע"ש. צ"ע דברמב"ם רפ"ד מעדות מבואר דבדיני נפשות צריכין העדים להגיד כאחד] ע"ש. וזה דלא כפירוש הפני משה דהוא משום דלא מצו הדינים לקבל הזמה עליהן דהא אפשר ע"י ב"ד אחר, ומה שמיתתם בסיבת גמר דינם י"ל הזמה מעלמא אתי כדאמרינן בעדים קרובים זה לזה. וראיתי בדברי משפט סימן ז' סק"ב שכתב מהסמ"ע דבעינן עדות שראוי להזימן באותו ב"ד ע"ש. ויש להסביר זה, דפשטא דקרא ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר כו' דמזה ילפינן דבעינן עדות שאתה יכול להזימה כדפרש"י בפסחים (יב.), על השופטים דכתיב בקרא הקודם קאי, וי"ל דגזירת הכתוב דבעינן שיהא ראוי להזימן באותו ב"ד. וי"ל הטעם דהא דבעינן יכול להזימה כדי שיתיירא לשקר פן יוזם, וי"ל דמבית דין אחר לא יתייראו כ"כ דמי יימר דמזדקקו ליה ב"ד, ובקדושין דף ס"ב אמרינן דמקדש לאחר שאתגייר חשיב דבר שלא בא לעולם משום דאינו בידו דמי יימר דמזדקקו ליה הני תלתא, אבל באותו בית דין ל"ש זה, אך קשה לחדש מה דלא מצינו בראשונים. אך למ"ש מקור לזה מדאר"ל בסנהדרין דשייך נגיעה שלא יתקיים העדות כדי שלא יתחייב בהזמה, ולמ"ש דגם בדיינים הקרובים לעדים יש חשש זה, י"ל דכונת הירושלמי שאם הוזמו לא מפיהם נהרגין, היינו דחיישינן שיטו הדין כדי שלא יתחייבו בהזמה. ולמ"ש דקרוב לנוגע פסולו מטעם אוהב אפ"ל דבדיעבד דינו דין בעדים קרובים לדיינים דדיין אוהב ושונא מהני דינו בדיעבד כדאיתא בחו"מ סימן ז' סעיף ז', אך אי פסולים מטעם דבעי יכול להזימן באותו ב"ד, או כמ"ש הר"ן סוף פ"ב דכתובות דמדכתיב בנים שאין קרובים מעידין זה עם זה ה"נ זה בפני זה, דכל שהדבר יוצא ע"פ קרובים, הן ששניהם עדים או א' עד והב' דיין ל"מ ע"ש, י"ל דגם בדיעבד ל"מ. ובנימוקי יוסף בב"ב ריש פרק יש נוחלין כתב די"א דאין עד נעשה דיין משום דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה, דהזמה בגמר דין תלוי ונמצא מת ע"פ עצמו עכ"ד. ומפשטות הדברים משמע דגם כשיוזם בב"ד אחר חשיב מת ע"פ עצמו משום דבסיבת גמר דין דידיה מתחייב, ואף דכל עד זומם מתחייב ע"פ דהיינו ע"י עדותו היינו דאהכי חייבתו תורה דאל"כ בטלת תורת עדים זוממין, אבל כל שנצרך לחיובו דבר אחר שהוא ע"פ עצמו לא מהני. אך לפ"ז צ"ע דהא כמו דאידחי בסנהדרין דף כ"ח הא דבנים לעלמא דל"ח נהרג ע"פ אחיו מה שבסיבת אחיו נעשה זומם להתחייב ומשום דהזמה מעלמא אתי ה"נ ל"ח מת ע"פ עצמו מה דבסיבת גמר דינו נהרג, דגם בזה י"ל דהזמה מעלמא אתי, ועמ"ש הנ"י בב"ב בדף נ"ו במתני' ראובן העיד על אשה שהיא אשת איש ואח"כ בא עליה כו' ה"ז נהרג ול"ח מת ע"פ עצמו, דחיוב דהשתא מילתא אחריתא היא ע"ש, וזהו כנד"ד. וע"ש שהביא פרשב"ם דאין עד נעשה דיין דכתיב ועמדו כו' דהיינו עדים לפני ה' היינו דיינים, אלמא בעי עדים ודיינים, וכתב דיש לגמגם דא"כ לא יגמרו שום דין א?א בעדים ולא בהודאת בע"ד עכ"ד. ויש לדחות דרק כשהדין בעדות ודיינים קפיד קרא שלא יהא העד בעצמו דיין ולא בדליכא עדות כלל, ורק לגמגם יש דאם נדרוש לכה"ג ולא אמרינן דדיבר הכתוב בהווה, למה לא נדרוש ג"כ שלא יוגמר שום דין בלא עדים ולא יהני בהודאת בע"ד. אך כיון דהודאת בע"ד דמהני ילפינן מכי הוא זה דכתיב במודה במקצת כדפרש"י בקדושין (סה:), וא"כ א"א לדרוש ועמדו כו' אלא לכהאי גוונא ואין גמגום בדבר:

ואיב"א הכי קא"ל כו'. בחוסן ישועות בבבא בתרא (קיג:) כתב דהא דמשמע בהך לישנא דלא מהני אף בראוהו ביום הוא משום דבדיני קנסות איירי וכיון דמודה בקנס פטור ובעינן עדים צריך נמי הגדה, דבעדים הגדה כתיב, ובדיני ממונות דהגדת בע"ד מהני ל"צ הגדה ומהני ראיית ב"ד ביום ע"ש. ותמהני על מ"ש בפשיטות דחשיב קנס למודה בקנס דפטור הא דתקע לחבריה. ובמגיד משנה פ"ה מחובל הלכה ו' כתב דהא דריש פרק המניח קנסא קמגבית בבבל בהא דלרכובה ג' אינו רק לזה דלא עבדינן שליחותייהו ולא למב"ק [וע"ש בתוס' ותמה אהא דמשמע מהרמב"ם דנזק חשיב קנס לענין הודאה מכמ"ד בש"ס ע"ש, וא"כ גם הוא דתקע לחבריה מתחייב בהודאתו. ומש"ש החוסן ישועות דה"ל לפסוק כל"ב דהכא, נ"ל דלשון הש"ס בב"ב (קעה:) ובערכין (ז.) דיתבי דייני אפומא דבירא וחייבוהו, ועדים לא הזכירו, מסייע קצת ללישנא קמא דהכא דראיית ב"ד לחוד מהני ולכן הכי קי"ל:

שמעון התימני אומר כו' שמסור לעדה. הלחם משנה פרק י"א מנזקי ממון הלכה ז' כתב דממ"ש הרמב"ם פ"א מחובל הלכה י"ח ומביאין החפץ לב"ד משמע דפסק כשמעון התימני אע"ג דהלכה כרע"ק מחבירו ע"ש. ול"נ דאינו מוכרח דודאי יש לומר דאומד דב"ד הוי בירור יותר מאומד דעדים ולכתחלה צריך לברר בבירור היותר טוב וכעין דפסק בריש פרק ט"ו מטוען בבא לידון בשטר וחזקה כרבי דצריך לברר באפשר, והרמב"ם מיירי מלכתחלה וא"כ אינו ענין לפלוגתייהו דהכא דהיינו ביצתה מתחת יד העדים דא"א לברר:

וכי קדמו ודנוהו ד"נ מאי הוי ליהדר ולידייניה נמי ממונות. והקשה הגרע"א בגליון הש"ס להמבואר בדף י"ג דלר"י נגח ואח"כ הפקיר פטור דבעינן שיהא מיתה והעמדה בדין כאחד, ועי' ברא"ש דבנזקין מודו רבנן לר"י, א"כ אחר שנגמר דינו הוי הפקר כדאיתא בכריתות דף כ"ד וא"א למיהדר למדייניה ע"ש. והנ"ל דבדף י"ג בעינן בהמית שתהא מיתה והעמדה בדין וגמ"ד כאחד, דהשור יסקל בגמ"ד כתיב, וכתב בשיטה מקובצת די"א דבהוזק א"צ בעלים רק בשעת ההיזק ובשעת העמדה בדין [וכ"כ הרמב"ם פרק ח' מנזקי ממון הלכה ד'] ע"ש, וי"ל דגם הרא"ש יסבור כן. וי"ל דמסתבר להש"ס גם בס"ד דהתביעה בב"ד על ההיזק דהוא העמדה בדין היה קודם הגמ"ד אהא שהמית, וכדמשמע לשון הברייתא מועד שהמית והזיק דנין אותו ד"מ וחוזרין כו' קדמו כו' דנראה דב' התביעות בא לב"ד קודם גמ"ד דאחד ומלמד איך לעשות לכתחלה ואיך הדין כשלא עשה כן, ושפיר פריך כיון דההפקר שלאחר העמדה בדין אינו פוטרו:

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף