כובע ישועה/בבא קמא/סא/א
כובע ישועה 
בבא קמא סא א
עברה גדר שהוא גבוה. בהגהת מהר"י עמדן נ"ב הראוי היא גבוהה דבכל המקרא שם זה לשון נקבה גדר הדחויה (תהלים סב) וגדר אבניו נהרסה (משלי כד) עכ"ד. ובכלאים פ"ב משנה ח' ולגדר שהוא גבוה, ושם פ"ד משנה ד' וגדר שנפרץ, ובשביעית פ"ג משנה ו' גדר שיש בו, כולם לשון זכר. ובשבת (ו.) בברייתא וכן גדר שהוא גבוה, ובעירובין (טו:) במשנה ובלבד שיהא גדר גבוה, לשון זכר. אך לעיל דף כ"ג ע"א איתא ונפלה גדר, לשון נקבה, ומשמע דאין לחוש בכזה ועיין בש"ך בח"מ סוף סי' שט"ז:
תנא דידן קחשיב מלמעלה למטה. הגרי"פ בחידושי הש"ס העיר בהא דבבא מציעא דף נ"ב בכמה תהא הסלע חסירה חשיב תנא דידן ממטה למעלה ולמה שינה רבי סדרו ע"ש. והנ"ל דסידורו כסתם ואילו לא נקיט רק גדר הוי נקיט חייב וממטה למעלה כבברייתא רק דרצה לכלול בהדי גדר דרך הרבים ונהר וזה א"א רק כשינקוט פטור דגדר ומלמעלה למטה, ולכלול הפטורים יחד י"ל דעדיף ליה משמירת הסדר למינקט ממטה למעלה. ועיין מה שכתב בשיטה מקובצת מהרא"ה תנא ברא חשיב ממטה למעלה ב' אמות כו' עד ד"א חייב וד"א מצומצמות לא ידעינן טעמייהו ולא איכפת לן דהא קיי"ל בידי אדם אי אפשר לצמצם ע"ש. ובזה נ"ל בהא דבבא בתרא (נט:) אר"ז למטה מד"א יש לו חזקה ויכול למחות למעלה מד"א אין לו חזקה ע"ש. וסתרי דיוקי אהדדי דמריש דבריו משמע דבד"א מצומצמות אין לו חזקה ומסיפא משמע דיש לו. ועיין ברא"ש פ"ד דחולין (דף ע"ו ע"א) בבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשירה, מן הארכובה ולמעלה טריפה, דסתרי הדיוקים לענין ארכובה גופא דמחמרינן משום דלא ידעינן הי דיוק דוקא ע"ש. ובהא דבבא בתרא בלא"ה לר"ז צריך להקל על המוחזק מטעם דא"א לצמצם:
ל"ש אלא בקולחת אבל בנכפפת אפילו עד ק' אמה חייב. פרש"י קולחת מתמר ועולה למעלה ונכפפת שהרוח מטה וכופה לצדדין. וק"ל דלתחייב בקולחת אף דאנוס הוא [עיין ים של שלמה ] משום דפשע בהדלקתו לענין אם היתה נכפפת דהא בנכפפת ע"י רוח מצויה איירי ותחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. זולת דנימא דשישרוף בקולחת ל"ש כלל ובאונס דל"ש כלל פטור אף בתחילתו בפשיעה וכמו שכתב הש"ך סי' רצ"א ס"ק י"ד מהרש"ך ע"ש ובמחנה אפרים (הל' שומרים סי' ל'). וברמב"ם פ"ד מנז"מ ה"ג גורס קודחת ופירש המגיד משנה דקודחת שאין שלהבת גדולה ע"ש, וא"כ אינו ענין לתחילתו בפשיעה וסופו באונס, דקודחת ונכפפת ב' ענינים הם:
והשלולית כו' רב ביבי אמר רבי יוחנן אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה. בפאה (שם משנה ב') הביא הר"ש מהתוספתא שלולית כו' ואמת המים שא"י להקצר כאחת ר"י אומר אם עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אינו מפסיק ולת"ק מפסיק, ומשמע דשלולית ואמת המים בתרתי חשיב ע"ש. ונ"ל דתרי גווני אמת המים יש, חדא דהכא שמחלקת שלל לאגפיה וכדפירשו התוס' כשגדלה האמה מתמלאה מים בורות שיחין ומערות שסביבותיה כו'. ואמת המים כזו גם לר"י מפסיק אף שעומד מצד אחד וקוצר מצד הב' דכיון דסביבותיו בורות שיחין ומערות שמתמלאים ממנו חשיב טפי, ואמת המים דנקיט בהדי שלולית היא שאין סביבותיה בורות שיחין ומערות דלא חשיב כל כך כשעומד מצד אחד וקוצר מצד הב'. וניחא דהוצרך רבי יוחנן לפרש דנקרא אמת המים שלולית שמחלקת שלל והיה סגי לומר בלי טעם דשלולית היא אמת המים, די"ל דכדי דלא תקשי מהתוספתא דחשיב אמת המים ושלולית דמשמע דשלולית אינו אמת המים ולזה נקיט שמחלקת ושפיר חשיב שם בתרתי דהיינו אמת המים שסביבותיה בורות ואמת המים סתמא. ועיין מה שכתב בים של שלמה דפאה ודליקה שוין בפלוגתייהו בשלולית, וצ"ע אי שייך כסברא דחשיבות שכתבנו לדליקה: