כובע ישועה/בבא קמא/סא/ב
כובע ישועה 
בבא קמא סא ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות תוספות רי"ד רשב"א שיטה מקובצת מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א פני יהושע גליוני הש"ס אילת השחר |
המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה כו'. וכתב הרא"ש דוקא בשלו נתנו שיעור אבל בשל חבירו דשלא ברשות הדליק לא נתנו שיעור. וק"ל הא ביותר מהשיעור אונס חשיב וכמ"ש הרי"ף דמכה בידי שמים הוא, וא"כ גם בשל חבירו ליפטר ומ"ש מהא דדף צ"א דצריך למימר חפצא אי עביד האי נזק וכמבואר בח"מ (סי' ת"כ סעיף כ"ח) הכה חבירו בצרור קטן כו' וחבל בו חבלה שאין חפץ זה ראוי לעשות פטור וכמ"ש הסמ"ע דאמרינן מזלו גרם ע"ש, ושם בדחבריה עביד וה"נ ליפטר ואף דחזינן דהאש פעל השריפה, הא גם שם חזינן דהצרור פעל ההיזק ומכל מקום כיון דלא היה ראוי לההיזק פטור וה"נ דכוותיה. ואף דשם מאגרוף שמסור לעדה ולעדים ילפינן אף כל כו', מ"מ נילוף גם בנזקי אש מזה דאין סברא להחמיר בנזקי אש במדליק בשל חבירו דחשיב כעביד בידים יותר מנזקי גופו ממש. ואולי אונס דהכא אינו אונס גמור כאונס דמזיק בדבר שא"ר להזיק:
ול"ל לר"ש שיעור בדליקה והתנן כו'. ודקדק הפני יהושע דילמא ש"ה שפשע מעיקרא בגוף הדליקה לענין מקום קרוב לכן חייב גם בהזיק בריחוק גדול ומטעם תחילתו בפשיעה וסופו באונס עיין מה שכתב שם בכוונת לשון התוס'. והנ"ל דאפשר דל"ש לחייב אאונס דמקום רחוק מחמת דפשע למקום קרוב וכעין שכתב בשיטה מקובצת בדף נ"ב בד"ה ושכיחי מהראב"ד דל"ש לחייבו אאונס דפקח מחמת דפשע לענין חרש. וה"נ במקומות דקרוב ורחוק י"ל דלא דיינינן דין דתחילתו וסופו באונס:
עבד כפות כו' פטור. בשיטה מקובצת נסתפק אישן אי חייב או אמרינן ה"ל לאיתעורי ואשתמיטתיה התוספתא פ"ו דמכילתין אדם ישן בתוכו ודלק אפילו שוגג פטור שנידון בנפשו. ומבואר דישן ככפות [ועיין בדף י"ב ע"א בתוד"ה והלכתא בכפות. ואינו ענין לדהכא] ובמה שכתב בשיטה מקובצת דבנשרף הגדי והגדיש ראשונים ואח"כ נשרף העבד חייב אגדי ואגדיש ובאין ידוע או שנשרף הכל כאחד פטור מתשלומין ע"ש. לכאורה הוא נגד פרש"י בדף ל"ה ע"א ד"ה ומנא שכתב דאי מסתמא אפילו מריה נמי מחייב אי לא ידעינן דצריך לאפרו ע"ש, ומשמע דבספק חיוב מיתה בהדי תשלומין אינו פוטרו מטעם קים ליה בדרבה מינה. אך י"ל דכיון דלא נקיט חיוב רק בנשרפו קודם שריפת העבד, משמע דבנשרפו אחר העבד פטור דכיון דחיוב מיתה קדים תו לא חל עליו חיוב ממון [ועיין בסמ"ע סי' שנ"א סק"ה בש"ך] וא"כ בא"י יש ב' צדדים לפטור דהיינו או בב"א נשרפו או בקדים שריפת העבד וחיוב רק בנשרפו קודם העבד ולכן פטור משא"כ שם הדבר שקול אם יש חיוב מיתה או לא לכן חייב. ויש להטעים זה דכיון דהפטור מממון היכא דלא עבדינן החומרא הוא מהיקש דתנא דבי חזקיה בדף ל"ה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד כו' לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בין שוגג למזיד כו' לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון. וא"כ י"ל דאין לפטור ממון בלא עבדינן החומרא אלא באיכא חיוב דכוותיה במכה בהמה כמו שוגג ואינו מתכוין אבל היכא דהפטור ממיתה הוא מחמת ספק אם נתחייב מיתה במעשה זה בהיזק ממון דכוותיה במכה בהמה בספק אם עשה ההיזק דודאי פטור וכה"ג אינו בהקישא דתנא דבי חזקיה דלא הוקש פטור דמכה אדם רק לחיוב דמכה בהמה וכיון דמכדי רשעתו לא נפקי בלא עבדינן החומרא, ומהקישא נמי לא אתי בליתא דכוותיה בחיוב מכה בהמה קיימינן אסברא פשוטה לחייב בעשה ההיזק וספק אם יש בהדי חיוב מיתה. ועיין בחת"ס (חלק יורה דעה סוף סי' רמ"א):
אלא אמר רבא בתרתי פליגי כו'. עיין מה שכתבו בתוס' במדליק בשל חבירו כו' ובדבר שאין דרכו פטרי מסברא דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה שיניח ארנקי בגדיש. והרמב"ן השיב דל"ש זה במזיק בדחבריה אי משום חציו אי משום ממונו דהא לאו משום דקביל עליה נטירותא דהאי מחייבינן ליה אלא דרמי עליה נטירותא דגופיה או דממוניה דרחמנא חייביה בהכי ואף דלא ידע במאי דאזיק והובא בפני יהושע ע"ש. והנה בשיטה מקובצת בדף נ"ב ע"ב בד"ה ושכיחי גמלים כתב מהרא"ה בשור פקח ביום שנפל לבור דפטור דה"ל עיוני ומיזל לאו דאמרינן דאיהו אזיק אנפשיה דל"ש זה רק בנזקי גופו דניזק ולא בנזקי ממונו דניזק אלא משום דלא פשע גביה בעל הבור דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה ע"ש. וכ"נ מדף נ"ב בכסהו בכסוי שעומד בפני שוורים ואינו עומד בפני גמלים וגמלים ארעוה ואתו שוורים ונפלו וביאת גמלים לפרקים דבעי אי פושע הוא כיון דאתו לפרקים או כיון דהשתא ליכא אנוס הוא. ומבואר דהא דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה מהני לפוטרו אף דאין חיובו מטעם קבלת שמירה. ואף שכתבו התוס' דאנפילת גמלים חייב אף דל"ש כלל דיש לחוש שיבואו אבל אין לחוש שירעו גמלים ויפלו אח"כ שוורים ע"ש. ע"כ צ"ל דנפילת גמלים ה"ל לאסוקי אדעתיה אך זה מוכח דמאי דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה [כנפילת שוורים אחר שירעו גמלים] פטור, וה"נ י"ל בארנקי בגדיש דמ"ש חיוב דאש מחיוב דבור, ולא ידע מהארנקי כמו דלא ידע מהשוורים או הפקח ביום:
וחכ"א אינו משלם אלא גדיש של חטין כו' ורואין מקום הכלים כאילו הוא מלא תבואה. בנימוקי יוסף במתני' כתב אין משלם אלא גדיש כו' דלא שייך למימר בהו טמון שהרי יודע שיש שם חטין או שעורין אבל כלים טמונין לא, דרבנן לא מחייבי אטמון ע"ש. ומשטחות לשונו משמע דפטור טמון במה שאינו יודע מהנטמן תליא. והיה אפשר לומר בהא דדף נ"ו ע"א משום דשוויה טמון באש דפרש"י והוא לא שלח את הבערה [ועמש"ש], די"ל דאם בעל ההבערה טמנה מסתמא ידע מהנטמן בשעת ההטמנה ותו לא יפטרנו ההטמנה כיון דידע מהנטמן. ובדף כ"ג בקושיית אביי למאן דאמר אשו משום חציו פטור דטמון באש היכי מ"ל ופרש"י אילו אדם זורק חץ והזיק בטמון לא מחייב בנזק הא קיי"ל פצע תחת פצע לחייב השוגג כמזיד וכתב שם בשיטה מקובצת משמע שר"ל שטמון פטור משום שאין אדם מכיר בו וחשבינן ליה כשוגג ואונס כו' ע"ש. וא"כ י"ל נמי סברא בכוונת הנימוקי יוסף ולא מצאתי בזה בפוסקים. והיה אפשר לומר דבעינן שיהא נודע לכל כעין גדיש ובלא נודע לכל אף שהמדליק יודע מהנטמן חשיב טמון. ולכאורה ע"כ צ"ל כהנימוקי יוסף למאי דאמרינן בסוטה (דף מ"ה) דמין במינו הוי טמון, דא"כ אמאי יתחייב אתבואה שתחת עליונו לגדיש וע"כ דטעם פטור דטמון באש משום דא"י ובכה"ג דידוע לכל כגלוי דמי. אך י"ל דלא דמי לב' חללים זה ע"ג זה וכן עומר שהניחו ע"ג חבירו ושכחו דהתם, דשם אין דרכו דוקא בכך ולכן אף מין במינו הוי טמון משא"כ גדיש דכל הגדישין דרכן דוקא בכך להניח אחד על חבירו כגוף אחד חשיב ול"ח התחתון טמון [אך מלשון א' דרש"י דף כ"ג שכתב דחץ לעולם בטמון נכנס ומזיק, מוכח דגם בגוף אחד שייך טמון] אך בהא דמשלם בעד מקום הכלים כבעד תבואה אף דזה אין דרכו צע"ק. ובירושלמי הכא אמר דר"י דמחייב אטמון מגדיש יליף ע"ש, ולכאורה זה כסוגיא דסוטה דמין במינו הוי טמון. ובמה שכתב הים של שלמה מהמגיד משנה דאכלים שאין דרכן להניח בגדיש דפטור לרבנן גם במדליק בשל חבילו דמכל מקום רואין כאילו מקום תבואה. כן מבואר בפירוש המשנה להרמב"ם: