כובע ישועה/בבא קמא/מט/ב
כובע ישועה 
בבא קמא מט ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א שיטה מקובצת מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע רש"ש אילת השחר |
המחזיק בשטרותיו של גר כו'. פרש"י ששיעבד לו כו' והקשה בשיטה מקובצת דמאי קאמר ובארעא הא לא אחזיק באחזיק נמי ל"מ דפקע שיעבודיה ע"ש. והנה למה שמצדד בשיטה מקובצת בסמוך דמשכונו דישראל ביד הגר בהחזיק זה מעת שהגר בעולם שזכה בשעת מיתה בשעבודו ע"ש. לפי זה י"ל דמפרש רש"י בהחזיק בהשטרות מחיי הגר עד לאחר מותו דאי היה מחזיק בהקרקע המשועבדת כה"ג היה מהני. אך מסקנת השיטה מקובצת אינו כן. ועיין בקצות החושן סי' ע"ב ס"ק ל"ו. ולכן קשה לפרש הכי ברש"י. ועיין בים של שלמה:
משכונו של ישראל ביד גר כו' מוציאין אותו מידו. כתבו התוס' ואפילו משכנו שלא בש"ה כו' דע"כ אין לו אלא שיעבוד כיון דהיה יכול לפדותו כו'. ונ"ל למ"ש התומים סי' צ"ז ס"ק י"ד במשכון שמכרו הלוה כשהיה בידו בעת החזרה דלרש"י דכתב בבבא מציעא דף קט"ו בהא דלא יעשה מטלטלין אצל בניו. דמדמשכניה קניא ובמהדר ליה ה"ל כפקדון גביה. וא"כ דהוי שלו אף מלקוחות טורף ורש"י לטעמיה דמחייב למלוה אף באונסין דהוי שלו ולמאי דקי"ל דפטור מאונסין הוא דלוה ואין לו רק שיעבוד א"י להוציאו מהלקוחות ע"ש. וה"נ י"ל דמ"ש התוס' הוא לשיטתם בבבא מציעא דף פ"ב ע"ב ד"ה אימור דגם שלא בש"ה ל"ק לאונסין אבל לרש"י נימא כמו דחשיב של מלוה ולא שיעבוד לחוד לטרוף כשמכרו לוה ה"נ חשיב דמלוה הגר ולא שיעבוד לחוד לענין כשהחזיק בו אחר יזכה. אך הרשב"א כתב דה"נ למאן דמחייב באונסין ע"ש. וע"כ דגם להמחייב באונסין אינו אלא שעבוד וממילא גם בנידון דהתומים ל"מ להוציא מהלקוחות גם לרש"י:
משכונו של גר ביד ישראל כו'. וכתב הרשב"א דה"ה ביש לו מלוה על גר בלא משכון גובה מנכסיו כנגד חובו ואע"ג דכשמת הגר נעשו נכסיו הפקר אין שיעבוד דזה נפקע כו' דאי לא כיון דאוקימנא בדליתא בחצירו אפילו כנגד מעותיו למה קנה דאי משום שיעבודו הא אמרת דפקע במיתת הגר דנכסיו הפקר ואי משום דקני ליה למשכון במשכנו בשעת הלואתו למאן דאמר לא קני מאי איכא למימר אלא כמ"ש. ובשע"מ סי' ע"ב ס"ק ל"ה תמה אראיה זו דאף כשנימא דמטלטלין שזכה בהן אחר נחשב כמטלטלי דיתמי מ"מ במשכון ל"ש לומר כן דאמרינן בסוף פרק המקבל במשכנו שלא בש"ה וכי מאחר דמחזירין למה ממשכנין כדי שלא יעשו מטלטלין אצל בניו וכ"ש במשכנו בש"ה דל"ש לומר מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב דעיקר סמיכתו עליהם דאף בתפס מחיים לשם חובו מבואר בפרק הכותב במלוגא דשטרא דל"ח מטלטלי דיתמי וכ"ש במשכון ע"ש. ולכאורה ל"ש על ש"ה דהטעם דסמיכתו עליו לומר דהוא כ"ש ממשכנו שלא בש"ה דטעמו משום דקני ליה כמ"ש בדיבור הקודם מרש"י דבבא מציעא דענינים נפרדים הם. ובעיקר דמיונו לתפיסה מחיים צ"ע די"ל דל"מ שם רק כשתפוס עד לאח"מ אבל כשכלה תפיסתו בשעת מיתה ולא קאי בחצירו תו חשיב מטלטלי דיתמי ול"מ ליה התפיסה מחיים להוציאו מן שם מטלטלי דיתמי והכא איירי הרשב"א דליתא המשכון בחצירו דמלוה בשעת מיתת הגר וכשנדמהו למטלטלי דיתמי ל"מ לגבות גם מה שנגד חובו. ומ"ש בשע"מ דאפילו אי פשיט להרשב"א דל"ח כמטלטלי דיתמי רק דהוכיח דלא נימא דזכיה בנכסי הגר חשיב כלוקח ומלוה ע"פ ל"ג מלקוחות והוכיח ממשכונו דגר דזכה המלוה נגד מעותיו א"ו דל"ח כלוקח וכתב השע"מ דא"כ אכתי תקשי דכל מי שימשכן מטלטלי אצל חבירו יהא יכול למוכרו לאחר בקנין מטלטלי אגב קרקע ע"ש. וגם זה נדחה מדברינו דכשהמשכון אצל המלוה אף אי ל"ק משכון ל"מ מכירת הלוה מטעם דאינו ברשותו וכמו שכתב הים של שלמה בפרקין סוף סי' ל"ג ע"ש. והרשב"א קאי בליתא בחצירו ובזה באמת מהני מכירתו למשכון וכמ"ש בדיבור הקודם מהתומים עכ"פ אי ל"ק מלוה המשכון לאונסין. ושפיר הוכיח ממשכונו דגר דאפילו אי ל"ק משכון גובה נגד מעותיו דע"כ זכיה בנכסי הגר ל"ח כלוקח. ועיין במחנה אפרים הל' זכיה מהפקר סי' ה':
זה קנה כנגד מעותיו כו'. וכתב הים של שלמה דמצי המחזיק לסלק הישראל בדמים ובשיטה מקובצת מהמאירי כתב דאין המחזיק יכול לסלקו בזוזי ע"ש. וצ"ל דהמאירי סובר דבעל חוב קונה משכון נגד מעותיו קצת קנין לקדושי אשה אף במשכנו בש"ה ועיין באה"ע סימן כ"ח סעיף י"ב. ולכך ל"מ לזכות בגופו מה שנגד מעותיו. ובשע"מ סי' ער"ה נסתפק בגר שמת וה"ל שדה בשותפות עם ישראל והחזיק בה אחר אם זכה להיות שותף עמו א"ד כיון דהשותף דגר ה"ל תפיסת יד בהשדה להשתמש בכולה מיד שמת הגר זכה בכל השדה ול"מ חזקת ישראל אחר ע"ש. והנ"ל דאין לפשוט מהכא דיש למלוה קצה קנין בהמשכון נגד חובו עד שא"י הזוכה לסלקו ממה שנגד חובו ומכל מקום זוכה בהמותר מחובו. די"ל דש"ה דלא ה"ל רק קצת קנין וגם זכות השתמשות אין לו משא"כ בשדה המשותפת. ובתשו' רעק"א ריש סי' קמ"ה כתב בנותן נכסיו לגר מהיום ולאח"מ ומת הגר בחיי נותן כל מה שהיה לגר נעשה הפקר במותו והזוכה בנכסיו ההמה זוכה בגופן מהיום ופירותיהן לאח"מ הנותן ע"ש. וגם זה יש לחלק מנידון דהשע"מ דשם אין לנותן בגוף כלום לכן אינו זוכה הנותן בלי איזו קנין בגוף ע"י תפיסת ידו בהפירות אך בנידון דשע"מ דלו זכות בכל השדה ליקח חציה [עיין רש"י דף צ' ע"א בד"ה לא עשו] וגם זכות השתמשות זה עדיף:
ברה"י ופתחו לרה"י אחר חייב. וכתב הרא"ש אם נפל לתוכו בהמת בעל החצר ופירש בפלפולא חריפתא דלבהמת אחרים הוי כלא הפקיר רשותו עכ"ד. וק"ל מ"ש מקרן בדף י"ד ע"א דבחצר דאינו דשניהם תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם כברה"ר וכ"כ הרא"ש שם סי' ט"ז וע"ש בים של שלמה סי' ל"ו דל"מ לומר תורך ברשות אחר מאי רק ברשותי מאי בעי. וה"נ יחשב חצר שאינו דעושה הבור ודניזק כרה"ר ויתחייב. ובשן ורגל דפטור כה"ג כמבואר ברא"ש פ"ק סי' י"ז ניחא כיון דגם ברה"ר פטור עלייהו אבל בבור דחייב ברה"ר תקשי. וד"ל דבהמת בעל החצר דנקיט הרא"ש ל"ד הוא אלא משום דבהמתו מצויה בחצר. ובאליה רבה בדף מ"ח בד"ה שלא ברשות ה"ל שן ברשות הניזק כתב הא דתנן הכניס פירותיו לחצר שלא ברשות ואכלן בהמתו של בעל הבית פטור ל"ד דה"ה בהמת אחרים פטור ודנקיט בהמתו של בעל הבית משום מציעותא ואם הוזקה חייב בעל הפירות הוזקה בהמה אחרת פטור ע"ש. ומבואר כהרא"ש דבחצר דאינו דשניהם פטור אבור, דהפירות וקדירות כבור חשיב וע"ש בשיטה מקובצת. אך קשה על הש"ס גופא מ"ש בור מקרן. והנ"ל דודאי ל"ד כל כך רשות דאינו דשניהם לרה"ר דברה"ר ה"ל לאסוקי אדעתיה שגם הניזק ימצא שם משא"כ ברשות דאינו דשניהם. וי"ל דה"ט דהתוספתא פ"ה דמכילתין דאיתא הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשותו ובא שור ממ"א ושברן פטור וע"ש במפרש מנחת בכורים דס"ל להתוספתא דכה"ג פטור מנזקי קרן ע"ש. וי"ל דהוא משום דל"ד לרה"ר כמ"ש. וי"ל דאף דהש"ס אינו פוטר מנזקי קרן מטעם זה מ"מ מנזקי בור פטור מה"ט וכעין שכתב הרשב"א ריש מכילתין בד"ה אבל במחוברת דלא אמרו אין עונשין מן הדין רק בבור שהוא חידוש וליכא בכולהו נזיקין דכוותיה שאין דרכו לילך ולהזיק ואינו שלו ורק הכתוב עשאו כשלו והניזק בא לרשותו דמזיק דהיינו חלל הבור ע"ש. וי"ל דמה"ט מסתייה לחייבו ברה"ר ולא ברשות דאינו דשניהם ושאני קרן דמחייבינן כה"ג משום דאינו חידוש משא"כ בור דלמעט בחידוש עדיף. ועפ"ז י"ל בהא דלרבה אליבא דר"י בהפקיר רשותו ולא בורו פטור וכדפרש"י דלאו לאחיובי אנא בהזיקא אפקרתי'. דאפשר דבנגח שורו דמפקיר רשותו בהך רשות לשור אחר חייב ואינו נידון כרשות המזיק מחמת דלא אפקרנא רשותי לאחיובי אנא. דלא נאמר כן רק בחידוש דבור. ועיין מה שכתב בשיטה מקובצת בשם הרבינו פרץ דבאינו רוצה בעל החצר לקבל הימנו נזק החצר אלא רוצה שיסתמנו יכול לכופו ע"ז ע"ש. וזה סיוע למה שכתב הש"ך סוף סי' צ"ה דמצי להכריחו למלאות החפירה ולא לקבל דמים ע"ש ובתומים שם. ועיין מה שכתבתי ריש דף י"א ד"ה כסף:
על כרייה לא כ"ש. בתוס' הביאו המכילתא דמזה מוכח דאין עונשין מן הדין. ובמהד"ב השיב דכאן ל"ש שהוא ק"ו דבכרייה עושה נמי פתיחה ע"ש. ול"נ דדבריו היה שייך בהיה כורה מלמטה למעלה אבל בכורה כדרכו מלמעלה למטה דאז אין לחייב אלא אכריית טפח התחתון דאפתיחת טפח העליון אין לחייבו כיון דאז לא היה שיעור בור וכשנשלם לשיעור בור אז לא פתח ואין צירוף להפעולות וצריך להקל וחומר: