כובע ישועה/בבא קמא/כז/א
כובע ישועה 
בבא קמא כז א
קרע את כסותו כו' חייב. הקשו התוס' היכי מייתי ראיה כו' תדע מדנקט רבה על בגדו חייב מכלל דעל בשרו פטור כו'. והקשו המהרש"א ופני יהושע אמאי לא מייתי ראיה מעל לבו ומת שפטור וע"כ מטעם שה"ל להסיר ע"ש. והנ"ל דהא דטעם דה"ל להסיר ל"מ לפטור בעצם ורק ממיתה פטור משום דה"ל התראת ספק דמצי המניח לומר סברתי שיסיר כשיצטער [ועיין בלשון הרא"ש] אבל בנזקין ל"ש ה"ס דגם בלא התראה חייב. ודע דלכאורה ק' על רבה מאי קמ"ל וכי לא ידע ממתני' דמייתי רבא. והנ"ל דבהגהת מצפה איתן הקשה מסוף פרק החובל דמוקי הא דקרע כסותי דוקא באתי לידיה בתורת שמירה וכתב דמדמה בלא א"ל בפירוש קרע בלא אתי לידיה בתורת שמירה כאתי לידיה בתורת שמירה וא"ל בפירוש קרע ע"ש. וא"כ אינו פשוט כל כך ממתני' ואין להקשות על רבה מאי קמ"ל. וגם בהא דמת י"ל דרק התם דדחפו פתאום ולא היה נראה מהנדחף דלא יעלה בזה פטור הדוחף אבל בהא דמניח גחלת דמשמע דאם רצה לא היו מניח עצמו להניח עליו ולא היה בע"כ וא"כ נראה מתחילה שלא יסיר הגחלת וימות עי"ז וה"א דכה"ג חייב המניח קמ"ל דמכל מקום פטור כיון שאם רצה היה מסיר והוי כהרג את עצמו:
ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא ולכדא חביתא. עיין בתוס' בהתנה לתת חבית ונתן הלוקח דמים יכול לומר המוכר לא אתן רק כד דקרי לכדא חביתא ולא אזלינן בתר רובא. והפני יהושע בכתובות (דף י"ב ע"ב) כתב דמבבא בתרא (צב.) משמע דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף אף ביש רוב בהדי ברי דהתם הלוקח טוען ברי שלקח לרדיא והמוכר שמא ושם מוכח דבתר דעת לוקח אזלינן [ועיין בהגהת הרש"ש]. וצ"ע למ"ש בשע"מ (סי' ע"ה סק"ו) מהבעה"ת דבידוע שבא ממון חבירו לידו וא"י אם בהלואה או במתנה או בפרעון חוב ותובע טוען ברי שבהלואה אתי לידיה בזה לכו"ע בו"ש ברי עדיף דחז"מ שבא בספק לידו לא אלים כל כך ע"ש. וא"כ הכא ובשור אף בלא רוב דמסייע ללוקח ואפילו בספק השקול איך מצי מוכר להחזיק בהמעות מספק שמא נתכוין לוקח לכד ובשור לשמיטה הא ביודע שבא ממון חבירו לידו וא"י באיזו אופן אם רש"י להחזיקם בו"ש ברי עדיף וה"נ לברי דלוקח חייב להחזיר המעות כשאינו נותן חבית או בשור שנמצא נגחן. והנ"ל דאף כשיסברו התוס' כבעה"ת ניחא דהטעם דבכה"ג ברי עדיף משום דכיון דל"ש כל כך חז"מ ה"ל ספק גזל להמחזיק ובכה"ג לא התירה התורה ספק גזל וממילא אף דאין מצד הברי ענין עדות והכרעה כיון דבע"ד ונוגע בדבר הוא מ"מ הנתבע חייב להוציא מידו הספק גזל ככל ספק דאורייתא דלחומרא. וא"כ זה אינו אלא היכא דהנפ"מ בדררא דממונא כהא דא"י אם בהלואה בא לידו או בפרעון אבל בנד"ד דרוצה ליתן לו כדים בעד דמיו וכמ"ש כתוס' במכר לו כו' שוה ר' זוז ומיירי דאית ליה זוזי כו' [וכן בשור דאייקר בישרא] ואין הנפ"מ רק אם צריך ליתן לו דמים דוקא או כדים. ובסנהדרין [כה:] בתוד"ה מעיקרא משמע דאין איסור תורה בנוטל חפץ בע"כ ונותן דמיו דלא תחמוד הוא להאמת בלא דמי ועיין בסמ"ע (סי' ל"ד ס"ק ל"ב). וא"כ י"ל דגם בנוטל דמים בע"כ ונותן בעדם חפץ ששוה הדמים נמי אין איסור תורה דמ"ש [ועיין בספרי נהור שרגא ביבמות דף ס"ה ע"א בד"ה נשאת] ומש"ה שרי בנד"ד להחזיק הדמים מספק דשמא כדים קנה [ואף דבכה"ג לא אלים כל כך החז"מ הוי הרוב כספק למאי דאין הולכים בממון אחר הרוב] ככל ספק דרבנן דלקולא וברי דלוקח לא משוי ליה לודאי באמירתו כיון דנוגע הוא ול"ח אף כע"א: