כובע ישועה/בבא קמא/כג/א
כובע ישועה 
בבא קמא כג א
למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה וניחא ליה כגון שנפלה כו'. במגיד משנה (סוף הל' נז"מ) כתב דהרמב"ם דפסק כרבי יוחנן ולא מחלק בטמון כהש"ס דהכא משום שאין להניח פשט המשניות וברייתות ומימרות ספני סוגיא זו ע"ש. ולדבריו גם הא דדף נ"ו ע"א הכופף קמת חבירו בפני הדליקה דפטור מד"א וחייב בד"ש דמפרש ר"א דטמון איתמר משום דשוי טמון באש וכדפרש"י שכיסה קמת חבירו בסדינין כשראה דליקה אצלה ע"ש. ומסתמא יסבור ר"א כרבי יוחנן דהלכה כוותיה ולהרמב"ם יתפרש גם מימרא דר"א כפשוטו בלא כלו חציו. ומוכח דלא יסבור כמ"ש הנימוקי יוסף דלמאן דאמר משום חציו ל"ח מעשה דמכאן ולהבא אלא כמאן דאדליק מעיקרא בשעת פשיעה עיין מה שכתבתי בריש דף כ"ב. דא"כ אף לגלוי וטמון ניזיל לחייב ופטור בתר שעת הפשיעה וכשאז היה טמון יפטור אף שנתגלה בשעת דליקתו ובהיה גלוי יתחייב אף בנתכסה אח"כ כיון דכמאן דנעשה הכל אז דמי ומה הפסיד להניזק במה דשוויה טמון כיון שכבר היה הדליקה אצלה אע"כ דחשבינן זה למעשה מכאן ולהבא:
לחייבו בארבעה דברים. במהרמ"ש העיר דלחשוב בדף י' בחומר באש מבשור ובור שחייב בארבעה דברים ע"ש. והנה שם בחומר בשור שמשלם כופר משא"כ באש דפרש"י דאף בכפות קים ליה בדרבה מינה ולא נראה להש"מ דלא מיירי רק באש שכלו חציו דבלא כלו אינו אש אלא אדם ממש ע"ש. ולפ"ד גם חומר באש מיירי בכלו ול"מ לחשוב ארבעה דברים. וגם לרש"י דלא נחית לזה י"ל דלא רצה לחשוב בחומר באש רק חומר דשייך אף בכלו חציו כהא דמועדת מתחילתה ודרכה לילך ולהזיק ומועדת לאכול גם דבר שאין ראוי לה משא"כ ארבעה דברים דל"ש בכלו חציו ל"ח:
ולחייב נמי בעל גחלת. פרש"י הלכך לרבי יוחנן דאמר אגדיש משלם חצי נזק דצרורות הן לשלם בעל הגחלת חצי האחר דהא ממונו הוא. וכתב בשיטה מקובצת ומשמע דניחא ליה דבעל הכלב משלם חצי הגדיש ונ"ל דאין לשלם אלא רביע דהא אית ליה שותפא ובעל הגחלת משלם ג' רביעיים לר"נ דס"ל בליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ולרבנן משלם בעל הכלב ריבעא ובעל הגחלת פלגא ואידך ריבעא מפסיד ע"ש. והנה לפרש"י בדף נ"ג ע"א בטעמא דרבנן דפטרי לבעל הבור בשור שדחף חבירו לבור משום דאמר בעל הבור אי לאו תורך לא נפל והאי דחיפה מעשה בידים הוא ולא גרמא דלא כהתוס' דפטור מגזה"כ ונפל ולא שיפילוהו אחרים ע"ש. לפי זה ה"נ ה"ל לבעל גחלת לפטור לגמרי אף דהגחלת ממונו דהא גם בור חשוב כממונו ומכל מקום כיון דהשור גרם ההיזק פטור בעל הבור וה"נ הכלב כשור דמי והגחלת כבור וע"כ דקושיית הש"ס דליחייב בעל הגחלת נמי תיתי לר"נ דקי"ל כוותיה. ובקושיית השיטה מקובצת נ"ל על פי מה שכתב הפני יהושע (דף י"ג ע"א) דלרבנן דר"נ בשור ובור האי כולי הזיקא עביד והאי כולי הזיקא עביד וטעם דבעל הבור פטור לפי שיכול לדחותו אצל בעל השור שעיקר הנזק נעשה מכחו ואף בתם דאין על מי לדחותו נמי מפסיד ניזק דכיון דגזה"כ דתם פטור מחצי אומר בעל הבור לניזק מזלך גרם שאינו נוטל כל הנזק ומאי איכפת לי כיון שעיקר הנזק נעשה מכח בעל השור ע"ש. וי"ל דגם ר"נ ס"ל הך סברא דראוי לחייב להגורם עיקר הנזק אלא דהסברא דאנא תוראי בבירך אשכחיתי' אלים כל כך עד שיש לחייב בעל הבור לשלם אף ג' רבעים בליכא לאשתלומי מבעל השור המחצה משום דהוא תם. ובליכא הסברא דתוראי בבירך אשכחיתי' י"ל דלר"נ אף דלא קאי הסברא הא דגורם עיקר הנזק לפטור לגמרי לבעל הגחלת ולהפסיד להניזק כדס"ל לרבנן מ"מ קאי סברא זו עכ"פ לחייב להגורם עיקר הנזק במאי דאיכא לחייבו כהכא דחייב חצי נזק דצרורות ולא אמרינן אית לי שותפא דלזה מהני הסברא דהוא גורם עיקר הנזק ולא דמי לשור ובור לר"נ דשאני התם דהסברא דתוראי בבורך אשכחיתי' עומד נגד הסברא מה דשור גורם עיקר הנזק [ועיין מה שכתבתי בדף נ"ב ע"א בד"ה וראשון]. וניחא נמי מאי דקשה למאי דמוקי רבי יוחנן לעיל באנח אנוחי דאחררה ומקום גחלת משלם נזק שלם. להס"ד דלא שומר גחלתו אמאי ישלם נזק שלם אמקום גחלת יאמר שותפא אית לי. ולמשנ"ת ניחא דבמאי דאפשר לחייב להגורם עיקר הנזק שפיר מחייבינן ליה לגמרי ול"מ לומר שותפא אית לי. ובמה שנדחק עוד בשיטה מקובצת בפרש"י. עפ"י שפרש"י נכון. ובמאי דפרש"י דס"ד דגחלת דחד וחררה וגדיש דחד ועפ"ז תירץ בשיטה מקובצת פרש"י בדף כ' בבעיא דמתגלגל דבעי אי בתר לקיחה אזלינן או בתר אכילה והקשו התוס' מדפריך הכא אי דאכלה בגדיש דעלמא הא בעינן ובער בשדה אחר אף דהלקיחה היה בחצר הניזק. ולהמבואר דחררה דזה נאפה אצל האופה שהוא בעל הגחלת הרי הלקיחה לא היה מרשות הניזק והקשה בנחלת דוד דאי אפה ברשות חצר הניזק חשיב כדמשמע בדף מ"ח ואי שלא ברשות מאי פריך וליחייב בעל גחלת הא הוא לא עביד מידי דאלמלא החררה לא נטל הכלב הגחלת לבדה ואחררה איהו לא מחייב כיון שהכניס שלא ברשות ע"ש. והנ"ל דאין דוחק לאוקמי כשהיה אצל האופה גם חררות דידיה וחייב אשריפת הגדיש מהגחלת שנדבק לחררה שאינו שלו אף שלגחלת זה כאנוס הוא שהיה שלא ברשות מ"מ הוי כתחילתו בפשיעה לגדיש זה מחמת גחלת דחררות דידיה וסופו באונס מגחלת דחררה דלאו דידיה וחייב. ואף די"ל דניבעי שיהא הפשיעה מעיקרא דוקא בזה הגחלת המזיק בסופו ועיין בלשון התוס' בד"ה סתם הכא פושע הוא בכלב זה לענין זה הגדיש כו'. מ"מ י"ל דלרש"י מהני תחילתו בפשיעה וסופו באונס להתחייב כל שהפשיעה והאונס היה בניזק אחד אף שאינו במסבבי ההיזק אחד ועיין מה שכתב בתורת חיים לקיים הגירסא ולחייב בעל הגחלת דהיינו דיתחייב לגמרי ובעל הכלב יפטור לגמרי משום דבעל הגחלת פשע פשיעה גמורה דאף אי שמר בעל הכלב כלבו אכתי ה"ל לשמור גחלתו מכלבים דהפקר וה"ל כתחילתו בפשיעה וסופו באונס דחייב ע"ש. והרי מסבבי ההיזק ביחד הוא ע"י הכלב והגחלת דבזה בלא זה לא יושרף הגדיש ומכל מקום מחשיבו כתחילתו בפשיעה וסופו באונס אף דהפשיעה לא היה נגד כלב זה ששרף רק נגד כלב דהפקר וה"נ י"ל בהא דגחלת ואף דרש"י לא ס"ל לחייב לגמרי לבעל הגחלת ולפטור לבעל הכלב מ"מ סברתו דשייך הא דתחילתו בפשיעה וסופו באונס כל שהוא בניזק אחד אף שאינו במסבבי ההיזק אחד י"ל דס"ל:
תפשוט דפי פרה כחצר הניזק. עיין בתוס' דמיבעיא ליה בהושיט חש"ו דלאו בני תשלומין נינהו וכגון שהבהמה לא היתה יכולה ליקה אם לא שהושיט לה. וכתב הים של שלמה דביכולה לאכול בלא הושטה פשיטא דפטור המושיט דהוי כמנא תבירא תבר והביא מהמהרי"ה דבהמושיט הגביה המאכל אף ביכולה לאכול בלא הושטה חייב המושיט כשהוא בר תשלומין דקני בהגבהה וכתב דלא נ"ל דהא לא נתכוין לזכות ול"ש דין הגבהה אלא במתכוין לגוזלה ולזכות לעצמו ע"ש. ועיין מה שכתב הפני יהושע (דף צ"ח ע"א בתוד"ה וה"מ דאדייה אדויי) דמשמע מהתוס' דאף בנתכווין להזיק מהני הגבהה להחשב גזלן ע"ש ובמה שכתבתי בזה. ואולי י"ל דאפילו אי במגביה ע"ד להזיק ל"ח גזלן במזיק ממש דלא מטי שום הנאה להמזיק אבל הכא נתינתו לבהמות אחרים לאכול חשיב הנאה וכדמשמע בט"ז ביור"ד (סי' צ"ד סק"ד) דא"ה אסור ליתן אף לכלב שאינו שלו וכ"כ בשם הרש"ל ע"ש. וא"כ הוי כנתכוין לזכות לעצמו כיון דהוא מילתא דזכיה דחשיב נהנה בנתינתו והוי כהגביה בשביל איזו הנאה אחריתא דידיה דחשיב גזלן וצ"ע. ובעיקר דמיון הים של שלמה ביכולה לאכול בלא הושטה למנא תבירא תבר. צ"ע למ"ש התוס' בדף י"ז ע"ב ד"ה זרק דבזרק אבן על הכלי וקדם אחר ושברו לחייב ול"ש כאן מנא תבירא תבר דיש לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו ובים של שלמה בפרקין (סוף סי' ד') הביא להתוס' והסכים עמהם ע"ש. וא"כ הכא דלא נעשה שום מעשה בהמאכל גופא לא עדיף מה דהבהמה יכולה לאכול בלא הושטה מנזרק אבן על הכלי וקדם אחר והזיקו דחייב וה"נ יתחייב הנותן ול"ש בכה"ג מנא תבירא תבר. אך לבדו א"ש על פי מה שכתב בדברי משפט (סוף סי' שפ"ו) דרק בעשה המשבר היזק חדש דשיבר הכלי אז חייב אף שהיה נשבר בלאו שבירתו אבל בזרק אבן על כלי וקודם שבא האבן לכלי בא א' וקירב הכלי להאבן ונשבר הכלי מודים התוס' דהמקרב הכלי פטור דהא לא עשה היזק חדש רק קירב הכלי להאבן וסוף סוף נשבר הכלי מחמת האבן והיזק זה עשה הזורק ולא המקרב הכלי והוכיח כן מהתוס' דלקמן דף מ"ה ד"ה השתא אתפסתי' ע"ש. וא"כ ה"נ לא עשה היזק חדש במה דנתן להבהמה דסוף סוף הבהמה עשתה ההיזק וזה היה נעשה גם אם לא הושיט ודמי למקרב הכלי להאבן דפטור: