פני יהושע/בבא קמא/כג/א

פני יהושע בבא קמא כג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בתוס' בד"ה מאי בינייהו וכו' עד סוף הדיבור. יש לתמוה למה השמיטו תו' לומר דאיכא בינייהו האי דגמל דלר' יוחנן מחייב אפי' בלא מסכסכת ולר"ל דוקא במסכסכת ונראה ליישב דהתו' לא נקטי אלא כל הני דמשמע להדיא מסוגיא דשמעתין שמשתנה פי' משניות וברייתא בין ר"י לר"ל אבל הא דשני לעיל מתני' דגמל במסכסכת סברי התו' דאף לר"י מתוקמא הכי משום דלא קתני חייב ח"נ וכמ"ש לעיל ולא נחתו לאותן חלוקים שכתבתי שם ואף דלענין דינא ודאי דנ"מ ג"כ בגמל לא חש להאריך:

בפרש"י בד"ה ה"ג וליחייב נמי בעל גחלת דהא בין למר ומר משום ממונו אית להו עכ"ל. משמע מפירושו דלפי מאי דס"ד מעיקרא דר"י לית ליה משום ממונו אלא משום חציו לחוד לא שייך להקשות וליחייב נמי בעל גחלת וע"כ היינו טעמא דלא מחייב משום חציו כל היכא שהנזק נעשה ע"י דבר אחר הגורם וקשה דא"כ אמאי לא מקשי לעיל לר"י מהא דקתני שאם הדליק החנווני נרו מבחוץ שהחנוני חייב ואמאי חייב כיון שהנזק נעשה ע"י גרמת הגמל שאינו שלו אבל באמת לא קשה מידי לפי דרש"י נחית כאן לסברת התוס' דלעיל דלטעמא דאשו משום חציו לא מחייב אלא ברוח מצויה גמור אבל לטעמא דמשום ממונו לא בעינן רוח מצויה כולי האי וא"כ א"ש דבשלמא החנווני שפיר מחייב אפילו משום חציו לחוד דכיון שהניחה בחוץ לר"ה הוי רוח מצויה גמור שהרי הרבה עוברים ושבים עם בהמתם ומשאם טעונים עליהם בר"ה ונוח לידלק ומוטל על החנווני לשומרו מזה אבל כאן גבי כלב דאיירי ע"כ שהחררה עם הגחלת היא ברשות הניזק מדמחייב על החררה משום שן וא"כ לא חשיב רוח מצויה כל כך דאינו מצויה שיכנס הכלב לרשות הניזק דמאי בעי ברשותיה לכך לא שייך לחייב בעל הגחלת משום חציו כיון דלא הוי רוח מצויה כל כך לכך פירש רש"י דעיקר הקושיא כיון דבין למר ומר משום ממונו אית להו וא"כ יש לחייבו שפיר אף ברוח שאינה מצויה כל כך כיון שעכ"פ מצויה קצת וכמ"ש תוס' לעיל:

בא"ד וקס"ד דגחלת דחד וגדיש דחד עכ"ל. כוונתם ליישב הל' וליחייב בעל גחלת משמע שהגדיש אינו שלו וק"ל:

בתוס' בד"ה וליחייב בעל הגחלת פי' גם בעל הגחלת וכו'. ועוד אי כשלא שימר וכו'. עי' מ"ש לעיל בדף הסמוך גבי חנווני אמאי חייב ועי' ג"כ מ"ש בסוגיא דדליל:

בד"ה וליחייב בעל הגחלת האי לישנא לאו דווקא וכו' וא"ת ואמאי לא פריך ולפטור בעל הכלב מן החררה וכו' עכ"ל. כוונתם להקשות שיפטור בעל הכלב לגמרי ולא ישלם אפילו ח"נ דכיון דקס"ד דמקשה דאיירי שלא שימר הגחלת א"כ גם החררה היא במקום שאינו משתמר אלא במקום גלוי והפקר לכך אין לנו לחייבו כלל משום שן וכן משמע לקמן בסוגיא דשמעתין דחיוב שן אינו אלא כשהפירות מונחים במקום המשתמר וע"ז תירצו דלענין חררה ודאי הוי מקום המשתמר ולפי שרבים נדחקו לפ' דכוונת התוס' ישלם ח"נ ולכך הוצרכתי לפרש כן וק"ל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.