ישועות יעקב/אורח חיים/רסא

ישועות יעקב ‏ אורח חיים רסא

א

(א) ספק חשיכה והיא בה"ש רש"י פי' דהך מתני' אתי כמ"ד דגזרו על שבות בה"ש ואמנם לי נראה דבזה אף רבי מודה דלענין מעשר אינו רשאי בין השמשות דבאמת איסור לעשר בי"ט מצינו טעמים שונים או משום דמיחזי כמתקן ממכר וטעם שני משום דמיחזי כמקח וממכר וטעם זה כתב רבינו בפכ"ג מהל' שבת וע"כ נראה לי לפמ"ש הרע"ב דאף ד'לא גזרו על שבות בין השמשות אבל בהצטרפות שני שבותים גזרו עליהם בה"ש ומעתה נראה לי דה"ה אם יש באיסור אחד שני טעמים וכל אחד מהן כזאי לעצמו לגזור עליו בשבת בהצטרף ב' טעמים כא' גזרו עליו בה"ש ומעתה ניחזי אנן דבאמת קיי"ל דאף דמאי אסור להפריש עליו ביום השבת ובה"ש מותר והנה רש"י פירוש הטעם דמותר להפריש על דמאי בה"ש דלאו תיקון מעליא הוא וקשה לדידיה א"כ אמאי אסור להפריש מדמאי בשבת וע"כ נראה לי דבאמת עיקר הטעם דדמאי שרי להפריש בה"ש אף דבאמת חשו' תיקון דמעיקר' לא חזי לי' ועכשיו חזי ליה רק כיון דקיי"ל מפריש הווא שלו וא"צ ליתנו לכהן כלל א"כ אין בכאן גדר מקח וממכ' הואיל ולא נפיק מרשותי' אין כאן גזירת מקח וממכר אבל תיקון שייך בזה ע"כ אין כאן רק שבות אחד ולא גזרו עליון בה"ש אבל בשבת עצמו די בשבות דמיחזי כמתקן לחודא אבל בה"ש בעינן ב' טעמים כמו כן בהך דאין מטבילין את הכלים יש לנו טעם דמיחזי כמתקן וגם טעם דשמא יעבירנו ואם אין בשבות אחד כדאי לאסור בה"ש בהצטרף שני טעמי' אסור בין השמשות וביותר לפמ"ש במקום אחר בטעם דשמא ישהה דהא דצריכין לטעם דמתקן ולא מטעם דשמא ישהה לחוד משום דהיה לנו להתיר מטעם טבילה בזמנה ומצוה וזה לא שייך בה"ש ולקמן יבואר באריכות דבריו הנפלאים וז"ל:

ב

(ב) ספק חשיכה והוא בין השמשות. במשנה דשבת ד' ל"ד ספק חשכה ספק אין משנה אין מעשרין את הודאי ופרש"י ספק חשכה כגון בין השמשות ולשון רש"י אינו מובן וכ' הרב ב"ח דכוונתו דאם אנו מסופקין אםן כבר הגיע לזמן בין השמשות או לא הגיע עדיין ג"כ אין מעשרין את הודאי וכמו דקאמר הש"ס שם אתין דלא קים לכו בשיעור כי חזי במתא דתרנגולת וכו' עיש"ה הרי אף דמסופק אם כבר הגיע זמן בה"ש ג"כ חוץ מעשרים ולי נראה דאין ראי' מדברי רש"י לדינא דהנה באמת אנן קיי"ל דלא גזרו על שבות בין השמשות ואמנם היינו במקום צורך גדול או במקום מצוה וא"כ קשה הך מתני' דספק חשכה אף אי נפרש דהיינו בש"ס הא מ"מ לא גזרו על שבות בה"ש וצ"ל דכאן אין כאן מצוה ולא צורך שבת כלל ואיירי במעשר לצורך חול ומעתה בספק בין השמשות פשיטא דיש להקל כיון דלצורך מותר א"כ בספק מהראוי להתיר אף שלא לצורך והא דקאמר אתון דלא קים לכון וכי' דמבואר דאף בספק בין השמשות אסור היינו להדליק את הנר דהוא איסור תורה וגזרו אף בספק בין השמשות ורש"י לטעמו דס"ל דמתני' אתיא כמ"ד דגזרו על שבות בין השמשות והיינו אף לצורך מצוה או צורך כלל גדול גלל כן אף בספק אם הוא בה"ש גזרו אבל לדידן אין ראיה דבאמת אף בספק בה"ש מקילין ובזה מיושב לשון רש"י דסובר דמתני' לא אתיא כרבי ולמה אינו מחלק בין מקום מצוה לדבר הרשות ובזה א"ש דרש"י לטעמיה דפי' ספק חשכה היינו ספק בין השמשות ואי מותר לצורך מצוה היה לכו להתיר בספק בין השמשות אף בדבר הרשות ודו"ק.

ג

(ג) אין מעשרין את הוודאי כבר כתבתי דשיטות רש"י דלדידן דקיימא לן דלא גזרו על שבות בין השמשות מעשרין אם הודאי ולפ"ז יש לי מקום עיון בהא דקאמר הש"ס במס' שבת דף מ"ג טבל מיכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן והקשו התו' שם דאף אם יתקנו ע"מ קודם שתיקנו הי' מוקצה ולפי זה אין מקום לקושייתם דהרי לכאורה למה חשוב מוקצה בה"ש (דהרי עיקר מוקצה הוא בין השמשות כידוע) ובין השמשות יכול להפריש תרומות ומעשרות לדידן דהלכה כרבי דלא גזרו על שבות בה"ש אמנם כל זמן שלא תיקנו מידי דלא חזי ליה חש"ב מוקצה אבל אחר שתקנו רק דנימ' מגו דאתקצאי לבה"ש הא באמת בה"ש מותר לתקנו דלא גזרו על שבו' בה"ש וזה ברור מאד:

ואמנם אמרתי דעדיין קושית התוס' במקומו עומד דהרי התו' הקשו שם בהא דקאמר שאם עבר ותיקנו מתוקן דהא קיי"ל דמעשר בשבת ביחיד לא יאכל ותירצו דכאן איירי בלית ליה פירי אחריני והנה התו' במס' שבת שם הקשו למ"ד יש מוקצה לחצי שבת מהא דמניחין של לפני האפרוחים דהא איתקצאי למקצת שבת ותירצו לחלק דלאכילה דווקא אמרינן דיש מוקצה לחצי שבת אבל לטילטול לא מהני מוקצה לחצי שבת ומעתה קשה בטבל נהי דבה"ש הי' בידו לתקנו מ"מ הא יש מוקצה לח"ש שבעת שעבר זמן בה"ש והי' אסור לתקנו בעת ההוא נעשה מוקצה דאזור לתקנו ואי דלטלטל שרי אף דאיתקצאי לבה"ש כיון דאסור באכילה ואין היתר בו ביום א "כ מעיילא אף לטלטל אסור דאף אם עבר ותיקנו אינו מתוקן כמו מעשר בשבת דלא התירו רק לצורך שבת ומשום דלית ליה פירי אחריני וכאן בלא"ה אסטור באכילה משום מוקצה דחצי שבת ולא שייך היתר זה דלית ליה ירי ארחיני והוי צורך שבת דכיון דאסור באכילה אין כאן צורך שבת וממילא אף בטילטול אסו' וכמו שנראה מדברי הצתוס' דא"כ לא הי' מקשי' מהך דאם עבר ותיקנו דכאן איירי לענין היתר טילטול (ובאמת צריך לחלק בין זה דחזינן דהחמירו במוקצה לח"ש לענין אכילה ומתירין טילטול ול"א כיון דאסור באכילה ממילא אסור בטילטול ובין הך דאסרינן משום דעבר ותיקן דאמרינן דאם אסור באכילה ממילא אסור וצ"ל כיון דמקילין בזה ולא חשבינן ליה מוקצה לענין טילטול אף מהמת איסור אכילה אין לאסור הטילטול אבל היכי דאסור באכילה מצד דעביד איסורא אסור בטילטול ג"כ והבן זה) והנראה לי בזה דבאמת האחרונים כתבו דאף דאסור באכילה מ"מ מותר בטילטול ודעת הרבה פוסקים דכיון דאינו אסור באכילה רק מטעם קנס מותר בטילטול ואמנם עדיין יש מקום לקושית התוס' דנדרים דף נ"ו דבעי' הוא בתורם משלו על של חברו אי צריך דעת בעלים ולא איפשט והרמב"ם סק דתורם משלו על של חברו א"צ דעת בעלים ואמרתי דיצא לו לרבינו דברישא דהך מתני' תני' נשברה לו חביות של טבל בראש גגו וכו' ואח"ז קתני חביות של טבל שנשבר מביא כלים ומניח תחתיו והיינו דברישא משמע דאיירי שהבעלים כאן דקתני נשברה לו חביות ובזה פשיטא דטבל מוכן הוא שאם עבר ותיקנו דהרי בידו להפריש אבל בסיפא דנשבר חביות של טבל ואין הבעלים כאן ומ"מ אם עבר ותיקנו היינו האחר יפרוש משלו על של חברו אף בלי דעת בעלים ועיין בחיבורי לרמב"ם באריכות והנה הטעם בזה דא"צ דעת בעלים משום דזכות הוא לו והיינו דהפירות יהיו מתוקנים אבל אי נימא דמעשר בשבת לא יאכל ולדעת הרבה מן הפסוקים אם הפריש במזיד אסור לו לעולם וא"כ אין בזה זכות לבעלים כיון דאסורים לאכול וא"כ ממילא מה שהפריש אין בו ממש ואסו' בטילטול כמו טבל כנלענ"ד לפרש לשון התו' ובזה ישבתי לנכטון קושית התו' ד"ה נשברה לו חביות של טבל דאמאי לא הקשה מהברייתא זו ובזה אתי שפיר דעיקר קושית הש"ס דהוי סובר כיון דיש מוקצה לחצי שבת אף אם עבר ותיקנו מ"מ קודם שתיקנו הוי מוקצה ואף דבין השמשות לח"ש לענין טילטול כיון דלענין אכילה חשוב מוקצה אין כאן צורך שבת וא"כ אם עבר ותיקנו אינו מתוקן כמו במעשר בשבת בלי צורך שבת דאם עבר ותיקנו אינו מתוקן ואי דמ"מ אינו אסור בטילטול כיון דאינו מתוקן א"כ ליכא זכות ואיך יוכל האחר להפרי' והדר הוי טבל ואסו' בטילטול כיון דאינו מתוקן א"כ ליכא זכות ואיך יוכל האחר להפרי' והדר הוי טבל ואסו' בטילטול אבל מהך דנשברה לו חביות של טבל דהבעלים כאן פשיטא דמהני הפרשה להתיר איסו רטבל ומותר בטילטול ודו"ק היטב:

ד

(ד) ואין מטבילין את הכלים עיין בט"ז שכתב דאי אין לו כלים אחרים מותר להטביל כלי לצורך שבת בין השמשות מיהו כיון דיש תקנה כמבואר בסי' שק"ג ליתנו במתנה לעכו"ם ויחזור וישאיל הכלי ממנו אסור לטבול בה"ש ולענ"ד דברי הט"ז אינו מוכרחין והוא במה דמבואר לקמן בש"ע שהביא שני דעות אי מותר להטביל כלי חדש הטעון טבילה וכת' דירא שמי' יצא ידי ב' הדעות ויתן הכלים לעכו"ם במתנה וכו' וכתב הרב בעל מ"א שם דאע"ג דאסור ליתן מתנה בשבת כמ"ש בסי' ש"ז הכא משום צורך שבת שרי ולכאורה דבריו צריכין ביאור דהוא לפי דעה זו דס"ל מותר לטבול כלים חדשים בשבת. א"כ אין כאן צורך שבת כלל ואסור ליתן במתנה ואיך יוצא בזה י"ש. אמנם הדבר נכון כיון דרוצה לצאת ידי שניהם וא"כ עכ" אסור להשתמש בהכלים כיון דאינו יכול לטבול דהא לדעת שני אסור לטבול כלים חדשים בשבת ושוב הוי צורך שבת ומותר ליתן במתנה לעכו"ם ומעתה בה"ש דמותר להטביל הכלים אם אין לו כלים אחרים שוב לא מתרינן ליה לעשות איסור בשבת וליתנו במתנה לעכו"ם דהא מתנה אסור ליתן בשבת ואין זה צורך שבת כיון דיכול לטבול בה"ש דמותר מצד הר"ן. אמנם אם יכול ליתנו בה"ש לעכו"ם דאז וודאי לא מתרינן ליה לטבול דהא אף אי נימא לחומרא דהוא שבת כעת טוב יותר ליתן במתנה מלהטביל וכמ"ש לקמן: ואין מערבין עירובי תחומין עיין בט"ז ס"ק ב' והנה אמרתי לברר דינים הללו על מכונם בש"ס דשבת דף ל"ד אמר רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו אחד העירב עליו מבעוד יום ואחד עירב עליו מבעוד זה שעירב עליו מבעוד ים נאכל ערובו בין השמשות שניה' קנו עירוב משו' דבה"ש ספיקא הוא וספיקא דרבנן לקולא ופירש"י דאיירי בעירובי תחומין ואע"ג דלעיל קאמר הש"ס דע"ת אין מערבין בה"ש אבל בדיעבד מועיל עירובו והתוס' הקשו ע"ז דספק עירוב אינו מועיל רק ביש חוקה להתיר וע"כ העלו דאיירי בע"ח וכן העתיק הש"ע מימרא דרבא בסי' של"ג בעניני ע"ח. ואמנם הרמב"ם כ' דאיירי בע"ה והרב"י והאחרונים כתבו דהדבר תלוי בהא דנחלקו הפוסקים בספק עירוב דכשר אי דווקא ביש לו חזקת היתר ועיין לקמן סי' ת"ט ולענ"ד נראה דבה"ש בוודאי לא מהני ע"ת והוא דהכ' לכאורה קשה טובא בהא דקאמר הש"ס בספק עירוב דקנה משום דהוי ספיקא דרבנן ולקולא הא בענין קניות העירוב יש צד קולא וצד חומרא דלעומת זה שמרויח שיוכל ללכת אלפים אמה ממקום העירוב הרי מפסיד ע"ז אלפים אמה לרוח אחרת מצד ביתוואמאי תפס בפשיטות דקנה עירוב הא אם ירצה ללכת לרוח אחרת אלפים אמה יכול להלוך דספקא דרבנן לקולא ודלמא לא קנה עירוב וכיון דיכול להלוך מביתו לכל צד שירצה אלפים אמה מצד הספק דדלמילא קנה עירובו וממקום עירובו יכול להלוך עוד אלפיים מצד הספק דדלמא קנה העירו' וא"כ שוב הוי תרתתי דסתרי אהדדי ואזלינן בשניהם לחומרא אף בספיקא דרבנן כמו שהארכתי בזה באריכות במקום אחר והנלענ"ד בביאור הדברים והוא דהנה בהך דמי שהיה בא בדרך ומכיר אילן או גדר וקאמר שביתתו תחתיו קאמר הש"ס דלא יזה ממקומו כיקד עירובו לא קנה דאף מביתו לא מצי אזיל כיון דכבר נתן דעתו לערו' עבר מקום שביתתו והקשו רבותינו בעלי התוספות זכרונם לברכה מהא דקאמר הש"ס דאם נאכל עירובו מבעוד יום יש לו מביתו אלפים לכל רוח ותירצו דכיון שהוא בביתו כל זמן שאין עירובו קונה אין דעתו לעקור מביתו והפוסקים ביארו הדבר באריכות דאין דעת האדם נוחה שיזוז מביתו והוי כאומדנא דמוכח דעל דעת זה לא עירב ועבר שביתתו ומעתה כל זה כשלא קנה עירובו אבל אם קנה עירובו מספק כיון דעכ"פ יכול ללכת למקום עירובו ומשם עוד אלפים אמה מצד הס' וא"כ שוב אמרינן דעיקר שביתתו וסילק דעתו ממקום שביתתו מאלפיים אמה לרוחות אחרת ש"בלא הוי אומדנא דאינו רוצה לעקור ממקום שביתתו דאדרבה הרי עכ"פ גילה בדעתו דאם יוכל לילך ממקום עירובו עוד אלפים אמה דאז עבר שביתתו מהרוחות אחרות והרי יוכל ללכת עוד אלפיים אמה ממקום עירובו מכר הספק ונתמלא רצונו ולכך אסור ללכת מביתו אלפיים אמה לרוחות אחרות דהרי עקר דעתו ושביתתו וכיון דאסור ללכת לרוחות אחרות אלפיים אמה שוב מותר לילך ממקום עירובו עוד אלפיים אמה וקנה עירובו מצד הספק דספק דרבנן לקולא ולא הוי תרתי דסתרי אהדדי דבלא"ה אסור ללכת לרוחות אחרות מטעם שכתבתי דהרי עבר שביתתו וזה ברור ואמת. ומעתה כ"ז כשנולד הספק לאחר הנחת העירוב אבל כשמניח עירובו בה"ש והספק הוא אם יכול להניח עוד עירובו הרי יכול ללכת מביתו אלפיים באמה לכל צד שירצה דהרי ביום לא עבר שביתתו ובעת הנחת העירוב כבר הוא חילה וכיון דיכול ללכת מביתו לכל צד שירצה מצד הספק ספק דרבנן לקולא שוב אסור לו ללכת למקום ערובו אלפיים אמה אף דהוי ספיקא וס' דרבנן לקולא מ"מ שוב הוי תרתי דסתרי אהדדי דהרי שריה ליה ללכת מביתו לשאר רוחות אלפיים אמה ולכך אף בספיקא דרבנן אזלינן לחומרא ומעתה כנלענ"ד ברור דבהניח עירובו בה"ש גרע טובא דאינו יכול ללכת מביתו אף אלפיים באמת לשאר רוחות מטעם שכתבתי כיון דמצד הספק יכול ללכת ממקום עירובו עוד אלפיים אמה דדלמא קנה עירובו דעדיין הוא יום וגם מותר לו ללכת מביתו אלפיים אמה לרוחות אחרות דדלמא ל"ק עירובו דבכבר הוא לילה והוי תרתי דסתרי אהדדי ואזלינן בשניהם לחומרא ודו"ק היטב כי הוא דבר נחמד ונעים:

ה

(ה) להוסיף מחול על הקודש יש לי מקום ספק אי אסור שבות סתוספ' שבת ולכאורה נראה דהדבר דומה לבה"ש כמו דלא גזרו על שבות בין השמשות כן איסור תוספת אינו רק על איסור תורה ולא על איסור דרבנן ואף אי נימא דשבולת שלא גזרו עליו בין השמשות ה"ה בתוס' שבת לא גזרו עליו דאף שקבל על עצמו תוספת שבת היינו לענין איסור תורה ולא לענין איסור דרבנן והנה לקמן סימן רס"ג נחלקו הפסוקים בקבל עליו שבת אי מותר לומר לישראל חברו או לעכו"ם שיעשה לו מלאכה דלאקבל עליו שבות ואמנם יש מקום לחלק בין איסור שבות דאמירה לאחד ובין איסור מוקצה דמוקצה אסור בתוס' שבת וכפי הנראה מדברי התוס' אף בבה"ש אסרינן מוקצה לפי שהיא כעין של תורה ועייןבתוס' ישנים ביצה דף ג' דבמוקצה אסור ספק דהוא כעין של תורה וה"ה בתוספת שבת כן כתבתי בתשובה זה זמן רב ואמנם כעת יגעתי ומצאתי ראיה ברורה דבתוספת שבת אין לאסור מוקצה דהתוס' ביצה דף ד' ושם איתמר שבת ויום טוב רב אמר נולדה בזה אסורה בזה וקאמר דפליגי בהכנה והקשו התוס' אמאי לא קאמר משום דאיתקצי לבה"ש דשמא יום הוא וביום אסור לכ"ע ומגו דאיתקצי לבה"ש איתקצי לכל היום ותירצו דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן ביאור הדבר דאי הוי ידעינן שכבר הוא לילה היו מתירין ואם לאו לילה היא לא איתקצי בתחילת היום וא"כ ממ"נ אין כאן חשש מוקצה וכתבתי לקמן דאף דאסור מספיקא וא"כ הוא בדעתו הקצה אותו כתבתי דמ"מ כיון דבאמת לא נאסר בתחלת יו"ט הבא לא חושב מוקצה דדמי' למוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו דלא חשיב מוקצה ועדיין קשה נימא דנאסר בתחילת יו"ט משום תוספת שבת ושיטת התוס' דאיתקצי בה"ש משום איסור מוקצה ומ"מ אינו אסור משום תוספת שבת דדי קבלת תוס' שבת וכן מצות תוספות שבת בכניסתו וביציאתו רק לענין תורה גמור ולא בשביל איסור מוקצה ודוק כי זה ראיה נכונה והארכתי בזה בתשובה:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף