ישועות יעקב/אורח חיים/רנז

ישועות יעקב ‏ אורח חיים רנז

א

אין טומנין. בש"ס בשבת דף ל"ד אמר רבה מפני מה אין טומנין בדבר שאינה מוספת הבל משחשכה שמא ירתי ופירש"י ימצא קדרתו צוננת וירתיחנה קודם שיטמין ומפני מה אין טומנין בדבר המוסיף הבל אפי' מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ ויטמין דמה בכך ופירש רש"י דהא א"ה מבע"י הוא ומשני שמא יחתה בגחלים בה"ש נמי ופירש"י דקאי על דבר שאינו מוסיף דאינו אסור רק בלילה ויהי' אסור בה"ש ג"כ ואנן קיי"ל בבה"ש טומנין את החמין ומשני סתם קדרות בה"ש רותחות הן וגירסת הרי"ף והרמב"ם מפני מה אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבע"י גזירה שמא ירתיח פי' שמא יעלה קדרתו רותחת ויצטרך לגלותה בשבת ואחר זה יחזיר אותה לכיסוי שלה ונמצא מבשל בשבת וא"ה בה"ש נמי ומשמעות הענין דבה"ש מותר אף בדבר מוסיף הבל ומשני סתם קדרות בה"ש רותחים כלומר כבר כחו מרתיחתן ושוב אינו מרתיחין יותר ומפני מה אין טומנין בדבר המוסיף הבל משתחשך גזירה שמא יטמין ברמץ דרמץ הוא דבר שאינו מוסיף הבל ואתי לחתות בגחלים וא"כ יוצא לדינא דמותר בה"ש להטמין אף בדבר המוסיף הבל אף דאסור מבעוד יום וכל הקדמונים תמהו בזה על הרי"ף שנדחק לפרש פירוש אחר בדברי הש"ס ולי נראה דהרי"ף נימוקו עמו וכן עיקר לפי פסק הלכה דהרי הדבר תמוה הא דהקשה הש"ס בפשיטות א"ה בה"ש נמי דילמא הטעם דבה"ש לפי דלא גזרו על שבות בין השמשות וכאן כיון דאינו אסור רק בלילה ואין כאן רק איסור דרבנן מותר בין השמשות והרי כאן צורך שבת הוא כדי לאכול בשבת דברים חמים והיכי דיש צורך שבת לא גזרו בה"ש ואמנם רש"י לטעמיה דס"ל דלא גזרו על שבות בה"ש אף היכי דליכא צורך שבת ולא שום דבר מצוה ולדידי' הך מתני' דאין מעשרין את הודאי אתי' דלא כהילכתא וס"ל דגזרו על שבות בה"ש וה"מ תנינן בהך מתני' דטומנין את החמין שפיר הקשה א"ה בה"ש נמי אבל לדעת הרב' פוסקי' דמתני' כרבי וכפסק הלכה דלא גזרו על שבו' בה"ש והא דאין מעשרין את הודאי משום דאיירי דאין בזה צורך שבת ומערבין וטומנין את החמין משום דהם צורך שבת וא"כ מה הקש' הש"ס בפשיטות א"ה בה"ש נמי הא לפי פסק הלכה קיי"ל דלא גזרו על שבות בה"ש וע"כ פירשו הם דהקושיא מהא דאין טומנין בדבר המוסיף הבל אף מבע"י ומ"מ בה"ש מותר וקשה ליתסר ממ"נ בין אם הוא יום או לילה כיון דעיקר הטעם דלא גזרו על שבות בה"ש משום שהוא ספק יום וזה לא שייך כאן דאף ביום אסור ומשני דסתם קדרות רותחות הן ודו"ק. אמנם קשה לי דבש"ס דשבת ל"ט אהך דאין טוענין ביצה בחול מ"ט רבה אמר גזירה שמא יטמין ברמץ ור"י אמר משום שמזיז עפר ממקומו והקשו התו' אטו מי פליג ר"י אהך גזירה דשמא יטמין ברמץ הא מה"ט אין טומנין בדבר המוסיף הבל ותירצו לחלק דוקא מבע"י אסור אבל בלילה אין כאן איסור דמהכ"ת יטמין ברמץ בשבת ויעבור על איסור בישול ולשיטות הרי"ף כיון דעיקר הטעם דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף מותחשך היא משום הטמנת רמץ א"כ אמאי לא נימא טעם דאיסור הטמנת ביצה בשבת הוא משום איסור רמץ ונ"ל דהרי"ף והרמב"ם סברי לחלק דדווקא בתבשיל שכבר נתבשל ונתחמם חייש שמא יטמין ברמץ אבל בביצה חי' לא שייך טעם הטמנת רמץ ועיין ברשב"א בשבע שיטות שכ"כ לישב ק' התוס' ובזה אמרתי ליישב מה שהקשתי שם בש"ס דשבת דקאמר מאי בינייהו פי' בין טעם דרבה לטעמי' דר"י וקשה אמאי לא קאמר איכא בינייהו מבע"י דלרבה אף מבע"י אסור משום שמא יטמין ברמץ ולר"י לא שייך מזיז עפר ממקומו מבע"י בשלמא לשיטות התו' דמבע"י אף רב יוסף מודה דשייך חשש רמץ וכמו שאסרו להטמין בדבר המוסיף הבל מבע"י ועיקר פלוגתתם רק אי שייך חשש הטמנה ברמץ בלילה א"כ לא הוי מצי למימר נ"מ מבע"י אבל לשיטות הרשב"א דר"י סובר דל"ש כלל חשש מטמין ברמץ בביצה חי' א"כ הוי מצי למימ' נ"מ בין רבה לר"י אם מותר להטמין ביצה מבע"י אלא ודאי כשיטת הרי"ף והרמב"ם דהטמנה ברמץ אינו אסור מדינא רק בלילה דרמץ הוא בכלל דבר שאינו מוסיף הבל ואף לרבה אינו אסור רק בלילה דמשום דבר המוסיף הבל אינו אסור בביצה דל"ש שמא ירתיח ועיין היטב מ"ש בזה והבן כי הם דברים ברורים:

ב

(ב) בדבר המוסיף הבל כו'. בענין זה יש לי מקום עיון בטומן בדבר המוסיף הבל מבע"י אי אסור בדיעבד והנה הר"ן דייק מהא דקאמר הש"ס במס' שבת דף ל"ט גבי מעשה דאנשי טברי' שהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין ואמרו חכמים אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתי' ואם ביו"ט אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה והש"ס מדמי' הך דאנשי טברי' למטמין בדבר המוסיף הבל מבע"י ומבואר מזה דאסור בדיעבד והמרדכי כתב לדחות דאפשר דאנשי טברי' מזידין היו ואני אומר דיש הוכחה ברורה דאנשי טברי' שוגגין היו דלכאורה קשה דהרי מטמין בדבר המוסיף הבל מבע"י במזיד צריך שימתין בכדי שיעשה ואף דמבשל בשבת מותר למ"ש משום דשוגג היה וא"כ קשה הא דקאמר הש"ס במס' שבת אהך דאנשי טברי' דקתני דאסורי' ברחיצה הא אף אם לא הוחמו באיסור אסור לרחוץ בשבת דאף בחמין שהוחמו בע"ש ודילמא הא דקאמר בחמיןש הוחמו בשבת היינו דבעינן להמתין כדי שיעשה כיון דנעשה בהן איסור אבל אי לא היה בזה איסורא היו מותרין עכ"פ ברחיצת כל הגוף למ"ש קודם שיעור כדי שיעשה אלא וודאי דאיירי בשוגג ומ"מ אסורים בשבת ואמנם עדיין קשה לפי המ דמשמע מדברי הגתה"א הובא ברמ"א לעיל סימן רנ"ג דאף בשוגג אסור למ"ש בכדי שיעשה עיין מה שכתבתי בזה לעיל וכתבתי לעיל הטעם דאף דגבי מבשל בשב' לא החמירו לאסרו בכדי שיעשה משום דלא חשוד לעבור על איסור תורה אבל להשהות לא מיחזי בעיניו כאיסור' משום דלא קעביד מעשה שבת א"כ עדיין קשי' אף אי נוקמי' בשוגג מ"מ מה הקשה הש"ס דבלא"ה אסור בשבת לרחוץ אף בחמין שהוחמו בע"ש והא יש נ"מ לענין רחיצה במ"ש בשיעור כדי שיעשה ונראה לפע"ד דבר נחמד בזה דבאמת לא היה לנו לאסור כלל במ"ש בשיעור כדי שיעשה ונראה לפע"ד דבר נחמד בזה דבאמת אל היה לנו לאסור כלל במ"ש דהרי הטמנה לצורך מ"ש ליכא איסורא שלא יבוא לכלל חיתוי בגחלים דדבר שנעשה לצורך מ"ש בלי חיתוי יתבשל בזמן רב כזה ומעתה כשאנו אוסרין התבשיל ביום השבת אף שיהיה מותר למ"ש קודם שיעור כדי שיעשה לא יבוא לחתות בגחלים וביותר לפי דעת רבינו שמואל דהטמנה ושהיה שוין הם דאינו אסור במטמין לצורך מחר רק כשמטמין לצורך הלילה עיין לקמן סעיף ז' וכ"ש אם לא יוכל לאכלו כל יום השבת עד מ"ש בודאי אל יחתה בגחלים וממ"נ אם יטמין דבר שצריך ליום השבת הרי אסור עד מ"ש ואם לא יטמין רק דבר שצריך למ"ש לא יבוא לחתות. ועכ"פ חשוב מילתא דלא שכיחא שיזדמן בזה דבר זה יותר מן מבשל בשבת דא"צ להמתין בכ"ש וצ"ל דהטעם דפוסקים דמצרכי להמתין בכדי שיעשה דכיון דעיקר הטעם דאסור עד מ"ש הוא משום שלא יעבור ע"כ במזיד ובכלל זה הוא ג"כ איסור בכדי שיעשה דהרי א"א לחלק הענין ולומר דעד זמן מ"ש ימתין ולא יותר כיון דטעם אחד לשניהם ולולי שגזרו חז"ל שלא יעבור ע"ז היה מותר בשבת ג"כ לא חלקו חז"ל בענין זה וזה ברור מאד. אבל לענין רחיצת כל הגוף דבלא"ה אסור בשבת אף בחמין שהוחמו בע"ש א"כ עיקר מה שמטמין היא לצורך מ"ש ואם כן אף בלי חיתוי בגחלים יהיו המים חמים בזמן מרובה כ"כ ואם כן ליכא חשש שמא יחתה בגחלים לצורך מ"ש ובשבת בלא"ה אסור אף בלי חשש שיעבור ע"ז כיון דרחיצה אסור בשבת כנ"ל נכון ליישב לשון הש"ס ודו"ק היטב. ואמנם לענין דינא אילו הייתי כדאי להכריע הייתי אומר דלא בעינן שיעור כדי שיעשה וכדי אם נאסר בשבת לחוד וממילא לא יבוא לחתות מטעם שכתבתי והנה רבינו קלונימוס הובא במרדכי דביצה כ' דבשבת לא בעינן להמתין אבל ביו"ט מחמירין יותר כמו דקאמר הש"ס במס' ביצה דף ב' שבת דחמיר לא אתי לזלזולי בי' יו"ט דקיל אתי לזלזל בי' ונ"ל דראייתו דק"ל הא דקאמר הש"ס בהך עובדא דאנשי טברי' אי נימא רחיצץת כל גוף הוא אסור אף בחמין שהוחמו בע"ש ואי רחיצת פניו ידיו ורגליו הא מותר ביו"ט והקשו התו' אמאי לא הקשה הש"ס מיו"ט לחוד אי רחיצת כל הגוף הוא אף בחמין שהוחמו מעי"ט אסור לרחוץ ורחיצת פניו ידיו ורגליו מותר אף בחמין שהוחמו ביו"ט ובזה אתי שפיר דהא דאיירי בחמין שהוחמו בעי"ט והא דקאמר כחמין שהוחמו ביו"ט היינו לענין שיעור כדי שיעשה דבי"ט אסור בכ"ש דהרי במבשל דעביד איסור תורה אסור בי"ט לעולם ודו"ק היטב:

ג

(ג) ולא בחול. זה ימים רבים בעת בואי לק"ק זאלקוו' נשאלתי מהרב הגדול מהור"ר יצחק פרענקיל ז"ל אב"ד דק"ק טיסמניץ על דבר מנהגינו להטמין בע"ש הקאווע בחול מדוע לא מיחו החכמים במנהג גרוע שנהגו נגד המשנה והתלמוד וכל הפוסקים עכ"ל החכם זצ"ל וזאת אשר השבתיו דע ידידי שהיה בדעתי למנוע המנהג הזה בימי ילדותי ואחר זה חזרתי מדעתי הנח להם לישראל מנהגם כי יש להם על המ שיסמכו ראשון תחילה דעת הרשב"ם בתוס' ר"פ ב"ט דשהי' והטמנה אסורה רק בבשיל ואל בשיל אבל בבשיל כל צרכן מותר והתוס' חולקין ע"ז ומ"מ יש סמיכה על דעת הרשב"ם הנ"ל לבתיר קאווע כי נתבשלת כ"צ ואני תמה על החכם השואל דהרי לא הוצרך להביא ממרחק לחמו והדבר מבואר כאן בש"ע בהגהת מוהרמ"א סעיף ז' וסיים רמ"א שבמקום שנהגו להקל עפ"י הסברא זו אין למחות בידם ומעתה יש ד' התנצלות מבלי לבטל מנהגם והנה במ"א כ' דה"ה בנתבשל כמאב"ד לדעת המקילין בשהי' ולדעתי נראה דכיון דעיקר הטעם משום דמחלוקת הפוסקים הוא וספיקא דרבנן לקולא ובענין הא דמקילין בשהיה נתבשל כמאב"ד הוא ג"כ מספיקא דרבנן וכיון דיש בזה שני צדדי איסור מחמירין בדבר כמו שהארכתי בחידושי קונטרס הספקות דשני ספקות בדרבנן להחמיר והנה הפוסקים כתבו דאף במצטמק ורע לו אסור אף בדיעבד בהטמנה והביאו ראיה מש"ס דשבת ל"ט במעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין ואמרו להם חכמים דאסורים ברחיצה ושתיה ומבואר שם דאף דחמין הוחמו מבע"י וחמין שהוחמו כ"צ חשיבי מצטמק ורע לו מ"מ אסור בהטמנה אף בדיעבד והטמנה אסו' משום שמא יחתה ואסירי אף בדיעבד ונראה לפע"ד ליישב הדבר על מכונו דבוודאי חמין שעיקרן לשתי' כשהוחמו כל צרכן חשיבי מצטמק ורע להן ועכ"פ לא חשיבי מצטמק ויפה להם אבל חמין שעיקרן לרחיצה שדרך לערב מים חמים במים צוננים כדי שיהיה יפה לרחיצה ואינו צריך שיהיה משובחים בטעם דהרי עיקרן עומד לרחיצה אף בהוחמו כל צרכן לא חשיבי מצטמק ורע לו דאם יהיה חמים הרבה יערב לתוכן מים צוננין ומה שהם חמין יותר טובים הם ולכך שם כיון דלענין רחיצה שייך חששש יחתה בגחלים ועיקרן לרחיצה ממילחא כיון דעבר ע"ז אסורים אף בשתיה וזה ברור ובזה נתחו שערי בינה בדברי התו' שם בד"ה אלא ניו ידיו ורגליו דהקש' שם דמ"מ מתני' הוי מצי למידק דאסור אף רחיצת פניו ידיו ורגליו כמו דאסור בשתיה והדבר תמוה דהרי מעשה שבת אסורים באכילה ושתיה למ"ד ומותרין בהנאה וא"כ אף דאסורים בשתיה מ"מ מותרין בהנאה דהיינו לרחיצת פניו ידיו ורגליו ובדבר זה הרגיש הגאון בעל ספר מגיני שלמה עוד הקשו הפוסקים דלפי האמת דמותר ביום טוב ברחיצת פניו ידיו ורגליו אמאי נקט בסיפא כחמין שהוחמו בי"ט ומותרין בשתיה ה"ל למינקט רבותא דאף ברחיצת פניו ידיו ורגליו מותרין. ואמנם כל הדברים הנכונים דהא דהקשו התוס' דכיון דתני דאסורים בשתיה ע"כ דאסירי ברחיצת פניו ידיו ורגליו דאי נימא דברחיצה באמת מותר משום דלא גזרו לאסור הנאה א"כ אמאי יהיו אסורים בשתיה כיון דהוא מצטמק ורע לו ואי דקנסו אותו לפי שלענין מרחץ הוי מצטמק ויפה לו הרי קיימינן השתא דלענין מרחץ באמת מותרים בדיעבד וא"כ לא הועילו כלום במה שאסרו לשתיה דלענין שתיה בלא"ה לא יחתה בגחלים דהוי מצטמק ורע לו ולענין מרחץ לא אסרו בדיעבד הנאה א"ו דאסרו בדיעבד מרחץ ג"כ וא"כ פשיטא דהרחצת פניו ידיו ורגליו אסור ובזה נתיישב לנכון הא דנקט בסיפא ומותרין בשתי' ולא נקט דמותר ברחיצה דרבותא אשמעינן דאף בשתיה מותר דה"א ברחיצה מותר משום דלא קנסו להנאה ובשתיה קנסו ואין לומר דבשתי' מותר דמצטמק ורע לו דהרי כתבו הפוסקים דסיפא דיו"ט לא איירי שהביאו מבע"י רק ביו"ט עצמו ועיין בספ"י ודו"ק היטב עכ"פ אין כאן ראיה משם לאסור בדיעבד:

השנית הנה לא נעלם מעיני כל שנחלקו קדמונים. אי בעינן דוקא הטמנת כל הכלי באופן שאין מקצת' מגולה אבל אי מקצת כלי מגול' לא חשוב הטמנה. ועיין בהגה"ת מוהרמ"א ז"ל סי' רכ"ג ובאמת לדעת הרבה פוסקים דאף שמקצתה מגילה חשוב הטמנה ואמנם יש לסמוך על פוסקים המקילין במילתא דרבנן וכן נראה דעת רש"י ז"ל דפירש במתני' שם. אהך דטומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותו כיצד הוא עושה נוטל הניסוי והן נופלים ופירש"י דאע"ג דכולה טמונים בהן אין אסור דלא נעשה בשים להן עייש"ה. ולכאורה קשה אמאי דחק רש"י לפרש כן הא בפשיטות מצי לאוקמי שאין הכיסוי טמונה. ולכך יכול ליטלה א"ו דאף בדבר המוסף הבל אין איסור רק בכולה טמונה. וא"כ קשה מאי אשמועינן מתניתין דטומנין בגיזי צמר כיון שאינו מוסיף הבל. הא אף במוסיף הבל אינו אסור וע"כ דאיירי בכולה טמונה וא"כ איך יטול הכיסוי וע"כ פרש"י דלא נעשית בסיס וזה ברור. ואמת שדעת המרדכי דהך דנוטל כיסוי והוא נופלות איירי במקצתה מגולה. וכן פסק להלכה בש"ע סי' רנ"ט מ"מ דעת רש"י לא כן הוא. וכן דעת התוס' שם דף נ"א בהך דטמן בדבר הניטל עישי"ה. ובאמת שדברי הש"ע תמוהין בעיני דלשיטת המרדכי דבעינן מקצתה מגולי' ע"כ דס"ל דאף באין כל קדירה טמונה חשיב הטמנה דאל"ה מאי איירי גיזי צמר. הא אף בדבר המוסיף הבל מותר להטמין במגולה למעלה ולהפוסקים דדוקא כל הקדירה טמונה חשוב הטמנ' ע"כ דס"ל כשיטת רש"י דאף באין הכיסוי מגולה מותר לטלטל וקשה על הש"ע דמזכה שטרא לבי תרי ולקמן יבואר מה שנראה לי בביאור לשון סוגיא בהך דנוטל את הכיסוי כעת נרא' לעיין בגוף הדין. והנה הש"ס דשבת בהא דבעי שם אהך דאין טומנין בגפת אי גפת של זיתים תנן אבל דשומשמין שפיר דמי א"ר דשומשמין תנן וכ"ש דזיתים וקפשיט הש"ס שם מהך דקופה שטמן בה אסור להניחה ע"ג גפץת של זתים. ש"מ של זתים תנן ודחי שם דלמא להטמין אף בגפת של שומשמין אסור. לענין אסוקי הבלא דווקא של זתים מסקי הבלא. עייש"ה והנה אי נימא דאף באינה טמונה כולה חשיב השטמנה ואסור להטמין בדבר המוסיף הבל א"כ הא דנקט כאן קופה שטמן אסור מילתא דפשיטא דאי לא טמן פשיטא שאסור להניחה ע"ג גפת של זיתים דהארי הוא מטמין בגפת ואפילו בשומשמין אסור רע כיון שטמן בקופ' והוא מניח כל הקופה על גבי גפת של זיתים הי' מקום לומר דמותר דאין כאן הטמנה כלל. כיון שהקופה מפסקת קמ"ל דזתים מסקי הבלא ודווקא זתים ולא דשומשמין אבל באין קופה מפסקת שיטא דאסור להניח הקדר' ע"ג גפת דשומשמין דהוא הטמנה אבל אי נימא דבעינן שכל הקדיר' תהי' טמונה בדבר המוסיף הבל א"כ בלא הטמין הקדיר' בקופה פשיטא דמותר להניחה על גפת של זתים רק כיון שטמן בקופ' לכך אסור להניח על גבי גפת דהוי מטמין בדבר המוסיף הבל דהיינו כיון שהזתים מסקי הבלא והקופ' מתחמם חשוב הטמנ' בקופ' במטמין בדבר המוסיף הבל א"כ הא דנקט קופה שטמן בה דווקא הוא א"כ שפיר נוכל לומר דרבותא נקט דאפילו להניח הע"ג גפת של זתים דוקא בקופה שטמן אסור אבל להניח הקדירה עצמה על גפת של זתי' מותר אף דזתי' הם מוןסיפין הבל יותר משומשמין ויש ראי' לכאור' לדעת הפוסקים דהטמנ' ויש ראיה לכאור' לדעת הפוסקים דהטמנ' אסור אף במגול' במקצתה:

ד

(ד) בזמן שהם לחים. מדביר הש"ע כאן מבואר דאין חילוק בין לחים מחמת עצמן או מחמת דבר אחר ובש"ס דשבת דמ"ט הוא בעי' דלא איפשיט' וכיון דספיקא במידי דרבנן הוא ראוי להקל בזה וכן הוא דעת הרי"ף באמת אינם הטור סתם בזה להחמי' וכן פסק הרמב"ם ז"ל ונראה מדבריו ג"כ דהוא מפרש בעיית הש"ס להיפך וס"ל דלחים מחמת דבר אחר מחממין טפי וע"כ כתב אפילו מחמת עצמן וקשה לי על דבריו דהרי הש"ס פשיט שם להך בעי' מהא דתני' אין טומנין בכסות לחה ובפירות לחים כסות לחה מחמת עצמה האיך משכחת לה ולפי שיטת הרמב"ם מה קושי' דהא במחמת דבר אחר בוודאי אין טומנין ובעית הש"ס הוא אם לחין מחמת עצמן מחממו' ג"כ וא"כ מה ראי' מייתי דלמא באמת איירי במחמת דבר אחר והוא תימא לשיטת רבינו ועוד דהרמב"ם סותר דברי עצמו דבפירוש המשנה כתב להדי' כשיטת רש"י ולדינא למאן דאסר לעיל בשל שומשמין אף דהוא מילתא דרבנן מהראוי להקל בספיקות מ"מ החמירו בזה כיון שקרו' לבוא לידי איסור תורה כמ"ש הב"י וה"ה כאן בהך ספיקא דבעי' דלא איפשט הוא ולקמן יבואר עוד ראי' להחמיר בזה:

ה

(ה) י"א דמותר להטמין בסלעין זהו שיטות רבינו תם בתוס' ב"ב דף י"ט בד"ה משום דמשתני דכיון דדרך סלעים לשבר את הקדרה הוי מילתא דלא שכיחא שיטמין בזה ואמנם ר"י פירש דסלעים באמת אין מרתיחין כלל ולכך מותר להטמין בהם והא דקאמר הש"ס שם משום דמשתני היינו אמתניתין דב"ב קאי דלכך מרחיקין הסלעים מכותל חברו משום דהסלעים משתנין הכותל ומחלידין אותו ומעלת עפר תיחוח וכן הוא בירושלמי מס' שבת המן תנינן ואת הסלעים משום דמרתיחין וכאן לא תני סלעים תמן והכא אינן מרתיחין אלא שעושין עפר תיחוח ומלקין הכותל והמפרש בעל קרבן עדה תמה על הפוסקים ועל רמ"א שנעלם מהם לשון הירושלמי ואני כבר כתבתי בחיבורי בעלי תוס' מדברי ירושלמי הנ"ל ואמנם באמת דברי הפוסקים נכונים דסתמא דסוגי' במס' ב"ב אינו סובר כדברי ירושלמי דאמתניתין דתנן אא"כ הרחיק שלש טפחים וסד בס"ד וקבעי הש"ס היכי תנן וסד בסיד או סד בסיד וקפשיט הש"ס מהך דלא ערבינהו לכל הני דברים השנוים במשנה ודחי לה דילמא משום דלא דמי האי היזקא דרישא משום מתונא וסיפא משום הבלא מבואר מזה דהטעם דסלעים משום הבלא אל וודאי כמ"ש הפסוקים דכיוון דמשברי' הקדרה לא שכיח שמטמין בהם ואמנם עוד פירוש אחר הביאו הפוסקים דהא דקאמר הש"ס דמשתני היינו שהבל שבתוכם משתנין המאכל שבתוך הקדרה והנה קשה לי עדיין נהי דמשברין הקדרה אין דרך להטמין בהם מ"מ קדרה של מתכת מאי איכא למימר דפשיטא דאינו משברין הקדיר' של מתכת וצריך לומר כיון דסתם קדרה של חרס הוא לא חשו חז"ל להטמנה בקדרה של מתכת ובזה נראה לפע"ד ליישב הא דהשמיטו הפסוקי' ובעל הש"ע כאן דין המבואר להדי' בירושלמי דאין טומנין בסלעים של כסף שמוסיפין הבל וכבר הרגיש בזה המפרש שם והניח בש"ע דברי הפוסקים ובזה א"ש דבאמת מילתא דפשיטא דאין דרך להטמין בסלעים והוי מילתא שלא שכיחא אלא דהירושלמי סובר דאף במילתא דל"ש גזרינן בהטמנה וכמש"ל דהוא קאמר טעם אחר דלא תני כאן משום דסלעים אינן מסקין הבלא אבל לדידן דקיי"ל בהך תירוצא דמשתני משום דטעם דמתניתין משום הבלא וכמו דקאמר הש"ס לכך השמיטו הפוסקים הך דסלעים של כסף והדברים ברורי':

ו

(ו) ויש מקילין ואומרי' בדבר חי או נתבשל כל צרכו. לעיל סי' רנ"ג ששני דיעות לדעת קצת פוסקים בנתבשל כמאב"ד מותר להשהותו וא"כ לדעת רשב"ם דסובר שהי' והטמנה שוה א"כ ה"ה בזה לדעת אלו בנתבשל כבר במאהב"ד מותר להשהותו דלא שייך שמא יטה ואמנם לשון הש"ע לא משמע כן ואפשר כיון דעיקר הטעם דמקילין בנתבשל כמאב"ד משום דמילתא דרבנן אזלינן לקולא וכמו כן הא דתפס הרמ"א להקל כדעת הרשב"ם בהטמנה היינו ג"כ משום ספק במילתא דרבנן וידוע דהיכי דיש צדדים להחמיר אף ברבנן מחמירין ע"כ מחמירין כאן:

· מעבר לתחילת הדף