אליה רבה/אורח חיים/רנז

אליה רבה ‏ אורח חיים רנז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] אסור התבשיל וכו'. אף שכבר נתבשל כל צרכו ואף הטמין בשוגג משמע דאסור מדכתב עלה ויש אומרים וכו' דמיירי בשוגג ונתבשל כל צרכו אלמא דסברא זו אוסר בהכי, ובאמת במקור דין זה בר"ן פרק כירה לא משמע מידי ואפשר דכוונתו על מזיד דוקא דומיא דמעשה דאינשי טבריא וכדלעיל סימן רנ"ג בשכח ושהא ואף דיש לחלק דבהטמנה חמור טפי מכל מקום מנין לנו להוסיף ובפרט בשוגג, ועוד לפי זה ליכא פלוגתא בין יש אומרים לסברא זו ולמעוטי מחלוקת עדיף הלכך נראה לי להקל:

ב

[ב] ויפה וכו'. נראה לי דהכא לענין דיעבד מתירין במצטמק ורע לו כיון דלא מהני מעשיו אבל באמת לכתחילה אסור להטמין ובהכי מיירי סעיף ז', ובעולת תמיד הקשה דברי שולחן ערוך אהדדי ודחק דלאו דוקא נקט יפה ולא קשה מידי וכן משמע במגן אברהם:

ג

[ג] עומד בחמימותו וכו'. והוא הדין המטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל שרי דהא אינו אלא עומד בחמימותו:

ד

[ד] ויש אומרים וכו'. והט"ז כתב דאין כאן מחלוקת עם דעה קמייתא דמבואר במקור זה בהגהות מרדכי דמיירי דוקא בעיקר הטמנה בדברי היתר רק מעט גחלים בוערת וכו', אבל אם עיקר הטמנה בדבר המוסיף הבל אסור כמעשה דאנשי טבריא, עד כאן, ולא דק שהרי סיים בהגהות מרדכי פרק כירה זה לשונו אי נמי התם במזיד, עד כאן, מבואר מזה דאין חילוק דאפילו בעיקר מוסיף הבל נמי מותר בשוגג ומעשה דאנשי טבריא דאסור מיירי במזיד וזה ברור:

ה

[ה] ובדיעבד וכו'. תמיא לי האיך שייך דיעבד ורגיל בהטמין בשוגג ורמ"א שכתב כן כתב קודם זה ויש אומרים דכל זה אינו אסור אלא כשעושה לצורך לילה אבל כשמטמין לצורך מחר מותר להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל על זה כתב ובדיעבד וכו', שוב ראיתי במלבושי יום טוב שכתב חסר כאן וכו':

ו

[ו] של זיתים וכו'. קופה של צמר שטמן בה אסור להניחו על גבי פסולת של זיתים שמעלה הבל ועל של שומשומין מותר (גמרא ורבינו ירוחם):

ז

[ז] וזגין וכו'. זגין קליפי ענבים חרצנים גרעיני ענבים (רמב"ם וברטנורה פרק במה טומנין) ויש להסתפק בכוונתן אי דין חרצנים כזגין לענין הטמנה או דלא הזכירו חרצנים אלא ללמד על זגין שהם קליפי וצריך עיון:

ח

[ח] [לבוש] שלושתן וכו'. בשולחן ערוך כתב נמי תבן והלבוש השמיטו משום דרמב"ם לא הזכירו, ולדינא נראין דברי שולחן ערוך שכן הוא במשנה ובכל הפוסקים, ועוד הא המגיד כתב דבקצת ספרי רמב"ם כתב תבן, ועוד הא בפירוש משנה לרמב"ם כתב תבן ואולי דאף למה שלא הזכיר סבירא ליה דתבן הוא בכלל זגין:

ט

[ט] לחין וכו'. כך סתם הטור גם הרמב"ם אסר בין שהן מעצמן לחין או מחמת דבר אחר אבל הרי"ף והרא"ש כתבו דבלחין מחמת דבר אחר מותר וכן נראה לי להורות (מלבושי יום טוב), וכן פסק רבינו ירוחם וזה דלא כב"ח ומגן אברהם וכל אחרונים שהסכימו לרמב"ם. גם יש לי שתי קושיות על פירוש הרמב"ם דפירש דמחמת דבר אחר מתחממות טפי, חדא דאם כן מאי דייק הש"ס [שבת] דף מ"ט מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה הא לדעת זה פשיטא דלחין מחמת דבר אחר אסור אם כן מתניתין שפיר קאמר בזמן שהן לחין דהיינו במוכין מחמת דבר אחר ובאינך אפילו מחמת עצמן כל חד וחד בגוונין, בשלמא לפירוש רש"י דמחמת עצמו מחמם טפי דייק שפיר דבעיא לאשכוחי דמתניתין איירי דוקא מחמת עצמו אבל לפירוש הרמב"ם קשה שנית למאי דסלקא דעתך דמתניתין דוקא מחמת דבר אחר אסור אבל מחמת עצמן מותר אם כן למה קתני מתניתין בזמן שהן לחין אבל לא כשהן יבשין והוה ליה למיפלג בלחין גופיה ורבותא טפי והכי הוה ליה למיתניה אבל לא כשהן לחין מחמת עצמן, בשלמא לפירוש רש"י דסלקא דעתך דמיירי לחין מחמת עצמן אם כן שפיר הוצרך למיתניה אבל לא כשהן לחין צריכין להחזירם קודם שיהיו לחין מדבר אחר וקאמר דכשנתייבשו מלחותן דעצמן מותר וממילא אף שחזרו ללחותן כיון שנתייבשו כבר, אבל לפירוש הרמב"ם קשה. עוד תימא על הרמב"ם הא בירושלמי פרק במה טומנין זה לשונו, לא סוף דבר לחין אפילו יבישין שנתלחלחו נמי אסור, עד כאן, הרי מבואר כפירוש רש"י דלחין מחמת עצמן מסתבר טפי לאסור וקאמר אפילו יבישים שנתלחלחו לכן נראה לי ברור כפירוש רש"י. כתב מלבושי יום טוב ז"ל:

י

[י] בסלעים. אבנים שאש יוצא מהן תוס' בבבא בתרא דף י"ז ובאגודה שם שכן המנהג:

יא

[יא] דלא שכיחי כלל משום שמשברין הקדירה או שמקלקלין המאכל אבל דבר שלפעמים טומנין בהם אף על גב דלא שכיח גזרו בה רבנן (תוס' בבבא בתרא דף י"ט). עוד טעם שם שאין הסלעים מוסיפין הבל וכן הוא בירושלמי פרק במה טומנין. עוד בירושלמי שם אין טומנין בסלעים של כסף אבל טומנין בשל זהב ושל נחושת טומנין בכסות ופירות וכנפי יונה הדא דתימר כשלא רבתא רקבוביתן אבל רבתא רקבוביתן אסור לטמון בהם, עד כאן, כתב בתשובת רש"ל אפר חם דבר שאינו מוסיף הבל ושרי לטמון בו אלא אם כן מעורב בגחלים:

יב

[יב] מותר וכו'. פשוט דכשטמונה בדבר שאין מוסיף הבל שאין גורם בישול כלל אלא מיירי בדרך שכתב בסעיף ח' (מגן אברהם):

יג

[יג] [לבוש] ודוקא וכו'. לא ידעתי זו מנין לו דכיון דהוספה גורם בישול אפילו לא נתגלה נמי (מלבושי יום טוב). ולפי הבנתו קשה יותר מאי איריא משחשיכה ולפחות הוה ליה לומר אפילו משחשיכה, ועוד הא בסימן רנ"ד סעיף ד' מבואר מלבוש גופיה דאף בלא נתגלה אסור להוסיף הבל. אלא נראה לעניות דעתי ברור ופשוט דמה שכתב הלבוש ודוקא וכו' לא קאי כלל על לא נתבשל כל צרכו אלא קאי למעלה מה שאמר ונתגלה משחשיכה מותר לכסותו וכו', על זה קאמר דוקא כשנתגלה משחשיכה אבל כשנתגלה מבעוד יום אסור וזה מבואר בבית יוסף והיינו דכתב הטעם דנראה כתחילת הטמנה. ומכל מקום לדינא יש לסמוך על הב"ח דמתיר לכסות אף נתגלה מבעוד יום אם לא שגילה כדי לכסות משתחשך:

יד

[יד] אם פינה וכו'. ואפילו החזירו לכלי ראשון נמי שרי ואפשר דאפילו בכלי ראשון אם נתקרר קצת שרי להטמינו (מגן אברהם), ובסמוך יתבאר:

טו

[טו] [לבוש] גלה דעתו וכו' דהא אתקרר וכו'. לכאורה כוונתו לפירוש רש"י דאם לא פינוהו כדי לקררו אסור, אבל כבר הסכים הבית יוסף לדברי הרמב"ם ור"ן דמותר שלא אסרו אלא דבר חם שהוא בכלי ראשון:

טז

[טז] נתבשל כל צרכו וכו'. כן כתב רמ"א ולדעת יש אומרים בסימן רנ"ג סעיף א' אפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי (מגן אברהם). ולא נראה דסבירא ליה לרמ"א דהכא בהטמנה מודים דאסור וראיה לזה שהרי בבית יוסף הביא שלוש מחלוקת בדבר זה אחד דאוסר אפילו בנתבשל כל צרכו ואחד דמתיר אפילו כמאכל בן דרוסאי ואחד דאוסר כמאכל בן דרוסאי ומתיר בנתבשל כל צרכו, ואם איתא בכוונת רמ"א אף כמאכל בן דרוסאי לא הוה ליה להזכיר נתבשל כל צרכו כיון שיש מחלוקת בזה, ועוד דדעת המתיר אפילו כמאכל בן דרוסאי דחה בית יוסף לגמרי, וכן משמע בלבוש שסיים אי מצטמק ורע לו אפילו קדירה וכו', מיהו בדיעבד מותר כדלעיל ס"ק ב':

יז

[יז] נוגעים בגחלים וכו'. לדברי רמ"א סימן רנ"ג סעיף א' אפילו נוגעים בגחלים שרי כיון שאינו טמון בבגדים (מגן אברהם). ולפי זה קשה דהוה ליה לרמ"א להגיה הכא, גם על הלבוש קשיא מסימן רנ"ג (ס"ס ז"ל), לכן נראה לי דסבירא ליה דהכא מיירי שמכוסה התנור בבגדים ואף שאין נוגעים בקדירה מכל מקום כיון שהגחלים נוגעים הוי הטמנה מה שאין כן בסימן רנ"ג דאין מכוסה בבגדים:

יח

[יח] שעושין וכו'. נראה לי דצריך ליזהר שלא יעמוד הקדירה אצל דופן התנור דאז נראה כהטמנה וגם הדף הסותם בתנור לא יגע בקדירה דהא עיקר ההיתר שיש הפסק אויר בין קדירה לדופן כמו שכתב הטור (ט"ז). ולעניות דעתי אין צריך כיון דטוח בטיט לא שייך חשש דיחתה כלל כדלעיל סימן רנ"ד סעיף א'. כתב מגן אברהם במקומות שלא נהגו לטוח בטיט מותר לתת בשר חי ואסור לתת מיני קטניות או מיני בצק שממהרין להתבשל אלא כדי שיתבשלו כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום אלא אם כן כסה הגחלים באפר, עד כאן. וצריך עיון הא בסעיף ז' קיימא לן דאסור ואפילו נתבשל כל צרכו אם לא מקום שנהגו להקל אין למחות, גם כבר כתבתי דמאכל בן דרוסאי לעולם אסור בהטמנה. ומכל מקום לדינא אפשר לסמוך להקל כיון דליש פוסקים שהביא בית יוסף אין איסור הטמנה כלל כשמטמינים על מחר:

יט

[יט] מצוה להטמין וכו'. אבל מי שכאב לו החמין ועונג שלו לאכול צונן לא יצער נפשיה באכילה חמין ומי שאין אוכל בהאי גוונא צונן עליו נאמר כסיל בחושך הולך (מטה משה ת"ע):

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.