יצחק ירנן/שבת/ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יצחק ירנן ‏ שבת ח

א

החורש כל שהוא וכו'. הרי זה תולדת חורש וכו'. וכתב הרב המגיד מקרסם קוצץ ענפים יבשים מן האילן וכו' ולכאורה קשה דאיך מביא פירוש רש"י על דברי רבינו דרבינו פסק דכל זה הוא תולדת חורש ואילו ס"ל כפירש"י דמקרסם היינו קוצץ מן האילן הו"ל תולדת זורע שמכוון להצמיח האילן ולא שייך חרישה כל שאינו בקרקע וכן כתב רבינו גבי זומר דהוי תולדת זורע ומהאי טעמא חילק מרן בהל' ב' במנכש דב' מנכש נינהו יעו"ש ונראה לומר דאין כונת הרה"מ להסמיך דעת רש"י לרבינו אלא לפירוש מקרסם שהוא קוצץ אבל ודאי דיש חילוק ביניהם דלדעת רש"י הוא באילן ולרבינו הוא בקרקע.
והנה דעת רבינו בהאי ברייתא דפרק הבונה במאי דתני אם ליפות את הקרקע כל שהוא שהוא פירושא דמתני' דתני סתמא כל שהוא דדוקא אם עשה בכונה זאת הוא בכל שהוא ואם לאו כשאר שיעורין דברייתא ומן התימה על רבינו בפי' המשנה דכתב דהוי תולדת זורע כנראה דדינא דמתני' לחוד ודינא דברייתא לחוד ומשו"ה לא תני במתני' אם ליפות את הקרקע ומלבד דקשה דידיה אדידיה הוא תימה דמהיכן בא לחלק פי' דמתני' מפי' דברייתא מאחר שדרך הברייתא לפרש דברי המתני'.
והלח"מ ז"ל כתב וז"ל וא"ת אמאי לא חשיב מנכש ליפות את הקרקע אב כמו חורש וכו' דומיא דזומר שהוא כמו זורע שהוא מאיכות פעולתו וי"ל דאי אפשר לצמיחה מבלי זימור וכו' עכ"ל וראיתי בס' קרית מלך רב דף כ"ט ע"ג גבי ה"ד אקהי אקהייתא על דבריו אלו וז"ל ודבריו תמוהים דמסוגייא הנזכרת מוכח דמוכרח הוא דמיפה את הקרקע דאיתא בהבונה אם ליפות את הקרקע כל שהוא והקשה ע"ז אטו כלהו לאו ליפות נינהו וכו' עכ"ל ולק"מ דלעולם חיוב איכא במנכש כיון דמיפה אלא דהוי משום תולדה דלא דמי לחורש ממש דחורש אי אפשר בלא חרישה לא כן במנכש דנהי דמיפה אבל אפשר בלא"ה לצמוח בלי ניכוש ולהכי חשיב תולדה משא"כ בזומר דאי אפשר לצמיחה בלתי זימור משו"ה לא חשיב תולדת זורע אלא זורע ממש ופשוט.

ב

אבל המשקה צמחים וכו' וחייב בכל שהוא. אין להקשות לרבינו דפסק במנכש ומשקה צמחין שחייב בכל אחת אחת ובזומר וצריך לעצים חייב שתים וכמ"ש לקמן הל' ד' ובש"ס מותיב מהא דרב כהנא בין (לרבא) [לרבה] בין לר' יוסף ואסיק בקשיא ואיך פסק רבינו לשניהם דסתרן אהדדיה די"ל דכיון דאסיק בקשיא ולא בתיובתא ס"ל לש"ס דיש תירוץ וככללין בעלמא יעו"ש בהרא"ש פרק הרואה גבי ברכת ההודאה וק"ל ובתוס' ד"ה חייב שתים סיימו בדבריהם וקשיא לא גרסינן כיון דלאו תנא הוא לא חשיב ליה כל כך ופליגי עליה והקשה החכם השלם הוא עמיתנו הרב מהרי"א ז"ל איך כתבו דפליגי עליה והא רב יוסף גופיה קאמר בשבת דף ע"ג ע"ב אחר מימרא דרב כהנא האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע הרי דאזיל ומודה לרב כהנא וי"ל דמ"מ הניחא לר"י דפליג דידיה אדידיה ברם (לרבא) [לרבא] היאך קאמר קשיא ונראה מהסוגיא דסידור הקושיא היא לרבה דה"ק אמר ליה אביי (לרבא) [לרבה] לדידך קשיא לר"י קשיא וכו' ולכן לא ניחא להו להתוס' לגרוס קשיא כיון דלאו תנא הוא לא חשבי ליה כל כך ונ"ל לגרוס בתוס' ופליג עליה בלא י' ואפי' דגרסי' ופליגי עליה כיון דהש"ס עיקר הפירכא לר"י פריך גם כן מרב כהנא ולא מדידיה אדידיה אף דקשה דידיה אדידיה נקטו בלישנייהו הכי ומאי דפריך לר"י הכי ולא מדידיה אדידיה כבר כתב הריטב"א בשיטא כ"י למס' מועד קטן דכיון דעיקר הך דינא הוא מרב כהנא וכמ"ש מש"ס שבת מותיב הכי ועוד י"ל דאגב דלרבה צריך לאותובי מרב כהנא מותיב ג"כ לר"י הכי כדי לקצר ודוק.

ג

וכל העוקר דבר מגדולו חייב משום קוצר לפיכך צרור שעלו בו עשבים וכו'. הכי איתא בפרק המוציא דף פ"א ע"ב אמר ר' שמעון בן לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת אמר רב פפי שמע מינה מדר"ל האי פורפיסא שרי לטלטולי וכו' ופרש"י מדר"ל דאמר מותר לקנח ולא אמרינן צרור זה העשבים שעליו מלחלוחית הקרקע הם יוצאין וכו' פורפיסא עציץ נקוב שזרעו בו וכו' ואמרו עוד שם היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתדות חייב משום תולש ופרש"י ולי נראה דהאי חייב לאו דוקא אלא אסור משום דדמי לתולש וכו' והנה מדברי רש"י הללו מבואר דס"ל דבין בעציץ נקוב ובין בצרור דלאו מקרקע הן יונקין אלא מהצרור או מהכלי ומשום הכי כשמסיר העציץ או הצרור מהארץ אינו חייב אלא אסור משום תולש מדרבנן. ואין להקשות לדבריו דהא תני במתני' פרק המצניע דף צ"ה ע"א התולש מעציץ נקוב חייב והיינו טעמא משום דיונק מהקרקע ולהכי חשיב ליה בפרק שמונה שרצים דף ק"ח ע"ב דעציץ נקוב היינו רביתיה וכן פרש"י במתני' דף צ"ה דתולש מעציץ נקוב חייב דהוי כמחובר דיונק מהקרקע ע"י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע. דודאי לא אמרו דחייב אלא בתולש העשבים מהעציץ דכיון דהוי עציץ נקוב חשיב כתלוש מן הקרקע דהוה ליה יניקה מריח הקרקע אבל בהסרת העציץ מע"ג קרקע ולהניחו ע"ג יתידות לא מחייב משום תולש בשביל מאי דהסיר היניקה מריח הקרקע כיון דעדין מחובר הוא ועיקר היניקה היא מהעציץ דמהאי טעמא הוא דהתיר ר"ל לקנח בצרור וראיה לזה מדאמר והתולש ממנה בשבת חייב חטאת הרי דאף דהתיר לקנח אפ"ה אם תלש העשבים מן הצרור חייב חטאת דעיקר גידולו הוא כך כלומר היינו רביתיה וכדאמר בפרק שמונה שרצים וודאי דיונק מריח הקרקע במכל שכן דעציץ נקוב.
ועיין להרב המגיד בה"ד שכתב דרש"י ז"ל לא היה גורס בההיא דצרור חייב חטאת אלא חייב בלבד וכו' יעו"ש כלומר דלפי שיטתו דס"ל דחייב דתני גבי הניחו ע"ג יתדות לאו דוקא ה"נ לא הוה גריס בתולש ממנה חייב חטאת אלא חייב סתם דהוי אסור מדרבנן. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו דבריו תמוהים דבהדיא פי' רש"י שם והתולש ממנו במתכוין חייב דמקום גדולו הוא ואע"פ שהוא צרור עכ"ל כלומר דכיון דהוי מקום גדולו חייב דהיינו רביתייהו כמו תולש מעציץ נקוב דחייב דהיינו רביתיה כמ"ש בפרק שמונה שרצים הרי נראה להדיא מדבריו דס"ל דחייב חטאת ועוד קשה טובא דלדבריו דתולש עשבים מהצרור והסרת הצרור מהעציץ שוין נינהו נמצאו דברי רש"י היפך משנה ערוכה התולש מעציץ נקוב חייב וכדכתיבנא וצ"ע.

ד

גבשושית וכו'. וכתב הרב המגיד ואפשר שדעת רבינו היא דההתר הוא כשהצרור ע"ג יתדות וכו' כיון שמונח ע"ג יתדות אין איסור מחמת עשבים עכ"ל וכתב הלח"מ וז"ל ולדעתו ז"ל מ"ש בש"ס האי פורפיסא וכו' אלא [וכו'] לפי שיטתו דמונח ע"ג יתדות [וכו'] ויש תימה וכו' דאם כן מה הקשו בש"ס לרב הונא דאמר דאסור לפנות מדריש לקיש הא ר"ל לא איירי אלא במונח ע"ג יתדות ונראה לומר בדוחק דה"פ מאיזה טעם אסור לפנות וכו' דלמא יתלוש צרור הא לר"ל לא חיישינן לתלישת עשבים וכו' אלו דבריו. ומהרח"א ז"ל כתב עליו דליתא דלמה ניחוש דיתלוש עשבים בכדי משא"כ ליקח צרור לקנח יש לחוש עכ"ל.
וראיתי לקרית מלך רב כתב עליו דלא קשה דאפשר דיתלוש העשבים לקנח שהם רכים וכו' ובכדי השיג עליו דעדיין קשה למה לו לתלוש העשבים יקנח בעשבים בהיותם מחוברים לצרור ואם יתלשו יתלשו דדבר שאינו מתכוין מותר ולמה לו לתלוש העשבים גם מה שכתב הקרית מלך רב וז"ל הן אמת כי דברי הלח"מ אינן נכונים דלתלישת עשבים שע"ג קרקע אין לחוש דכו"ע ידעי דאסור לא כן בנטילת צרור שיש בו עשבים וכו' עכ"ל ליתא דמ"ש דזה ידע וזה לא ידע הא לדעת רבינו שוין נינהו ומה גם דמ"ש הלח"מ הוא דקושית הש"ס הוא דניחוש שמא יתלוש העשבים מהצרור שע"ג יתדות ולא שיקח הצרור דזה שרי וא"כ מאי קא קשיא ליה אך קשה מ"ש מהרח"א ז"ל.
עוד כתב בס' קרית מלך רב וז"ל ולישב דברי רבינו נ"ל דהא דר"ל איירי אפי' אינו ע"ג יתדות ואפ"ה שרי כיון שמשליכו לארץ מיד ועוד דאף בהיותו בידו יונק מאויר הקרקע לא כן ע"ג יתדות עכ"ל ולא ידעתי איך שכח מה שהביא להרב המגיד לומר כן לדעת רבינו והיינו מטעם דלמה לא כתב רבינו עשבים בפכ"ו ומשו"ה הוכרח לומר דכיון שהוא ע"ג יתדות אינו אסור מחמת עשבים וכמ"ש הלח"מ לא כן לדבריו אלו הו"ל לרבינו להשמיענו דאף דאיכא עשבים דשרי.
עוד כתב בס' הנזכר וז"ל ועוד אפשר דהא דאמר ר"ל מותר לקנח היינו בעשבים מבלי שיגביה הצרור ועיין מ"ש רש"י בדף פ"ב עכ"ל פי' וזה כבר פסקו רבינו פכ"ו ה"ה וז"ל היה לפניו צרור ועשבים אם היו רכים מקנח בהם והיינו במחוברים ברם הא ודאי ליתא חדא דר"ל אמר צרור שעלו בו עשבים וכו' ואמאי נקט צרור אפי' בקרקע דהכי ס"ל לרבינו כמ"ש המחבר הנזכר דאמר ר"ל מותר לקנח בה דהיינו בצרור ולפי דבריו בהן ס"ל דהיינו העשבים ועוד ממ"ש בש"ס אמר רב פפי ש"מ מדר"ל האי פורפיסא שרי לטלטולי וכו' ואי ר"ל איירי בעשבים היכי מייתי מיניה לפורפיסא שאני עשבים דמחוברין נינהו אחר הטלטול לא כן בפורפיסא דמטלטלו ממקום חבורו ואי קאי לעשבים מה לי למנקט פורפיסא וק"ל.

ז

הדש כגרוגרת וכו'. חייב משום מפרק וכו'. הכי איתא בשבת דף צ"ה ת"ר החולב וכו' עד אלא משום שבות וכתב הרב המגיד ונחלקו הראשונים בביאור ברייתא זאת יש מהן וכו' ויש מי שפירש וכו' ע"כ והנה רש"י הוא מכת הסוברים דמהמכבד ואילך הוא דפליגי שכתב בד"ה משום שבות כי כניס ליה מתמלאין הגומות שבבית מאליהן והוי בנין וכ"כ בפסחים דף ס"ה בפירוש יעו"ש והקשה החכם השלם הוא הרב מהרי"א ז"ל הנז"ל מדברי רש"י אלו למ"ש הרשב"א בחי' לשבת דף צ"ה ד"ה חולב חייב וכו' וז"ל אבל רש"י ז"ל פי' שהוא תולדת דש ולדידיה תקשי לו הא אין דישה אלא בגדולי קרקע וכו' וי"ל דרבי אליעזר לית ליה הכי ולא קי"ל כוותיה ולפ"ז חולב אינו אסור דבר תורה עכ"ל נראה מדבריו דס"ל לדעת רש"י דפליגי גם בחלוקה דחולב ואכולה ברייתא פליג ר' אליעזר והוי היפך ממ"ש רש"י גופיה ויש לישב בדוחק דאין כונת הרשב"א דרבנן פליגי עליה אלא גם רבנן מודו ליה ונקיט ליה על שם ר"א משום דהוא מאריה דשמעתתא וכונתו לומר דלא קי"ל כהנך תנאי אלא כרבנן דר' יהודה דחלזון דפרק כלל גדול דף ע"ה דס"ל אין דישה אלא בגדולי קרקע וגם שמעתתי אחריתי דמוכחי דליכא דישה אלא בגדולי קרקע.
עוד כתב הרשב"א וז"ל ואי קשיא לך דהא אמר בכתובות פ' אע"פ גונח יונק חלב כדרכו ואינו חושש מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא ובמקום (זה) [צערא] לא גזרו רבנן אלמא חולב ביד (לא) הו"ל מפרק [גמור] ואסור דבר תורה וי"ל דלדבריו דר"א קאמר ולומר דאפילו לר"א דמחייב אי יונק בפיו שרי דמפרק כלאחר יד הוא ולעולם לא סבירא לן כוותיה עכ"ל וקשה דא"כ אמאי אצטריך רב יוסף שם למימר הלכה כר' מרינוס הא ודאי דהכי הלכתא דדין זה הוי לכו"ע וכמ"ש הרשב"א. וי"ל ע"פ מ"ש התוס' שם בכתובות ד"ה גונח בסוף דבריהם וז"ל על כן נראה דברייתא דהתם פליגא אהך דהכא וכן משמע דאמר הלכה כר' מרינוס מכלל דפליגי עליה עכ"ל נמצא דהא איכא דפליגי וסובר דאף דהוי מפרק כלאחר יד בשבת ובמקום צערא שרי ומשו"ה אתא ר"י למימר דהלכה כר"מ דדין זה אפי' למאן דס"ל דמפרק הוי דש אף בדלא הוי גדולי קרקע כלאחר יד במקום צער לא גזרו ואף דלדידן לא נפק"מ מידי בהך דמפרק דהא קי"ל דאין דישה אלא בגדולי קרקע מ"מ נפק"מ לבעלמא לשאר איסורי שבת דרבנן במקום צערא דשרי דלא כאבא שאול דיבמות וק"ל.
עוד כתב הרב המגיד ולדבריהם אע"פ שאמרו דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה נקראת גדולי קרקע ע"כ וקשה לי טובא דבפי"ב מהלכות שכירות ה"ד פסק רבינו דבהמה לאו גדולי קרקע וכעת קשה.
ולי אני בנו והוא תלמידו נראה לתרץ על פי מ"ש רש"י בסוכה דף י"א ע"ב ד"ה כי חגיגה והתוס' שם בד"ה וגדולי ובשאר דוכתי והיוצא מדבריהם דבמקום דמבואר בקרא בהמה כגון גבי מעשר שני אמרינן דהפרט הוא גדולי קרקע דומיא דבהמה דהא מיהא ניזונת מן הקרקע דלגבי הא מילתא חשיב גדולי קרקע לאפוקי דגים דלאו גדולי קרקע נינהו כלל אבל במקום דלא כתיב אלא גרן ויקב או דגן תירוש ויצהר וכיוצא אמרינן דהפרט הוא דומיא דגורן וכיוצא דהוי דבר הצומח מן הארץ דוקא לאפוקי בהמה דאף דניזונת מן הקרקע אינה צומחת מן הקרקע ולא הוי דומה לפרט ובהכי ישבו ההיא דקידושין גבי הענקה דאמרו בש"ס דאי לא הוה כתיב צאן הו"א דוקא גדולי קרקע כלומר כיון דכתיב גרן ויקב הו"א דומיא דגורן ויקב וכן גבי דיש בפרק הפועלים דדיש הוא גדל וצומח מן הקרקע ומשו"ה מיעטו חולב ומגבן יעו"ש בתוס' פרק הפועלים ד"ה גידולי והשתא כל זה ס"ל לרבינו אלא דגבי דישה פליג שם התוס' וס"ל דדישה איכא ג"כ בבהמה כיון דנקראת גדולי קרקע ולא דמיא להענקה דהתם כיון דכתיב בפירוש גרן ויקב הו"א דוקא גדולי קרקע כמו גרן ויקב אבל גבי דישה דהוא שם הפעולה כיון שבשם דישה אינו מבואר בו שהוא בדבר הצומח בקרקע אלא דישה סתם ואף שאינו נופל לשון דישה אלא דוקא בגדולי קרקע מ"מ כיון דבהמה נקראת גדולי קרקע לפי שניזונת מן הקרקע גם בחולב מן הבהמה בשבת דהוי דישה אסור.
והא דמיעטו בפ' הפועלים מדישה חולב ומגבן מטעמא אחרינא הוא והוא דשם בפרק הפועלים בתר הך דרשא דדריש בברייתא מה דיש מיוחד דבר שגידולו מן הקרקע וכו' הקשו בש"ס למה לי מכי תבא בכרם רעך נפקא כלומר דממלת כרם מבואר דוקא גדולי קרקע ותירצו דהו"א כיון דכתיב בקמת לרבות כל בעלי קמה הו"א גם כן לרבות מידי דלאו גדולי קרקע קמ"ל נמצא דעיקר הילפותא הוא מכרם ובהמה ממעיט מינה דלא הוי כמו כרם אלא דדיש אתא לגלויי הך ילפותא דכרם דהוי דוקא ולאו מידי דלאו גדולי קרקע נינהו והשתא משו"ה פסק רבינו גבי שכירות דבהמה לאו גדולי קרקע נינהו ודוק.

וכן

החובל בחי וכו'. והשיג עליו הר"א וכי המשקין שיעורן כגרוגרות וכו' עכ"ל והקשה הפר"ח וז"ל ואני תמיה על הר"א שאין תלונתו אלא על הברייתא דפרק המצניע דתני החולב כגרוגרת ולענין הוצאה תנן המוציא חלב וכו' ונראה שכוונת המשיג במ"ש שהדם שיעורו כגרוגרת דמנין לו דאי משום דחלב שיעורו כגרוגרת וכי המשקין שיעורן שוה ולזה הביא ראיה מדין ההוצאה וכו' עכ"ל.
ולענ"ד גם למרן לא נעלם פי' זה בכונת המשיג דלא כמ"ש הפר"ח לדעתו דלא כיוון יפה דהא תליא בהא ועוד כתב עליו דמדברי המ"מ לקמן פ"ח דין ט"ו ד"ה וכן הנוסר וכו' דהוי דלא כמרן כ"מ וכו' יעו"ש אלא הכי פירושי דקא מתרץ ליה דהתם אי מצינו חילוק בין משקה למשקה הוא בדין ההוצאה ומה ענין זה להוצאת דם ואח"כ כתב טעם לדמות הוצאת דם להוצאת חלב דהא מיהא מי יאמר דדמי לחלב לשיעור גרוגרת אי משום דחשיבי אוכל דהא חזו ללפת בהם את הפת א"כ גבי דם נמי האי שיעורא דצריך ליה חשיב לאחיוביה עליה ונמצא דמי ממש הוצאת דם עם הוצאת חלב ומה שמצינו דלמד רבינו לקמן שיעורין לעשיית המלאכה מהוצאה היינו היכא דלא מצינו לו שיעור מפורש והא ראיה דחלב בחליבתו כגרוגרת ובהוצאתו כדי גמיעה ואם כן כל דדמי ליה לחליבה הדין דכוותיה ולא למדינן מהוצאה וזהו שכתב מרן והטעם וכו' וכדכתיבנא גם הרה"מ ז"ל הבין בכונת המשיג כן ותירץ כלאחר יד אף שלא הביא לשון המשיג דכיון דהחובל הוא משום מפרק ודאי שיעורו כגרוגרת וכו' והיינו תי' הפר"ח להשגה זאת יעו"ש.
והרה"מ הביא משם רש"י וז"ל ורש"י פי' שהחיוב הוא וכו' ויש מי שפי' וכו' ע"כ והגירסא בדברי רש"י ריש פרק שמונה שרצים איתיה בהיפך וז"ל חייב דיש להן עור והויה לה חבורה שאינה חוזרת וכו' לשון אחר כיון דיש להן עור נצטבע העור בדם הנצרר בו דחייב משום צובע עכ"ל ונפק"מ טובא דלא תקשי לן מ"ש הרשב"א בחי' על רש"י וז"ל אבל רש"י פי' דאיסור החבלה משום צובע ולדבריו פיטור של שאר שקצים משום דאין להן עור שיצטבע בדם ואינו מחוור מההיא דאלו טרפות דאף שאר שקצים ורמשים אם יצא מהן דם חייב וכו' יעו"ש וזה הוקשה לו מפני דמפיך להו כמו הרה"מ אבל לגירסתנו ניחא דבתחילה הביא פי' דנטילת נשמה וס"ל דבין השוחט ממש בין מוציא דם הכל הוי נטילת נשמה ואחר כך הביא מלישנא אחרינא דהוא הירושלמי דמפרש דטעמא הוי משום צובע ופליגא אש"ס דילן בין ההיא דחולין בין ההיא דכלל גדול (והירושלמי) [דהירושלמי] מפרש הכי במתניתין ודוק.

ח

בד"א בחובל וכו'. עד והרי הוא כמתקן. ועיין להרב המגיד ישוב הסוגייא לדעת רבינו ועיין להפר"ח בנימוקיו לרבינו שלא הונח לו פי' הרה"מ וכתב הוא דאה"נ שרבינו מפרש כפי' כל המפרשים אלא דס"ל דהתרצן לפום שיטתיה דמקשן השיב לו אבל קושטא קאי דאפילו נתכוון להזיק חייב יעו"ש. ואין להקשות לדרך זה ממה שפסק רבינו פ"ב מהל' דעות ה"ג חילוק התרצן בין קורע בחמתו לקורע למרמא אימתה עליה דביתיה יעו"ש דודאי דין זה הוא פשוט ואמת הוא דקורע למירמא אימתא ליכא איסורא אלא דאף בחמתו דאסור משום לתא דע"ז נקרא מתקן לענין שבת אלא דהמקשן טעי בהכי דס"ל דלא נקרא מתקן והתרצן לפי שיטתו השיבו ומוקי ליה בקורע למירמא אימתא עליה דביתיה ברם קושטא דמילתא דלענין שבת גם קורע בחמתו נקרא מתקן ורבינו נקט הדין המחודש וכ"ש הפשוט.

יד

המשמר יין וכו'. וטעם חיוב השמור כתב רבינו לעיל הי"א דהוי תולדת בורר או מרקד יעו"ש והוא מש"ס דפ' תולין דף קל"ח ודרך אגב ראיתי להרשב"א שם על מ"ש שם מתקיף רב ששת מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ורבי אליעזר שרי לכתחילה וכו' וז"ל וקשה דהא תניא פרק אלו קשרים חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו ר' יהודה אומר וכו' ובלבד שלא יענבנה ואמרינן התם דטעמא דר"י משום דס"ל דעניבה גופא קשירה וי"ל דכל היכא דיחיד מחייב חטאת ורבים שרו לכתחלה לא קשיא ליה אלא היכא דיחיד מחייב חטאת ויחיד אחר התיר לכתחלה וכ"ש כשרבים מחייבי וכו' עכ"ל. וקשה טובא שתירוץ הרשב"א זאת נסתרת ממ"ש הוא עצמו ריש פרק אלו קשרים וז"ל הא דבעי רב אחדבוי עניבה לר' מאיר ולא אפשיטא תימה אמאי לא פשטוה וכו' חבל דלי לא יהא קושרו אלא עונבו וההיא ר"מ היא מדפריך מינה בפ"ק דפסחים לרבנן דר"י דהיינו ר"מ גבי ר"י וכו' יעו"ש הרי דההיא ברייתא דחבל הוי יחיד עם יחיד ואזלא לה לתירוץ הרשב"א ואפשר לומר דאף דהש"ס דפסחים מקשה מרבנן לר"מ משום דרבנן דר"י היינו ר"מ מ"מ מדשנוייא בשם רבנן ודאי לאו ר"מ לחודיה הוא אלא שאר רבנן נמי קיימי בשיטא זאת והו"ל רבים לגבי ר"י ודוק.

אבל

מסננים יין שאין בו שמרים או מים צלולין וכו'. ועיין להטור סי' שי"ט מה שהקשה על רבינו ולמרן שם והלח"מ ביאר יותר יעו"ש והבית חדש שם כתב וז"ל וצ"ל שדרכו של הרמב"ם לפסוק כסתם משנה וכיון דסתם משנה בסודרין וכו' אלמא לתוך המשמרת אין לו התר כלל ואע"ג דהך דזעירי וברייתא וכו' הלכתא היא אפ"ה במאי דמתירין לתוך המשמרת לאו הלכתא [היא] אלא כסתם משנה וכו' ע"כ.
ולענ"ד תמוהים דבריו דאחר דמצינן לאמורא דמפרש מתני' אנן מי פלגינן עליה וכי יש לנו כח לפלוג על האמורא דאין זאת סתירה מאיזה דבר דנתחדש לו יותר מהאמורא אלא מטעם דמתני' תני סתמא וזה ראה גם ידע זעירי ואפ"ה מפרש למתני' הכי ועיין להכנה"ג שם בהגב"י אות ג' שכתב כן אלא שביאר דבריו ביתר שאת יעו"ש וכן מה שסיים הכנה"ג והכי משמע בפ' שמונה שרצים דלא קי"ל כזעירי וכו' נכון הדבר דלעולם דזעירי ס"ל דלא פליגי הברייתא אמתני' ברם אתלמוד ס"ל דפליגי ולא קי"ל כהברייתא אלא כמתני' וכוותיה נקטינן והשתא פשט ההלכה אינו משתנה.
גם מה שכתב הב"ח לתרץ עוד עין רואה שאינו נכנס בגדר תירוץ אלא דחיה בעלמא יעו"ש ומה שהקשה הכנה"ג לתירוץ הלח"מ וז"ל ומיהו נ"ל דאין הכרח זה כדאי להכריח דמשמרת לאו דוקא דנהי דהמקשה כך היה סבור מ"מ לפי מאי דתריצנן בין הגיתות שנו אין הכרח לומר דמשמרת לאו דוקא וכו' עכ"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו הוא הכרח גמור דלאו דעת המקשה בלחוד הוא דס"ל דהך משמרת הוא סודרין אלא גם המתרץ ס"ל הכי מדלא אמר ליה וליטעמיך נמצא דשוין הן בזה וס"ל לזעירי דמשמרת דברייתא היינו סודרין וגם משמרת דאסר הוא סודרין וא"כ אף דכפי מה שתירצו בין הגתות וכו' יש לפרש דמשמרת דוקא מ"מ כיון דזעירי לא אמר הכי אין לנו כח לפרש נגד האמורא ודוק אך עדיין נשאר לנו לברר דמה יענו החולקים עם רבינו דס"ל כפשטא דסוגייא דצלולין אפילו במשמרת ועכור בסודרין ובין הגתות אפי' עכור במשמרת לקושיית הלח"מ דמאי מקשה מברייתא ולימא ליה וליטעמיך קשה ברייתא אמתני' וכו' ועיין להכנה"ג שם מ"ש לזה.
ונראה לענ"ד דס"ל דמברייתא אמתני' לא קשיא די"ל דפי' דמתני' הוי הכי דמסננין את היין קאי לרישא וה"פ נותנין מים ע"ג השמרים בשבת שיצולו ואותו יין היוצא מהשמרים מסננין אותו בסודרין וכו' וא"כ דוקא יין כזה שהוא משמרים דוקא בסודרין שרי אבל לא במשמרת ובברייתא דמתיר במשמרת הוא ביין עכור מחמת השמרים שיש למטה בחבית שטרף היין עמם ולא דמי ליין שהוציאו מהשמרים ממש ברם לזעירי דחילק בין צלול לעכור הקשה לו מהברייתא ודוק. ובדברי רבינו יש להקשות דקשה דיוקא אדיוקא דאילו הוא לא התיר אלא יין שאין בו שמרים ובסודרין אבל בשמרים אף בסודרין אסור ואילו הוא כתב ביין במשמרת חייב ולא חילק בין צלול לאינו צלול ודוקא במשמרת אבל בסודרין שרי וי"ל דמאי דנקט משמרת ברישא משום דאיירי אפילו בצלול וק"ל.

טז

המגבל וכו'. ועיין מה שכתבתי בתשובה חלק או"ח בספרי אגורה באהלך דף ח' ועיין להראב"ד והרב המגיד וסיים וז"ל ולפי"ז מה שנזכר בברייתא פ"ק גבי אפר אינו חייב עד שיגבל ר"ל הדבר הראוי לגבול אבל באפר לדברי ר' יוסי ב"ר יהודה אינו חייב בשום צד והלכה כמותו עכ"ל וכונתו פשוטה דע"כ לא קאמר אביי מאי אפר עפר אלא לקיומי למילתיה דאמר דבמידי דלאו בר גבול בנתינת מים חייב אבל למסקנא דפ' מי שהחשיך דאדרבא במידי דלאו בר גבול אפילו גיבל פטור מחטאת א"כ נשארה פשטא דברייתא דקתני אפר ממש ופי' אינו חייב עד שיהא דבר הראוי לגבול ולאפוקי מספר צרור החיים יעו"ש.
עוד כתב הרב המגיד וז"ל אבל באפר לדברי ר' (יוסף) [יוסי] וכו' ויעיד על זה מ"ש ביו"ט פרק המביא וקטמיה שרי ופירשו בהלכות וכו' ע"כ כוונתו פשוטה במ"ש דלר' יוסי ב"ר יהודה אינו חייב בשום צד ר"ל לא בנתינת מים ולא אפילו בגבול ויעיד ע"ז דאפילו בגבול פטר ריב"י מדשרי ביו"ט קטמא והוי אפילו בגבול וכמ"ש בהלכות ואי הוי חייב חטאת לא הוה שרי ביו"ט דזה לאו מלאכת אוכל נפש הוא אלא איסורו אינו אלא מדרבנן ומשו"ה ביו"ט שרי אף דלא הוי מלאכת אוכל נפש דלא ס"ל כדעת הר"ן דנדחק בזה לדעת הרי"ף יעו"ש דס"ל לדעת הרי"ף דזה מקרי מלאכת אוכל נפש והוצרכתי לזה ממה שראיתי לס' נדפס כעת להרב לשון למודים דף צ"ח ע"ג סי' המתחלת ובעיקר ישוב הרה"מ וז"ל לבי מהסס דנראה מדבריו דבאפר שרי לגבול לדעת רש"י והר"מ והרי הר"מ בחדא מחתא מחתינהו לאפר ומורסן ובפ' כ"א כתב הר"מ דנותנים מים אבל לא גובלין כסתם מתני' דפ' מי שהחשיך וצ"ל דהאי כדיניה והאי כדיניה דודאי באפר דגרע טפי דלאו בר גבול כלל פשיטא דשרי ולא הוצרך לפרש וכו' עכ"ל.
ודבריו תמוהים דמהיכן נראה מהרב המגיד דגבול באפר שרי ופי' דבריו פשוט דלא שרי אלא ביו"ט וכדכתיבנא ועוד קשה עליו דלא די לנו את הצער הזה דנדחק בדברי הרה"מ ללא צורך עוד זאת דשם רצה לפרש דברי הריטב"א בכתב יד על דרך זה בחילוק אפר ממורסן דאפר שרי לכתחילה ומורסן לא ושם ליכא הכרח כלל כמו בלשון הרה"מ לפי סברתו ומה גם דלשון הריטב"א אינו סובלו שכתב וז"ל אבל באפר לבנין ליכא גבול כלל והו"ל דומיא דמורסן דלית בהו איסור תורה לכו"ע עכ"ל. ועייל פילא בקופא דמחטא ללא צורך ודא ודאי עקא ופשוטן של דברים דהרה"מ והריטב"א בחדא שיטא אזלי בזה שדעת רש"י ודעימיה דקיטמא שרי דלאו בר גיבול [הוא] וכההיא סוגייא דפ' מי שהחשיך דהא אידחיה סוגייא דפ"ק וא"כ ברייתא דאפר אינו חייב עד שיגבל הרה"מ מפרשו כדפרישית וכתיבנא כוונתו והריטב"א מפרש דלפי מסקנא זו נקטינן נמי ההיא דמאי אפר עפר אף דאביי אמרה למילתיה לקיים סברתו ומשו"ה בעפר צריך גבול לחייב אבל באפר אפילו גיבל פטור וכמו שפי' דברי הריטב"א הרב הנזכר.
ובעיקר ישוב דברי רבינו נראה עפ"י מ"ש הריטב"א בכתב יד בסוגייא דפרק מי שהחשיך וז"ל ומשמע ודאי דאפילו לרבי ליכא איסור תורה בנתינת מים למורסן מדלא קתני חיוב חטאת במורסן כמו בקמח והטעם דכיון דמורסן לאו בר גבול הוא שאין עושין ממנו לעולם עיסה אין בגבולו חיוב חטאת אלא איסור דרבנן דגזור אטו קמח (ורבינו) [ורבי] דסבר דבנתינת מים בקמח דאיכא חיוב חטאת גזר במורסן אפי' בנתינת מים ור' יוסי בר יהודה דסבר דגבי קמח ליכא חיוב חטאת עד דיגבל לא גזר הכא אלא בגבול וקמה מתני' כריב"י דשרי נתינת מים למורסן ואסר גבול וכיון דסתם מתני' כוותיה הלכה כוותיה דסתם מתני' ומחלוקת בברייתא הל' כסתם מתני' והא דאמר הכא דמורסן כיון דלאו בר גבול הוי קיל טפי דאפילו בגבול ליכא חיוב חטאת לריב"י ואילו התם אמרינן דדיו כיון דלאו בר גבול הוא חמיר טפי דמחייב בנתינת מים בלחוד י"ל דלא דמי דמורסן אין דרך העולם לשרותו ולא לגבלו וכיון שכן אין לחייב בו חיוב חטאת דלא דמי ללישה דמשכן דהיינו שריית סמנים פי' [דהא] לישת לחם לא היתה במלאכת המשכן ואע"ג דבעי (ר') [ר' יוסי בר יהודה] גבול קמח ואע"ג דלא הואי בסמנין דמשכן משום דבקמח היינו אורחיה אבל בדיו וסמנין אע"ג דאין דרך בני העולם לגבלו איכא בשרייתו חיוב חטאת כי היא מלאכה (שהיה) [שהיתה] במשכן ומיהו גבי אפר (קס"ד) [דקס"ד] התם דפליגי רבי וריב"י כדפליגי גבי קמח דאע"ג דאפר לאו בר גבול הוא לגמרי כעין קמח פעמים שמגבלים אותו לטוח בו לפי שעה ופעמים שאין מגבלין אותו אלא ששורין אותו במים לעשות בורית וכיוצא (לכבש) [לכיבוס] הבגדים לפיכך דימו אותו שם לשריית דיו (וכו') [וסמנים] ואסיק אביי דבעפר הוא דפליגי דהוי בר גיבול לעשות טיט לבנין דומיא דקמח אבל באפר לא פליגי וכל היכא דבעי לה לעשות בורית (לכ"ע) [דכו"ע] מחייב בנתינת מים דומיא דדיו וסמנים והיכא דבעי לה לבנין אינו חייב עד שיגביל לר"י ב"י דומיא דקמח ועפר והא דאמרינן פרק המביא וקטמא שרי אין פירושו כדפירש רש"י ז"ל אי נמי כי רבינו ז"ל סובר וכו' ועיין בלשון למודים הנז"ל שם שהעתיק סיום לשון זה יעו"ש עכ"ל הריטב"א.
וזה הוא דעת רבינו דבאפר ומורסן לא מחייב אפילו בגבול אלא מדרבנן וכמ"ש שם פכ"א ומה שלא הזכיר אפר שם הוא הדין אפר וכמ"ש הריטב"א דנקטינן סוגייא דמי שהחשיך וכאוקמתא דאביי דמאי אפר עפר אבל באפר אפי' בגבול ליכא חיוב ודיו וסמנין אפילו בשרייתו איכא חיוב חטאת וכדקאמר אביי דזה נשאר בקיומו דלא אידחי סברא זאת והיינו משום דהואי במשכן וכמ"ש הריטב"א והשתא דקאמר אביי ודילמא וכו' אבל דיו אפילו ר"י מודה וכו' וה"ט דהואי במשכן וכמ"ש הריטב"א נשאר בקיומו ולפי"ז בהכרח צ"ל בברייתא מאי אפר עפר אבל מאי דאסיק דאפר הדין משתנה וכמ"ש הריטב"א ואי האפר הוי לבנין בגבול חייב לר"י בר"י האי מילתא אזלא מכח ש"ס דמי שהחשיך דמוכח דמורסן אפילו במגבל פטור מחטאת והוא הדין לאפר וזה הוא פי' דברי הריטב"א בישובו לדברי רש"י יעו"ש ומשו"ה לעיל פ"ג כתב רבינו ושורין דיו וסמנין וכו' דמשמע דבשבת אסור דקמה מהא דאביי ופירוש דברי ה"ה עיין להלח"מ ז"ל כמה הפרש בין דרכינו לדרכו.
ובדברי הריטב"א אלו שהעתקנו יש מקום עיון דאילו כאן כתב דכיון דקתני מתני' כר"י הלכה כוותיה דסתם במתני' וכו' הלכה כסתם מתני' ונמצא דפסק בגבול מורסן דליכא איסורא אלא מדרבנן וכמ"ש הריטב"א ומשום דגבול קמח חייב חטאת והלכה כוותיה ואילו הוא כתב גבי דף י"ח וז"ל מידי גבי הדדי תניא קשיא לי אמאי לא אכרח ליה דאפילו באפר דלאו בר גבול הוא פליג ר"י כדאכרח ליה לאביי פרק מי שהחשיך מדתניא אין נותנין מים למורסן וכו' וי"ל דהוה דחי שאני מורסן דהוי בר גיבול קצת וכו' וכתי' התוס' והלכה כרבי מחבירו ושמעינן מהכא שיש באפר משום גבול לדברי הכל ולא כמ"ש הרי"ף והרמב"ם עכ"ל ונמצא כאן הסכים כריב"י ופי' התוס' וכאן הסכים לפי' הרי"ף ורבינו ופסק כריב"י.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.