אבן האזל/שבת/ח

אבן האזל ‏ שבת ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

הזורע כל שהוא חייב, הזומר את האילן כדי שיצמח הרי זה מעין זורע, אבל המשקה צמחין ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהוא, וכן השורה חיטין ושעורין וכיוצא בהן במים הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהוא.

במש"כ הרמב"ם דהשורה חיטין ושעורין במים חייב משום זורע כתב המ"מ דמקורו הוא מהסוגיא בזבחים דף צ"ד ע"ב, והמג"א בסימן של"ו תמה בזה דאדרבא מסוגיא דשם מוכח להיפך דקאמר שם רבא זרק זרע פשתן למים חייב, ואמר בגמ' מ"ט אי משום דמקדח אי הכי חיטי ושערי נמי ומסיק התם גבי זרע פשתן קעביד לישה ומשמע דאינו חייב אלא בזרק זרע פשתן למים ומשום לש אבל בחיטי ושערי פטור, ועוד הקשה דל"ל בזרע פשתן טעמא משום לש לימא נמי משום זורע, וכתב לתרץ הקו' הב' דמשום לש מתחייב לאלתר כשנותן לתוך המים אבל בחיטי ושערי אינו חייב משום זורע אלא בשורה זמן ארוך, ועיי"ש בביאור הגר"א דהק' כמ"כ על הרמב"ם ולא רצה לתרץ כמש"כ המג"א משום דעכ"פ מנלן מקור להך דינא כיון דבזבחים אינו מחייב משום זורע אלא משום לש וכמו שהק' המג"א.

ונראה לומר דראייתו של הרמב"ם הוא מזה דלכאורה צריך להבין למה לא הוזכר שם בגמ' כרשינים ולמה לא אמר רבא דינו בזרק כרשינים לתוך המים דהוא חייב וכדפריך שם א"ה חיטי ושערי נמי, והא כרשינים שכיחי טובא בש"ס ודרכן ליתנן במים בשביל מאכל בהמה, וזה אי אפשר לומר דגבי כרשינים באמת פטור לגמרי דהא במתניתין שבת י"ז ע"ב תני בהדיא ב"ש אומרים אין שורין דיו וסמנין וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום ובודאי דבשבת עצמה חייב לד"ה, ובע"כ צריך לומר דבאמת גם בכרשינין מיתחייב כשנותנן במים רק דאינו חייב בזה משום לש אלא משום זורע, והא דאמר בגמ' שבת י"ח ע"א דחייב משום לש זהו רק בשורה דיו וסממנים אבל כרשינים לא מחייב לאלתר כשנותנו במים דאין שם לישה, וכן מוכח ברמב"ם בפכ"א הל' ל"ה דהא דאין מלעיטין כרשינים במים הוא משום דשמא יבוא לידי לישת קמח, ולפי"ז צ"ל דהא דמקשי הגמ' בזבחים א"ה חיטי ושערי נמי ליחייב הכונה היא להוכיח דעכ"פ בזריקה גרידא כדמיירי שם רבא אין ליחייב משום זורע דזריעה הוי רק אחרי שהות ולכן מוכח דדינא דרבא לא מיירי משום זורע כ"א משום לש דלישה היינו התדבקות החלקים הוה לאלתר כשנותן לתוך המים משא"כ זריעה, ולכן כרשינין וחיטי ושערי אף דאין שם לש מחייבי בהו משום זריעה כששורה אותה זמן רב במים וכמש"כ הרמב"ם השורה חיטין ושעורין, והא דכתב הרמב"ם בפכ"א שמא יבוא לידי לישת קמח היינו דכיון דנותנן במים להאכילן לאלתר ליכא בזה משום זורע.

אמנם בלא"ה נראה דמוכרחין לומר דגבי חיטי ושערי וכיוצא בהן יש איסור זריעה כששרה אותם במים דהא פריך בשבת דף י"ח ע"ב גיגית נר וקדרה מ"ט שרו ב"ש ומשנינן דאפקורי מפקיר להו ומפורש בגמ' דגבי גיגית היינו שריית שעורים איכא איסור מלאכה בשבת, ואיזה איסור איכא גבי גיגית, אלא ודאי דשריית שעורים הוה תולדה דזורע כששורה אותם זמן רב וכמש"נ.

טז

המרקד כגרוגרת חייב, הלש כגרוגרת חייב, המגבל את העפר הרי זה תולדת לש, וכמה שיעורו כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן, והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים חייב משום לש מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה.

השגת הראב"ד הלש כגרוגרת וכו' כתב הראב"ד ז"ל כמדומה לי שטעה בזה, שהוא סובר שאם נתן בהם מים וגיבלן שאינו חייב משום לישה כמו שהוא חייב בזרע שומשמין וזרע פשתן, ואינו כן שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבד חייב עכ"ל.

וכתב המ"מ דמקור הרמב"ם שפסק דבאפר ובמורסן אפילו גיבלן פטור דלא כאביי בשבת דף י"ח ע"א הוא משום הסוגיא בפ' מי שהחשיך דמייתי שם ברייתא דר' יוסי בר"י פליג וסובר דנותנין מים למורסן והלכה כריבר"י ולפי מסקנא זו אידחי סברא דאביי דבמידי דלא בר גיבול גם ריבר"י מודה דחייב בנתינת מים לחוד אלא אדרבא מותר נתינת מים דכל שאינו בר גיבול אפי' גיבלן פטור, ולפי"ז גם בדיו וסממנין דלאו בני גיבול נינהו נמי פטור וליכא בהו משום לישה, ולכן כתב המ"מ בפ"ט הל' י"ד דדעת הרמב"ם דאיסור שריית דיו הוא משום צובע, והלח"מ נדחק בארוכה לבאר סוגית הגמ' בדף י"ח עפ"י ד' המ"מ דשריית דיו חייב משום צובע עיי"ש דפירושו להעמיד סוגית הגמ' דחוק מאד.

והנה בעיקר דברי המ"מ דכתב דאיסור שריית דיו לפי"ד הרמב"ם הוא רק משום צובע וראייתו מד' הרמב"ם בפ"ט הל' י"ד אינו מובן ואין משם יסוד לזה כלל דז"ל הרמב"ם שם העושה עין הצבע הר"ז תולדת צובע וחייב כיצד כגון שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור, או איסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק עכ"ל ואם נימא כדעת המ"מ דנתינת מים לדיו הוא צובע א"כ למה פירש הרמב"ם ענין הצביעה באופן שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא או איסטיס לתוך מי כרכום ולא פירש בפשיטות כגון שעירב דיו עם מים, וע"כ מוכח דענין הצביעה הוא דוקא בענין זה שמערב שני מינים קנקנתום עם מי עפצא וצריך לומר דכשמערב שני מיני צבעים ועל ידי העירוב הזה מתהוה מין צבע וכמו קנקנתום עם מי עפצא דנעשה דיו הוא דמיקרי צובע משום עשיית עצם הצבע, אבל כמשערב צבע עם מים לא מקרי בזה צובע משום דהמים נצבעין ואין בשריית דיו וסממנין במים לתא דצובע כלל וכדמוכח מד' הרמב"ם דנקט דוקא באופן הנ"ל.

וצריך לפי"ז לבאר מהו עצם האיסור בשריית דיו במים אליבא דהרמב"ם דפסק דבאפר ובמורסן דלא בני גיבול נינהו ליכא בהו דין לישה כלל וא"כ גם דיו דלאו בר גיבול הוא בדין דלא שייך גביה גדר לישה ולמה חייב, וע"כ דדעת הרמב"ם דלהלכה נתינת מים לדיו זו היא שרייתן מדאצטריך לאשמעינן בפ"ג הל' ב' דשורין דיו וסמנין עם חשכה והן שורין והולכין כל השבת כולה וכבר הוכיח הלח"מ דמדנקט דשורין דיו ע"ש עם חשכה משמע דבשבת אסור אפי' שרייה, איברא דזה לא קשה כ"כ דבשבת בודאי אסור אפי' אם נימא דליכא בזה גדר לישה ומשום דאף מעשה בעלמא לצורך דיו וסממנין אסור לעשות בשבת ולא דמי למורסן דסבר ריבר"י דנותנין מים למורסן משום דאין בהם לישה דהתם מותר משום צורך מאכל בהמה דמזונתיהם עליו, מ"מ נוכל להוכיח דשריית דיו הוי מעשה איסור בשבת דאי לא מה הוצרך הרמב"ם לחדש דמותר בע"ש פשיטא כיון דהמעשה בעצמו אין בו שום איסור מלאכה.

והנראה בזה דהנה הרמב"ם פסק בהלכה זו דהניתן זרע פשתן או זרע שומשמין במים חייב משום לש מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה ומקור ההלכה הוא בזבחים דף צ"ד ע"ב דאמר רבא זרק זרע פשתן למים חייב, ונמצא מבואר דבדבר המתערב חייב משום לש אפילו בלא גיבול כלל רק בזריקה למים חייב דכיון דמתערבים ומתדבקים זה בזה הוי כמו לש, וא"כ אפשר לומר דהרמב"ם סובר דדיו וסממנים הוי דומיא דזרע פשתן ושומשמין ולכן כשמערב דיו במים אף דלא שייך בהו גיבול וכל שאינו בר גיבול פטור משום לש מ"מ חייב משום שמתערבין ומתדבקין החלקים זה בזה וזה הוי בגדר איסור לש, וזהו רק בדיו וסממנין משא"כ באפר ומורסן ששם אין החלקים מתדבקים ומתערבים זה בזה אין בזה גדר לישה.

וצריך עוד לבאר סוגית הגמ' בדף י"ח ע"א ולברר כמאן פסק שם הרמב"ם, והנה רב יוסף אמר שם דמאן תנא דנתינת מים לדיו זהו שרייתן רבי הוא ואביי מחלק אליבא דריבר"י בין קמח דבר גיבול הוא אינו חייב עד שיגבל אבל בדיו דלאו בר גיבול בנתינת מים לחוד חייב ופריך מהא דתניא דבאפר סובר ריבר"י דאינו חייב עד שיגבל ואפר לאו בר גיבול הוא ומשני אביי דמאי אפר עפר, והא תני אפר ותני עפר מידי גבי הדדי תני, ובסוגיא דמי שהחשיך אמר רבה דמאן תנא דנותנין מים למורסן ריבר"י, ורצה אביי לחלק דבמורסן דלאו בר גיבול הוא מודה אפילו ריבר"י, ודחי שם דברי אביי מהא דתניא בהדיא דריבר"י אומר נותנין מים למורסן ופסקינן התם כרבה וכריבר"י, ולפי"ז לכאורה גם הכא פסקינן כרב יוסף ודלא כאביי וכן הוא באמת שיטת המ"מ וכ"ה בלח"מ עיי"ש, וא"כ ברייתא דאפר דאמר ריבר"י אינו חייב עד שיגבל איירי באפר כפשטה ולא כדמוקי לה אביי מאי אפר עפר, ולכן הוצרך המ"מ לפרש דהא דאמר ריבר"י אינו חייב עד שיגבל אין פירושו דגבי אפר אינו חייב עד שיגבל דכיון דאפר אינו בר גיבול אף אם גיבלן אינו חייב, אלא דהכונה דלש אינו חייב בעלמא עד שיגבל, אמנם פירושו קשה דמפשטות הברייתא אינו חייב עד שיגבל משמע דכן מהני גיבול, ומלבד כל זה קשה לומר דאידחי לה סוגיא דשבת י"ח דהא מתרץ שם אביי מידי גבי הדדי תנינן ומוכח שם דבהכי סלקינן.

ולכן נראה לפרש סוגית הגמ' באופן אחר והיינו דבאמת מסקינן כתירוצא דאביי דמשני מידי גבי הדדי תניא ומאי אפר עפר, וא"כ למסקנא נאמר דגבי דיו וסממנים בודאי חייב משום לש משום שמתערבים החלקים זה לזה והוי מלאכת לישה כמו גבי זרע פשתן ושומשמין ואף רב יוסף מודה דגבי דיו הוי חיוב לש אלא דהוא סבר דאע"ג דיש כאן גדר לש מ"מ אי אפשר לומר אליבא דריבר"י דנתינת מים לדיו זוהי שרייתן כיון דלדידיה צריך גיבול ומשום דסבר דכל עצם מלאכת האיסור של לש הוא דוקא דרך גיבול דכך היא ענין המלאכה ומדחא ליה אביי דלמא עד כאן לא בעי ריבר"י גיבול אלא בקמח דאורחא בהכי אבל מידי דלאו אורחא בהכי מחייב אפי' בלא גיבול ומשום דאין הגיבול גוף המלאכה דלש אלא דסובר ריבר"י דבדבר דבר גיבול הוא צריך דוקא גיבול משום שלמות המלאכה וכדרכה, אבל בדבר דלא צריך גיבול וכל המלאכה נעשית בנתינת מים לחוד הרי זה דרכה בכך וחייב משום לש, ומייתי רב יוסף ראיה מברייתא דאפר דגם שם החיוב הוא משום לש ואפר הלא לאו אורחא בגיבול ומ"מ אמר ריבר"י דאינו חייב עד שיגבל והיינו משום דלא הוי גדר לש בלא גיבול והגיבול הוי דרך לישה ולפי"ז גם דיו וסממנים בדין דאינו חייב עד שיגבל, אף דבעצם לא דמי דיו לאפר דאפר אינו מתערב כלל ולא שייך ביה גיבול משא"כ דיו וסממנים מ"מ ראייתו דרב יוסף מאפר הוא דעיקר מלאכת לישה בעי גיבול דוקא וזהו ענין המלאכה ומשני ע"ז אביי מכדי אפר תניא דילמא עפר תניא אבל אפר דלא שייך גביה גיבול ואינו מתערב לא הוי ממילא בכלל מלאכת לש ופטור לגמרי כיון דמעשה הגיבול גרידא אינו עצם המלאכה ובדיו וסממנים נימא שפיר דחייב אף אם לא גיבל כיון דלא אורחייהו בהכי וכיון שהחלקים מתערבים ומתדבקים זה בזה חייב משום לש רק בנתינת מים, וסליק שמעתתא כדאביי וכפשטא דגמ' דבמידי דלא בר גיבול אין בו ענין גיבול ולכן באפר דלא שייך ביה גדר לש פטור לגמרי אף אם גיבלן ודיו וסממנים דאינן בני גיבול אבל שייך בהו לישה כיון דמתערבים כזרע פשתן נתינת מים זוהי שרייתן ולא מצריך ריבר"י גיבול דוקא אלא במידי דהוי בכלל מלאכת לש ודרך לישתן הוא בגיבול, ומיושב פסק ההלכה של הרי"ף והרמב"ם דאפר אין בו חיוב כלל אפי' כשגיבל, ומסייע להו נמי הא דאמרינן בביצה ל"ב ע"ב קיטמא שרי, ועיין בתוס' בסוגין שהקשו מזה ודחקו לתרץ וכונתם להקשות בממ"נ דאי פסקינן כאביי א"כ חייב תיכף בנתינת מים לאפר ואף אם פסקינן כרב יוסף דאינו חייב עד שיגבל מ"מ אחרי שיגבל חייב ולמה קיטמא שרי, אכן לפי דברינו לא קשה דאם היינו גורסין בברייתא אפר א"כ היה מוכח דאף במידי דלאו בר גיבול אינו חייב עד שיגבל והיה הכרח לומר דהגיבול זהו עצם מלאכת לש אבל אחר תירוצו של אביי דמאי אפר עפר ולא צריך גיבול אלא במידי דאורחיה בכך ודיו וסממנים חייב בנתינת מים לחוד כיון דדרכן בלא גיבול א"כ מסתבר דבאפר דלא שייך בהו גדר לישה לא מהני בהו אף גיבול ולכן קיטמא שרי, ובשמעתין דמי שהחשיך סלקינן כרבה דבמורסן פטור אליבא דריבר"י כיון דאינו בר גיבול ודלא כדאביי דהוי סבר למימר התם דבמידי דלאו בר גיבול גם ריבר"י מודה דאין נותנין מים אף דלא שייך בהו גיבול כלל, ולכן לא מהני בהו גיבול והוי כמו אפר ואין שום סתירה בין הסוגיות כלל וכן משמע פשטות הברייתא במי שהחשיך ריבר"י אומר נותנין מים למורסן ומשמע דלעולם פטור שם ואפילו כשיגבל.

וראיה לדברינו דהא כבר העירו התוס' בדף י"ח ע"א, אמאי לא מייתי רב יוסף ראיה מהא דמורסן דתני דאינו חייב עד שיגבל, ובאמת זוהי קושיא עצומה דהלא ברייתא מפורשת דלא כאביי דרצה לומר דבמידי דלאו אורחא בגיבול חייב לאלתר בלא גיבול והתם אמרינן להיפך, ועד דמקשי ליה רב יוסף מהא דאפר דמשני אביי מאי אפר עפר למה לא הביא לסיוע מהא דמורסן דשם ליכא למידחי כדדחי אביי ההיא דאפר, ואף דהתוס' מיתרצי לפי שיטתם דבמורסן שייך קצת גיבול והוי בר גיבול אבל אפר לא הוי כלל בר גיבול ולכן חייב אף בלא גיבול, אמנם זה שייך רק לפירוש התוס' דאפר חייב לאלתר ומורסן עד שיגבל, אבל הרמב"ם דפסק דאפר פטור בכל אופן וגם מורסן כמו אפר פטור בין גיבל בין לא גיבל וא"כ ליתא לדידיה לתירוץ התוס' דהא מורסן נמי הוי כאפר ולא הוי בר גיבול כלל ונשארה לכאורה קושית התוס' במקומה, אמנם לפי דברינו אתי שפיר דרב יוסף לא מצי לאתויי כלל מהא דמורסן דמידי דלאו בר גיבול אינו חייב עד שיגבל דהא בברייתא דמורסן תני להדיא נותנין מים למורסן, דאפשר לומר דמותר לגמרי בין גיבל בין לא גיבל וא"כ אין משם ראיה לדיו וסממנים דבעי רב יוסף למימר דאינו חייב עד שיגבל והתם במורסן הלא פטור לגמרי ולכן מייתי רב יוסף ראייתו מאפר דשם תני מפורש דאינו חייב עד שיגבל ומוכח דבעינן גיבול אף במידי דלאו אורחא בגיבול, (אמנם התוס' בדף י"ח ע"א העתיקו לשון הברייתא במי שהחשיך אינו חייב עד שיגבל ואין לומר דכך היתה גירסתם בברייתא דזה לא שייך שם כלל וגם הלשון שם אינו מוכח וגם המ"מ הביא הברייתא בלשונה כמו שהיא אצלינו ריבר"י אומר נותנים מים למורסן).

אכן עלינו עוד להוסיף דלסברת רב יוסף דבמידי דלא אורחא בגיבול חייב ע"י גיבול וכמו דסבר באפר ע"כ צריך למימר דגם במורסן חייב ע"י גיבול והא דאמר ריבר"י שם בברייתא נותנים מים למורסן היינו דוקא בלא גיבול, ולא קשה למה מותר לכתחלה ליתן מים במורסן, ואי אמרינן לכשיגבל יהא חייב הו"ל לאסור גזרה שמא יגבל, משום דבאמת מוכח שם בגמ' בההו"א דלא גזרינן ליתן מים במורסן שמא יגבל, דאמר שם רבה מני מתניתין ריבר"י, דאמר גבי קמח אינו חייב עד שיגבל ולא הוקשה לגמ' דאי הכי דעכ"פ חייב לדידיה אחרי גיבול ליתסר לדידיה קודם גיבול גזירה שמא יגבל, ולמה קתני במתני' דמותר לכתחלה, אלא ודאי דליכא להא גזירה, משום דכיון דלאו אורחא בגיבול לא חיישינן שמא יגבל, ואנן דלהלכה פסקינן דבאפר ובמורסן ליכא משום גיבול כלל לכן פשוט דמותר לכתחילה.

והנה הגרעק"א בחידושיו הקשה דמנ"ל לרב יוסף לומר מאן תנא דנתינת מים לדיו זוהי שרייתן רבי היא, הלא זה אינו אלא אי שביתת כלים לאו דאורייתא והא דאסרי ב"ש הוא משום דילמא עביד להו בשבת ואתי לידי חיוב חטאת, אבל רב יוסף בעצמו דס"ל מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש, וטעמא דאסור במתניתין הוא משום שביתת כלים א"כ הלא לא מוכח דנתינת מים לדיו זוהי שרייתן דלאו משום דאי עביד בשבת אתי לידי חטאת אתינן עלה אלא משום שביתת כליו, ולי לא מובנים דבריו כלל דהלא בפשוטן של דברים זה ודאי דכל זמן שלא יגבל פטור לריבר"י וא"כ היאך שייך למימר דאי שביתת כלים דאורייתא אתיא מתניתין דחייב אפילו כריבר"י, הלא לא גיבל וליכא כאן מלאכת לש ומה שייך בזה שביתת כלים ואי נימא דכונתו אחר שיתערבו היטב הסממנים עם המים ויתדבקו חלקיהם מעצמם יהא חייב אפילו בלא גיבול ומפני שזהו לש וכמש"כ אליבא דהרמב"ם, הלא לפי"ז אתיא מתניתין אף כריבר"י וכשינויא דאביי וכדביארנו לעיל, ואפילו אי לא נימא שביתת כלים דאורייתא לב"ש, דתיכף כשנותן במים חייב במה שיתערבו אח"כ וכמו בכל מלאכות שבת אופה ומבשל, דאף שנגמרים מעצמן ומ"מ חייב הואיל וע"י מעשיו נעשתה המלאכה כמו כן בנותן מים לדיו חייב בודאי משום לש כיון דאח"כ נתערבו ונתקיימה ע"י זה לישת הדיו, ואף אם שביתת כלים לאו דאורייתא חייב משום לש, ועוד אפילו לרבי דסובר דנתינת המים זוהי שרייתן א"א לומר דדוקא בשעת נתינת המים הוא דחייב דא"כ לא היה שייך לאסור ע"ש עם חשכה כיון דכבר נעשתה המלאכה בע"ש, אלא ודאי דגם אח"כ איכא מלאכת איסור.

ובהא דפריך בגמ' נר גיגית וקדירה מ"ט שרי אליבא דרב יוסף דשביתת כלים דאורייתא ומתרצי דאפקורי מפקר להו, והקשה הרשב"א דאף לרבה דטעמא משום גזירה דילמא עביד בשבת, קשה נמי מנר גיגית וקדירה דניגזור גם שם בע"ש דילמא עביד בשבת, ותירץ הרשב"א דגם לרבה צריך לתרץ דאפקורי מפקר להו ובהפקר לא גזור, וזה דחוק דלמה לא הקשה בגמ' אלא דוקא אליבא דמ"ד דשביתת כלים דאורייתא, וגם התירוץ דחוק, לכן נראה לומר דלא שייך לאסור עשיית איזה מלאכה שהיא בע"ש, אלא רק שעצם המלאכה תיעשה בשבת בזה גזרינן דילמא עביד בשבת עצמה, אבל דבר שעיקר מלאכתו נעשית גם בחול אי אפשר לגזור שלא יעשה בחול משום שהפעולה תימשך ותיעשה גם בשבת דהא עכ"פ התחיל לעשות בחול, ואין שייך לאסור לאדם לעשות מלאכה בחול ולומר דעליו להפסיק את המלאכה בע"ש היות ותיעשה גם בשבת ולא אמרינן גזירה כזו דמשום שמא יעשה בשבת עליו להפסיק מלאכתו שכבר נעשית הואיל והתחיל בהיתר, ולא אסרינן לב"ש לעשות בע"ש אלא הני מלאכות שעיקר פעולתן נעשית בשבת וכגון כל הני דמתני' שהוא מכשיר בע"ש עם חשכה שתיעשה המלאכה בשבת עצמה, בזה גזרינן שלא יעשה דבר היינו דלא יכשיר איזה דבר שע"י זה תיעשה מלאכה בשבת, ולא שייך מטעם זה להקשות מנר גיגית וקדירה היות והפעולה מתחלת בעיקרה מע"ש ואיך נאסור את זה שלא ידליק אדם נר בע"ש מפני שתדלק גם בשבת הלא בע"ש עכ"פ מותר לו והדליק ומלאכת ההדלקה נעשית בע"ש וכמ"כ בבישול הקדירה הלא מבשל גם בע"ש, וזה דהוי לצורך השבת אין בזה כלום דאטו נאסר לאדם לעשות בחול לצורך השבת ובכן פשוט דהתם לא אמרינן דילמא עביד להו בשבת, וגיגית לא נתבאר מה האיסור. ועיין ברמב"ם בפ"ח הל' ב' ובמש"כ שם דחייב משום זורע, דהשורה חטים ושעורים במים חייב משום זורע, וא"כ גם בזה ניחא לרבה דאף דבשבת נמי נמשכת הזריעה אבל כל עיקר המלאכה הא נעשה בחול, ועיי"ש ברש"י.

ולפי"ז יתבאר נמי מה דאסרי ב"ש פריסת מצודה, ולכאורה קשה דכיון דכל האיסור הוא דילמא עביד בשבת מחייב חטאת ופריסת מצודה משמע מד' הרמב"ם דגם בשבת אינו חייב ע"ז חטאת דאין מלאכת צד אלא כשצד ממש וגם בתוס' משמע כן אמנם לפי דברינו דגזירת ב"ש היא שלא יכשיר אדם דבר כזה שע"י תיעשה מלאכה בשבת מיושב דאנן לא גזרינן משום דעושה עכשיו מעשה איסור דהא בע"ש הוא עושה כ"א גזרינן שע"י פעולתו לא תיעשה מלאכה בשבת שחייבין עליה חטאת, ולוא היה צד בעצמו בשבת היה חייב, אסור לו ג"כ לפרוס מצודה שעי"ז תיעשה מלאכת צידה בשבת, ובזה מבואר ג"כ הא דאין מוכרין לנכרי בע"ש אלא בכדי שיגיע למקום קרוב אע"ג דאי עביד זה בשבת לא יתחייב חטאת ולמה גזרו בע"ש וכבר עמדו בזה התוס', אכן לדברינו גם זה מיושב דהא הגזירה היא שלא תיעשה על ידו מלאכה בשבת, ומה לי אם נעשית ע"י המצודה או ע"י הנכרי, דאנן אסרינן שלא תיעשה מלאכה בעצמה בשבת, ע"י שהוא גרם והכשיר שתיעשה, ולכן גם אם תיעשה ע"י נכרי ג"כ אסור.

והנה בהא דאמר הגמ' שם מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש, ואם נימא דזה קאי נמי אליבא דרבה דמפרש טעמא דב"ש משום גזירה, צ"ע מנין לן דתנא דשביתת כלים ב"ש, ובפשוטו היה צריך לומר דאיירי למאן דמפרש מתניתין משום שביתת כלים, ומצאתי שהגרעק"א עמד על זה לפי פירוש התוס' ומפרש דמשום דאסרי ב"ש מצודה מוכח דס"ל שביתת כלים, דאי משום גזירה לא שייך למיגזר כיון דאילו עביד בשבת לא מחייב חטאת (ודלא כהתוס' דגם התם שייך למיגזר) וע"כ צריכנן לפרש דפריסת מצודה אסור משום שביתת כלים, ולא בלחי וקוקרי דוקא כ"א בכל מצודה.

והנה לפי דבריו צ"ע מנלן לגמ' דרב יוסף פליג על רבה בזה, הלא אפשר דגם ר"י מפרש כל המשנה משום גזירה, ורק בהא דאין פורסין מצודה לכ"ע משום שביתת כלים הוא, והא דלא מפרש רבה הברייתא משום שביתת כלים משום דניחא ליה לאוקמי אליבא דב"ה, ובלא"ה צריך לומר כן.

והגרעק"א כתב דא"א דרבה יפרש הברייתא משום גזירה דא"כ גפרית ומוגמר מ"ט שרי, אלא ודאי דהברייתא לא חיישי להך גזירה אלא משום שביתת כלים וגפרית ומוגמר בדמנחי אארעא, וא"כ ר"י דמוקי ברייתא כב"ש אי אפשר לו לפרש משום גזירה, ובזה תירץ נמי הקרבן נתנאל מה שהקשה המג"א בסי' רנ"ב לפי פירושו של הרא"ש דמפרש שאי אפשר לומר דרבה מודה ומפרש מתניתין משום שביתת כלים, דאי הכי למה ליה לרב יוסף למימר ולית ליה למר שביתת כלים, והתניא, ולימא ליה כדמודית לי במתני', והקשה המג"א דזה קשה גם לדידן למה אינו מקשה רב יוסף לרבה דיפרש גם טעמא דרחיים דאסור משום גזירה דילמא עביד להו בשבת, ומדייק המג"א מזה דברחיים שהחיטים נטחנים מעצמם ליכא איסורא דאורייתא אפי' עביד להו בשבת, ותירץ ע"ז הק"נ דא"א לומר דרבה יפרש מתני' משום גזירה דא"כ גפרית ומוגמר מ"ט שרי.

אמנם לפי מה שכתבתי לחלק בין נר גיגית וקדירה דהתם היכי דעצם המלאכה נעשית גם קודם שבת לא שייך למיגזר וכנ"ל, ליתא למש"כ הגרעק"א והק"נ דגבי מוגמר וגפרית לא שייך למיגזר, משום דתיכף כשמניח המוגמר והגפרית מתחלת המלאכה וא"כ אפי' אי אתינן עלה מטעם גזירה ליכא למיגזר בגפרית ומוגמר, אכן לפי"ז גם בריחיים כן ונדחה נמי הכרחו של המג"א.

ועוד קשה על הגרעק"א דאי לדבריו דרבה נמי מפרש טעמא דאין פורסין מצודות משום שביתת כלים ולא צריך לפי"ז לאוקמא בלחי וקוקרי א"כ הדרא קושית הרא"ש דא"כ למה ליה לרב יוסף להביא הברייתא הול"ל ולאו כדמודית לי גבי פריסת מצודות דטעמא דאסור משום שביתת כלים הוא ולמה ליה למימר כדתניא, וצ"ע.

ואפשר יש לומר דדוקא אי רבה הוי סבר דטעמא דמתני' לגמרי משום שביתת כלים לא היה צריך ר"י להביא הברייתא, אבל אי טעמא דמתני' משום גזירה דילמא עביד להו בשבת, רק במצודה הוא משום שביתת כלים משום דליכא לחיוב חטאת בשבת, מ"מ כיון דאפשר לומר כתי' התוס' מוכרח ר"י להביא הברייתא, אבל לפי האמת דמוקי רב אושעיא הברייתא כב"ש ומשום שביתת כלים, ע"כ נפרש דטעמא דמצודה משום שביתת כלים וכמ"ש הגרעק"א, אכן באופן אחר יש לומר דרבה דאמר דריחיים הוא משום השמעת קול, משום דברייתא משמע דהוא מדרבנן כמו כל הבבות הקודמות, דאשמעינן דהוא כב"ה ולא גזרו בהו ובזה אשמעינן דברחיים אף ב"ה מודו, אבל אי איכא איסור דאורייתא שייך להא דינא במתני' והוה תני לה במתני', ולכן שפיר מיושב קושית הגרעק"א על התוס' דלדבריהם דמצודה בלחי וקוקרי (הגרעק"א כתב דלא ידע מה כונתם במה שכתבו דהוא בלחי וקוקרי ומשמע דחשב לפרש בדבריהם דהוא דוקא בלחי וקוקרי, ובודאי אין כונתם כך אלא מתני' אף בלחי וקוקרי ולכן ע"כ משום גזירה, וכונת התוס' ממה שאמר לקמן דכולהו משום דאי הוה עביד להו בשבת חייב חטאת ומשמע דכולהו משום גזירה, ויש לומר עוד דכמו דבהברייתא לא ניחא לרבה לפרש משום שביתת כלים אפי' לב"ש דא"כ הוא דאורייתא ולא שייך לבבי קמייתא, ה"נ לא ניחא ליה לומר במתני' דחד בבא הוא דאורייתא ואינך דרבנן) ומשום גזירה דא"כ מנלן דב"ה חולקין על ב"ש בדין שביתת כלים, אבל לפימש"כ מיושב דזה ודאי מדקתני דאין נותנים חטים ברחיים, לרבה הוא בודאי דרבנן ומשו"ה מוקים משום השמעת קול, וא"כ ע"כ ב"ה לית להו שביתת כלים, אלא דאכתי לא ניחא דעכ"פ יסוד פלוגתא דב"ש וב"ה הוא במתני' ומנלן במתני' פלוגתא זו, ונראה דבמתני' תני סתמא דאין פורסין מצודה ולא הוזכר כלל חילוק בין לחי וקוקרי לשאר מצודות, ומה דכתבו התוס' לחי וקוקרי היינו אפילו לחי וקוקרי וא"כ מה דתנן דב"ה מתירין היינו בכל המצודות מתירין וממילא מוכח שפיר דב"ה לית להו שביתת כלים, ובאמת כן תירץ הגרעק"א, והוא פשוט וברור.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.