אור שמח/שבת/ח

אור שמח ‏ שבת ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המנכש בעיקרי כו'.

נ"ב יעו"י מש"כ פ"ה מה' מעשר הלכה י'.

ג

הקוצר כגרוגרת כו'.

נ"ב ירושלמי סוף הזורק.

ד

גבשושית של עפר כו' חייב משום תולש.

פירוש דווקא בגבשושית של עפר שכשהיא מונחת ע"ג עפר בטילה היא להעפר וגדילה מלחלוחית העפר ולכן כי מיעט יניקתה חייב. אבל צרור שעלו בו עשבים כי מונח ע"ג קרקע שרי לטלטלו ולקנח בו דהעשבים מלחלוחית הצרור רבו והצרור הוא דבר אחר מהעפר ומובדל ממנו ומה שנתלש ממנו העשבים זה הוי דבר שאינו מתכוין. ופרפיסא דסבר לומר דשרי לטלטולי היינו שמונח ע"ג יתדות. אבל צרור אפילו מונח ע"ג קרקע.

ט

אבל שאר שקצים ורמשים אין להן עור לפיכך החובל בהן פטור. כו'.

הא דתניא ומביאה פרק אלו טריפות ושאר שקצים עד שיצא מהן דם יתכן שרבינו מפרש לענין הא דאמרו דדם השרץ כבשרו ומצטרף לאיסור אכילת שרץ דלוקה משום אוכל שרץ כמו שאמרו ריש כריתות וא"ר חנין במעילה דדוקא בעודן בו מצטרפין. בזה יתכן דאם נצרר הדם אעפ"י שלא יצא תו כפרוש דמי ואינו מצטרף לאיסור אכילת שרץ ובשאר שקצים ורמשים מצטרף עד שיצא הדם. הא אם יצא דמן אינו מצטרף לבשרו ללקות משום אוכל שרץ ויעוין פרק ב' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט' בזה ודו"ק.

י

והחולב כו' ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי.

בתוספתא לא תקל אשה מדדיה ותחלוב לתוך כוס או לתוך הקערה ותניק את בנה ועיין בית יוסף סי' שכ"ח וסי' ש"ל בשם המרדכי בזה ולפי מה שפירשו בתוספות ריש פרק חבית כולה שמועה דכריתות הנה מסקנת השמועה היא דחולב בפי תינוק אוכל הוא וא"כ ליכא חיוב חטאת בתינוק היונק מחלב האשה דהוי כחולב לאוכל. אמנם לפי מאי דסלקא דעתיה דרבא דחלב בפומא דתינוק משקה הוי א"כ התינוק עביד מלאכת מפרק דחולב משקה ואפי"ה שרי לספות לתינוק בידים וכמו דאמרו פרק יוהכ"פ דלאו רביתייהו לא גזרו רבנן יעו"ש דף ע"ח. ואם נאמר כפי מה שרצו האחרונים ומהם האבן עוזר סימן שכ"ח דהמעמיד עלוקה חייב חטאת א"כ הנותנת דד לתינוק חייבת חטאת לרבא דחלב בתוך פיו של תינוק חשיב משקה והאיך שריא תמיד. ולומר דלא שריא אלא משום דתינוק מסוכן הוא אצל חלב וכדאמרו יבמות פרק חרש דף קי"ד יעו"ש זה דחוק. ועיין דף קל"ה בתוספות ד"ה מפני הסכנה וכל דבריו של האה"ע אינם נכונים כלל בדמיוניו עי"ש ודו"ק.

יא

דע דבורר גדרו הוא בדבר הבלול יחד ומשתמש כשהוא בלול בזה אם בורר מאתו פסולת מתוך האוכל או בשני מינים הוי בורר והוי מלאכה. אבל בדבר שאינו בלול לא שייך בורר. וזהו שמעורר הירושלמי רמונין מגו רמונין מעתה אפילו בני נשא מגו בני נשא פירוש דאינן בלולים. ולפי זה בורר כלי מתוך כלי דאטו משתמש כשהן בלולים הלא בכל קערה משתמש בפ"ע לא שייך בהו בורר, אלא שהטורי זהב כתב דבורר הוי לא במאכל לחודה רק בעץ ומתכות ג"כ, והביא ע"ז מדברי רש"י גבי חלתא דבורר קנים יפות חייב ושם יכול לעשות כשהן בלולין, וזה כתב הט"ז סימן שי"ט ס"ק י"ב. דמדברי התו' נראה דדוקא באוכלים הוי בורר ולא כלים והביא דברי רש"י, וממה שפלטה קולמוסו כלים הביאו המחברים הבאים אחריו דגם בכלי איכא בורר וטעו בזה דבמלאכת בורר צריך שיהא בלול ואין זה לא בכלים ולא בבגדים, אלא שמאכל לאו דוקא וכמו שביארנו.

יד

וכן החרדל וכל כי"ב.

פירוש ודשרי לסנן החרדל בסודרין כמו יין מגיתו דוקא במשמרת שלהן אסור אף ביו"ט כמו"ש פ"ג מיו"ט אבל בסודרין שרי אף בשבת ודו"ק.

טו

הטוחן כגרוגרת כו' או השף לשון של מתכת חייב משישוף כל שהיא.

סבור רבינו דתולדה אינו דומה להאב בשעורא דשעור טוחן הוא כגרוגרת ושעור שף מתכות חייב בכל שהוא דהמלאכה מתפשטת להנושאים השונים. והשעור ביחס להנושאים הוא של כל אחד כדינו וכיון דלענין הוצאה חשיב מתכות בכל שהוא ה"נ לענין טוחן, וכן לענין מבשל לקמן פ"ט הלכה ו' המתיך אחד ממיני מתכת בכ"ש. אמנם במה שכתב דהשורה זרע שומשמין או זרע פשתן במים חייב משום לש לא אתפרש שעורה דידהו בדברי רבינו. אמנם לעיל בהלכה ב' בשורה חטין ושעורין שהוא כשיעור זורע. ולמה אינו חייב בזרע פשתן משום זורע דהא קא מקדח ויתחייב בכל שהוא כשעור זורע ויעוין מגן אברהם סימן של"ו בזה. ולפי מה שכתבתי באורך לעיל פרק ז' דהיכא דפעולה אחת יש לה יחס למלאכה דלתחייב משום אב ויחס למלאכה דאינה כ"א תולדה מתחייב משום אב ולא משום תולדה אתי שפיר. דכאן בנותן זרע פשתן למים יהא כונת רבינו דחייב משום לש דהוי מעין לש והוי אב מלאכה דלש ומשום זורע אינו אלא תולדה לכן מתחייב משום לש דהוי דומה לגדר אב. אמנם דחוק לומר דהוי מעין לש ממש למיהוי אב דלש ולא תולדה אכן לפי מה שביארתי שם דהיכא דענין אחד הוא המכוון וענין אחד אינו מכוין כ"א בגדר פסיק רישא חייב על המלאכה המכוונת א"ש דחייב משום לש דענין הדבוק שנתדבקו זה לזה זאת היא כוונתו בפעולה זו וענין הצמיחה אינו מכוון אלא בגדר פסיק רישא שמוכרח להיות מקדח לכן חייב משום לש לבד. ויעוין בתו' מועד קטן גבי פלוגתא דמנכש ומשקה לזרעים דמאן דמחייב משום זורע אזיל בתר מחשבה יעו"ש להכי אע"ג דשיעורא דלש הוי בכגרוגרת ושיעורא דזורע בכל שהוא חייב משום לש דזה המכוון במלאכתו ודו"ק. ואתי שפיר מה דלא חשיב רבא בנותן חיטי ושערי לתוך מים דחייב משום זורע דכיון דהא דמקדח אינו מכוון ואינו צריך לזה אלא דהוי בגדר פסיק רישא והוי מלאכה שאינו צריך לגופו ורבא לטעמיה דכר"ש ס"ל לכן לא חייב רק בנותן זרע פשתן משום לש כמו שאמר ריש פרק נוטל יעו"ש ורבינו פוסק דמלאכה שאצ"ל חייב לכן מחייב בזה וכמו שמוכח מסתמא דסוגיא דסוף פ"ק דאמר נר וגיגית ופרש"י ששורין בה חטים ושעורים אלמא דמלאכה דאורייתא היא דאיכא שביתת כלים בה ודו"ק. ובנדרים דף מ"ט לוליבא דכיתנא בכותחא וד"ז אסור לאומרו בפני ע"ה פי' משום דלא ליתן למיעבד בשבת ויתחייבו משום לש ודו"ק.

וכל השוחק תבלין כו' הרי זה טוחן וחייב.

נ"ב ירושלמי ההן דשחק מלא סחף פלפלין חייב משום טוחן.

עד שידקדק מהן כו'.

נ"ב ירושלמי כל הנך שעורי' אם לאוכלין כגרוגרות וכו' עיי"ש מפורש וכן בתוספתא עיין.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.