יפה תואר על שמות רבה/ה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


שמות רבה


מפרשי המדרש

ידי משה
יפה תואר
מתנות כהונה
עץ יוסף


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

יפה תואר על שמות רבה TriangleArrow-Left.png ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


יפה תואר על שמות רבה - פרשה ה

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  טו  טז  יז  יח  יט  כ  כא  כב  כג  

א  [עריכה]

הה"ד מי יתנך כאח לי. משום דק"ל למה כתיב וישק לו הלא כן הוא דרך אחים הנפגשים. ואומר שרמז בזה היותם אוהבים זה לזה וזה שמח בגדולתו של זה. ולא כדרך האחים לפעמים שיש קנאה ושנאה ביניהם וכדמפרש ואזיל:

אם תאמר כקין כו'. כבר ביארנו זה בחזית בפסוק זה. ושאר הדברים מבוארים בב"ר פ"ע ע"ש:

ב  [עריכה]

בן י"ב שנה כו'. ודריש מדכתיב ויגדל משה משמע שבא רק עתה לכלל אנשים וכמו דכתיב ויגדלו הנערים ואיתא בב"ר פס"א שהיו בני י"ג שנה. א"נ דדריש מדכתיב מי שמך לאיש משמע שלא נקרא עדנה איש וזה לפני י"ג שנה כי אז נקרא איש וכדאיתא בפרק בן סורר גבי וכי יזיד איש וחולק על הא דאמור לעיל בן כ' או בן מ' שנה:

למה כן. כלומר למה הסב הקב"ה כי יברח מפני המצרי ולא הכין לו מנוס במצרים כי לא יהיה נע ונד בארץ לא לו:

אביו מסרה לו. אבל עתה לא יאמרו כן כי מסר לו במצרים כי אין מוסרין סוד רק לאיש שבא בשנים:

לפיכך האמינו בו. ומה שהיה צריך להאותות נבאר אי"ה בסמוך:

ג  [עריכה]

אתה מוצא כו'. ולכן יש לזהר ולומר לך לשלום ולא לך בשלום. והנה הטעם בזה עמ"ש בזה בעין יעקב בסוף מסכת ברכות אמנם יותר נכון הוא כפשוטו כי בשמוש הלמ"ד מורה על הליכה מעלה מעלה. וכשמוש הבי"ת מורה המצב אשר בו ישאר. אמנם הקפידה זו היא דוקא בלשון הליכה אבל בשאר לשונות אין קפידא ולכן מצינו שיעקב אמר ושבתי בשלום אל בית אבי ולא אמר לשלום[1]:

ד  [עריכה]

במדין נשבעת כו'. דריש כאלו כתיב לך במדין. ומלת במדין עומדת במקום שנים ויתפרש הכתוב ויאמר ה' אל משה במדין נדרת לכן במדין לך להתיר שבועתך:

ה  [עריכה]

זה אחד מי"ח דברים. במגילה לא מנה רק ט"ו פסוקים ובירושלמי גרסינן י"ג ובתנחומא יש בקצת נוסחאות אחד משמונה ובקצת נוסחאות אחד משמונה עשרה וכצ"ל. וע"כ צריך לפרש כי י"ח הם לא על הפסוקים קאי אך על המלות הנשתנות וכמו בכתוב אעשה אדם בצלם ובדמות תחת נעשה אדם בצלמנו כדמותנו חשיב לשלשה שנוים. וכן הבה ארדה ואבלה חשיב שני מילי. אבל ברצונם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס לא חשיב אלא חד שהרי שור היה כתוב בתורה אלא שכתבהו גבי הרגו:

עשה כמה שאמר לו הקב"ה. ומפרש ומטה האלהים המטה שצוהו האלהים לקחת. והראב"ע פי' באופן אחר ע"ש:

ו  [עריכה]

שהי' כתוב עליו נוטריקון. מדכתיב ראה משמע שצריך עיון והסתכלות ש"מ שלא הי' בפי'. וכן מדא"ל משה להקב"ה האיך אביא המכות כדלקמן פ"ח משמע שלא היה כתוב בפירוש:

ז  [עריכה]

כדי לפרוע דינם. וכמ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה כי מי שהפליג בחטא נועלין לפניו דלתי התשובה. ולכן בשביל חטאם הקשה מאד החזיק הקב"ה את לבם כדי לפרוע דינם. וכן נראה דעת המדרש כדעת הרמב"ם לקמן פי"א גבי וחנפי לב ובפי"ג גבי אם ללצים הוא יליץ:

גלה לו הקב"ה כו'. ע' ברש"י על התורה ובראב"ע וברמב"ן:

ח  [עריכה]

שלא נתלה משה עליה. אף כי היה צדיק גמור וכ"ה בפ"ד דנדרים ריב"ק אומר גדולה מילה שלא נתלה למשה הצדיק עליה וע"ש עוד בברייתא. ואע"ג דאמרינן להיפך שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה וכן איתא בפ"ק דתענית כל המצדיק עצמו מלמטה מצדיקים עליו את הדין מלמעלה ופירש"י שמדקדקין עמו יותר י"ל אע"פ שמדקדקין להפרע הכל ממנו בעוה"ז מ"מ מאריך הקב"ה אפו לנגדו וכמ"ש תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורעניות ובפ' הי' נוטל במשנה גבי זכות היה תולה ג' שנים ובגמרא שם. וגם אמרו מצוה מגניא ומצלה ומכיון דלא האריך לו הקב"ה בזה מוכח שחביבה מילה:

מלאך של רחמים היה. ופליגא על הא דאמרינן בפ' ד' דנדרים באו אף וחימה ובלעוהו. ומדברי המדרש הזה נראה דמפרשי ויבקש המיתו על משה קאי ודלא כרשב"ג בנדרים דמפרש ויבקש המיתו לאותו תינוק:

חתני תהיה אתה נתון לי. ולפ"ז חתן דמים וגו' הוא כעין תפלה ולפי תרגום אונקלוס נראה דמפרש כי דברה כה בלב בטוח שבוודאי בעלה ינתן לה:

ט  [עריכה]

מהו ירעם כו'. עיקר קושיתו היא מדכתיב נפלאות ועל רעם הנהוג מלבד כי הוא מחוקי הטבע לא אמר נפלאות בלשון רבים. ומשני כי קאי על מתן תורה והתם שייך פלאי פלאים כדמפרש ואזיל. ואתי כמ"ד במ"ר פכ"ו שכל אורה שנאמר באליהוא אינה אלא במתן תורה. ומפרש ירעם כי אל הכבוד הרעים בקולו הגדול ומבהיל ברעם:

ומחזיר בכל העולם. וכמ"ש במכילתא כשנתן הקב"ה התורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו כו'. וכוונת הדברים האלה להורות לנו כי כבוד ה' ודבריו הקדושים אינם נתפסים במקום זולת מקום אבל כבודו ודבריו מלאים כל העולם כולו ובזמן אחד הם סובבים ומקיפים את כל קצות הארץ. ומה שאמר בא אליהם מן הדרום הכוונה שהקב"ה חזר על יושבי הדרום כי יקבלו את התורה ושוב מן הצפון כדי שישמעו יושבי הצפון וכן למזרח ומערב וכמו שדרשו את הכתוב ה' מסיני בא. וכדי שישמעו היושבים בקו השוה אמר שנהפך להם מן השמים ועל האופק שאנחנו בו אמרו שנהפך לארץ. ויש לכוון עוד בזה משום שעיקר התורה הוא לשלימות הנפש. אבל יש בה גם הצלחות לאדם לימי חייו בארץ. וכענין המשפטים ודומיהם ועז"א שבתחלה בא מן הדרום שהוא צד ימין וזה רמז להצלחת הנפש ע"ד אורך ימים בימינה. ושוב נהפך מן השמאל והיא הצלחה הארצית שהוא צד שמאל וטפל ע"ד בשמאלה עושר וכבוד. ועל המצא בה מיני החכמות אשר יזרח עליהן אור השכל האנושי כחכמת ההגיון הנדסה ותשבורת אמר שנהפך למזרח כי גם החכמות אלו מאירות וברורות כאור למוצאי דעת. ועל המצא בה חכמת האלהית אשר נעלמה היא מאד. ורוב העוסקים בה ימששו חשך ולא אור אמר שנהפך למערב אשר שמה תשקע השמש וגם אור הדעת. ורק האמונה לבד היא נר לרגלה. וכנגד חכמת התכונה ותקופות ומולדות אשר נמצאו בה אמר שנהפך עליהם מן השמים ועל חכמת הטבע הנמצאת בארץ אמר שנהפך לארץ. וז"ש והחכמה מאין תמצא כי ראו כמה מיני חכמה כלולים בקול ה' ולא ידעו מאיזה מהן יכלו לתפוס. ומי יהיה להם עיקר לעסוק בו כי כלם עוזרים אל ההצלחה הנפשית:

שנאמר מן השמים השמיעך את קולו וגו'. וזה כדעת ר' ישמעאל במכילתא דתני כתוב אחד אומר כי מן השמים דברתי עמכם וכתוב אחד אומר וירד ה' על הר סיני הכריע הכתוב השלישי מן השמים השמיעך ודלא כר"ע דאמר מלמד שהרכין הקב"ה שמים העליונים על ראש ההר ודבר עמהם מן השמים:

שנאמר ה' מסיני בא וזרח. ובספרי על פסוק כנשר יעיר קנו משמע דה' מסיני בא ר"ל מג' רוחות ע"ש:

ואומר וכל העם רואים את הקולות. ס"ל שאין זה הקולות הנזכרים לעיל ויהי קולות וברקים וענן כבד אלא קול יוצא מפי הגבורה כשדבר עמהם וזה קול אלהים היוצא באש ונחקק בלוח וע' במכילתא דזה הוא דעת ר"ע:

ונחלק לע' קולות. ע' בזה בתנחומא וברמב"ן פר' יתרו:

ונפשותיהם יוצאות. זה דרך גוזמא על החרדה וכן מ"ש והורג לעובדי כוכבים הכוונה כי רעדה גדולה אחזתם כאלו נפשם יצאה מבהלה וכמ"ש בויק"ר פ"א שהיו נתרזין מתוך היכליהם. וזה הוא ההפך לישראל שהוסיף להם חיים חדשים ורפואה:

ולא היו ניזוקין. ע' בזה ברמב"ן פ' ואתחנן:

הזקנים לפי כחן כו'. פי' הבדרשי שהכוונה בזה שהדברים האלהיים מסוגלים שכל אחד מהמעיינים יבינם הבנה תועילהו כמה שהוטבע והורגל עליו מדעותיו עד שיהיו כל האנשים מסכימים לקיימם ולחלוק על כל טענה הותרת בין שיהיה המעיין מהנביאים העומדים בסוד ה' וז"ש משה לפי כחו בין שיהיה מהחכמים וז"ש הזקנים לפני כחן בין שיהיה מההמון בדעות הירושות להם וז"ש הקטנים לפי כחם ועי' לקמן פכ"ט:

והאלהים יעננו בקול. ומפרש בקולו של הקב"ה וכמ"ש הרמב"ן ע"ש. וע"ע במכילתא ובמסכת ברכות בפרק שלשה שאכלו:

והיה משה שומע במדין לך שוב מצרימה כו'. פי' אע"פ שדבור אחד יצא מפי הקב"ה מ"מ הי' נשמע למשה ולאהרן שני דברים שונים. איש איש הדבור אשר היה נכון לו וזה ירעם אל בקולו נפלאות שהוא פלא אחר בקול ה' זולת הפלאים הנזכרים. ועי' במכילתא על הפסוק אחת דבר אלהים. ובתנחומא גרסינן הכא ומי שהיה באמצע לא היו שומעים כלום וזה ג"כ מכלל הפאלים ולא נמנה פה במדרש:

י  [עריכה]

הה"ד חסד ואמת נפגשו וגו'. משום דכתיב וישק לו ולא פורש מי נשק למי. לכן מביא את הכתוב חסד ואמת נשקו כי כל אחד נשק לאחיו:

חסד זה אהרן כו'. ובא הכתוב להשמיענו אע"ג דמדותיהם היו הפוכות כי אהרן היה מדת הרחמנות והחסד. ומשה מדת הדין האמיתי. וכן משה מדת הצדק ממש ואהרן בקש לפשר והוא ענין השלום מ"מ אהבת עולם היתה ביניהם:

ואמת זה משה. ואע"ג דגם באהרן כתיב תורת אמת היתה בפיהו ולה"ק ר"ע בסמוך אמת זה אהרן וכ"ה לעיל בב"ר פצ"ט. אין כאן קושיא דאף על גב דהיתה בפיו תורת אמת מ"מ היה מתנהג במדת החסד והשלום. ולא נקרא שמו ולא יתואר רק לפי מעשיו:

ואמת זה אהרן דכתיב תורת אמת. ואע"ג דלפ"ז מכ"ש דמשה נקרא אמת שהוא היה המלמד תורה לעם ישראל לא נקרא חסד רק כפי המעשה כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה ואע"ג דאהרן עשה חסד עם רבים מ"מ לא נקרא חסד רק החסד הנעשה עה המתים:

אין אנו יודעין למי חלק הקב"ה. פי' טעם אגדה זו נראה לכאורה דדריש וישק מלשון נשק ברזל ופי' כי חזקו ואמצו כחוגרו כלי זיין והיינו מה שקיים דבריו והראה את כבודו לעיני ישראל ולזה אומר אין אנו יודעים מי נתכבד במי כי י"א שאהרן המתכבד שהיה מתנבא תחלה ועכשיו בא משה ואמת את דבריו וי"א שמשה המתכבד כי לזה קדם אהרן להתנבא כדי שכשיבוא משה יאמינו בו. אבל בב"ר פ"צ גבי ועל פיך ישק נראה דדריש ישק לשון כבוד ולפ"ז נראה דה"נ דרש וישק לשון כבוד. אבל לא מצאתי לו חבר:

יא  [עריכה]

כשם שאמר לו הקב"ה וכו'. כי לא להתפאר הגיד משה לאהרן אלא לפי שכן צוה ה':

יב  [עריכה]

אלא בזקנים. היינו בת"ח כי אין זקן אלא מי שקנה חכמה וכפירושו כי בעצתם וזכותם המה סוככים על ישראל כמו בכנפים וכדלעיל פ"ג אבל בלעדם לא היו יכלו לעמוד. וגם שהכנפים הם רמז לחכמה שבה יגביהו עוף:

אינם יכולים לעמוד. לפי גירסא זו מיירי לענין עצה למוד וזכות וכמו שפירשתי לפני זה אמנם בויק"ר הגירסא אינם יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם. ולפ"ז לא מיירי שם רק לענין עצה ולמוד אל כל המעשה אשר יעשון:

תני רשב"י בכמה מקומות כו'. בויק"ר מייתי עוד במצרים ובאת אתה וזקני ישראל במדבר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. והנה רבים שמו לבם לתרץ למה מונה כל המקומות אלו. והבדילו בין המקומות האלה כפי רוחב לבם. אבל אין להם יסוד במדרש. ונראה כי רשב"י בא להכריע אע"ג דמעלת הזקנה הוא החכמה והחכמה הוא העיקר מ"מ זקנה ממש בעינן ומייתי מקומות האלה אשר הקב"ה חלק כבוד לזקנים והם היו ג"כ זקנים בשנים. והביא תחלה ראיה מהסנה דכיון דאסיפת זקנים הי' למסור להם הסוד ואין מוסרין סודות רק לאנשים הבאים בימים. ופן יתעקש איש לומר כי להפלגת חכמתם מסרו גם לבחורים לכן מביא בויק"ר מביאתם לפרעה ובוודאי בשער המלך בוחרים הזקנים בימים. וגם על זה ישיב כי בחרו בחכמים גם הצעירים בימים בשביל תפארת לשונם והדרת מליצתם לכן מביא מסיני במה שבחרו רק שבעים איש בודאי המה היו הנבחרים והנעלים בין בחכמה ובין בשנים. כי בחכמה לבד לא יבצר מהם למצוא רבים ממספר הזה. ואם יבוא איש וידחה כי אולי המה היו חכמים מחכמים מופלגים בחכמה לכן בחר רק באלה לכן מביא מזקני העם ושוטריו. וגם כאן יש למדחי כי אולי השוטרים אשר היו במצרים קאי לכן מביא מאהל מועד כי לקבל פני השכינה יבואו רק הזקנים בשנים ומשום דהכא ג"כ יש למדחי לכן מביא מלעתיד אשר כל הארץ תמלא דעה ואז בוודאי קאי זקנים על זקנים בימים:

ולעתיד לבא כמו כן. בויק"ר הגירסא ואף לעתיד לבוא ומשמע לא מיבעי בזמן הזה אלא אף לעתיד דתמלא כל הארץ דעה בכל זאת תהיינה מדרגות מדרגות בחכמתם:

יג  [עריכה]

ולא על ראיית האותות. ולא יקשה דא"כ ל"ל לעשות את האותות כיון דהאמינו גם בלעדם ובפרט אהת איות הדם אשר אמר ה' והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולא ישמעון לקולך וגו'. י"ל שאחר שניתן לו את אהרן לפה ולשליח צוהו ה' שיעשה האותות לפני העם מ"מ כדי להרגיל את אהרן במופתים שיעשה לפני פרעה והיינו דכתיב ואת כל האותות אשר צוהו ה' דמשמע שמצוה היה עליו לעשותם:

ויקדו על הפקידה. פי' שהודו כי אמת הדבר שקידה הוא כפיפת הראש וזה הודאה בדבר והשתחויה הוא לשבח על שראה ה' בעניים:

יד  [עריכה]

אותו היום פרוזבוטי כו'. כל זה היתה בקבלה בידיהם. ודריש ואחר באו משה ואהרן אחר שבאו כל המלכים ועטרו אותו באו אהרן ומשה:

הים הודיעך ה'. ואע"ג דבברד הודה ואמר ה' הצדיק ואמרינן כי זה כנגד מה שאמר מי ה'. מ"מ לא ידע כ"כ כח השם כמו בים שראה את היד הגדולה בחמשים מכות כדלעיל. והטעם בזה כי זה מדרכי ה' ומגבורתו להביא את המכחישים בכפל רסנו שיודו בפיהם מה שהיו מכחישים וכדאיתא לקמן פ"כ גבי ברוב עוזך יכחשו לך אויביך ועיקר חטאו היה במה שאמר מי ה' שזה דרך בזיון ע"ד מי דוד ומי בן ישי מי אבימלך ורוצה לומר כי יהיה מי שיהיה מי הוא שיהיה חשוב אצלי לשמוע בקולו:

טו  [עריכה]

שנהג בו כבוד. אבל לא מפני היראה שאחר שאמר לו ה' כי אהיה עמך לא יירא רע:

טז  [עריכה]

מהו למה. כי למה הוא שאלה על התכלית מה שלא נודע לו וכמו למה זה לי בכורה וכן למה העליתנו לאיזה תכלית ולא תכון פה השאלה למה כי הלא אמרו לו למען זבוח לה' ויחוגו לי במדבר וזה דבר נכון לכן פירשוהו מענין אין והבל שכוונתו להכחיש אותה כי הבל המה ובחנם יפריעו העם ממעשיו ודריש את הכתוב למה משה ואהרן תפריעו ולא כתיב משה ואהרן למה תפריעו. לאמר כי הוא דבק עם משה ואהרן שאתם למה וגם דבק עם תפריעו למה בהכל תפריעו את העם:

שבטו של לוי פנוי הי'. כתב הרמב"ן שמנהג בכל עם להיות להם מורי תורה וחכמים ושבט לוי היו החכמים ע"ש ובדברי רז"ל ראיתי לפי שהיה שבט לוי עתיד לעבודת ה' לכן לא ניתן בשעבוד פרעה. ופי' לכו לסבלותיכם למלאכתם שיש להם בבית ועי' ברש"י וברמב"ן:

יז  [עריכה]

שמא ס' רבוא. מדאמר הן רבים משמע דקפד רק בשביל כי רבים הם. ומ"ש כאן בספרים לכו לסבלותיכם ל"ג הכא אלא והשבתם אותם מסבלותם:

אלא שנים מס' רבוא והשאר מתו בשלשת ימי אפילה כדאיתא במכילתא בפסוק וחמושים כדי שלא יראו מצרים במפלתם. ובמכילתא שם יליף מדרשא אחריני ולא מגז"ש זו ע"ש:

מה במדבר לא נשתיירו שם כו'. זה יהושע וכלב ופירושו מלבד הנערים הפחותים מבן כ' והזקנים יותר מבן ששים ושבט לוי שלא היו בכלל הגזירה:

יח  [עריכה]

מלמד על הרשע שלא עיכב כו'. ודרש ויצו פרעה והן עתה רבים מעמי הארץ לענין אחד שגזר להכביד את עבודתם כדי למעטם מפריה ורביה וזה והשבתם אתם מסבלותם ע"ד ואת עמלינו אלו הבנים וזו גזירה אחת מד' גזירות כדלעיל בפ"א:

לשון טינוף. כי היה צ"ל מתרפים וקאמר נרפים ע"ד רפוי הטבע והם קדשים ואמר זה על דרך מה שאמרו נלכה נזבחה:

ואל יהיו משתעשעין. יתכן דדרש ואל ישעו מלשון מנוחה ונופש וכמו שעו מני השע ממני. ובילקוט דרש מלשון השענה והנו"ן חסר וכמ"ש הראב"ע בשם הגאון:

יט  [עריכה]

לפיכך ויפץ העם. כי ויפץ הוא פעל יוצא והראב"ע מפרשו על פרעה וכמו והפיץ פרעה את העם כי בשביל דברו היה כן וזה דוחק. אבל מאת ה' היתה כזאת כדי שתגלה רעת מצרים:

כ  [עריכה]

ומסרו עצמם וסבלו מכות על יתר העם העושים במלאכה שנחסר חוקם ולא היו מוסרין אותן בידי הנוגשים כי אמרו מוטב אני להלקות משילקו הם כדלקמן פט"ו. ואלו מסרו אותם בידי הנוגשים אז לא היו מוכים. ולפיכך זכו לרוה"ק שכל המוסר עצמו על ישראל זוכה לכבוד וגדולה ורוה"ק כדלקמן:

דתן ואבירם היו עמהן. ודריש יצאו נצבים כמו הנצבים וכ"כ רש"י בנדרים פר"א אבל בתנחומא יליף כי נצבים הוא שהתיצבו בחירופין וגידופין עיין שם וכן נוטין דברי המדרש כאן:

כא  [עריכה]

מן המכות שהיו מכין אותן כו'. משום דבכ"מ דכתיב מליצה זו לא נמצא שם השם ריח וכמו להבאישני ביושב הארץ נבאש ישראל בפלשתים וכאן כתיב ריחנו לכן הוליד את הדרש הזה:

כב  [עריכה]

נטלתי ספר בראשית כו'. עתה דורש הרעותה מלשון הכנעה ושעבוד. ושאל הלא כל מעשיך צדק ומשפט ובמדת הדין תביא עונש על הרשעים ולמה את העם הזה הכנעת והשפלת לשעבד בהם. ומצינו לשון רוע על הכנעה כמו רע ירוע רועה התרועעה הארץ. ואע"ג דמצינו שביטלו את המילה כדלעיל פ"א וגם את גלולי מצרים לא עזבו וראויים הם לעונש. מ"מ הלא גם צדיקים רבים היו ביניהם וגם הלא ענשי ה' הם מדה כנגד מדה. וכמ"ש דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נידונו וכן היה בסדום וגם בדור הפלגה הם אמרו פן נפוץ ולכן משם הפיצם ה'. וראויים היו בעונש אחר ולא בשעבוד. אבל לעיל פ"א אמרו שהיה ביניהם לשון הרע ומשה אמר עתה ידעתי באיזה עון משתעבדים בהם. ודוחק לומר דפליגי [ואולי עיקר שאלת משה היתה הלא כל העמים אשר חיו אז על פני האדמה לא טובים היו מישראל ובלי ספק היה גם בהם לה"ר ומדוע יחרה אף ה' רק בישראל]:

ואם תאמר מה איכפת לי כו'. ע' בזה ברש"י וברא"ם. וטוב יותר לפרש דשאל מה איכפת לי פן יש סוד בזה אשר הכנעת אותם תחת יד פרעה ואנכי לא אדע. א"כ למה זה שלחתני כי מה אומר אליהם ומה אשיב לתוכחתם אם יאמרו כי באת לתת חרב ביד פרעה להרגנו:

שמך הגדול גבור ונורא. הזכיר שלשה התוארים האלה משום דאשכחן שאותם הזכיר משה באמרו האל הגדול הגבור והנורא. ואין לנו רשות להזכיר תואריו חוץ מאלו כדאיתא בגמ':

והצל לא הצלת וודאי. פי' כיון דלא הצלת אותם עד עתה בוודאי לא תצילם עוד. ונדרשת כמו ולא הצל להווה ולא הצלת לעבר כי חשב שכבר הסתיר ה' פניו מהם:

בקשה מדת הדין לפגוע במשה. לר"י בשביל שאמר כי לא תציל עוד ולר"ע במה שקנטר בדבריו לאמר מה איכפת לך וכו'. ובכל זאת בשביל שראתה מה"ד כי ברוב יגונו על צרת ישראל ידבר לא פגעה בו כי אין אדם נתפס על צערו. אבל לא נקה מעון זה כי נגזר עליו שלא יכנס לארץ וכדלקמן:

כג  [עריכה]

ואין אתה רואה במלחמת ל"א מלכים. הנה אם דריש מדיוקא של עתה יקשה למה ראה במלחמת סיחון ועוג אשר היה אחר מפלת פרעה וי"ל שהכתוב דקדק לומר אשר אעשה לפרעה היינו הנסים והנפלאות אשר אעשה בפרעה להשמידו מן הארץ בזרועי הנטויה. ובא למעט רק מופתים נגלים כאלה וזה ממעט רק ל"א מלכים שהיה כענין פרעה כי הקב"ה חשף את זרועו להשמידם מן הארץ אבל מלחמת סיחון ועוג היתה רק מלחמת נקמה במה שלא נתנו את ישראל לעבור בארצם ובני ישראל הכום רק להציל את נפשם. אשר זה היתה תכלית המלחמה:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף


  1. עיין בתפארת ישראל, ראש השנה, סוף פרק ב, בועז, שחילק בין לשון הליכה ללשון ביאה.