עץ יוסף על שמות רבה/ה

עץ יוסף על שמות רבה ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על שמות רבה - פרשה ה

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  טו  טז  יז  יח  יט  כ  כא  כב  כג  

א  [עריכה]

הה"ד מי יתנך כאח לי כו'. כי מה שהקפיד הכתוב לכתוב וישק לו רמז בזה היותם אוהבים זה לזה וזה שמח בגדולת זה. ולזה הביא מה שנרמז אליו אמצאך בחוץ אשקך:

באיזה אח הכתוב מדבר. פי' מדאמר כאח ולא אמר כאחים משמע דמאיזה אח המסויים מדבר:

הא גרסינן ישמעאל שונא ליצחק. כדאמר בתנחומא ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק אין מצחק אלא שבקש להורגו כו'. וכן בב"ר פרשה נ"ג מבואר ג"כ שהיה שונא לו ע"ש:

אלא כיוסף לבנימין. יונק שדי אמי כמשה לאהרן כו' מקום שנשקו אחים זה לזה משה ואהרן. מן ההכרח להעתיק מאמר זה כתיקונו משה"ש רבה (שיר ח') מי יתנך כאח לי באיזה אח כו' ויקנאו בו אחיו. באיזה אח יונק שדי אמי הוי אומר כיוסף לבנימין שאהבו בלבו שנאמר ויאמר יוסף אתם את בנימין וגו'. אמצאך בחוץ אשקך. חוץ זה המדבר שהוא חוץ לישוב. אשקך כשני אחים שנשקו זה לזה. ואלו הן משה ואהרן שנאמר וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו. לא יבוזו לי א"ר פנחס מעשה בשני אחים כו' נפלה דליקה כו' ובאת אחותו מגוש חלב התחילה מגפפתו מחבקתו ומנשקתו ואומרת לית דא מבדה לי [כמו מבזה]. ור"ל אין בזה בזיון לי שאני מנשקו. כי מרוב שמחה אני עושה זה דהוה אחי באננקי [בצרה] ונתפלט ממנו ע"כ. וכצ"ל גם כאן. וכוונת המאמר היכן מצינו אח שאוהב את אחיו דקאמר מי יתנך כאח לי. והלא מצינו קין ששונא את אחיו וכו' ומשני דלאו על סתם אחים קאמר. אלא על יוסף ובנימין ומשה ואהרן קאמר. ורמוזים במ"ש יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך. ור"ל שיונק שדי אמי מרמז כיוסף לבנימין. ולא אמר גם כן וכבנימין ליוסף משום שיוסף יונק שדי אמו של בנימין. אבל בנימין לא יונק שדי אמו של יוסף שהרי מתה מלידה. ואמצאך בחוץ אשקך מרמז למשה ואהרן. ומתחלה מפרש המדרש שנשקו משום נשיקה של פרקים. ואחר זה אמר ויש אומרים אף נשיקה של קריבות כו'. ורבי פנחס מביא המעשה לומר שגם אהרן נשק למשה בשביל שהיה משה בצרה ובסכנת מות כמש"ש ויהי בדרך במלון וגו' ויבקש המיתו. ומפרש בזה על דרך רמז סוף הכתוב דגם לא יבוזו לי. וכמו שאמרה האחות איני מרגלת לבוא אליך לנשקך אלא פחדתי כו':

ואחד בבית מירון. הוא כפר מירון שסמוכה לגוש חלב:

באיזה חוץ מדבר. שאע"פ שסתם חוץ הוא רחוב עיר מ"מ יש לפרש גם על המדבר על שהוא חוץ ליישוב:

ב  [עריכה]

בן י"ב שנה נתלש משה כו'. קאי אפסוק ויאמרו העם כי פקד וגו' משמע דכששמעו פקד פקדתי שזה הסימן היה מסור בידם היו מאמינים בו מה שאין כן אם היה בן מ' או בן כ' כדעת אמוראי דפ' א' לא היו משגיחין בו ובסימן פקד פקדתי. כי היה מקום לומר שאביו או שאר זקנים מסרו לו. וערבובי דברים יש כאן שסיים בפ' לך לקראת משה ושתק מלפרש עד פסוק ויאמן העם וחזר לפרש עוד הפעם הפסוק אלכה נא ואשובה כסדר הכתוב:

נתלש. פי' נעקר בכל כרחו בההוא עובדא דהריגת המצרי. וטעמא דרב אחא שאמר בן י"ב שנה נתלש הוא משום דכתיב מי שמך לאיש משמע ליה שעדיין לא נקרא איש. וכשהוא בן י"ג נקרא איש:

מבית אביו. אע"פ שבבית פרעה היה גדל. לפי שהיה יוצא ובא לבית אביו כדכתיב ויצא אל אחיו קאמר הכי:

למה כן. ר"ל למה לא עשה לו ה' נס מבלי שיצטרך לברוח ולהיות נע ונד בארץ לא לו:

אביו מסרה לו. הסימנים מלשונות הגאולה. אבל השתא לא יאמרו כן כי לא ימסור הסוד אלא לזקן (יפה תואר):

שיוסף מסרה. שמסורת בידם מיוסף שבלשון פקד פקדתי יהיו נגאלים כדלעיל פ"ג. וס"ל שללוי מסר הסוד כי הוא הקדוש שבאחים:

ג  [עריכה]

אתה מוצא כו'. כלו' ולכן יש להזהר שלא לומר אלא לך לשלום מאחר שהנסיון הורה שזה נתקיים לטובה וזה לא:

כל מקום שנאמר בו לך לשלום. משום דבחנה נמי כתיב לכי לשלום. גם יהונתן אמר לדוד לך לשלום. וכן אלישע לנעמן. והכהן אמר לשבט דן לכו לשלום. ודוד לאביגיל אמר עלו לשלום להכי קאמר כל מקום:

הלך וחזר. כלומר שלא נכשל בדרכו ויכול לחזור למצוא חפצו:

יתרו אמר למשה לך לשלום הלך וחזר. ובשלהי ברכות מסיים דוד אמר לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה. ובילקוט איתא באבנר כתיב וישלח דוד את אבנר וילך בשלום הלך ולא חזר. והטעם כיון שאומר לך לשלום כוונתו תלך ותוסיף שלימות אבל כשאומר לו לך בשלום כוונתו שילך בשלימותו ושוב לא יוסיף שלימות שימות. ועיין מ"ש בתנחומא:

ד  [עריכה]

למדתך תורה דרך ארץ כו'. ואע"ג דלעיל פ"ד סי' ד' אמר שבעל השבועה נתן לו רשות צ"ל דר"י פליג וס"ל דכל דאפשר לקיים השבועה יש לקיים. שלא תתבטל המצות ע"פ הדבור אלא היכא דלא סגי בלאו הכי:

שהנשבע בפני חבירו כו' עיין בפ"ד דנדרים בבבלי ובירו':

נשבע ליתרו. שלא ילך חוץ לדעתו. כדלעיל פ"א:

והתיר שבועתו בפניו. היינו התרה ממש ע"י פתח כדאיתא בפ"ד דנדרים. ורבי יוחנן בעל המאמר הזה פליג על מ"ד שהתיר לו יתרו את נדרו דהיינו שנתן לו רשות אלא ס"ל לרבי יוחנן התרה ממש. והמתיר לו היינו הקב"ה כדמשמע בתנחומא (יפה תואר):

במדין נדרת כו'. ולפי דרש זה פי' הכתוב כך הוא ויאמר ה' אל משה בסיני. במדין לך תחלה והתר לפני יתרו. והדר שוב מצרים ופי' ויאמר ה' אל משה וכבר אמר לו ה' למשה במדין לך:

והלא דתן ואביהם היו. כדאמר בנדרים פ' ר"א כל מקום שאתה מוצא נצים נצבים אינם אלא דתן ואבירם. ופי' הרא"ש שכן מצינו בהם אשר הצו וכתיב יצאו נצבים הילכך ב' אנשים עברים נצים הם דתן ואבירם. ולא מתו מדהיו במחלקותו של קרח:

שנתענו. לשון עניות ועני חשוב כמת. ולא היו יכולין להזיקו שאין דבריהם נשמעים:

ד' הם חשובים כמתים. עיין בב"ר פ' ע"א:

במסכת עכו"ם. דף ה' ובנדרים דף ס"ה:

ה  [עריכה]

למה הוליכן. שהראשונים מבקשים לצאת והוא בא להוסיף על הראשונים:

זה אחד מי"ח דברים. עי' בתנחומא ובמס' מגילה ובריש ילקוט בראשית:

ששינו לתלמי המלך. שכתבו לו וירכיבם על נושא בני אדם. ופרש"י על נושא בני אדם דמשמע נמי גמל. שלא יאמר וכי לא היה לו למשה רבכם סוס או גמל. והראב"ע כתב בעבור שהוא גרעון שתרכב אשת הנביא על חמור אחד היא ושני בניה:

ויקח משה את מטה וגו'. עשה כמו שא"ל הקב"ה כו'. וכאילו אמר ויקח משה את המטה שציוהו אלהים לקחת בידו. וכן דרשו על מש"כ סוף פ' בשלח ומטה האלהים בידי א"ל [משה ליהושע] מטה זה בידי שאמר המקום יהי בידך לעולם עכ"ל. ור"ל ע"ש זה נקרא מטה אלהים ע"ש ציווי שיהיה בידי תמיד. וזהו הפירוש ממש כדלעיל (יפה תואר) וע"ש עוד טעם אחר:

ו  [עריכה]

ויאמר ה' אל משה בלכתך וגו'. ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה:

וכי על איזה מופת אמר כו' אלא כו' שהיה כתוב עליו נוטריקון כו'. וז"ל הרמב"ן ולפי זה [הדרוש] יהיה פירוש הכתוב נכון ראה והסתכל במטה אשר שמתי בידך שכל המופתים החקוקים בו תעשה לפני פרעה וכן משמעות לשון ראה כלו' שצריך עיון והסתכלות על כי לא היו מפורשים המופתים רק בנוטריקון דצ"ך כו':

ז  [עריכה]

כדי לפרוע דינם. אשר הרבו לחטוא:

גלה לו הקב"ה כו'. הכונה בזה שלא נפרש שצוהו לומר עכשיו לפרעה כן וכמו שפירש"י בחומש ע"ש דהא לא מצינו שאמר לו משה עתה בלכתו רק אלהי העברים נקרא עלינו וגו'. ומענין הנה אנכי הורג אין שום זכר. לכן ברור הוא שפירושו שהוא רק הודעה וגילוי למשה שאע"פ שיעשה כל המכות לא ישלחם עד שיאמר לו מכות בכורות בסוף אחר כל המכות שעברו עליו כבר ואז ישלחם:

ולכך לא הוצרך הכתוב לפרסם לו בסוף. כשאמר לו ה' עוד נגע לא הוצרך לפרש לו מה היא כי במ"ש אחרי כן ישלח אתכם ידע כי זו מכות בכורות שכבר גילה לו שלא ישלחם עד מכה זו:

מהו בני בכורי. ר"ל מה טעם לקרוא לישראל בן בכור טפי משאר אומות שקדמו בעולם. וגם מצד האבות ישמעאל גדול מיצחק ועשו מן יעקב:

על יעקב אבינו אמר. שמפני שהבכורה לצורך העבודה שיעקב קנה הבכורה כדי לעבוד למקום. לכן אמר בני בכורי ישראל על שם שהם בני יעקב שנתייחד לעבודתי. לכן אומר אליך שלח את עמי ויעבדוני:

כדי שיוכל לעבוד. שמתחלה היתה עבודה בבכורות:

ח  [עריכה]

שלא נתלה למשה עליה. דמכיון דעם היותו צדיק גמור לא תלה לו. משמע דחביבה מילה מאד וכדתנן בהדיא בפ"ד דנדרים:

אפי' שעה אחת. שבדרך לא רצה למולו מפני סכנת הדרך. והמלון לא היה רחוק ממצרים וחשב משה שאחר שעה יבא למצרים וימול אותו. ואילו היה משה נותן ללבו שבאורחא פורתא ליכא סכנה היה מל אות במלון. אך לפי שנתעסק תיכף במלון [כדכתיב ויהי בדרך במלון] לא נתן אל לבו זאת. והמלאך לא המתין לו אותה השעה שהיה צריך לילך מהמלון עד מצרים:

מלאך של רחמים היה. שפי' ויפגשהו ה' מלאך ה' כתרגומו. אלא שביטול המצוה נהפך למלאך אכזרי:

מלאך של רחמים היה. מדלא קאמר מלאך האלהים. כי ה' מדת רחמים. ופליגא אדאמר בפ"ד דנדרים באו אף וחמה ובלעוהו:

ואעפ"כ ויבקש המיתו. דס"ל דויפגשהו ה' ויבקש המיתו אמשה קאי. דלאו כרשב"ג דאמר בפ"ד דנדרים לא למשה רבינו בקש אותו שטן להרוג אלא לאותו תינוק ע"ש:

אמרה חתני. [פי' בעלי] תהיה אתה נתון לי. וזו דרך בקשה כלומר מבקשת אני מה' שתהיה נתון לי. ואז וירף ממנו שנתקבלה תפלתה:

היה חייב מיתה. דמים דכאן לשון מיתה ופי' היה חייב מיתה בשביל המילה:

ט  [עריכה]

הה"ד ירעם אל בקולו נפלאות. שהדיבור לאהרן לא היה במצרים. אלא דבור שנתייחד למשה במדין נחלק לדו פרצופין כדמסיק. ומביא סמוכים לזה מפסוק ירעם אל בקולו נפלאות שחלק הדבור לשני קולות למשה ולאהרן כדלקמן. ומתחלה מפרש אותו הפסוק בכל פירוש דמצי כדרך המדרש תמיד:

מהו ירעם. שאם כפשוטו שמיירי בקול המתחדש מרעם אין זה פלא אלא דבר טבעי. אלא במתן תורה מדבר:

בא עליהם מן הדרום כו'. ועשה הקב"ה זה להודיע שאינו מתקומם במקום אבל כבודו מלא עולם. ולכן ישמע קולו מכל הצדדים בשעת אחת:

שנאמר מן השמים השמיעך את קולו ליסרך (וגו'). ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. שפירושו שהקול בא מן השמים וג"כ מהאש שבארץ:

והחכמה מאין תמצא. לצחות הלשון נקט לישנא דקרא. אבל קרא גופיה לא מיירי בדברי ישראל:

שנאמר ה' מסיני בא וזרח. דמדכתיב וזרח דייק שבא מן המזרח. ומדכתיב אלוה מתימן יבא דייק שבא מן הדרום. ומכיון דאשכחן ב' אלה שמעינן נמי שכנגדם דמ"ש אלו רוחות משאר רוחות. ובספרי בפ' כנשר יעיר קנו משמע דה' מסיני בא ר"ל מג' רוחות ע"ש:

ואומר וכל העם רואים את הקולות. ס"ל שאין קולות אלו הנזכר לעיל ויהי קולות וברקים וענן כבד. אלא קול יוצא מפי הגבורה כשדיבר עמהם. והוזקקו לומר כן מדכתיב רואים דהול"ל שומעים. ולכן קאמר שזה קול אלהים יוצא באש ונחקק בלוח ועל זה יצדק לומר רואים:

אלא הקולות. וזה מפני שבא מכל הצדדים כדלעיל שאע"פ שהקול אחד היה מחמת שהיה נהפך לכל הצדדים קרי ליה קולות. ורבי יוחנן פליג ואמר שקולות רבים היו ממש לפי שהקול נחלק לשבעים לשון. והיינו דמסיים ומנין שהקול נחלק לקולות הרבה:

ונחלק לשבעים קולות. בתנחומא וכן לקמן פ' כ"ח גרסי' נחלק לז' קולות ומשבעה קולות לע' לשון ועמ"ש בתנחומא:

וכל אומה ואומה שומעת קול בלשונה. כי אז היתה עת רצון כי נפתחו שערי החכמה העליונה וירד השפע למטה ולהיות כי א' אומות היו בעולם וכל אחת היתה מיוחדת בעניינה ובכחותיה וטבעיה. וכפי כחותיה כן ירדה השפע עליה איש איש כפי תכונותיו המיוחדות וכפי קולו המורגל. אך לא היתה זאת בכחם לקבל. כי היו נזוקים בזה. כי כן טבע השכל העמוק לבלתי יודע. שמעביר גבול שכלו וישתומם בדעתו וינזק כמה שאמרו בן זומא הציץ ונפגע ובן עזאי הציץ ומת:

ונפשותיהם יוצאות. זה דרך גוזמא וכן מ"ש והורג לעכו"ם. וה"פ כי רעדה אחזתם וכאילו נפשותיהם יוצאות. אבל לישראל היה מוסיף בהם חיים ורפואה. וז"ש בסמוך ונותן חיים לישראל. שהיה נותן להם חיים מחודשים:

אתה היית שומע קולו וחיית. מסיפיה דקרא דכתיב מדבר מתוך האש כמוני ויחי וע"ז אמר אתה היית כו' ועיין ויק"ר פ"א:

בא וראה היאך הקול יוצא כו'. זה סייעתא לדרשת הקולות קולות הרבה וירעם אל בקולו נפלאות דלעיל. כי גם הקול שיוצא לישראל היה לכל אחד כפי כחו שיוכל לסבול. כי חלושי הכח היו מרעידים לקול הגדול שהקול הנבואיי היה צריך להיות בענין נורא ומפחיד בכל מה שאפשר לכל אחד לסבול כדי שיוגדל בעיניהם וכמ"ש לעיל פ"ג אם יגלה עליו בקול נמוך בוסר הוא על הנבואה:

וכה"א קול ה' בכח. דבמתן תורה מיירי המזמור ההוא כדאי' במכילתא:

ואף נשים מעוברות לפי כחן. י"ל דמביא זה לראיה שפירש קול ה' בכח בכח כל אחד ואחד שהרי בהכרח לנשים המעוברות צריך קול נמוך שהקול החזק יפילן. וא"כ ע"כ לומר שה' יתן בקולו לכל אחד כראוי לו (יפה תואר). והא דכתיב קול ה' בכח תיבת בכח לא קאי אכח של הקב"ה. אלא אכח בן אדם שהיה לו כח לסבול. והרי חשב ז' חלוקות זקנים. בחורים. קטנים. יונקים. נשים. ומשה לפי כחו. והם ו'. וקול אחד לעכו"ם הרי ז' קולות משום דז' פעמים נאמר קול ה' במזמור הבו לה' בני אלים הנאמר על התורה:

הבחורים כו' והזקנים כו'. ולא הזכיר כאן נערים וקטנים כי מאכלם שוה לבחורים כל שיצאו מכלל יונקים. ולא הזכיר המעוברות אע"פ שצריכות מיני רכיכין דבכלל חולים הם:

שנא' וטעמו כצפיחת בדבש. כלומר דכיון דקשי קראי אהדדי מוקמינן חד בזקנים ואידך בבחורים כו':

והיה טעמו כטעם לשד כו'. דרש תיבת לשד ע"ש שדים כדפרש"י בשם רבותינו:

מר כגד. כצ"ל ופי' שזרע הגד כשהוא רענן הוא מר. או פירושו מר כגידין הללו:

ג' קולות הולכות מסוף העולם ועד סופו והבריות ביניהם ואינם שומעים. ופרש"י ביומא פ"ק שקולן הולך דרך שביל שאינו נשמע לבריות. והטעם כדי שלא יערבב העולם בקולות. וכה"ג נמי מפרש בת"כ גבי משה דכתיב ויקרא אל משה הקול היה הולך ומגיע לאזניו של משה דרך שביל וכל ישראל לא שומעים. וע"ז אמר כאן והבריות ביניהם ואינם שומעים:

היום. היינו גלגל חמה. ולפי שבאורו מציאות היום קרי ליה יום והשמש נקרא כוכב הגדול:

אמר ר' יהודה כו'. בב"ר פ"ו סי' י"ב איתא אמר רבי יודא את סבור שהוא שף ברקיע ואינו אלא כמסר הזה שהוא נוסר בעץ שהוא שף ר"ל שהוא מתגלגל על שטח הרקיע ואינו אלא שנכנס בגוף הרקיע וחותך אותו בהלוכו בתוכו כמסר הסר בעץ:

הגשמים. אין הכוונה על הגשמים בעצמתם כי אם על השר הממונה עליהם. וכמו שפירש"י ביומא גבי רדיא:

עשרים אמה ויש שלשים. לכאורה זה סותר למ"ש בפ' ב' דב"ב מרחיקין את האילן מן הבור כ"ה אמות משמע ששרשיהם יורדין עד כ"ה אמה (תולדות נח):

ויש חמשים. זה חרוב ושקמה דתנן שם ובחרוב ושקמה מרחיקין חמשים אמה:

אלא שלשה טפחים. בשמעתין דערוגה בשבת מוכח שהיא חטה ונקראת אילן למ"ד אותו עץ שאכל ממנו אדם חטה היה:

טורף. פי' שוטף:

אלא זה תהום העליון כו'. שלכל כח טבעי מיוחד כח עליוני הפועל ההשתנות הזאת ודבר זה הוא מחקר דרך למתבוננים:

הוי ירעם אל בקולו נפלאות. דהתם בירידת גשמים קמיירי כמ"ד לעיל בר"ר פ' כ"ו כל אורה שנאמר באליהוא אינה אלא בירידת גשמים. וקרי קול קריאת התהומות קולו כי השי"ת סבת הכל. וקאמר נפלאות על היות הבריות בינתיים ואינן שומעות. וז"ש עושה גדולות ולא נדע כלו' שאין אנו מרגישים באותה שעה בדבר:

והנפש וכו'. ואינן שומעין הוי ירעם אל בקולו נפלאות. וקרי ליה קולו כי בגזירתו תפרד מהגוף ויתחדש הקול ההוא. ואע"פ שאין עסק הכתובים בענין הנפש י"ל דאגב אורחיה כייל נמי קול הנפש באומרו נפלאות בל"ר:

נחלק הדבור לשני קולות. שהל"ל צא לקראת משה ע"ד צא נא לקראת אחז לכן אמר שזה הוא הדבור שנאמר למשה לך שוב למצרים ומפני משה הצרך לומר לך אע"פ שאינו מדוקדק כלפי אהרן (יפה תואר). ועיין מ"ש לעיל ריש סי' ט':

ואהרן שומע לך לקראת משה. שאע"פ ששני המאמרים אינם שוים. זה היה מנפלאות ה' שהדבור האחד יתחלק לב'. ובכלל הפליאה ג"כ שמשה ישמע הדבור הא' ואהרן ישמע המאמר הב'. וע"ז אמר הוי ירעם אל בקולו נפלאות שהוא פלא אחר בקול ה' זולת הפלאים הנזכר ובתנחומא גרס הכא ומי שהיו באמצע לא היו שומעים כלום הוי ירעם אל בקולו נפלאות והכוונה בזה כי מזולת היות הפלא השתנות הקול למשה ולאהרן היה ג"כ בכלל הפלא שהאמצעים שהיו בין מדין למצרים לא שמעו בו (יפה תואר):

י  [עריכה]

הה"ד חסד ואמת נפגשו כו'. ס"ל ששניהם נשקו זה את זה. ומייתי סמך מדכתיב חסד ואמת נפגשו ונשקו דמשמע זה את זה וה"נ נפרש ויפגשהו וישק לו:

חסד זה אהרן כו'. ר"ל איש חסד. ותפס התוארים במקום המתוארים. ע"ד ואני תפלה:

חסד זה אהרן כו'. ר"ל שמשה היה מבקש את הדין. ואהרן יותר רחמן שמבקש השלום והפשרה. וזהו היותו אהרן מדת החסד והרחמנות ומשה מדת האמת וכן משה מצד הצדק ממש ואהרן מבקש פשרה והוא ענין השלום כמ"ש בפ"ק דסנהדרין אי זהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע. ועכ"ז אהבו ונשקו זה את זה (יפה תואר):

לאיש חסידך. וקאי אאהרן כדאית' בכמה דוכתי:

ואמת זה משה. ואע"נ דבאהרן נמי כתיב תורת אמת היתה בפיהו ולהכי קאמר רבי עזריה בסמוך אמת זה אהרן. לא קשה שאע"פ שהיתה תורת אמת בפיהו היה מתנהג בדרכי החסד והשלום ולא יקרא שמו רק כפי המעשה (יפה תואר):

צדקת ה' עשה. וקאי אמשה דכתיב כי שם חלקת מחוקק ספון כדאיתא במס' סוטה:

בשלום ובמישור. וסיפא דקרא כי שפתי כהן ישמרו דעת. דמשמע דקאי אאהרן כדאיתא בכמה דוכתי:

מהו וישק לו. כלו' מאי חדושא בנשיקות האחים:

זה שמח כו' וזה שמח כו'. קמפרש וישק לו זה לזה מדסתם וכתב לישנא דמשתמע הכי והכי:

ד"א וישק לו כו'. דרש וישק לו לשון מקח וממכר מל' נקיט ליה שוקא. וקאמר נטל כהונה ולויה. פירוש משה נטל לויה ואהרן נטל כהונה. וקמפרש כי לקיחה זו דרך מקח וממכר ומפיק ליה בלשון שוק כי זה נטל כהונה ונתן לויה כו' (יפה תואר):

משל לזהבי כו'. מפרש נשיקה כפשוטו ולדיוקא אתא כלומר לזו יקרא נשיקה ולא של עשו ליעקב והביא משל הזהבי שראה מכבר מטבע מזויף כשרואה מטבע טובה אומר כי זה אין בו זיוף. כך כאן רמז פתיחות עשו (יפה תואר):

מוניטה. מטבע:

מבפנים של חרס. שהוא זיוף גמור. וכן נשיקת עשו ליעקב היה זיוף ממש ולא היתה נשיקה אלא נשיכה (תולדות נח):

לא היה אלא לפסולת. כמו שמורה הנקוד על וישקהו כדלעיל בר"ר פ' ע"ה:

כסף סיגים מצופה על חרש וגו'. כמו כסף סיגים על חרש כן המדבר שפתיו דולקים בדברים טובים בחימום ובלבו רק רע:

ומה היה סופו. פי' שלבסוף היה נוטר לו איבתו כדכתיב ועברתו שמרה נצח. והעד ויבא עמלק. חסד ואמת נפגשו. כי פגישתם היה בבקשת כל אחד מדתו חסד ואמת. וכן בצדק ושלום נשקו זה לזה ולא באיבה בלב:

חסד זה אהרן. כדלעיל סימן י"א:

שעשה חסד עם יוסף. ליטפל בעצמותיו. שהוא חסד של אמת כמ"ש בב"ר פ' צ"ט:

הוי חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו וישק לו. כצ"ל ורבי יהודה בר"ס ורבי עזריה באו לדרוש ראשית המקרא חסד ואמת נפגשו וריב"ס דריש חסד זה אהרן כו'. ורבי עזריה מפרש חסד זה משה כו' משום דלריב"ס מזכיר הכתוב שלא כסדר דמתחלה אמר חסד ואמת נפגשו חסד זה אהרן ואמת זה משה והדר אמר צדק ושלום נשקו צדק זה משה ושלום זה אהרן והזכיר משה בתחלה. לכך דריש חסד נמי אמשה. אבל סוף המקרא צדק ושלום נשקו פירשו כמו לעיל לכן מקצר וסיים צדק ושלום נשקו וישק לו. ואמר עוד אין אנו יודעים למי חלק כו'. שרוצים לפרש תורת אמת כו' על מה שנתאמת עתה לישראל גאולתם ע"י הנבואה שנתנבא להם כבר עודם במצרים וזה לחלוק כבוד או למשה או או לאהרן וכמו שמבאר ומפרש תורת אמת היתה בפיהו מה שהיתה בפיו של אהרן נבואת הגאולה הוא להורות או אמונתו ואמיתתו של עצמו ע"י משה אחיו. ויאומן המוקדם במאוחר. והוא חלוקת הכבוד לו לעצמו. או הוראת אמיתות משה בענין בשורת הגאולה ויאומן המאוחר במוקדם:

יא  [עריכה]

התחיל משה אומר לו כו'. ובא הכתוב לומר שעשה כמו שצוה. ודברת אליו ושמת את הדברים בפיו. וז"ש כשם שאמר לו הקב"ה כן עשה. ולכן יהיה פירוש כל דברי ה' אשר שלחו הדברים ששילחו לדבר לפני העם:

כשם שאמר לו הקב"ה כו'. ואע"פ שבמעשה האותות לא פירש הכתוב שיעשו ע"י אהרן צ"ל שפי' ודברת אליו ושמת את הדברים היינו שיגיד לו כל מה שאמר לו ה' לדבר ולעשות לפני העם כדי שיעשם אהרן:

יב  [עריכה]

למה נמשלו ישראל בעוף. דכתיב יונתי בחגי הסלע. וכתיב כנפי יונה נחפר בכסף:

מה עוף אינו פורח אלא בכנפים כו'. ור"ל כשישראל צריכין לעשות דבר טוב אז מתיעצים בעצת הזקנים כעוף הפורח בכנפים שלו:

בזקנים. היינו ת"ח כי בעצתם וזכותם ישראל עומדין כדלעיל פ"ג. ולכן אידמו לכנפים כי הם סוככים בכנפיהם על ישראל:

גדולח הזקנה. היינו החכמה. שאם זקנים ממש הם בוודאי חביבים הם לפני הקב"ה. ואם החכמים שמכונים בשם זקנים נערים הם בשנים. נטפלה בהם ילדות. פי' הילדות טפלה בהם ואין נחשב בהם למאומה. והחכמה בהם עיקר שכל הנהגותם הוא כהנהגת הזקנים וכן הוא כוונת המת"כ בויק"ר פ' י"א ע"ש. ובעל ידי משה לא כיוון יפה. או כך פירושו גדולה הזקנה כו' אם זקנים ממש הם החכמים הם חביבין ודאי אבל אם נערים הם נטפלה בהם הילדות כי אין דעתם שלמה מצד הילדות ולכן אינם חביבין בהחלט ובפי' אמרי יושר גריס נטפלה להם זקנה. דהיינו שהדרן הקב"ה בשיבה כדאשכחן בראב"ע הרי אני כבן ע' שנה:

תני רשב"י בכמה מקומות כו'. הביא ראיה שכדי לחלוק כבוד לזקנים אמר לך ואספת את זקני ישראל מצד שחביבה לו הזקנה. שכן בכמה מקומות מצינו שחלק להם הקב"ה כבוד לזקנים מצד הזקנה:

דכתיב ואל משה אמר. וזה בסיני היה שפרשה זו קודם מ"ת נאמר כדפרש"י בחומש:

ולעתיד לבא כמו כן. ר"ל אף לעתיד שכל הארץ ימלא דעה את ה' עכ"ז יחלוק כבוד לזקנים בחכמה שגם אז יהיו החכמים מכובדים:

את זקני ישראל כגורן. בעגולה כגורן וכדרך המלכים כדמפרש. והיינו וכנגד זקיניו כבוד פי' כבוד ה' יהיה נגד זקניו:

הוא יושב עמהם ודנין כו'. וה"ק קרא ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו של מעלה ודנין לעכו"ם. שגם השרי מעלה יהיו עם הקב"ה בדין. כאומר וה' הוא ובית דינו:

וכי בגורן ישבו. הא אין כבוד מלכים לישב בגורן. ובפ"ק דחולין איתא אטו שער שומרון גורן הוה:

סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כו'. ופי' שער שומרון שער ב"ד שיושבים שם סנהדרין כמו שת"א שעריך לתרע בית דינך (רש"א):

כדי שיהיו רואין זא"ז. להיות שומעין איש דברי חבירו ומתווכח זה עם זה עד שתצא הוראה כהלכה. שאילו היו יושבין בשורה שלא בעיגול אין בן ראש השורה רואה את בני סוף שורתו. ובעגולה שלימה לא היו יושבין כדי שיהא מקום לצאת ולבא (רש"י) או מפני סופרי הדיינים (יפה תואר):

אמר שלמה אני ראיתיו. פי' ברוה"ק ראה בעתיד שהקב"ה יושב ודן עם הזקנים כדלעיל. ואמר נודע בשערים. על עתיד שאז יהיה נודע וניכר במראין עליו כאילו באצבע כדאי' לקמן ספר ויק"ר:

שנא' נודע בשערים בעלה. ואשת חיל רמז לכנסת ישראל:

יג  [עריכה]

עשה כמו שאמר הקב"ה. כלומר שאמר להם מה שאמר לו ה' אלהי אבותיכם שלחני אליכם. דהיינו הדברים הנוגעים להם. ומ"ש אשר דבר ה' פי' שעשה כמו שאמר ה' ודבר הוא לך אל העם. ופי' אשר דבר כאשר דבר ה' וחסר כ"ף:

מה שאמר למעלה. פי' מה שאמר בפירקין סימן י"ד שה' צווהו באהרן שהוא יעשה האותות לפני ישראל אע"פ שאינו מפורש בכתוב כדפירשתי התם:

עשו כמו שאמר הקב"ה ושמעו לקולך. שבלתי אותות יאמינו לו כדלעיל פ"ג:

על השמועה האמינו. דאם לא כן וישמעו למה לי:

ולא על ראיית האותות. עמ"ש פ"ג ריש סי' ט"ו עוד י"ל דגם ההמון עם האמינו על שמועה לבד. ומה שהיה צריך משה ואהרן לעשות האותות. י"ל שאחר שניתן לו את אהרן לפה ולשליח צוהו ה' שיעשה האותות לפני העם כדי להרגיל את אהרן בופתים שיעשה לפני פרעה:

שיעקב מסר את הסוד ליוסף. כאמרם ז"ל כי בן זקונים הוא לו שכל חכמתו שקבל משם ועבר מסר לו. ויוסף לאחיו. שכן כתיב סוף סדר ויחי ויאמר יוסף לאחיו וגו' ואלהים פקד יפקוד אתכם וגו' שכשמת יוסף היו אחיו היותר זקנים וצנועים לכן גילה להם:

ועדיין היתה היא קיימת. ובנזר הקדש בב"ר פ' צ"ז סי' ח' הביא הנוסחא שעדיין היא קיימת. וכתב כלו' לפי שהיא קיימת לעולם מסר לה הסוד כדי שלא להצטרך לגלות עוד הסוד לאחר כי כל מה שהיה אפשר יותר להעלים הסוד טוב יותר עכ"ל:

ובמה האמינו. דודאי אין להאמין בלי אות ומופת למי שלא נודע מתחלה שהוא נאמן לנביא:

יד  [עריכה]

והיו מגנבים עצמם שיראו ללכת לפני פרעה:

שכן כתוב ואחר באו משה ואהרן. ור"ל ולא קאמר ויבא משה ואהרן. ש"מ שמתחלה באו כולם ובאחרונה לא באו רק משה ואהרן שהזקנים נשמטו והלכו להם מפני היראה:

להר סיני לקבל את התורה כו'. כלומר הלוחות אחר מעמד הר סיני:

אותו היום כו'. כל זה קבלה בידם. ומסמך ליה אהאי קרא ואחר באו משה ואהרן פי' אחר שבאו כל המלכים ועטרו אותו באו משה ואהרן שאותו יום היה יום קוזמוקרטור:

פרוזבוטי. יום שמחתו שהיה נוהג לעשות בכל שנה כמ"ש יום הולדת את פרעה:

שהוא קוזמוקרטור. כצ"ל. פי' שמולך בכיפה ועל כן כל גוים יכבדוהו. ופי' המלה תופס עולם. קוזמו עולם בלשון יוני וקרטור תופס (יפה תואר). ולפי גירסתנו שהוא יום קוזמוקרטור פי' שבו ביום תפס הממשלה על כל העולם:

והביאו אלוהיהן עמהן. לכבדו בהם או להתפלל איש אל אלהיו על שלומו. ולכן היה כותב בספר זכרונותיו כל אומה ואלהיה:

נכנסו עבדיו כו'. דייק מדכתיב ואחר באו שפירושו אחר שנכנסו עבדיו ונתן להם רשות ליכנס. אח"כ באו:

כתבים. כתבי שיר ותודה לכבודו ואפשר צ"ל כתרים. כלו' עטרות:

ואף לא שאלו בשלומו. דלא מצינו שפתחו לו בשלום וברכה כמו שמצינו ויברך יעקב את פרעה וגו'. ואף דאמרינן בסמוך שחלקו לו כבוד אפשר דבתחילת ביאתם הראו לו שהם שלוחי ה' יתב' (תולדות נח):

אלא בדברים אתם באים אלי.. ז"ש אשר אשמע בקולו קול דברים בעלמא אני שומע:

עד שאחפש בספר שלי. דבתחלה אמר מי ה' אחפש בספרים שלי. ואח"כ כשלא מצא חזר ואמר לא ידעתי את ה' (תולדות נח):

ארמון. פלטין:

דרכן של מתים לתבען בין המתים. כצ"ל (יפה תואר):

אלהינו חי הוא. ל"ג ליה בתנחומא:

אמר להם בחור הוא כו'. אע"פ שאמרו לו אלהינו אלהים חיים ומלך עולם ובודאי גם פרעה הבין מתחלה כי על הסבה הראשונה אמרו שהוא אלהים חיים ומלך עולם. מ"מ רחוק היה זה מכליותיו לכן עשה עצמו כמתנכר:

זקן כו'. אפשר דרש מי לשון מה. ששאל על מהותו של הקב"ה:

בחור הוא או זקן. כי הבחור יהיה גבור ואיש מלחמה. והזקן יעשה בדעת ובחכמה:

כמה שנותיו. שאף שיהיה בחור בכח אפשר יהיה גדול בשנים. ואף שיהיה זקן בכח יהיה צעיר בשנים:

כמה עיירות כבש כו'. כמה שנים יש לו משעה שעלה למלכות. לפי שפרעה מולך בכיפה ולא שמע שיש מלך זולת הידועים לו. ואולי מזמן קרוב מלך ולא נודע לו:

כחו וגבורתו מלא עולם. ואין ממשלתו במקומות מיוחדים כו שחשב ואמר כמה עיירות כבש:

הוא היה עד שלא נברא העולם. ולא כמי שחשב ואמר כמה שנותיו:

והוא יצרך כו'. ולא כמו שחשב שממשלתו מחודשת בזמן:

א"ל מתחלה שקר אתם אומרים. מה שאמרתם בתחלה שאלהיכם מלך עולם שהוא יצרך ונתן בך רוח חיים. כי אני אדון העולם. ולא הוא. ואני בראתי עצמי. והוא לא בראני. ומ"ש פרעה שהוא אדון העולם אינו אלא שאין משגיח בעולם ובידו לעשות כרצונו אחר שמזלו עוזרו וכאילו הוא ברא עצמו ואת נילוס לצורך עבודתו. כי לא יטעה אפילו סכל לחשוב שהנעדר ימציא את עצמו אחר שלא היה ושברא נילוס שקודם לו כמה שנים ופרעה חכם היה. אלא זו היתה טעותו (יפה תואר):

ראה מה כתיב. פי' שע"י שאמרו כן אבד ה' חכמה מהם ועשאם אוילים. וכן אי' בתנחומא בהדיא:

ואבדה חכמת חכמיו. האי קרא בישראל מיירי. והדורש לישנא דקרא נקט לומר שאבדו חכמתם ונואלו (מתנות כהונה):

רשע מי ה' אמרת. שאפילו אחר שהודיעך כל סימני אלהים אמת מ"מ אין אתה מאמין ואמרת מי ה' במי אתה לוקה:

שהביא הקב"ה על המצריים בים. אבל המכות שבמצרים הוצרכו ליפרע ממנו על מה שעשה לישראל מדה כנגד מדה כדאיתא במדרשות:

ה' אצבעות שביד הגדולה. הוא משל למיני עונשים שיעד בתבל ובמציאות שיתכן להיות. והאצבע שהוא חלק מהיד מורה על דבר פרטי. והיד מורה על כללות המכות היכולים להיות בעולם:

סרס אותו. הופך התיבה מי ים:

הים הודיעך ה'. שעל ידי שנטבעו בים כל חילו ידע כי ה' הצדיק ושהוא נמצא כי פרעה לבדו נשאר כמו שדרשו חז"ל. ואע"פ שלפני זה אמר חטאתי הפעם וה' הצדיק מ"מ נשאר עדיין אצלי פקפוק עד אחר מכת הים (מתנות כהונה):

אתה אמרת מי ה'. שהוא כפירה בו יתברך כי לא יאמין בה' שהוא הסבה הראשונה יהיה משגיח בעולם כנגד זה אמר ה' הצדיק שהודה בו כי הוא המשגיח וצדיק בכל דרכיו:

אתה אמרת לא ידעתי את ה'. שפירושו שאפילו יהיה משגיח ובעל היכולת מ"מ לא יקבל גזרתו כאילו אינו יודעו כנגד זה אמר חטאתי לה' אלהיכם דהיינו מה לא שלח את ישראל במצותו:

אתה אמרת וגם את ישראל לא אשלח. מחר בידך תאחז כל אחד ואחד מישראל ותאמר לכו לשלום. וגם את ישראל לא אשלח אילו היה שם כו' כצ"ל (יפ"ת ומת"כ). וכ"ה בתנחומא סדר וארא:

אלו היה שם. אותו ישראל הזקן. אשר נחשב מאד בעיני מצרים לא הייתי נושא לו פנים. אלא הייתי נותן הסל והמגריפה על כתפו ללבון הלבנים. ודייק גם ישראל ישראל סבא:

טו  [עריכה]

שמא תאמר שנינו ואמרנו לו כה אמר ה' אלהי ישראל. כי שם ישראל הוא ל' כבוד ושררה. ועברים הוא לשון המוני שהיו קוראים אותם כן המצריים. ועוד שאמר בפירוש כה אמר ה' שלח. וה' לא צוה לאמר כן בפירוש רק נקרה עלינו ועתה נלכה נא כו' שאע"פ שענינו שישלח לא יאמר כן בפירוש לחלוק כבוד למלכות כאילו לא במצוה וגזרה באו עליו. וחשבו משה ואהרן שיתכן שעל כן הקשה כנגדן שהקפיד על כבודו שבאו בגזרה עליו. ושהזכירו את ישראל לפניו בדרך שררה וגדולה. ומתחלה לא דקדקו בכך. אבל אח"כ נתנו לבם לחלוק כבוד ואמרו ג"כ פן יפגענו מטעם זה כדבסמוך (יפה תואר):

שנהגו בו כבוד. אבל לא מפני היראה שאחר שנאמר לו כי אהיה עמך לא יירא רע:

שחייב אדם לחלוק כבוד למלכות. כי המלכות ניתנה מאת ה' שהוא מהעדה מלכין ומהקים מלכין. וכבוד ה' שינהגו כבוד במכובדיו:

טז  [עריכה]

למה משה ואהרן מהו למה כו'. מפני שאינו מתפרש יפה מאמר למה בכאן שהוא לשון שאלה על תכלית. אבל כאן הרי תכלית בקשתם נודע לו שהוא למען זבוח לה' לכן דרשוהו מענין הבל ותהו. וילכו אחרי ההבל ויהבלו (מלכים ב, יז טו. ירמיה ב ה). תרגומו והוו ללמא. וכוונתו להכחיש אותם כי הבל המה ובחנם יפריעו העם ממעשיו:

בשביל שאתם פנוים כו' לכו לסבלותיכם. פי' היינו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם וכדפרש"י בחומש שהרי אהרן ומשם יוצאים ובאים שלא ברשות [ועיין במזרחי]:

יז  [עריכה]

שמא ששים רבא אתם מבקשים. והשבתם אותם מסבלותם. כצ"ל (יפה תואר):

מנין אתה אומר כו'. דהוקשה לו מלת עתה. שהוא מיותר. אלא שניבא ולא ידע מה ניבא. כלו' כי עתה הם רבים ושוב יתמעטו. ולזה מייתי דרש זה לכאן:

שנים מששים רבוא. והשאר מתו בשלשת ימי אפילה שלא יראו מצרים במפלתם כדאיתא במכילתא בפסוק וחמושים. ואע"פ שחסרון גדול כזה ידעו בו אויביהם אח"כ. י"ל דמ"מ קפיד שלא יראו במיתתם וקבורתם. והכי איתא התם שהיו קוברין מתיהם הודו ושבחו לאלהי ישראל שלא יראו איביהם וישמחו במפלתם:

במדבר לא נשתיירו אלא ב' מששים רבוא. יהושע וכלב והיינו משאר שבטים זולת לוי. וג"כ מאותם שהם מבן עשרים שנה עד בני ששים ועיין בחלק דף קי"א:

יח  [עריכה]

מלמד על הרשע שלא עכב כו'. ביום ההוא דריש כלומר תיכף באותו יום עצמו שבאו אליו משה ואהרן כי לא עכב כו':

וזו היתה גזירה רביעית. ע' לעיל פ"א סי' ט"ו:

את הנוגשים בעם ואת שוטריו לאמר הנוגשים אלו המצריים השוטרים אלו זקני ישראל. כצ"ל. וזהו דכתיב והנושים אצים ויוכו שוטרי בני ישראל שהנוגשים היו מצריים הרשעים לכן דחקו. אבל השוטים שהיו זקני ישראל הכשרים לא דחק את ישראל אלא אדרבה היו מוכים בשביל ישראל:

אלו זקני ישראל. כדכתיב אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו כדלקמן בבמ"ר פ' ט"ו:

שחשבון היה על כל אחד ואחד. לא היו צריכים השוטרים אלא ליקח מהם חשבון הלבנים ולרדותם כשאינם משלימים חוקם ולא כדרך הפועלים שעושים בלי חשבון והשוטרים עומדים עליהם כל היום שלא יהיו בטלים מעבודתם שעם כל זה יש להם קצת רגעי מנוחה. אבל אלו שהיו צריכים לתת חשבון קצוב היו צריכים לטרוח בכל כחם בלי מרגוע:

התחיל מחרק. כאדם שמדבר בכעס:

לשון טינוף הוא. כתב המת"כ דרש נרפים כמו גרפים לשון גרף של רעי עכ"ל. והמעריך בשרש קדש כתב וז"ל בעל מת"כ לא הבין דברי חז"ל ובאמת כי פרעה קראם נרבעים שדרכם להיות נקביהם רפים ומרווחים בסבת תזנותם במשכב זכור. וז"ש פרעה נרפים הם וביארו חז"ל כוונתו שמכנם לגנאי ואמרו קדשים הם מלשון ולא יהיה קדש. ולכן ישחקו עצמותיו עכ"ל. עוד י"ל שהני תיבות קדושים הם לשון המדרש הוא שאומר כן על פרעה שישחקו עצמותיו על שאמר לשון מאוס וטנוף על ישראל שהם קדושים:

מלמד שהיו בידן מגילות כו'. מלשון ואל ישעו מפיק שהוא לשון השתעשעות כדבסמוך:

שהיו נוחין בשבת. כדלעיל פ"א שמשה בקש מפרעה יום אחד שינוחו בו ובחר ביום השבת ונתנו להם:

אל יהו משתעשעין. בדברי הבל. ולפי שלא יוסר מהם שעשוע זה אלא בהסירו מהם הפנאי שהיה להם בשבתות להשתעשע בהם אמר אל יהיו נפישין בשבת:

יט  [עריכה]

כיון שגזר כן הלך משה כו'. דייקו זה מדכתיב ויפגעו משמע שלא מצאום אלא במקרה. לכן אמר שהלך משה למדין כו' ואהרן היה במצרים בעיר המלוכה כי חשוב הוא וקרוב למלכות. ובני ישראל הנם בארץ גושן. וז"ש לקמן בא משה ממדין ואהרן ממצרים כי לא פגעו בהם אלא אז:

ואותה שעה החזיר משה את אשתו ובניו למדין. כצ"ל וז"ל היפ"ת כלומר שההליכה למדין היה להוליך אשתו ובניו כעצת אהרן כי טוב להם שישבו שם עד אשר יראה מה יהיה בעיר וסמך על יתרו שיביאם אצלו כשיצאו ממצרים כדי שיהיו עמו בקבלת התורה עכ"ל:

מפני שהיה משה במדין. ר"ל שמפרש ויפץ העם שהלכו לבקש את משה [שנעלם מהם] בכל ארץ מצרים בטענה שהולכים לקושש קש (יפה תואר). אבל יותר נראה שצ"ל מפני מה היה משה במדין אמר הקב"ה כו'. ור"ל דה"ל להקב"ה למנוע למשה מללכת למדין כדי לשלח על פרעה ועל מצרים תיכף את המכות ולא יבואו ישראל לידי הצער הגדול הזה ומשני אמר הקב"ה למחר אני מביא עליהם מכות על רוח לבבם הידוע לי והם יהיו מכחשים ואומרים שאין עליהם אשם. לפיכך ויפץ העם כלומר לפיכך גלגל הקב"ה זה להפיץ להם בכל ארץ מצרים לתבן:

אמר להם הקב"ה. צ"ל אמר הקב"ה. ולפירוש היפ"ת לעיל הוא דבר אחר:

שהם כשרים. שהשוטרים היו ישראל כדלעיל:

כ  [עריכה]

מכאן אתה למד שהיו כשרים. אבל מהנוגשים אצים לאמר אין ראיה דאפשר לומר דאה"נ דהשוטרים היו נמי דוחקים אלא דנקט עיקר הדוחקים. והא דקאמר אבל השוטרים לא היו אצים שהם כשרים. היינו משום דמויוכו שוטרי בני ישראל ילפי שהם כשרים אמרינן נמי התם הכי:

ומסרו עצמן. שסבלו מכות ולא דחקו את עוש המלאכה:

שנאמ' אספה לי שבעים. וסיפיה אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו דהיינו אותם שלקו עליהם במתכונת הלבנים:

ויבואו שוטרי בני ישראל כו'. דרך הספר כן הוא להביא כמה מקראות קדומים עם פסוק הנדרש (תולדות נח):

אחר ששה חדשים כו'. כלו' שזה שפגעו בהם עכשיו שנראה שעד עכשיו לא מצאום. היינו מפני שמשה היה במדין ואהרן במצרים ולא עם ישראל. ועתה בא משה ממדין ויצא אהרן לקראתו ממצרים ופגעו בהם השוטרים:

מהו נצבים. מאי נ"מ שהיו נצבים או יושבים. לכך דריש דלגזירה שוה קאתי (תולדות נח):

דתן ואבירם היו. וקרי להו נצבים על שם שנאמר בהם יצאו נצבים. וכאילו אמר הנצבים פגעו במשה ואהר כדפירש"י בנדרים פ"א. ואע"פ שאמר לעיל שהשוטרים היו צדיקים. הם היו רשעים:

דתן ואבירם היו עמהם. ולא אמר שדתן ואבירם לבד היו. דע"כ עיקר קרא בכלל שוטרי בני ישראל מיירי רק שדתן ואבירם לבדם אמרו להם ירא ה' עליכם כי השוטרים הכשרים לא יעיזו במשה וגם אין להם לספק במשה כי כבר האמינו בפקוד פקדתי:

התחילו מחרפין כו'. כוונת המאמר שקרא להם נצבים ע"ש שהיו מחרפין וכדגרסי' בתנחומא יצאו נצבים כו' יוצאים כשהם מחרפים ומגדפים שנאמר כאן יציאה ויציבה ונאמר בגלית הפלשתי יציאה ויציבה ויצא איש הבינים וגו' ויתיצב ארבעים יום מה יציאה דהתם בחירופין וגידופין [כמש"נ שם אני חרפתי את מערכות ישראל] אף יציאה ויציבה דהכא בחירופין וגידופין:

כא  [עריכה]

אם באמת באתם כו'. שהיה להם לומר ירא ה' וישפוט עליכם. ולמה הפסיק בתיבת עליכם בין ירא ה' וישפוט. זה דרשו שהם אמרו ה' בוחן לב ירא ה' בכוונתכם. ועל אותו הדרך ישפוט. שאם באתם בעצמכם ועשיתם עמנו רעה ירא ה' עליכם וישפוט יעשה המשפט עליכם ובכם. ואם משם הקב"ה באתם ישפוט בינינו ובין פרעה. והת"נ כתב שכוונתם לתרץ שהם רצו לחרף למשה ואיך אמרו וירא ה' עליכם שהוא כעין ברכה בגילוי שכינה. כמו וירא עליכם כבוד ה' (ויקרא ט'). וה' עליהם יראה (זכריה ט'). אלא שכך אמרו אם זכאים אתם ירא ה' עליכם ותגאלו אותנו. ואם לאו ישפוט ה' אתכם:

מאותן שהיו משקעין בבנין כו'. שעכשיו שהוצרכ לקושש קש היו מחסרים הרבה ממספר הלבנים והיו נוטלים המצרים הרבה מבניהם לשקעם בבנין במקום הלבנים שחסרו והיה ריחם מבאיש:

ור"ח אמר משל לנבלה כו'. שקשה לו מאי בעיני פרעה. והלא ריח נכנס לאף ולא לעין. לכך דריש משל לנבילה כו' שהיתה מכוסה מן העין כו' (תולדות נח):

ועכרתם אותו. ענין ערבוב כעוכר מים בערבובו. ומשום דאשכחן עכרתם אותי להבאישני נקט האי לישנא הכא:

מבינך לבין פרעה. כדרך הרועה שרץ לכלי זיין להציל השה מפי הזאב ועד שבא להציל כבר טרפו הזאב. כך אמרו למשה משה מבינך לבין פרעה אנו מתים ר"ל במה שנסתרת להטעות את מצרים עד שלא נגלית כולנו מתים ע"י פרעה (תולדות נח):

כב  [עריכה]

באותה שעה בא משה כו'. דרש וישב לשון תשובה. מפני שלא היה לו מקום קבוע אשר בו פני אלהים דקאמר שחזר שם אל ה':

והשיב דברים. פי' דברי דתן ואבירם:

למה אתה עושה כן. פי' אפילו לא יאמר לו למה הרעותה כועס עליו:

אלא כך אמר משה כו'. ומפרש הרעות לשון הכנעה מגזירת רע ירוע והיינו מה ששעבדם בגלות. ולא בא כמקנטר אלא כשואל מה טעם הדבר:

העם הזה מה עשו. ואע"ג דביטלו מילה כדאיתא בפ"א. וגם היתה עבודת כו"ם ביניהם. קים ליה למשה שהיו צדיקים רבים ביניהם והשעבוד כולל צדיק עם רשע:

הרי עשו וישמעאל. פי' ויסבלו ג"כ עול הגלות כדי להקל מעל ישראל:

היה לו להשתעבד דורו של יצחק כו'. ר"ל ואף שתאמר שהם אינם בכלל הגירות. כי גר יהיה זרעך כתיב מי שנקרא זרע לך. מ"מ קשה היה לשעבד דורו של יצחק או דורו של יעקב שהם יותר קרובים לאברהם. לא לעם הזה שהיה בדורי שהוא דור רחוק מאברהם:

וא"ת מה איכפת לי. שאינך חושש להחשיבני לגלות לי. א"א קובל אני עליך ששלחתני לבא תקלה על ידי ומה אשיב על תוכחתי לשואלים ממני שנתתי חרב ביד פרעה:

שמך הגדול כו'. דאל"כ מה צ"ל לדבר בשמך די שיאמר לדבר:

וכל העולם כולו מתיראים ממנו. לאו דוקא שמו. כי אז מי ידע שמו יתב' זולת האבות אלא על מציאותו קאמר:

מהו והצל לא הצלת. דתרתי הצלות ל"ל. וקאמר ר"י והצל לא הצלת ודאי. פי' בוודאי לא תציל מאחר שעתה לא הצלת כי אם אתה רוצה להציל איך תוכל לסבול שיוסיפו להרע להם. ולא מפני שפקפק ח"ו ביכולתו יתב'. אלא שחשב שלא ישנה המערכה השמיימית בעבורן. ור"ע קאמר דה"ק יודע אני שתציל אבל לא הצלת הנתונים בבנין שאין תקנה להם:

תחת הבנין. שהיו משקעין שם מבני ישראל כדלעיל:

בקשה מדת הדין. והיינו דכתיב בסמוך וידבר אלהים אל משה ואין אלהים אלא דין:

שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה כו'. כי אין אדם נתפס על צערו. ומ"מ נענש קצת במה שנגזר עליו שלא יכנס לארץ כדלקמן:

כג  [עריכה]

במלחמת פרעה אתה רואה כו'. דאם לא כן עתה תראה ל"ל לא הל"ל אלא עתה אעשה לפרעה שישלחם מארצו ביד חזקה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף