יפה תואר על בראשית רבה/צח

יפה תואר על בראשית רבה צח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יפה תואר על בראשית רבה - פרשה צח

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  טו  טז  יז  יח  יט  כ  

א  [עריכה]

אקרא לאלהים עליון. משום שמשמע שיעקב סמך על עצמו בברכותיו ולא התפלל לה' תחלה שיהיה עמו כמו שאמר יצחק ואברככה לפני ה'. וכן משה הקדים ואמר ה' מסיני בא וגו'. וזה שתפסו עליו בתנחומא שאמר. אמר לו הקב"ה לבניך אתה קורא ולי אין אתה קורא שכן ישעיה אומר ולא אותי קראת יעקב. לכן הקדים המדרש כאן זה הכתוב לומר שיעקב קרא תחלה לד' שיסכים עמו וסמך הענין על הכתוב אקרא לאלהים עליון כדמפרש ואזיל ומרומז קריאת ה' בויקרא יעקב אל בניו כדר"י ור' מנחם בסמוך:

ב  [עריכה]

ויקרא יעקב לאל להיות עם בניו. משום דק"ל למה לא קרא את ה' לפני ברכתו וכמ"ש לפ"ז. לכן דריש אל בסגול כמו אל בצירה. ויתפרש ויקרא מלשון תפלה שקרא והתפלל לה' שיהיה עם בניו. ור"פ מפרש ויקרא מלשון הקרה נא לפני היום ופירושו שהזמין את הקב"ה לשמוע בקולם. ועיקר מחלקותם הוא בזה. ר' יודן מפרש מענין הלמוד והישרת הדרך ולכן אמר להיות עם בניו ע"ד הכתוב ואנכי אהיה עמך והוריתיך. או ע"ד יהי ה' אלהינו עמנו וגו' להטות לבבנו אליו וגו'. ור"פ ידבר בענין הכבוד שיתפרסם כי שם ה' נקרא עליהם ושוכן בתוכנו. ור"א ידבר בבחינת השגחה בצרכי חייתם כאפוטרופוס הדואג להיתומים וי"ל עוד שר"י אומר שבקש יעקב מאת ה' כי ישמע את תפלתם. ור"פ הוסיף שהתפלל כי ה' יהיה מזומן להם מיד ע"ד והיה טרם יקראו ור"א הוסיף שאפי' בעת שלא יהיו הגונים ירחמם ד' וכמו האפוטרופיס על יתומים קטנים שמספק להם צרכיהם אע"פ שאין דעת בהם:

התקינו עצמן לגאולה. והכא נמי אמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים שע"י האסיפה יזכו לגאולה שבאחרית הימים:

מפלת גוג הראה להם. ולפ"ז מפרש את אשר יקרא אתכם מלשון מקרה ופגע וכמו וקראת אתכם הרעה וזה במפלת גוג ומגוג שאז תהיה עת צרה לבני יעקב. כי ישלול שלל ויבוז בז והודיעם יעקב שלא יפחדו מזה כי הוא יפול ולא יקום ולר"י פירושו אשר יקרא מלשון קריאה והכרזה וזה בביהמ"ק שע"י יקראו הכל בשם ישראל ויחפצו לבוא אצלם. וכמו דכתיב לכו ונעלה וגו' אל בית אלהי יעקב. ולכן זה אמר חדא וזה אמר חדא ולא אמרו כי שניהם הראו להם יען דשניהם לא נוכל לכלול בכתוב הזה רק או זה או זה:

לגלות להם הקץ. שצדיקים היו ובטוח היה בהם שאע"פ שיתארך הקץ לא יסורו מאחרי ה' ונתכסה מהם פן יהיה לרועץ. אם יודע להבאים אחריהם ויתיאשו מן הגאולה אם תהיה לעתים רחוקות. וכתב הרב ש"ט בן ש"ט בפרשה זו שיש אנשים שאינם עובדים להשי"ת רק משום שיקוו אל הגואל ואם ידעו שרחוקה העת ימרדו בו ובתורתו:

נגלה להם הקץ. הא פליגא על הא דאמרינן בשוח"ט מזמור ט' על הכתוב כי יום נקם בלבי ורבי יוחנן פרק חלק שהקץ לא נגלה לשום אדם ע"ש:

משל לאוהבו של מלך. צ"ל ד"א משל למלך כי לפי המשל הזה לא נתכסה ממנו הקץ רק שפחד מפני הקב"ה לגלותו:

ג  [עריכה]

וירד מלאך וכנסן. דריש מדכתיב הקבצו בנפעל משמע שקבוצם היה ע"י אחר אשר קבצם. וזה או ע"י מלאך או ברוה"ק אשר נוססה בלבבם. ויתכן דדריש מכח היתור של האספו והקבצו כי הקבוץ הב' הכוונה להתאחד בדעותיהם אשר היו מחולקות עד היום וכדרך החכמים. ועתה ע"י אור השכל שנגה עליהם בלמודו של יעקב שאמר להם שמעו אל ישראל אביכם נתאחדו בדעה אחת ככל אשר הורם הזקן ויתכן שהפזור היה בחשבם כל אחד שהוא החביב מזולתו לשרות בו השכינה. והשאר יהיה בו כקליפות כמו שהיה בבני אברהם ויצחק. אבל במעמד זה נודע שמטתו שלמה וכמ"ש בסמוך כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה כו' וזה כנוסן להיות לעם אחד. ולפי שהשפעת החכמה והלמוד מלמעלה הוא מב' פנים. אם כדרך החכמה שהשכל הפועל מוציא את השכל האנושי מן הכח אל הפועל. או בדרך נבואה שהוא למעלה מהשכל הפועל. ובזה נחלקו ר"נ ור"ת. דמר סבר שהלמוד מהמין הראשון שיעקב הכינם והישיר שכלם לקבל אור השכל הפועל וז"ש מלאך ירד וכינסן. כי השכל הפועל נקרא מלאך כידוע. והשני סובר שהלמוד הזה היה מהנבואה המושפעת על יעקב וז"ש שכינסן ברוה"ק:

אל הוא. ישראל אביכם. ודורש מלת אל במקום שנים וכאלו כתיב ושמעו אל אל ישראל אביכם. פעם הראשון בסגול ופעם השניה בציר"ה וכמו אֶל אֵל. ועיקר דרשותם הוא מדכתיב ושמעו אל ישראל ולא כתיב ושמעו אלי:

אביכם בורא עולמות. שבזכותו נברא העולם וכמ"ש על הדן דין אמת לאמתו וזולתו שנעשים שותפים להקב"ה במעשה בראשית:

מכאן זכו. ישראל לק"ש. אין הכוונה על המצוה זו כי ק"ש היא אחת מכל מצות ה' אשר זכנו בהן בחסדו. אבל קאי על לשון שמע ישראל במה שיזכירו שם ישראל בקבלת עול מלכות שמים. וכן במה שאומרים ה' אלהינו שנתיחד שמו עלינו וכן הוא בספרי. ועוי"ל שלענין האמונה היה די בהאמינו זאת בלב ולזכרון בין עינינו די בתפילין ומזוזות וכיוצא מהמצות. אבל הקריאה בפה היה בזכות יעקב שהתאוה לזה שבניו יפרסמו האמונה בפה. וכן אמר בספרי. אמר לו הקב"ה ליעקב הרי שהיית מתאוה כל ימיך שיהיו בניך משכימים ומעריבים וקורין ק"ש ומכאן אמר הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא. ומה נאה לפ"ז מ"ש בסמוך שמע ישראל ממערת המכפלה אותו דבר שצויתנו כו'. שנראה שיגל יעקב בשמיעה. כי זה היה תאות נפשו:

שמא יש. בלבבכם מחלוקת על הקדוש ברוך הוא. משום שהזכירם צרת השעבוד פחד פן בקצפם ירע לבבם ויקצפו גם על אלהי ישראל:

אף הוא. פירש בשפתיו. כלומר אף שיעקב בודאי היה חזק באמונתו מ"מ הראה להם שצריך להוציא האמונה הזאת בשפתיו ולא די במחשבת הלב וכמ"ש למעלה. ולפ"ז מ"ש ברוך שם כבוד מלכותו הוא קיום האמונה וכמו שנראה מפשט דברי המדרש אבל בספרי משמע שהוא שבח לאל והודאה במה שלא יצא פסולת ממנו. ואפשר דתרוייהו איתנייהו במאמר זה. ויתכן שמפני שאמרו ה' אלהינו משמע שאלהותו תלויה בהם לכן אמר בשכמל"ו בין קודם שנברא העולם ובין אחר שנברא וכמו שדרשו על פסוק ה' מלך עולם ועד. ומ"ש פירש בשפתיו נראה דחולק על הא דאיתא בד"ר פ"ב דאמרה בלחישה ע"ש:

ד  [עריכה]

דבר לשבח. ודבר לגנאי. פי' דדרש מילת אתה דמיותרת היא לשתי הוראות כי אתה בכור מיוחד ולא אחר וזה לשבח וכמו דאיתא במדרש אבכיר בכורי אתה לך נאה הבכורה שאר בכורות גזלנים. וכן דריש לגנאי וזה בלשון תמיהה ראובן בכורי אתה. האם אתה ראוי לבכורה כמותי:

אלו זקפי. המלחמה כצ"ל ובמדרש אבכיר ילפינן שגבורי המלחמה הי' מראובן מדכתיב ביהושע ויעברו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה הארבעים אלף חלוצי הצבא עברו לפני ה' למלחמה:

ופני אריה. פניהם. והיינו יתר עז כי מי עז מהארי. ואע"ג דהאי קרא בבני גד כתיב מפרש יתר עז שראובן היה יותר גבור מהעז דהיינו גד דבני ראובן ובני גד היו הארבעים אלף חלוצי הצבא:

לא ראיתי. טפת קרי. וענין הבכורה אצל זה לפי שלהיותו גבור וחזק המזג הוא יותר מוכן לשלוט בו יצר הרע:

שירוי חילי. ראשית חליי וצערי ודריש אוני מלשון צער מהוראת ותקרא שמו בן אוני. ואע"ג דכבר מקודם הי' לו צער מעשו ומלבן. אבל הצער הקודם לא היה רק בענין עוה"ז ולכן לא תקף עליו כ"כ. אבל זה הצער בראותו פסולת בבניו היה צער של עוה"ב וירד עמוק בחדרי בטנו ומזה הענין הי' תחלת צערו וכ"ה בספרי פ' ואתחנן ויהי בשכון ישראל כיון ששמע יעקב כן נזדעזע ואמר אוי לי שאירע פסולת בבני כו':

לא שלך. היתה הבכורה. ודריש את הכתוב ראובן בכורי אתה בתמיהה וכדלעיל. האם אתה בכורי. הלא לכחי וראשית אוני ראוי יתר שאת ויתר עז. וכחי וראשית אוני הוא יוסף אחרי אשר היתה כל מחשבתי. כחי ואוני:

חטאת. במים. זה כנוי לשכבת זרע:

נטל יעקב. אבינו מטתה של בלהה. שהיתה שפחת רחל וחפץ להתנחם בה תחת גבירתה שמתה:

איני לא. מרחקך כו'. כי מסופק הי' אם נתקבלה תשובתו ואם לאו. או שמספקא לי' אם בלבל היצוע נחשב לו לעון כאלו חטא ממש. ולכן אמר אל תותר אני איני נותן לך יתרון עד שיבוא משה שעלה אל האלהים ויודע אמתת הדברים או שתפלתו מקובלת יותר:

ה  [עריכה]

ולא ליוסף. ונרמז יוסף בדבריו במ"ש וברצונם עקרו שור דקאי על יוסף ע"ד בכור שורו הדר לו:

גזולים הם. בידכם. פי' החמס אשר הי' בידכם לכלי זיין גזול הוא בידכם מעשו ואין זה חלק יעקב ובניו:

לעשו שמסר. את הבכורה. מה שתלה מכירת הבכורה בזה ינעם לפי מ"ש בספר אמרי נועם שחרבו של אדם הראשון היתה ביד יעקב ובעבורה מכר לו הבכורה. ומ"ש ויעקב נתן לו לחם ונזיד עדשים לא הי' אלא כדרך הסוחרים האוכלים איזה דבר בקיום המקח. ולזה אמר לו ועל חרבך תחיה שלא יחיה אלא על אותה חרב שהפסיד כל טוב בכורתו בעבורה:

רבי הונא. ורבי חנינא ורבי פנחס תלתיהון אמרי לא גרסינן הכא:

דכתיב. וברצונם דכתיב ל"ג:

ריבה בהן. בוהקנין. דריש מלשון ארור שהוא לשון צרעת וכמו שדרשו לעיל בארור דנחש כי בהק הוא קרוב לנגעים:

כך בא. לקללן כו'. פי' אותם בעצמם לא קלל אבל קלל את האף והעבירה כי יסורו מהם ולא יבואו לידם:

ואמרין. והערים וגו'. פי' אע"ג דכתיב והערים אשר תתנו מאחוזת בני ישראל מאת הרב תרבו וגו' דמשמע שארבעים עיר שיתנו ללוים יפרישו אותן מהשבטים כפי הראוי לו בין רב למעט מ"מ שש עיר אתהן ואת מגרשיהן היו משל שמעון כי שבט יהודה ושבט שמעון נתנו תשע ערים מהארבעים כדכתיב בספר יהושע ושש היו משל שמעון ושלש משל יהודה ושלא כמשפט הכתוב מאת הרב תרבו שהרי ערי יהודה היו יותר משבעים וערי שמעון לא היו רק כ"ז אלא שזה היה מרוע מזלם שיתמעט חלקם דעניותא בתר עניא אזלא. ולא חששו בזה לדברי הכתוב מאת הרב תרבו כי על פי נביא עשו כי כן גזר ה' שאין משפט זה אלא בשאר שבטים ולא בשמעון. כדי לקיים מצות הזקן ואפיצם בישראל מפני עניותם או שכך קבלו הל"מ שאין דין זה נוהג בשמעון כמו שקבלנו דמצות כל בת יורשת נחלה לא היתה אלא לאותו הדור. וצ"ל דגמרא גמירא לה לר' תנחומא כי אין רמז לזה בכתובים. ואין להקשות עליו מדאשכחן שמונה מהתשע הערים נזכרות בשמותן בנחלת מטה יהודה שכל ערי שמעון נזכרו ג"כ בנחלת יהודה כדכתיב ומחבל יהודה נחלת בני שמעון. וע"א דבשאר השבטים נמי אין מספר הערים שנתנו ללוים שוה לשבטיהם שהרי מיהודה ושמעון ובנימין ערי י"ג וכן מיששכר אשר ונפתלי וחצי שבט מנשה ואלו מרובים על הראשונים במנינם. וממטה אפרים נתנו ערים ארבע וכן ממטה דן ובני דן היו כפלים כבני אפרים ומ"מ צריך לומר שנתקיים בהם מאת הרב תרבו מפני שווי הערים שהיו חשובות זו מזו. כי בשומא נתחלקה הארץ כמ"ש הרמב"ן. ולפ"ז אפשר לומר כי כן לגבי שמעון שנתנו שש ערכם מפני מיעוט ערכם בשווי הערים י"ל דהא נמי גמרא אית ליה לר' תנחומא שלא היה זה אלא מפני הטעם הנזכר. א"נ י"ל כיון שנזדמנו בין ערי שמעון שש ערים פחותות הערך לתת נגד השלש ערים אשר ליהודה מזה מוכח כי ערי שמעון היו קטנות ופחותות וזה לרוע מזלם:

ו  [עריכה]

אביך מודה. בך (כ"ה הגירסא במדרש של יפ"ת). וזה קאי על יצחק שנקרא ג"כ אב לבני יעקב. ודרשת המאמר הזה הוא ממה דכתיב יהודה אתה שלא יצדק היטב מלת הגוף אתה אחר שמו העצמי. ורק על איזה תואר כמו בכורי אתה כי חכם אתה וכיוצא תכון מלת אתה אחריו. לכן דריש יהודה כמו שם התאר כי אתה נושא כל ההודאות מאב ואם וכאשר נקראת מהם בשם יהודה. ומכ"ש שיודוך גם אחיך. ויתכן דדריש מיתורא דכיון דכתיב ישתחוו לך בני אביך מה צריך לומר יודוך ולכן אמר שבא לרבות אב ואם:

והיה חביב. עליו יותר. וזה הנמשל על יהודה שהי' חביב ליעקב מפני שהודה במעשה תמר ולכן זכה למלכות. א"נ מפני שהשפיל נפשו לפני יוסף וכדלקמן במ"ר פי"ג אבל לא כמ"ד מפני זכות נחשון כדאיתא התם:

חלק בפני. עצמו. כאשר נחלקה הארץ לשבטים נטל גם הוא חלק בעד שבטו וחלק עם אחיו באשר הוא מלך שיתנו לו מעשר מכל כאומר צאנכם ובקרכם יעשיר. ועוד שיוריש אויביו וירחיב את גבולו כמו שעשה דוד:

כמה. נתחבט יהושע כו'. בא לפרש את הכתוב ידך בעורף אויביך אין זה ברכת נצחון בלבד כי גם בגד כתיב וטרף זרוע אף קדקוד. ועוד למה אמר ידך בעורף אויביך ולא אמר תמצא ידך לכל אויביך. אבל הוא ברכה מיוחדת ליהודה שגם יהושע אשר נצח ל"א מלכים לא זכה לזה. ופירושו כי האויבים ינוסו מפניו ולא יקומו להלחם בו. ויש בזה שתי תועליות. האחת העדר הצער והפחד. והשנית הכבוד שאין משים פנים נגדו ע"ד ויך צריו אחור חרפת עולם נתן למו. ומה שזכה יהודה לזה ע' בשוח"ט מזמור י"ח ולפ"ז מה דכתיב ונתתי את כל אויביך אליך ערף (שמות כ"ג כ"ז) נאמר בזמן שמלכי יהודה ימשלו על ישראל:

ז  [עריכה]

וחוצפה. כלומר אומץ הלב להתקומם נגד אויביו:

כרע שכב. הנאמר בבלעם ומשמע לי' דעל יהודה קאי ולא על כלל ישראל דכתיב שם ותנשא מלכותו:

ח  [עריכה]

שהוא. בא ומקהה שיניהם. ופי' ולא יקהת כי בעבורו תקהינה שיני מתקוממיו. ומ"ש זו סנהדרין ע' בזה ברמב"ן:

הלל מדוד. וזה ודאי מצד האב דאין יחוס מצד האם. והא דאיתא בירושלמי פ"ט ה"ג דכלאים על ריש גלותא דהוא מיהודה ור' מבנימין דהוא מן דכריא ור' מן נוקביא. ל"ק דאפשר לא אתי ר' מהלל אלא מן האם [וביפה מראה במסכת כלאים שם כתב בזה"ל דהוא מן דכריא מפרש להא דקאמר דהוא מיהודה ואנא מבנימין דלאו לגמרי מבנימין דר' נמי מבני יהודה הוה אלא דהוה מהנקבות ורב הונא הוה מהזכרים עכ"ל וע' בכתובות ס"ב ע"ב רבי אתי משפטיה בן אביטל וכתב רש"י בן דוד היה אביטל. שם אשת דוד. ובהגהות הגאון המנוח מו"ה אליעזר סג"ל לנדא זצ"ל על מסכת שבת דף נ"ו ע"א רבי דאתי מדוד כתב ובירושלמי דמסכת כלאים פ"ט אמר רבי אי אתא רב הונא אנא מותיב ליה לעיל מינאי דאיהו מיהודה ואנא מבנימין וצ"ל דאתי מנקיבות הבאות מבית דוד וכן סיים שם בירושלמי דאיהו מדוכריא ואנא מנוקבתא ע"כ. וכל זה צע"ג ובפרט מה דאמר כאן רבי חייא רבה מן דשפטיה בן אביטל ובכתובות איתא ר' חייא אתי משמעי אחי דוד (?*)]:

ט  [עריכה]

זה החלב. פי' יין לבן וכמו יין חלבון ומזה הענין גם שתיתי ייני עם חלבי. וביין לבן נוכל לכבס כמו במים. ובדם ענבים סותה זה האדום פי' כי באדום טוב לצבוע סותה שתהיה אדומה כיין:

מאוסרי. לגפן עירה כו'. כוונת הדרש הזה הוא. כי משיבוא דוד לירושלים אשר נקרא עיר ה' אז הבנים אשר יוליד יהיו ראוים להוד מלכות ובהם יתקיים הכתוב לא יסור שבט מיהודה כדכתיב ואלה שמות הילודים לו בירושלים שמוע ושובב ונתן ושלמה ולאפוקי אותן שנולדו לו בחברון שלא היה בהם ראוי להוד מלכית. ויתפרש הכתוב לפי הדרש הזה אוסרי לגפן עירה משיאסור ויחזיק את ישראל הנקרא גפן לירושלים אשר היא עירו. אז ולשורקה המה בניו הנקראים שורק יהיו בני אתונו. בנים האתנים ראוים לעמוד ממנו. כי בניו יהיו אתנים ומוצקים אשר מהם לא יסור שבט מיהודה. ועל כבס ביין לבושו לא פי' ר"נ מידי. ונראה דסמיך בזה על פירושא דר"י:

אני נאסר. לגפן כו'. ופי' הדברים שכשיבוא מלך המשיח שהוא עני ורוכב על החמור אז ידבק הקב"ה בישראל לעד ולא יזנחם עוד. משא"כ לפני זה יקרה לפעמים שיתרחק מהם:

שהוא מחוור. להם ד"ת. ודרש כבס ביין לבושו כי יין הוא ד"ת וע"ד שדרשו רז"ל כי טובים דודיך מיין מיינה של תורה. וכבס לבושו הוא כמו שדרשו ופרשו השמלה דברים המחוורים כשמלה. ומה שהוא מברר ד"ת מדכתיב ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה:

א"כ למה. מלך המשיח בא. הלא הקב"ה בעצמו יקבצם כדכתיב מזרה ישראל יקבצנו. וכתיב ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל. וכן והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'. וזו דעת ר' הלל בפרק חלק שאמר אין משיח לישראל ופירש"י ז"ל אלא ה' בעצמו ימלוך עליהם. ולכן מקשה כיון שאין ישראל צריכין לתלמודו של מלך המשיח למה הוא בא כי ה' שופטנו הוא מלכנו. ומשני שיש בו צורך בעת ביאתו וגם אחרי כן. כי בעת ביאתו צריך לכנס את ישראל להיות להם לראש אשר אליו יפנו העמים בהביאם את ישראל לארצם. כי הקב"ה יתנהג עמהם גם אז במנהג דרך ארץ וגם אח"כ צריך לו ליתן להם ל' מצות אשר זו היא נביאה מחודשת. וע' שוח"ט מזמור כ"א רק דהתם כתיב אין מלך המשיח בא אלא ליתן לאו"ה ו' מצות כגון סוכה ולולב ותפילין וזה ט"ס וצ"ל ל' מצות. וכ"ה בירושלמי ריש פרק אין מעמידין. וזה אין קושיא הא אמרינן אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ואיך יתן להם ל' מצות. דהכתוב אלה המצות רק לישראל נאמר ולא לב"נ. וגם כי המצות אלו אינן מחודשות לגמרי רק הן מאשר כבר מפורשות לישראל ומחודשות רק לב"נ ובפרט לפי מה דאיתא בפ' גיד הנשה על הפסוק וישקלו את שכרי שלשים כסף אלו ל' מצות שקבלו עליהם ב"נ ואין מקיימין אלא (?*) וע' בזה בפתח עינים בשבת בי"ח גזרות ובשם הגדולים להגאון חיד"א זצ"ל אות ב'. ג' כו'. א"כ גם להם אינן מחודשות כלל דמעיקרא נמי הוו להם:

בשעה שישראל. זוכין רובן בא"י ומיעוטן בבבל ובשעה שאין זוכין רובן בבבל ומיעוטן בא"י כצ"ל והיינו טעמא משום דא"י ה' דורשה תמיד וזכות צדיקים מהני טפי. ועוד שצדיקי א"י גדולים טפי מדחו"ל כדאמר בפרק סדר תעניות מה בין תקיפי ארעא דישראל לחסידי בבל:

י  [עריכה]

רובן. של סנהדרין משל יהודה היו. אע"ג דבכ"מ משמע דשבט יששכר יחכם מכל השבטים וכדאיתא במ"ר פי"ג שקרבנו על התורה שהוא בן תורה וכן איתא באסתר רבתי על הכתוב ויאמר המלך לחכמים דהיינו שבט יששכר דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וכן משמע בכמה דוכתי. י"ל מפני שישיבת סנהדרין גדולה ושררה והמלכות נתנה ליהודה לכן היו רוב הסנהדרין מיהודה. ואע"ג דאמרינן לעיל פע"ב מאתים ראשי סנהדראות היה יששכר מעמיד וכל אחיהם מסכימים הלכה על פיהם היינו שהם חכמים להורות בתורה וראוים לסנהדרין אבל סנהדרין ממש שהם השבעים ואחד שבלשכת הגזית העומדים למשפט כל ישראל אינן רובן אלא מיהודה. ויתכן שסנהדרין כ"ג שהיו בכל עיר יהיו מיששכר ובהם יהיו מאתים ראשי סנהדראות ממש מיששכר אבל סנהדרי גדולה רובן מיהודה. או שכשיניח בכלל כל הסנהדרין אשר בלשכת הגזית ובשאר מקומות יהיה רובן מיהודה אף שיש בהם מאתים מיששכר. ומה דאמרינן ביומא בפ' בראשונה אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר. ומקשה ואימא נמי יהודה דכתיב יהודה מחוקקי ומשנה אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קאמרינן. ואי קיימי בסנהדרין ע"כ מסקי שמעתתא אליבא דהלכתא דהא לדון ולהורות עומדים וכ"ש אם רובן מיהודה. וי"ל דהתם בהוראת יחיד לבדו קמיירי שידע להורות הלכות בישראל מדעתו לבד. כחכם שמורה הוראה בישראל ובזה יפה כח לוי ויששכר. אבל במשפט והוראה שהוא ע"י משא ומתן דרבים כגון סנהדרין כל השבטים נמי ראוים לכך דמסתמא כל שבט יעמיד שופטים משבטו ומאי רבותיה דלוי דכתיב ביה יורו משפטיך ליעקב ודיששכר דכתיב ביה יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל:

וסודרין. ד"ת בשינים. שמחזרים על שמועתם עד שהיא סדורה בפיהם. ותפס השינים תמורת הפה. וע"י כן מוציאין אותו נקיים כחלב. כי ע"י רוב החזרה עליהן מבינים אותן כהוגן כי אין מדרש בלא חידוש. ופי' ולבן שינים מחלב מלבינים ד"ת בסדורם יותר מלבון החלב:

אם יין. חרדלי שתית כו'. בפרק במה אשה נזכר גורדלי לשבח. ונראה דגם כאן גרסינן אם יין גודלי שתית יין הוא ואם יין חרדלי שתית יין רע הוא וז"ש ולבן שינים מחלב שיינם משובח לפי שהוא לבן שמלבן השינים יותר מחלב. ויש לקיים גם גירסא דידן שהיין אדום משובח. ומה דאמר בפ' במה אשה את הלבן לשבח זה רק לענין המראה שהוא הנמשל שם באשה וכוונת הכתוב פה ולבן שינים לשבח את א"י כי גם היין הלבן אשר בתוכה משובח מאד ושלא כדרך יין דעלמא:

יא  [עריכה]

הוון נסבין. פי' ר' יוחנן הי' ראש הצבור וריב"ן ור"ל תלמידיו דרשו לפני המון עם כל אחד בשבתו ולקחו שכרם כל א' ב' סלעים להקהיל את העם ובירושלמי הגירסא מצמתא קהלא קומי ר' יוחנן כי המה דרשו בכל עת לפני ראש הקהל וכדגרסינן בפ' ר' עקיבא דרש ההוא גלילאה לעילא מרב חסדא ובפ"ק דקדושין דרש רבה אפיתחא דבי נשיאה ואירע דר"ל דרש בשבתו דיונה מזבולון ובא ר' יוחנן וחלק עליו ואמר שהיה מאשר ובשבת אחרת רצה ר"ל להשיב על מה שהוכיח ר' יוחנן שהי' מאשר ואמר לר' יהודה שאע"פ ששבתו היתה יניחנו לדרוש במקומו ויתן לו ב' הסלעים הראוים לתת לו כשהיה דורש ואמר לי' ר' לוי לר' יהודה גרסינן וכן הוא הגירסא בירושלמי דהחליל:

גובבתא. דציפורין. נראה שהוא מקום בצפורי שיש בו גבים גבים מים ועל כן נקרא גת החפר דגת וגבא ענינים קרובים כדתנן בפרה פ"ו המפנה המעיין לתוך הגת או לתוך הגבי [ובביצה בפרק יום טוב מטבילין מגב לגב דמפרש הרוצה לעשות גתו על גב בדו נראה דגב הראשון יתפרש כמו גת]:

א"ל אמרת. נעמן קיימתיתיה למימרנא. מן ההיא יתיב ושמש ודרש כצ"ל. ופירוש הדברים יפה ונעים אמרת דבר אשר קיימית מאמר שנינו. ומאז מינהו ר' יוחנן להיות דורש ומשמש לבדו כ"ב שנה:

ד"א וירכתו. על צידון כו'. כלומר לא תקשי מ"ש צידון בזבולון עם היותו מגבול אשר (ולפי פי' הראשון מפרש וירכתו עד ולא עד בכלל. כי אין צידון מגבולו) דצידון זה הוא זבול דגלילא או בגדל דיו שהם מגבול זבולון ואיקרו הכי ואין זה צידון דאשר:

יב  [עריכה]

גרמיו. ברורים משום שהם גסים לכן הם נִכָּרים לכל וכן היה תלמודו של יששכר הכל הכירום שהם חכמים ואמרו כי חכם הוא השבט הזה:

זו התורה. ונקראת התורה מנוחה משום שבה ימצא האדם נחת רוח בחלקו אשר ישיג משא"כ שאר דברים בתבל גם אם יגיעו לו רב מהם נא ישמח בחלקו אבל יתאוה עוד יותר ולא ינוח. ומדמה עוד התורה לארץ וזה בכמותה פי' כי התורה ארוכה ורחבה היא בכמותה מרחבי הארץ. וזה לענין רב הגירסא והדמיין הראשון למנוחה הוא באיכותה. כי נעימה ועמוקה היא ברב תבונתה ונותנת מנוחה ונעימת הנפש אל ההוגים בה. והטעם שנטה שכמו לסבול עול תורה בין ברב העיון והדעת ובין לאפושי גירסא בבקיאות:

מאתים. ראשי סנהדראות. וע"י שטורח משא הצבור עליהם לכן נקראו עבדים וכמו דאיתא בפ' כהן משוח גבי אם תהיה עבד לעם הזה:

עולה. של א"י. כיון שארצו היתה הרים ובקעות לכן טורח עבודת האדמה בארצו היה רב יותר מהטורח אשר לשאר השבטים. ואולי פירושו של עול א"י מה שלא הניח יתדות וכדלקמן. ודרשו ויהי למס עובד שטרח מאד להוריש כל אויביו ולהכניעם כעובד למס [ואולי יתפרש כי השבטים אשר השאירו בחלקם מהכנענים שמו אותם למס כדכתיב בשופטים א' כ"ז ל' ועוד ויששכר אשר ירש את כל חלקו היה לבדו עובד למס]:

הם מעלה. מסין היו כמו שנשתעבדו. פי' כי היתרות היו מעלי מסים של יששכר. והיה יתרון למעלי מסים של יששכר על מעלי מסים של כל השבטים שהם העלו מסים כמו שנשתעבדו פי' כעבדים גמורים אשר כל הונם ורכושם הוא למלך. משא"כ מעלי המסים של שאר השבטים לא נתנו רק מנדה בלו והלך כרוב המסים. אבל הם עצמם לא נשתעבדו להם:

פירותיו. של יששכר גסין היו. וזה כחמור גרם כמו שעצמות החמור גסין:

והיו. אומרים לישראל והיו ישראל אומרים להם כו' כצ"ל:

יששכר. חמור גרמיה כצ"ל וכדלקמן פצ"ט חמור גרם אותו:

יג  [עריכה]

כמיוחד. של שבטים. ולכן אמר בלשון כאחד שבטי ישראל ולא אמר כשבט מישראל. וגם דרשו במ"ר פ"י כי כ"מ שנאמר אחד הוא הגדול ופי' כמיוחד שבשבטים או שישראל היו אז בשלוה גמורה ולא פחדו מפני הפלשתים מפני שעשה נקמה בהם וזה כמו בימי דוד שהיה המיוחד שבשבטים. או שפירושו שהיה שופט בצדק גמור כמו דוד דכתיב בי' ויהי דוד עושה משכט וצדקה וכן אמרו בסוטה כל ימיו של שמשון לא אמר לאדם העבר לי מקל זה ממקום למקום:

אלולי. שנדבק כו'. פי' אם לא נדבק ליהודה אז לא זכה לזה כי שבט דן היה הירוד בשבטים בשביל פסל מיכה וכן ואת האחד שם בדן:

אינו צריך. לסיוע. כי גם בלחי החמור בן שלשה ימים יכול לנצח ויען דלחי הוא ל"ז בכ"מ וטריה היא נקבה. לכן דריש על החמור דנקרא ג"כ אתון לפעמים וכמ"ש התוי"ט בב"מ פ"ו מ"ב:

באיזו. זכות כיון שהלך אחר עיניו לא היה לו זכות עצמו:

יד  [עריכה]

מצוי. בין הנשים. ששטוף בזמה או לאהבתו אל החלב מצוי בין הנשים לריח חלב שדיהן:

כך שמשון. נאסר בשבועה. ובא לספר בשבחו שהיה נזהר בשבועה והאמינו לו ע"י שבועה וכן משמע לקמן בויק"ר פ"כ:

אלא. בראשו. מפורש בילקוט בקונטרס אחרון סי' ל"ה כשם שהנחש אם לקה בזנבו אינו מת כיון שהוא לוקה בראשו הוא מת שנאמר הוא ישופך ראש כך שמשון אסרו אותו בידיו וברגליו ולא מת כיון שגלחו ראשו והוא לא ידע כי ה' סר מעליו ואעפ"כ הנושך עקבי סוס שאחז בשני העמודים והפיל הבית:

קראו. לשמשון וישתק לנו. ע' בזה ברמב"ן על התורה:

ואת אמרת. וירדו אחיו וגו'. פי' שהיה לו לכתוב בקרא ויבקשוהו בין החללים וימצאוהו וישאו אותו. ומן הכתוב משמע שמצאוהו מיד והוא היה נבדל מכל ההרוגים ומשני שיעקב אבינו בקש רחמים על הדבר וזה ממה שאמר ויפול רוכבו אחור מפרשי אחור ורחוק ממנו ולא יתערבו ההרוגים עמהם:

הכל בקווי. לפי שאמר לפני זה כי כאשר ראה יעקב שמת האיש אשר אמר בצלו יחיו בניו ויהיו חפשים מהפלשתים אמר לישועתך קויתי ה'. לא אמר נואש לתקותו אבל קוה כי הישועה מהר תבוא מידי ה' לכן אמר ר"י הכל בקווי כי לעולם אל יתיאש אדם מישועת ה' ויקוה לו. והנה האדם יתיאש לפעמים מהישועה ע"י שש סבות. האחת בשביל תוקף הצרות אשר לא יאמין עוד כי ימלט מהן וכמו שאמר איוב רוחי חבלה ימי נזעכו וגו' ואיה איפה תקותי. וכן אמר הכתוב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה לכן התיאשו עוד מהישועה וכנגד זה מביא כי יסורין בקווי פי' גם אם האדם מדוכא ביסורין בכל זאת יקוה לד' כי הוא יסירם ממנו וכמו שמביא הכתוב אף ארח משפטיך ה' קוינוך פי' גם בארח אשר ה' יוכיחני וישפטני ביסורים בכ"ז אקוה לה' כי יוציא מצרה נפשי. השנית אם הדבר המקווה הוא קשה למצוא בזמן ההוא כמו מרפא לחולה או פרי אשר לא ימצא רק על דרך זרות. ולכן יתיאש מהישועה וכנגד זה מביא קדושת השם בקווי. פי' לקדש שם ה' צריך מעשה נסים וכמו בחנניה מישאל ועזריה ודניאל עכ"ז יקוה לה' אולי יעתר לו ויחלצהו מצרה באורח פלא. השלישית אם הוא נשכח מלב האיש אשר עיניו תלויות בו כי יצילהו וכמו העבד אשר רבו שכחהו ולא יחשוב עוד ממנו. וכנגד זה מביא זכות אבות כי גם אם יראה האדם שזכות אבות לא עמדה לו לא יאמר עוד כי ה' שכחהו ועזבהו. אבל יאמר כי אולי מאיזה סבה מנע הקב"ה הטוב ממנו עד עתה. ובשובו לה' יזכרהו ירחמהו ויושיעהו. הרביעית היא ליוקר הדבר בערכו. ולמשל אם צריך להושע מרגלית שוה אלף כסף ובידו גם קשיטה אחת אין. וכנגד זה אמר תאות העוה"ב אשר פירושו ימות המשיח אשר זו היא הצלחה בלי קצבה וערך ובכ"ז יקוה לה'. הלא נחזה כי יד ה' לא קצרה להושיע גם בערך רב ובשפע. החמישית אם האיש אשר עליו יקוה הוא קשה לב ולא ידע רחום ואיך ישים עוד תקותו בו. וכנגד זה אמר חנינה בקווי כי ה' הוא אל רחום וחנון. ולא ישקץ ולא יתעב כל הבוטחים בו והמקוים אליו. הששית אם האיש המקוה הוא כבד עון. ופשע וחטא למרבה נגד האיש אשר עליו יקוה. ואיך ימלא עוד את תקותו. וכנגד זה אמר סליחה בקווי כי ה' הוא אל טוב וסלח וגם אם הרבה האדם לחטוא כנגדו יקוה עליו כי ישא לעונותיו ויכפר את חטאתיו. והחטא והעון לא יעכבו עוד את הישועה:

טו  [עריכה]

והיו אלו. מגדלים שער כו'. בעל אות אמת הביא לשון המדרש מרבה רבתי דנהיר טפי וז"ל גד גדוד יגודנו הה"ד ויעזרו עליהם וינתנו בידם ההגריאים. אמרו רבותינו כשחזרו ראובן וגד מכבוש הארץ והיו הולכים להם לאהליהם מצאו ד' אומות נלחמים בבניהם שנאמר ויעשו מלחמה עם ההגריאים וגו' והיו ביניהם מגדלים שערותם והיו נלחמים אלו כנגד אלו ולא היו מכירים לבניהם שהניחום קטנים. באותה שעה נתן בלבם הקב"ה ואמרו עננו ה' אלהי אבותינו עזרנו שמעו אבותיהם והכירום נפלו על הישמעאלים והרגום הה"ד ויעזרו עליהם וגו' ולמה כן כי לאלהים זעקו באיזה זכות כו'. וגם דברי המדרש שלפנינו מכוונים לדברים אלו רק צריכים לשבש קצת והכוונה היא כי כששבו בני ראובן ובני גד לאהליהם לא הכירו את בניהם משום שהיו קטנים וגדלו וגם הגדילו שער כהישמעאלים ולכן כאשר ראו את מלחמתם עם ששניהם לא חפצו להתערב בזה כי לא ידעו אשר הם בניהם עד אשר זעקו אל אלהי אברהם יצחק ויעקב אבותם וידעו כי הם בניהם עזרו אותם וההגריאים נתנו בידם:

בימי שאול. זה יהושע. דאי שאול ממש למה לא נזכרה מלחמה זו בתוך מלחמותיו. אבל על יהושע אין קושיא דדי לפניו מה שיסופר ממנו כי הוריש את הארץ לישראל. וגם מדכתיב הכא ישיבת בני גד ובני ראובן במקומותם במושבותם משמע דמלחמה זו היתה לפני זה. אך קשה דהכא כתיב דבני ראובן וגד וחצי מנשה היו מ"ד אלף ותש"ס יוצאי צבא ואלו בעוברים חמושים לפני בני ישראל ביהושע כתיב כארבעים אלף חלוצי הצבא עברו וי"ל כי החלוצים היוצאים למלחמה לא היו רק מ' אלף. והנותר גם הם יצאו אתם אך לשרתם ולשאת לפניהם מגן וצנה וכדומה כפי מה שהיה לפנים:

טז  [עריכה]

שארצו. שמנה. משום שלחם הוא בכ"מ ל"ז והיל"ל שמן לחמו לכן דריש על ארץ שהיא ל"נ. ובכ"ז גם הפשט אמת ולחמו שמינה ומטעם זה דריש ג"כ בגדי שמונה וגם מדכתיב מאשר במים ולא כתיב אשר דורש דקאי על הבנות הבאות משבט אשר ולא אשר ממש:

יז  [עריכה]

שכולן בית. השלחין. שהיא שמנה שעומדת בהר וצריך להשקותה תמיד וחלק נפתלי גבוה כדכתיב ונפתלי על מרומי שדה. ושלוחה היא מלשון שלחין ואילה הוא כאיל תערוג על אפיקי מים. והנותן אמרי שפר שמודה על נחלתו כי שפרה עליו וכדאיתא בפ"ק דמגילה:

הה"ד. מכנרת ועד ים הערבה. זה הוא פירוש אחר על שלוחה כי קאי על הגנים וכמו שלחיך פרדס רמונים כי כנרת הוא גנוסר אשר כוונתו גני שרים וע"ע בתנחומא וברש"י בחומש:

אר"י. בר סימון כו'. פירוש שבא לחלוק על מה דאמר גנוסר משום גני שרים והוא אומר על שם נפתלי שיש בו שרים רבים והכי איתא בילמדנו פ' שלח אמרו רבותינו למה גנוסר גני שרים אלו המלכים שהיו להם גנות בתוכה. וריב"ס אמר למה גנוסר שהיה לנפתלי חלק בתוכה שנאמר ומנפתלי שרים אלף:

הה"ד. ותשלח ותקרא לברק וגו'. זה הוא פירוש אחר על שלוחה כי קאי על ברק ששולח ורץ כאילה במצות דבורה. וכ"ה במה שמסיים את מוצא בשעה שעלו לקבור את אבינו יעקב גם זה לכוונה זו שרץ כאילה:

יח  [עריכה]

בן שהפר. לאחיו כו'. כדכתיב שתי פעמים פורת דרש אחת בן שהפר לאחיו והשנית בן שהפרו לו אחיו. או דמדריש על בן שהפר לאדנותו ובן שהפרה לו אדנותו:

בן פרות. רבית כו'. דרש הכפל לשון של פורת אחת על פרות פרעה והשנית על פריה ורביה. ומ"ש עוד בן פורת יוסף רבית יוסף הכוונה שרבה ונתגדל ועמ"ש לעיל פע"ח:

יט  [עריכה]

אבל. איני יודע מי ירבה. פי' אם יוסף הרבה לחטוא מפני שהוא הקדים במריבה או אחיו מפני שעמדו על דמו ת"ל ורבו וקרי ביה הרי"ש בקמ"ץ שהם הרבו:

כ  [עריכה]

זו עכסילו. נראה שהוא שם חג ושמחה שהיה בכסלו שבו מזל קשת שולט. ואולי היינו חג ה' אשר בשילה מימים ימימה ולא נתפרש מתי הוא יום החג והי' בכסלו. וטוב יותר לגרוס תחת עכסילו חג שילה:

מי גרם לך להדחות. צ"ל שלא להדחות ופי' בשביל שגבר על יצרו לכן נא נדחה מהשבטים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף