יפה תואר על בראשית רבה/סא

יפה תואר על בראשית רבה סא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יפה תואר על בראשית רבה - פרשה סא

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  

א  [עריכה]

כתיב אשרי האיש. וגו'. עיקר הדרש הובא הנה משום דק"ל כיון שידע אברהם כי ביצחק לבד יקרא לו זרע למה הוסיף לקחת אשה בזקנותו. לכן דורש את הכתובים האלה על אברהם וסוף הכתוב הוא וכל אשר יעשה יצליח לאמר כי אברהם אף בזקנותו היה כעץ שתול על פלגי מים ונשא פרי והצליח במעשיו. וניחא בזה גם הלשון בכתוב ויוסף אברהם להודיע לנו כי זקנותו הביאה לו תוספת ברכה שהוליד בנים למרבה אף כי בנערותו לא הוליד. וזה הוא גם טעם הדרש של עוד ינובון בשיבה ושל כי יש לעץ תקוה המובאים בסי' שאח"ז:

זה דור הפלגה. כי אז היה אברהם בן מ"ח שנה וכבר הכיר את בוראו ולא היה בעצתם:

אלו אנשי סדום. כי לא חפץ לשבת גם בשכונתם כשנפרד מלוט וישב בערי הנגב. אף שאמרו לו אנשי סדום מלך את עלינו כדלעיל פמ"ג מ"מ לא חפץ לבוא בדרך ארצם. מפני שהיו רעים וחטאים:

זה אבימלך. שאנשי עירו היו ליצנים ואלה ליצני הדור שאמרו מאבימלך נתעברה שרה. כי מוציאי דבה זו בלי ספק היו אנשי עירו. שראו לקיחת שרה. ועמ"ש לעיל בפנ"ב:

שתי כליותיו. כו'. והא דלא אמר לבו או שכלו. כי אע"פ שהלב מבין אבל בחינת האמת ובירורה תתיחס לכליות ולהכי מייתי הכתוב אברך את ה' אשר יעצני וגו' וכן איתא בויק"ר פ"ד לב מבין וכליות יועצות:

אשר פריו. יתן בעתו זה ישמעאל. כי אותו ילד בן פ"ד שנים אשר היה בעת הראוי לפי זמניהם. ויש שאמרו משום שלקח את הגר מקץ עשר שנים עד העת אשר ראוי לשבת עם אשה אשר לא תוליד. ויען כי אברהם חשב מקודם אשר ישמעאל הוא עיקר פריו ואמר לו ישמעאל יחיה לפניך לכן נאמר עליו אשר פריו וגו':

ב  [עריכה]

דשנים ורעננים. כו'. דריש מכפל לשון של דשנים ורעננים על ויוסף אברהם כי בזקנותו עוד הוסיף בתולדתו ולחלחותו על נעוריו:

יש לאבינו. אברהם תקוה. והצדיק נמשל לעץ בכמה מקומות. והנה לפי הדרש יהיו הרעיון הפוך מענין הכתוב שם דנאמר כציץ יצא וימל וגו'. הלא מונה הכתוב שם כי האדם הוא גוע ואין לו תקוה. אבל מדריש כי גם אם יש לעץ זה לצדיק תקוה זה הוא רק לאחד מני רבבה אבל בסתם בני אדם גבר ימות ויחלש ונמשל כציץ השדה אשר יצא וימל:

גזעו ותמת. שרה. וקרא לאשתו גזעו משום שהיא אחת מצלעותיו וגם כי שניהם משרש אחד חוצבו כי היא היתה אחותו בת אביו:

ג  [עריכה]

אם למדת תורה. בנערותך כו'. הנה זה פשוט שמחויב ללמוד גם בזקנתו כי והגית בו יומם ולילה כתיב. והתורה אשר למד בנערותו לא תפטרהו. אבל פי' כי אם למד תורה בנערותו ובזקנותו בא הדין לידו אל ימהר לחתוך הדין ע"פ התורה אשר למד בנערותו. כי פן טעה אז בעיונו. ועיון הזקנה יותר מכוון ומקיים את הדין. וי"ל עוד ע"פ מה דאמרו רז"ל בפ' במה אשה דליגמר אינש והדר ליסבר. ולפ"ז הבקיאות תבוא לאדם מנערותו. והחריפות מימי זקנותו. וליפסק הדין לפעמים נחוצה הבקיאות ולפעמים החריפות. ולפעמים שתיהן כאחת טובות. ולענין זה אמר כאן אם למדת תורה בנערותך כו' ועיין היטב:

שהיתה עיניהם. צרה כו'. פי' שהיו שונאים זה לזה. ולא היו רוצים להועיל זה את זה בלמוד. ולכן האחרונים שהועילו זה את זה מלאו את כל א"י בתורה. ובפ' החולץ איתא שלא נהגו כבוד זה לזה:

ד  [עריכה]

זו הגר. וכדדרשינן ויצחק בא מבוא באר לחי רואי שהלך להביא את הגר. וכן בסמוך אותה שישבה על הבאר וכו':

פילגשם כתיב. כתב הרא"ם לא ידעתי המ"ם של פילגשם במה הוא משמש בשלמא גבי ויברא אלהים את התנינים אמרו תנינם כתיב חסר יו"ד שלא נשאר אלא תנין אחד בא המ"ם להורות שהיו שנים מתחלה ונחסר הי"ד להורות שלא נשאר אלא אחד אלא הכא שלעולם לא היתה אלא אחת המ"ם למה בא. אבל בב"ר אמרו פילגשם כתיב חסר יו"ד אותה שישבה על הבאר ואמרה לחי העולמים ראה בעלבוני שפירושו פילגש שם להורות עם השי"ן הקודם על מלת שם ויהיה השי"ן משמש לפניו ולאחריו כב' ירובעל וירובשת ע"כ. ואמת הוא כי בנוסחת הילקוט כתוב כן. ולגירסא דידן י"ל כיון שגירשה ואח"כ לקחה נחשבת כשתים אבל לא שתים ממש וכמשפט החסר הבא להורות כי הוא ממוצע בין יחיד לרבים ומביא את הכתוב בעודנו אותה שישבה על הבאר כו' להחזיק את דבריו כי קאי על הגר:

תוספתו של. הקב"ה מרובה כו'. ולא כמדת בו"ד אשר איננו מוותר רק מעט על המדה אבל וותרנות של הקב"ה היא התוספת מרובה על העיקר:

ה  [עריכה]

זמרן שהיו. מזמרין בעולם. מלשון לא תזמור כרמך כלומר שהורגין ומאבדין אנשים וכן יקשן שמתקשין בעולם שהן מקשין ומזיקין לכל העולם:

כולהון ראשי. אומות הן. ונקראו אשורים ולטושים ולאומים בל"ר בשביל שהיו ראש לאשורים. ראש ללטושים וראש ללאומים:

ו  [עריכה]

ודאתיקו. ואע"ג דזה כבר נתן בידו וכדדרשינן לעיל וכל טוב אדניו בידו אפשר שכתבו ולא מסרו בידו עד הנה א"נ לנכסים שקנה בתר הכי עבד השתא ואע"ג דשלח בני הפילגשים מעל יצחק בנו ס"ל לרבנן דעבד הכי שמא יבואו עליו. ומ"מ שלחם מעליו כדי להרחיקו ממחלוקת על צד היותר טוב:

אלא מתנות. משל. והיה ההבדל בין מתנות בני הפילגשים ומתנות יצחק רק בפחות ויתר:

ז  [עריכה]

וישמעאל בדין. שיטול פי שנים. ואע"ג דכמה פעמים כתיב בתורה אשר לבני ישראל נתנה הארץ לנחלה. מ"מ אם באה הירושה לבני ישמעאל מכח אברהם טענו כי אין ביד ה' לאעבורי אחסנתא:

והכתיב ויתן. אברהם ליצחק וגו'. וכיון דנתן בתורת מתנה וגם בחייו אין זה בכלל לא יוכל לבכר הנאמר רק על תורת ירושה כדתנן ביש נוחלין:

שלא תכוו. בגחלתו של יצחק. כלומר שלא תסיגו גבולו או שלא תבואו להתקוטט עמדו:

חסר ברומי. הכתוב מדבר. כי חסר הוא מלשון צר ואויב:

הקיפוה כעטרה. לפי שאין העטרה נופל אלא באדם הוצרך לומר שהוא מושאל על ההיקף ע"ד כצנה רצון תעטרנו וההיקף הזה יתכן שהוא למעלה והיינו בשלותה שהיתה מוקפת סוחרים ושרים. א"נ לגריעותא שהקיפוה אויבים ולגיונות בכשלונה. וכן הקיפוה כובין היינו בחורבנה שעלתה כלה קמשונים. וע' רש"י:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף