יד מאיר/כא
|
< הקודם · הבא > |
חיים וברכה למשמרת שלום לכבוד ידידי הרב הג' וכו' כש"ת מ' משה אהרן הלוי נ"י גאלדרינג אבד"ק פאקשאן במדינות וואלחי' והגליל.
והנה תוכן השאלה היא שהי' בכפר ברית מילה בזמנה ביום שבת קודש דחוהמ"ס אשר הי' בשנה הזאת תיכף אחר יו"ט ב' של סוכות והשו"ב הוא המוהל והי' לו עוד פנאי בעי"ט לילך שמה להכפר אך הורה לו א' שילך ביו"ט ב' מהלך רחוק מי"ב מיל לכפר הנ"ל והלך עמו אבי הבן גם נכרי א' שהוציא כלי המילה והי' אוושא מילתא מאד[1]. אתמהה על המורה ההוא אשר מורה לא עלה על ראשו גס לבו בהוראה כאשר ביאר הד"ג ג' חלקו האחרונים. ולפע"ד א"צ לכל זה כי מ"ש רו"ד דלכאורה יש מקום לצדד להתירה מחמת דהוי שבות דשבות במקום מצוה דמביאה בהרמב"ם וש"ע דמותר במקום מצוה והד"ג פילפול בזה. ולפע"ד ברור דאין זה ענין כלל לשבות דשבות דזה שייך דוקא בענין מלאכה דמלאכה ההי' יש בה שבות דשבות כגון אמירה לנכרי בדרבנן וכיוצא אבל לא בענין יו"ט ב' דזה ענין דחז"ל עשאוהו כס' תורה ואסרוהו.
הנה מקור הדברים של זילזול יו"ט ב' היא במס' פסחים דף נ"ב ע"א רב נתן בר אסי' אזל מבי רב לפומדייתא ביו"ט ב' של עצרת שמתי' רב יוסף ע"ש. והרי התם רב נתן הלך מדבר מצוה מבי רב ובדבר מצוה הוי בחזרה כמו בהליכה וכדאיתא במס' יומא בפ' בא לו הובא בש"ע או"ח סי' תרי"ג גבי יוה"כ ע"ש דמותר לילך ביום לדבר מצוה גם בחזרה ולדבר הרשות בחזרה אסור ע"ש. וא"כ ר"נ דקאזיל בחזרה דהי' בדבר מצוה ולכן גם בחזרה הי' דבר מצוה ומ"מ שמתי' ר' יוסף מחמת יו"ט שני. ויותר מזה נלע"ד דבאמת יש לדקדק שם למה סיפר לנו דהי' ביו"ט של עצרת ואם כי מעשה שהי' כך הי' מ"מ לענין מה הוזכר זה בש"ע. אמנם הדבר נכון דהוצרך הש"ס להזכיר זה לרבותא. דהנה אמרי' בפסחים דף ס"ז ע"ב דשמחת יו"ט נמי מצוה היא כמו הקרבת קרבן ע"ש היטב ואמרי' עוד שם דהכל מודים בעצרת דבעי' נמי לכם משום שנתנה בו תורה היא ע"ש. וע' במ"א סי' תצ"ד דהוכיח דנתינת התורה הי' ביום שני של שבועות וע"ש בחי' ובבאר היטב דנמצא דביו"ט ב' של עצרת ודאי יש מצוה בשמחת ביתו במאכל ומשתה וכמו שפרש"י שם ע"ש:
והנה החתם סופר חי"ד סי' ר"נ הקשה דמאין בא לנו יו"ט שני של עצרת הרי עצרת מספירה מנינן ותמיד יום חמשים לספירה הוא ואין נ"מ בקביעת חדש אייר וסיון והי' תמיד השלוחין מגיעין וע"ש שכ' דכחמים תקנו יו"ט ב' רק מחמת לא פלוג ע"ש שסיים והוא דבר חידוש לא ראיתי מי שנתעורר בזה. ואנכי ציינתי שמה על הגיליון שבמחכת"ה נעלם ממנו שנתעורר בזה בעל המפרש להרמב"ם בה' קידוש החדש פ"ג הי"ב ע"ש שכ' הקושי' והתי' שם. עכ"פ מבואר כי יו"ט ב' של עצרת קיל יותר משאר יו"ט של גליות רק חז"ל החמירו מחמת לא פלוג וכבר נתבאר דבעצרת דיו"ט ב' חיוב ודאי בשמחה כי בו נתנה תורה וכנ"ל. ולכן אשמעי' רבותא טובא דאף שהי' יו"ט ב' של עצרת דקיל טפי מכל שאר יו"ט שני ולשמחה מצוה בו יותר משאר יו"ט ב' של גליות נמצא כי ר"נ הלך לדבר מצוה ביו"ט של עצרת ויתכן דזה הי' טעותיו של ר"נ דאמרי' התם דהי' ת"ח והי' סובר דיו"ט ב' של עצרת לא גרע משבות דשבות במקום מצוה דמותר כמו אמירה לנכרי ושם הי' רק איסור תחומין בעלמא והי' סובר להתיר גם בכה"ג ואעכ"פ שמתי' ר"י וא"ש ודו"ק.
ועוד ראי' דהנה איתא בש"ע סי' תי"ו דבב' יו"ט של גליות יש לו לערב ב' עירובין לשתי רוחות זה למזרח וזה למערב ע"ש ושם בס' תט"ו מבואר דאין מערבין אלא לדבר מצוה ואי ס"ד דביו"ט ב' מותר לילך לדבר מצוה בלי עירוב דהוי שבות דשבות א"כ ל"ל עירוב ליום ב' כלל. וע"כ דאין זה ענין כלל לשבות דשבות דהתם יו"ט שני כראשון בזה שוי' רבנן מספיקא וע"כ לא התירו שבות דשבות רק אם מפאת המלאכה הוי שבות דשבות אבל לצרף לזה יו"ט שני לא. וע' בפרמ"ג סי' תצ"ו במג"א דגם ביו"ט ב' בעינן שבות דשבות לצורך גדול ע"ש. והנה אין לומר ולחלק דמילה עדיפא ולצורך מילה יש להקל יותר דהרי ראינו דהרמב"ם פסק דשבות דשבות מותר במקום באמירה לעכו"ם בסי' ש"ז דיעה הא' במחבר. ושם הביא המחבר דיש אוסר והיינו שיטת התוס' וסייעתם דדוקא במילה הקילו דהיא גופה דחי שבת אמרי' בגמרא דהתירו שבות דשבות אבל לא בשאר דברים והנך רואה דהרמב"ם היא דעה ראשונה ס"ל דאין חילוק בין מילה לשאר מצות בזה. הן אמת כי דעת הרמב"ם מבואר דס"ל דיו"ט שני קיל לגבי מילה דאפי' שלא בזמנה דוחה יו"ט ב'. אמנם ע"כ טעמא בעי' דמהא דבמשנה גבי קטן נימל לי"ב קאמר בב' יו"ט של ראש השנה אינו מוכרח די"ל כמ"ש הרא"ש וסייעתו דלא דוקא נקט ר"ה רק משום דהני עשה ולא תעשה. ולפ"ז די"ט ב' אינו רק בל"ת דלא תסור ואין כאן עשה ומש"ה שפיר דוחה אף מילה שלא בזמנה כמו דדוחה הצרעת רק בר"ה החמירו משום דכיומא אריכתא דמי. ויותר נראה דאף אם נימא דחז"ל השוו את יו"ט ב' להיות כיו"ט א' ומדרבנן הוי עשה ול"ת כמו ביו"ט א' מ"מ ניחא דבאמת כ' התוס' יבמות דף ה' ע"א דיש למילף ממצורע דעשה דוחה אפי' עשה ול"ת שאינו שוה בכל וכתבו דזה תלוי באם אמרי' דמצורע בימי חליטו אסור בתשמיש המטה אז ליכא למילף ממצורע משום דשאני מצורע דגדול השלום אבל אי אמרי' דמצורע בימי חליטו מותר בתשמיש המטה שפיר ילפי' ממצורע דעשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל וא"כ הרמב"ם לשיטתו בפ"י מה' טומאת צרעת ה"ו דפסק דמצורע מותר בימי חליטו בת"ה א"כ ע"כ דס"ל דעשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל. ולכן יש לומר דאף דחז"ל עשאו ליו"ט ב' כמו יו"ט א' לגמרי להוי כמו ל"ת עכ"פ לא עשאוהו רק כמו ל"ת ועשה שאינו שוה בכל דהרי לבני א"י מקום שהשלוחין מגיעין אין כאן שום איסור ל"ת ועשה כלל. ואפי' מבני א"י שבאו לח"ל ודעתם לחזור אין עליהם איסור י"ט ב' כלל ושפיר הוי ל"ת ועשה שאינו שוה בכל ולכן שפיר מילה שלא בזמנה דוחה אותן. דהרי כל הטעם שכ' הרמב"ם בפרישו למשניות דאין מילה דוחה יו"ט א' הוא משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. ובי"ט ב' כיון דקי"ל דעשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל א"כ יו"ט שני דוחה דהוי ל"ת ועשה שאינו שוה בכל. ולפ"ז א"ש דשני יו"ט ב' של ר"ה שפיר כיומא אריכתא דמי היינו דאין חילוק בין יו"ט א' של ר"ה משום דבר"ה נוהגין גם בא"י ב' ימים א"כ שוב שמוהו רבנן כעשה ול"ת השוה בכל דהרי הוא באמת שוה לכל אדם ולכן שפיר אין עשה דמילה שלא בזמנה דוחה ל"ת ועשה אפי' מדרבנן ויפה פסק הרמב"ם דמילה דוחה יו"ט ב' והחולקים אפשר דס"ל דמצורע בימי חליטו אסור בתשמיש המטה ולפי"ז אין עשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל מש"ה גם יו"ט שני אינו דוחה והרבה יש לדבר בזה. ועכ"פ לפי האמור דטעמא של הרמב"ם דאזיל לשיטתו דמצורע מותר בימי חליטו בת"ה ולכן העשה דמילה שלא בזמנה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט ב' וכנ"ל וע"כ כיון דע"כ לא דמי' עשה לל"ת רק אם בעידנא דמתעקר לאו קמקיים העשה כגון כלאים בציצית ומילה בצרעת אבל היכא דלא הוי בעידנא לא דחי עשה ל"ת כלל. וכדאיתא בשבת ד' קל"ב ע"ב ע"ש ולפי"ז במכשירין דקודם המילה שפיר מודה הרמב"ם דלא דחי דהרי לא הוי בעידנא ומכ"ש בנ"ד ביום שלפני המילה ודאי דמודה הרמב"ם דלא דמי וכאשר אבאר עוד. ומקודם אבאר במה שפלפל רו"מ דדעת בה"ג דע"י נכרי הוא דהתירו אבל ע"י ישראל לא התירו כלל אפי' שבות דשבות דמפרש כן הא דאמרי' במס' עירובין ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה. דר"ל דאמירה לגוי לא משום מעשה וקיל מדבר הנעשה ע"י ישראל. והתוס' והרמב"ם וסייעתם פי' הא דאמרי' ולא שני לך בין שבות דאית בי' מעשה וכו' דר"ל לחלק בין שבות גרידא לשבות דשבות וכ' ע"ז רו"ם דמ"מ גוף התוס' מודים דקיל ע"י נכרי מע"י ישראל אף אם יש גם בישראל שבות דשבות כי היכי דלא נשוה פלוגתא רחוקה ויש לתמוה על רו"מ נ"י דאי ס"ד דגם התוס' והרמב"ם מודים לבה"ג בזה דשבות דשבות ע"י נכרי קיל משבות דשבות ע"י ישראל גם לדעת התוס' והרמב"ם. א"כ קשי' לדידהו מאי אצטריך הש"ס בעירובין דף ס"ח לשנויי לחלק בין שבות דשבות לשבות גרידא ת"ל דיש חילוק בין ישראל לשבות דעכו"ם דקיל ביותר. ומנ"ל להש"ס לומר לחלק בין שבות דשבות לשבות גרידא:
אמנם באמת אבאר שדבריו כנים וראיתי להצדיק את הצדיק. עוד ראיתי בדברי פר"מ שכ' לחלק בין בו ביום ליום מחר מדברי הט"ז בה' לולב סי' תרנ"ה וכבר ראה מה שהקשה במחצית השקל מסי' ש"ז דכ' הרמב"ם והמחבר דמותר לומר לעכו"ם לעלות באילן ליקח שופר בשבת לתקוע בו תקיעת מצוה אף דהיא למחר. וע"ז כ' הד"ג לתרץ דשאני שופר דיומא אריכתא הוא אף לקולא כמ"ש המ"מ. ובזה דבריו תמוהים באמת. דהרי כ' המג"א בסי' ת"י ובסי' תק"ג דרק לענין עירוב אמרי' דקדושה א' הוא אף לקולא משום ממ"נ אבל לשאר דברים מודי דלקולא שתי קדושת הן ומש"ה פסקו דאסור להכין מיום א' לב' אפי' בב' ימים טובים של ר"ה וא"כ אין מקום לדברי רו"מ בזה אמנם בגוף הדין שכ' רו"מ לחלק בזה בנ"ד בין יום זה ליום מחר הנה דבריו נכונים לע"ד לדינא. וכדי לבאר באר היטב הנני מוכרח להציע סוגיות הש"ס בעירובין ד' ס"ז ע"ב ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אמר להו רבה נייתו ליה חמימי מיגו ביתאי א"ל אביי והא לא ערבינן אמר ליה נסמוך אשיתוף א"ל הא לא שתפינן נימרו לי' לנכרי ליתי ליה אמר אביי בעי לאותביה וכו' לבתר הכי א"ל מאי בעית לאותבי' למר אמר ליה דתניא הזאה שבות ואמירה לנכרי שבות מה הזאה שבות ואינה דוחה שבת אף אמירה לנכרי שבות ואינה דוחה שבת א"ל ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה וידוע פי' בה"ג דר"ל דשבות מחובר קיל יותר משאר שבותים והרי"ף והרמב"ם ותוס' פי' דר"ל לחלק בין שבות גרידא לשבות דשבות. ולפי השיטות תמי' לי מאד דלמה הוצרך אביי להבי' ממרחק להקשות לפי סברתו דלא ידע בין דאית בי' מעשה וכו' לכל מר כדאית לי'. מגוף המעשה הי' לו להקשות מדבריו על דבריו דהרי דרך חצירות ומבוי שלא עירבו ולא נשתתפו אינו רק שבות דרבנן ואסרי' ואמאי הותר ע"י נכרי משום מאי משום דיש לחלק בין אמירה בעלמא כמ"ש בה"ג או בין שבות דשבות א"כ גם מהזאה אין קושי'. והדברים מופלאים מאוד לא ראיתי מי שנתעורר בזה. אשר ע"כ נראה כי באמת יש מזה ראיה לשיטת הרי"ף וסייעתו. והוא כי ודאי זה ידע אביי ג"כ דשבות דאמירה לנכרי קיל יותר דהוי רק אמירה בעלמא. וע"כ לא הקשה דרבה מדידי' אדידי' אמאי לא התיר ע"י ישראל דרך חצרות והתיר ע"י נכרי דידע לחלק דאמירה לנכרי קיל יותר דהוי רק אמירה בעלמא:
והנה הר"ן הקשה בפ' בתרא דר"ה אמאי לא גזרו ג"כ במילה בשבת שמא יעברנו ד"א ברה"ר כמו בשופר ולולב ומגילה ותי' וז"ל דהני שאני לפי שהכל טרודין בה ולא מדכר חד אחברי' משא"כ במילה אע"ג דגזרי' בהזאת טמא מת שחל ז' שלו בע"פ שחל להיות בשבת התם ה"ט דנהי שאין הכל טרודין בהזאה הרי כולם טרודים בפסחיהם ולא מדכרי ליה עכ"ל ע"ש:
והנה ידוע כי הרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת בהזאת של פסח. בפ"י מה' קרבן פסח ה"ו וז"ל טמא מת שחל ז' שלו להיות בשבת אין מזין עליו אלא למחר ואפי' חל ז' שלו להיות בי"ג בניסן והוא שבת ידחה ליום י"ד ומזין עליו ואין שוחטין עליו כמו שבארתי אלא ידחה לפסח שני והלא איסור הזאה בשבת משום שבות והפסח בכרת והאיך העמידו דבריהם במקום כרת מפני שביום שהיא אסור בהזי' משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת לפיכך העמידו דבריהם במקומו אעפ"י שהדברים גורם לעתיד לבא לעמוד במקום כרת עכ"ל ע"ש היטב ולפי שיטתו דהא דהעמידו דבריהם בהזאה היינו ביום י"ג וביום הזה אינם העם השאר טרודים לא בהזאה לא בקרבן ומ"מ אמרו חז"ל דגזרי' שמא יעבירנו ד"א בר"ה. ולכן ע"כ דשבות דהזאה היינו באמת שבות קיל ביותר. וידוע דפשט הש"ס בפסחים שם קאי גם על שחל ז' שלו בערב פסח ודלא כשיטת הרמב"ם דאף אם הזה עליו בי"ד אין שוחטין עליו וכמו שההארכתי בזה וגם אנכי בחדושי לש"ס בארתי היטב שיטת הרמב"ם והש"ס ואכ"מ רק עכ"פ מבואר דשבות דהזאה קיל ביותר. ולכן באמת בפירושו ריש פ' אלו דברים כ' הטעם דהזאה אינה בשבת משום תיקון גזרים אף דלא גזרו במקדש אתיקון כזה כדמוכח מחתיכת יבלת יבשה ביד מ"מ בצירוף[2] גזרוה. שמא יעברנו והיא באמת קיל ביותר דליכא למיחש כ"כ ומ"מ אסרו חז"ל. ולכן א"ש ש"ס הנ"ל דבאמת ידע אביי דשבות דאמירה לנכרי קיל ביותר ולכן לא הקשה על רבה מדידי' אדידי' דלמה לא התיר ע"י ישראל דרך חצר שלא עירב משום דידע דאמירה לעכו"ם דאינה רק דיבור בעלמא קיל יותר ממעשה ישראל עצמו ולכן הקשה רק מהזאה דהיינו ג"כ שבות קיל ביותר וכנ"ל ומ"מ אינו דוחה ושפיר הקשה מאמירה לנכרי וע"ז תי' שפיר דשבות דהזאה אף דהוי קיל ביותר מ"מ עכ"פ היא רק שבות א' משא"כ אמירה לנכרי דהוי שבות דשבות וא"ש היטב סוגיות הש"ס ודוק. עכ"פ המורם מדברינו דודאי שבות דשבות דאמירה לנכרי קיל ביותר משבות דשבות דישראל דהרי זה ידע אביי בעצמו דשבות דאמירה לנכרי קיל ביותר משבות דישראל רק דלא ידע בין שבות א' דאמירה לנכרי או שבות דשבות ולכן ודאי דאין להתיר שבות דשבות ע"י ישראל כמ"ש רו"מ. גם הנה סברת רו"מ שכתב לחלק בין לצורך היום או לצורך מחר ג"כ מבואר ברמב"ם בהדי' לחלק. אמנם מ"ש הרמב"ם והמחבר להתיר אמירה לנכרי בשופר בשבת לצורך מחר היינו דוקא לפי המסקנא דשבות דשבות קיל כגון באמירה לעכו"ם בזה מותר פי' לצורך מחר דהכי מוכח ג"כ ברמב"ם ז"ל לשיטתו דגם בהזאת י"ג בניסן מיירי ושם אסור משום דאינו ביומו הקרבן דשם הוי רק שבות א' אף דגוף השבות ההיא קיל מ"מ אסרו מחמת שאינו ביומו. משא"כ באמירה לנכרי בשבות דשבות דהוי כאן ב' לטבותא דגוף האמירה לנכרי היא שבות קל. וגם אין כאן רק שבות דשבות בכה"ג מותר ואפי' לצורך מחר נמצא כי בנ"ד גבי ישראל שפיר כ' רו"מ דאפי' אם נימא דשבות דשבות מותר ע"י ישראל ג"כ מ"מ לצורך מחר אסור לכ"ע דהרי אין כאן רק חד לטוביתא דהרי גוף השבות הוא חמור ביותר ואין קיל כמו שבות דאמירה לעכו"ם ולכן בכה"ג צדקו דברי רו"מ דודאי אסור וזה ברור:
- ↑ עי' בית יצחק (או"ח סי' מב) מה שהשיב להרב השואל בזה. ועי' עוד מנחת אלעזר (ח"ד סי' נו).
- ↑ בצירוף שמא יעבירנו גזרוה. והיא... (כן נראה להגיה).