יד מאיר/כ
|
< הקודם · הבא > |
לידידי תלמידי הרב החריף מ' דוד זילבער נ"י
מכתבך היקר קבלתי והנה נפשך בשאלתך בטחול שיש בה מכה מבפנים והעור שלם לגמרי ואין מצד א' בעובי דינר זהב רק בצירוף ב' הצדדים יש בעובו ד"ז. והנה כבר הבאתי דברי הט"ז ס"ק ט' שהעלה להכשיר בעור שלם אפי' בלא נשתייר ד"ז ורק שכ' שמסתפינא להקל וע"ע בט"ז סי' מ"ד ס"ק ד' שכ' בפשיטות דמשמע להכשיר בכה"ג וכן הסכים הבל"י והמנ"י להכשיר בה"מ עכ"פ. והפר"ח והפ"ת הכשירו בפשיטות וכן הרב בכר"פ הכשירו. ולא נשאר לנו המחמירין רק התב"ש. והפרמ"ג לא אמר בה לא איסור ולא היתר בה"מ ע"ש. וכן העלה בשו"ת שבות יעקב ח"ג ח' יו"ד סי' ס"ג להקל בפשיטות וכן דעת הלחם הפנים וכן דעת בעל שו"ת אא"ז הפנ"י הובא בס' ב"א על טריפות הריאה בק"ה סי' מ"ב ע"ש. וע"ע במהר"ם שי"ף שהבי' שאלה זו ופסק ג"כ להקל בפשיטות וסיים במהרמ"ש. וז"ל וכדומה ששמעתי דבכה"ג מסופקים אם צריך עובי ד"ז מצ"א או סגי בב' צדדים בצירוף ולדעתי אף בצירוף א"צ. וכדי לבאר לך אמיתן של דברים מוכח אני להאריך קצת:
הנה בתוס' ר"פ א"ט ד"ה ניקב ב' וז"ל בשאר נקובי לא אצטריך למתני לבית חללו שהן דקין ופשיטא שאין נקב פוסל בהן כלל אם לא ניקב לבית חללו אבל לב שהוא עב ס"ד וכו'. וע' בחדושי הרשב"א שתירץ עוד באופן אחר קשיות התוס' וע' בפ"מ שהביא בשם הב"ח עוד תי' ע"ז. ולכאורה יש להקשות מאי מקשה דלמה נקט גבי לב לבית חללו ולא בשאר נקובי הלא הנה בריאה דקאמר ג"כ ניקבה הריאה ולא בעי' שינקב לבית חללה שהמה הסמפונות. רק ר"ש קאמר כן ולת"ק מטרף בניקבו רק העורות והכי קי"ל. ורק בושט דליכא רק עורות ולא בשר ובמוח הזכיר בהדי' קרום של מוח וכן בקיבה ומרה ודקין והמסס וביה"כ בכולן ל"כ רק עור וממילא כל שלא ניקב לחללן לא ניקבו כל העורות משא"כ בריאה דהוא עבה שיש בתוכה בשר שאינו עור שפיר מיפסל מנקב העור לחוד אף לביתי חללה שהוא הסמפונות. ולפי"ז ה"ה בלב שפיר איצטריך המשנה לאשמעי' לבית חללו דאי לא ה"א דאפי' לא ניקב רק העור העליון טריפה כמו בריאה או אם יש ב' עורות בעי' שינקבו ב' העורות אבל לא הבשר עד לחללו. ולכן הוצרך במשנה לאשמעי' דבעי' שינקב גם הבשר עד לחלל:
אמנם לישב דברי התוס' וקדמונים נלענ"ד דהנה אמרי' בש"ע סי' מ"ט הקורקבן יש לו ב' עורות והיא כל הבשר כולו מיקרי עור א' והכיס שבפנים מיקרי עור הב' והוא מדברי בה"ג וע' פרמ"ג. וצריך לדעת למה בריאה אין עורו נידון כבשרו והעורות המה בעצמן ובשר הריאה בעצמן וקורקבן כל הבשר עם הקרום שלמעלה נקרא הכל עור א' ויתכן כי הבשר הריאה הוא רך מאוד וע"כ אמרי' בסי' ל"ו סעי' ו' דאם ניקב סמפון הריאה אל הבשר דבשר סותם הנקב דמחמת רכיתו נכנס בנקב וסותמו. משא"כ בניקב סמפון במקום שאין שם בשר רק עור הריאה דטריפה וכמ"ש הט"ז שם ס"ק ט' ע"ש דאין העור סותם כי העור קשה ואינו סותם. וכה"ג אמרי' ג"כ לקמן סי' נ"ה לענין הגנה של שבר רגל. דעור קשה ואינו מציל בעצמו וע' בשו"ת נב"י ח' יו"ד סי' ה' ולכן כיון דהעור ניכר ביותר בריאה מן בשרו דהעור הוא קשה קצת ובשר רך ע"כ עורו נידון בעצמו וניקב העור לבד טריפה וכמו קרום של מוח דניקבו הקרומים לבד טריפה כי המוח לרכיתו אינו מצטרף להגין על הקרומין. כי המה בפני עצמן משא"כ בקורקבן שכל בשר הקורקבן קשה מאד כמו הקרום הדק שעליו ע"כ אין הפרש וחילוק כלל וכל הבשר עד הכיס מיקרי עור א' רק הכיס שניכר הבדלו דהרי נקלף מעל בשרו זה נקרא עור ב' ודינו כמו בריאה דניקבו ב' העורות טריפה וכאן נמי דכל הבשר נקרא עור א' ולפ"ז ה"ה נמי בלב דבשרו ודאי קשה ביותר כדאמרי' בפ' כ"ה שאני לב דשיע ולכן בודאי דאין קרום העליון בלב חלק ורק כל בשר הלב עד חללו נקרא עור א' וע"כ שפיר עמדו בתוס' למה הוצטריך במשנה לאשמעי' לבית חללו דממילא ידעי' דמ"ש מקיבה וכו' דבעי' שינקבו כל העורות. וע"כ תי' היטב בתוס' דהלב שהיא עב ואינו דומה לשאר עורות הנחשבין במשנה לנקיבה וע"ש וא"ש. ועכ"פ הנה בטחול דבשר הטחול הוא רך יותר מבשר הריאה. וקרומי הטחול המה נחשבין בפ"ע ודאי כמו בקרומי הריאה דאינו נחשבין כבשרו הי' שפיר סברא לומר דבמקום דפוסל נקב בטחול ויפסיל בנקבתו הקרומים בלבד כמו בריאה דעורו חלוק מבשרו וע"כ הוצרך הש"ס לאשמעי' דאפי' אם נשתייר כעובי ד"ז כשרה ונמצא דעיקר החידוש מה דכשר בנשתייר וא"ש ודלא כמ"ש בטו"ש יו"ד הנ"ל ואין להאריך:
אמנם לדינא הנה כבר באה מעשה לפני כמה פעמים והכשרתי בפשיטות בצירוף ב' הצדדים לעובי ד"ז וכמ"ש בשו"ת שבות יעקב הנ"ל וטעמא דידי כי גבי כבד דבעי' שישתייר כזית במקום מרה ובמקום חיותא בעי ר"י דף מ"ו ע"א מתלקט מאי וכו' ופרש"י מתלקט ולא במקום אחד אלא חצי זית כאן וחצי זית כאן וכו' ע"כ פסקי' להחמיר בדאורייתא וע"ש בפ"ת. ולכן עכ"פ בנ"ד בטחול שרבו האחרונים להכשיר בעור שלם אף בלא נשתייר ד"ז עכ"פ במתלקט חצי עובי ד"ז מכאן וחצי מכאן דהוי ג"כ רק ספק הוי שפיר ס"ס להתיר וכשר בפשיטות. ועוד יתכן לענ"ד דהרי לא אבעי' לן בש"ס רק בכבד ובטחול לא נזכר זה האבעי' דהרי יתכן גם בטחול זה אליבא דכ"ע באם האין העור שלם דאז צריך ודאי להשארות ד"ז ואמאי לא אבעי' לן מתלקט מהו וכו' ויתכן כי דוקא בכבד דהטריפות שלו מטעם נוטל הכבד דנקב אין פוסל בו. וכל שנשאר כזית הוי כאילו לא ניטל הכבד כלל ולכן בעי עכ"פ אפשר שיהי' הכזית דע"י מיקרי כבד ולא הוי ניטל במקום א' לא מתלקט. דאל"כ י"ל דהוי ניטל. משא"כ בטחול דאדרבה ניטל כשר ולא מפסל רק בניקב ולענין דלא להחשב נקב מפולש שפיר ודאי מצטרף אפי' במתלקט חצי עובי ד"ז וחצי כאן ולכן הברור להכשיר בכה"ג וזה ברור. ודברי הנה"כ שעמדת עליו האמת כדבריך דאין לשונו מדוקדק במ"ש העור שלם מכל צד דמשמע לכאורה כוונתו דהחסרון הוא רק בפנים כמ"ש מעל'. אמנם הנה פי' האחרונים דבריו כן כדעת הט"ז דהעור הוא הקרום אינו מצטרף להשלמות ד"ז ודעת הנה"כ כיון דהעור מכל אותו הצד שתשאר העובי ד"ז העור מצטרף והעור שלם מכל צד רק מצד השיור בכולו העור שלם ומצד הב' ודאי ניקב כן כוונת דבריו. ובאמת כי פשט שטחות לשון הנה"כ לא משמע כן ומשמע יותר כהבנת מעל' וע"כ יפה כ' רו"מ כי דבריו צ"ע דהרי בשלם העור מכל צד דעת הט"ז דכשר בלא"ה דאין חסרון מבפנים פוסל וצ"ע.
עוד כ' רו"מ להקשות על הט"ז שהביא בשם הב"ח ס"ק ד' וז"ל אבל אם אשתכח מחטא בקולשי' לצד חוץ אפי' נשתייר עובי ד"ז במקום דבוק לכרס טריפה עכ"ל. והקשה רו"מ דהרי בקולש אינו דבוק לכרס יפה הקשה אך ידע כבודו כי יש ט"ס בהט"ז כאן וצ"ל במקום בקולשי' צ"ל בטחול וכן הוא להדי' בהב"ח אות ג' ע"ש וט"ס נפל בספרים.
עוד שאל רו"מ בענין זיעת אדם שנפל על העיסה אי מהני ביטל בס' או לאו. הנה גוף הדין הוא בירושלמי פ"ק דתרומות. וע' בהראב"ד בהשגות בפי"ד מה' רוצח ה"ד דחתיכה של בשר וכו' אסור ליתן אצל זיעת האדם דכל זיעת האדם סם המות חוץ משל פנים. וע' ביו"ד סי' קי"ו[1]:
אמנם מה שנסתפק אם מהני ביטל בס' הנה הוא פלוגתא בין האחרונים. ואני הנני מורה ובא תמיד דמהני ביטל בס'. והנה הד"מ מבי' בשם המרדכי ואו"ז התירו דבטיל בס' והד"מ הקשה דהא חשי' לגילוי אפי' במאה סאה וא"א שלא יהי' ס' לכן הקשה הט"ז ממהרי"ל שאסור בנמצא שלפוחית של דג דאסור הכל משום סכנה. ונה"כ חולק על הט"ז דשאני זיהרא דנחש דמיקלי קלי טובא. וכן בעובדא דמהרי"ל לא הי' ס' וכן הפר"ח והפר"ת מתירין בפשיטות בס'. והנה באמת תמהתי מאד על אדונינו הרמ"א ז"ל שהקשה על המרדכי ואו"ז המתירין מהא דארס של נחש. והש"ך ופר"ח נדחקו ותי' דשאני זיהרא דנחש דמיקלי קלי טובא. ואני שמעתי ולא אבין דלענ"ד אין כאן בלא"ה מקום קושי' דלא שייך לבטל בס' רק אם אין האיסור עומד בעין רק נתערב דאז בטיל טעם האיסור ונחשב כאילו אינו במציאות כלל. אמנם ביבש אין הטעם דאין כאן איסור כלל רק דהתורה התירא מדכתיב אחרי רבים להטות דאזלי' בתר רובא: והנה אמת דקי"ל דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב כדאיתא במס' יומא דף פ"ד ע"ב ע"ש. אמנם זהו דוקא בהיכא דקאזלית מחמת דהיא רק גזירות הכתוב לומר אחרי רבים. אבל בסכנה אוקמא אסברא דאין לנטות גם אחרי הרוב כלל. וכ"ז ביבש ובכה"ג דמטעם ביטל ברוב קאזלית עלה אבל בביטל בס' דאין כאן טעם כעיקר כלל ונתבטל עפ"י סברא. וידענו דאלו הוי טעמינהו מסתמא שוב לא הי' בו טעם כלל. ואין בו שום ממשות האיסור בזה בפ"ע אין לחוש כלל. והוא מטעם דכבר נתבטל טעמו וממשו. והנה גבי ארס נחש אמרי' במס' ע"ז דף ל' ע"ב דלפעמים הארס צף מלמעלה ולפעמים הוא רק באמצע ולפעמים הוא רק שוקע ולכן לפעמים שתו הראשונים ולא מיתו והמתירין אותו דהי' הארס שוקע ועומד רק בשולי הכלי ולפעמים הי' בהיפך ע"ש הביאו הטור ג"כ. וא"כ ל"ש בזה ביטל בס' כיון דאין הארס מתערב רק עומד במקום א' ורק ביטל ברוב הי' שייך בזה ואין הולכין בפ"נ אחר הרוב. אבל בשאר סמים המתערבים אי נתבטל בס' הרי כמאן דליתא דמי ואין כאן סכנה ודברי אדונינו הד"מ צע"ג:
גם דברי הנה"כ והפר"ח שכ' לתרץ קושיות הד"מ דשאני זיהרא דנחש דמקלי קלי טובא. ולכאורה הוא דברי נביאות לחלק בין סכנת בשר ודגים לזה הסכנה. ולענ"ד לפרש כוונתם. דהנה קי"ל כ"א בטילין בס' והוין כמו שאין כאן איסור כלל. אמנם קי"ל דהחמץ והמתבל ומעמד אפי' באלף לא בטיל כל שהוא איסור מחמת עצמו. וע' בש"ע בהג"ה סי' צ"ח ולכן בשלמא בבשר ודגים דאין כאן חריפות כלל ע"כ שפיר נתבטל בס'. משא"כ בארס נחש דהיא זיהרא וחריף מאד יותר מכל דברים החריפים ומחמצן בכה"ג אפי' באיסורין באלף ל"ב כנ"ל כוונתם. ומדברי מהרי"ל כבר כתבו דאין ראי' דיתכן דמהרי"ל מיירי שלא הי' ס' ודבריהם נכונים לדינא. ודרך חידוד י"ל דאף אם נימא דהמהרי"ל אסר שם אפי' הי' ס' מ"מ אין ראי' לשאר דברים של סכנה ויתכן דמודה דבטיל בשאר מקומות בס'. והיא כי הנה באמת פליגו רבוותא אי יש לחוש בבשר ודגים גם שלא כדרך בישל או לאו וע"ש בסי' קי"ו סעיף ג'. דהנה אמרי' במס' חולין דף ק"ח מבב"ח מ"ט לא גמרי' דחידוש הוא אי חידוש הוא אפי' ליכא נ"ט נמי א"ל רבא דרך בישול אסרה תורה והיינו כיון שהוא דרך בישול מסתמא צריך טעמא דוקא ובכלאים אה"נ דאסור חוט א' של פשתן כבגד גדול של צמר דלא שייך בו נתינת טעם. ולפ"ז נחזי אנן בכל מיני סמים האוסרים הם בעצמם ארסים וממיתים אבל בשר ודגים כל א' בפ"ע אינו סם המזיק רק בהתערבותם יחד נעשה סם המזיק וחידוש הוא ולכן אפי' אי ליכא נ"ט ג"כ מזיק. ואמנם אי דאינו מזיק רק דרך בישול שוב בעי' נ"ט ואינו אסור ביותר מס'. ולכן הנה י"ל דהמהרי"ל סבר דבשר ודגים אסורים יחד אף שלא כדרך בישל ומש"ה שפיר אסור אפי' בלי נ"ט היינו אפי' יותר מס' דהרי חידוש הוא ואפי' ליכא נ"ט נמי. ובאמת כי להסוברים דאינו אסור בבשר ודגים רק בדרך בישול וכמו דמסיק הרמ"א דכן נוהגין א"כ שפיר בעי' דוקא נ"ט ובדאיכא ס' דליכא נ"ט שרי. ועכ"פ בשאר מיני מזיקין כגון זיעת אדם דאסור מחמת עצמו ולא מחמת תערובות ואין כ"א בפ"ע היתר ולכן לכ"ע אם נתערב אינו אסור רק בנ"ט ולדברי הרמ"א שם אף בבשר ודגים אינו אסור רק בנ"ט וכמ"ש וא"ש ודו"ק.
ועכ"פ הנה דעת רוב ראשונים ואחרונים דבטל בס' ונ"ל. ובפרט דיש לצדק דברי התוס' סוף פ"ק דמ"ק ד"ה כוורא דכ' דעכשיו נשתנו הטבעיות בענין הרפואות ויתכן דה"ה לענין סכנות ואפשר דבזה"ז אין מזיק כלל. ובנ"ד שנפל מזיעת אדם על העיסה בלא"ה הנני מורה ובא דיקליף את מקומו דכ' האחרונים דבלחם בעי גרירה במקום הדחה דא"א כ"כ בהדחה דמסרך וע' בפרמ"ג ולכן ג"כ כאן צריך גרירה מקום הזיעה ועכ"פ הברור לדינא דמהני ס' למבטל הסכנה וזה ברור.
עוד הקשה רו"מ במס' נדה דף י"א ע"ב בפרש"י ד"ה כאן שלא שמשה וז"ל אלא בטהרות עסקה סמוך לבדיקתה הלכך לענין טהרות שחרית וערבית בעי בדיקה ופי' מהר"ם ז"ל דצריכה בשחרית בדיקה להכשיר הטהרות שעשתה לאחר תשמיש ע"ש. וע"ז הפליא לתמוה דהרי בלא"ה הטהרות טמאין דהרי המשמשית טמאה טומאת ערב. והארכת להבי' מש"ס נדה דף מ' ע"ב. והרי הוא מקרא מפורש בפ' מצורע ואשה אשר ישכב איש אותה ש"ז ורחצו במים וטמאו עד הערב. אמנם יפה הקשית. אמנם הדבר נכון לענ"ד דודאי קי"ל דמשמשית אינה טמאה רק עד הערב והיינו בשאינה מתהפכות וכן אם כבדה את ביתה וכמ"ש התוס' שם ד' מ' ע"ב ד"ה שמשה ע"ש וכן הובא בש"ע יו"ד ס"ס קצ"ו ע"ש ודעת הרמב"ן והרשב"א בתה"א דכל שאזלא בכרעא ל"ח שוב לפולטות ואינו טמאה רק עד הערב:
והנה ודאי דאחר טבילה בעי הערב שמש. והטבילה הוא קודם להערב שמש. וא"כ משכחת לה שפיר שטבלה תיכף לאחר שימושה בלילה ושוב קלישא לה טומאתה ומותרת במעשר רק בתרומה אסורה וטמאה עד אחר הערב ובקרא מוזכר וטמאו עד הערב היינו דוקא לענין תרומה וקדשים. וידוע דטבול יום אינו אלא שני לטומאה בלבד וקיל משאר שני לענין שאינו עושה את המשקים תחילה כנודע. והנה קי"ל דמעל"ע שבנדה דמטמא למפרע אינו רק בתרומה וקדשים. וכן בחולין שנעשה על טהרות הקודש. וכדאיתא בנדה דף ו' ע"ב ובדף ז' ע"א ע"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל סוף פ"ג מה' משכב ומושב ע"ש. וכן פסק הרמב"ם בהדי' בפי"א מה' שא"ה ה"ט דחולין שנעשה על טה"ק ה"ה לענין זה בחולין דאינו עושה שלישי ע"ש וכ"כ עוד בפי"ב שם ע"ש נמצא לפי"ז כאן דהאשה טבלה אחר שימושה מיד הוית טבילת יום עד אחר שתעריב שמשה. ומותרת לעסוק בטהרות היינו אפי' בשנעשה על טהרות הקודש דטב"י אינו רק כמו שני ואין עושה שלישי בחולין שנעטה"ק ומ"מ אם נטמאה תוך מעל"ע בנדות מטמאה את הטהרות האלו למפרע דבזה חמיר לן חולין שנעטה"ק מנעט"ת. ולפיכך צריכות בדיקת שחרית וערבית להכשיר הטהרות הללו מטומאת מעל"ע שבנדה. והדברים נכונים מאד וברורים ודו"ק היטב:
אמנם אפי' לשיטת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם וס"ל דחולין שנעטה"ק כקדש דמי. מ"מ הדבר נכון מאד. דכבר בארנו דטב"י אינו רק שני לטומאה ואין כלי מקבל טומאה רק מאב הטומאה ומכ"ש שאינו מטמא כלי חרס המוקף צמיד פתיל. ומעל"ע שבנדה אמרי' דף ו' ע"א שמטמא מו"מ אוכלין ומשקין וכ"ח המוקף צמיד פתיל ע"ש. ולפ"ז תיכף כשטבלה דלשימושה אינה רק טבילת יום בעלמא יכולה לעסוק בטהרות ע"י כלי דטב"י אינו מטמא כלי (וגם בלא"ה הרי יכולה לעסוק ע"י אוכלי חולין גמורין שתתעסיק) בתרומה שמונח תוך הכלי ע"י הכלי דשוב אין הטב"י מטמא את התרומה כלל דכלי מפסיק (ואפי' ע"י אוכלי חולין מותר לעסוק היינו שאוכל תרומה מונח ע"ג אוכלי חולין ונוגע רק בחולין ואין טב"י פוסל כלל בחולין) וממילא גם התרומה טהורה ולכן צריכה בדיקה להכשיר הטהרות מטומאת מעל"ע שבנדה דע"י טומאת מעל"ע מטמא גם ע"י כלי ודאי (ואפשר גם ע"י אוכלין חולין ג"כ וצ"ע בזה) ודברים ברורים מאד ודו"ק:
עוד הקשה רו"מ דברי הרמב"ם בפ"י מה' בכורים הי"ד דחלה דינה כתרומה ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחלה ובפ"ז שם הי"ב כ' הרמב"ם וז"ל עיסה הטבילה לחלה אינה כחלה וכו' שאין הב' עושה ג' בחולין וכו' ומותר לגרום טומאה לחולין שבא"י לפיכך ב' עיסות א' טמאה וא' טהורה נוטל כדי חלת שתיהם מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנו באמצע סמוך לעיסת הטהורה ומושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה כדי לתרום מן המוקף עכ"ל. הרי עכ"פ דס"ל להרמב"ם דמותר לתרום מטהור על הטמא. ויפה תמה מע"כ והוא באמת קושי' עצומה:
והנה לא הוצרך מעל' להביא ממרחק לחמו הרי מדברי הרמב"ם שם תיכף כ' הרמב"ם וז"ל שחלת דמאי ניטלת מהטהור על הטמא. משמע דחלת ודאי אין ניטלת מהטהור עה"ט. והרמב"ם בפיה"מ כתב בהדיא על משנה זו דהלכה כחכמים וביאר הטעם משום דקי"ל דאין ניטלין מטעה"ט. (ובהיותי בזה קשיא לי על הכ"מ ביותר דהוא כתב בפ"ה הי"ד דהא דפסק הרמב"ם דאינו ניטל מטעה"ט הוא בספ"ב דחלה וכחכמים והאיך לא הרגיש בזה דהיא עצמו כתב כאן דהרמב"ם פוסק הלכה כר"א במשנה זו וצע"ג). אמנם אשר אחזה אנכי בישוב דברי הרמב"ם ז"ל והוא בשום דעת מה דקשי' לי' טובא בדברי הש"ס בסוטה ד' דקאמר שם במאי פליגי ר"א ורבנן דברייתא ע"ש פרש"י ומסיק דפליגי אם לגרום טומאה בא"י ע"ש. וכן שאר אוקומתית והדברים מתמיהין דאמאי לא קאמר דרבנן ס"ל דאסור לתרום מטעה"ט ור"א לטעמי' דס"ל דמותר לתרום מטעה"ט. ובפירש"י מבואר שם דכל האוקומתית היינו לפרש הפלוגתא בין ר"א ורבנן ע"ש. ואמאי הרי במשנה מבואר דטעמו של ר"א דניטלת מטעה"ט. והרי חכמים ס"ל דאינו ניטל מטעה"ט ולמה מבקש הש"ס אוקומתית אחרות והדבר יפלא. ולכן ע"כ דצ"ל דע"כ לא אמר במשנה דפליגו ר"א ורבנן בזה בניטל מטעה"ט או לאו. רק במניח פחות מכביצה. אבל במניח כביצה כמו דקאמר התנא דברייתא בזה כ"ע מודים דאין כאן איסור מניטל מטעה"ט. וע"כ הוצרך הש"ס לחפש אוקומתית אחירות הרבה. והוא כי בפ"ב דמס' תרומות אמרי' אין תורמין מטעה"ט וכו' באמת אמרו העיגול של דבילה שנטמא מקצתו תורם מן הטהור שיש בו על הטמא שיש בו וכן אגודה של ירק וכו'. היו ב' עגולים ב' אגודות ב' ערמות א' טמאה וא"ט לא יתרום מזע"ז ר"א אומר תורמין מהטעה"ט מבואר דהיכי דהמה דביקים תורמין מן הטעה"ט ואפי' אינם דביקים רק סמוכין ביותר כמו ערימת חטים. והנה הר"ש הבי' בשם הירושלמי גבי וכן אגודה של ירק וז"ל בשנטמאת ועודה אגודה אבל נטמאת קלחין ואגדן לא ע"ש. והנה מדקאמר הירושלמי למלתי' על אגודה ולא קאמר למלתי' על ריש דברי המשנה בעיגול של דבילה. יתכן כי בעיגול של דבילה דהיא כגוש אחד ואף דבאמת אינו חבור ע"ש. מ"מ אף אם כבר נטמא ואח"כ עשאן עיגול מ"מ תורמין מטהור שיש בו עה"ט שיש בו. ודוקא באגודה דאינו נראה בגוש א' החמירו בכה"ג. וע"כ א"ש דלא כייל במשנה ביחד באמת אמרו העגול של דבילה וכן אגודה של ירק וכן ערימה שנטמא מקצתו וכו' ולמה מסיים במשנה מקודם הדין מעגול ש"ד ואח"כ אמר וכן אגודה של ירק. מזה הוכיח בירושלמי דבעיגול אפי' נטמא מקודם כל שנתחבר תורמין מזע"ז כיון דנראה כגוש א'. ובאמת דצ"ע על הרמב"ם בפ"ה מה' תרומות ה"ח שהעתיק דין המשנה של עגולי דבילה ואגודה וערימה. והשמיט דברי הירושלמי שהביא הר"ש הנ"ל ועתה עת לקצר:
ואמנם נראה עיקר דאפי' אם נימא דגם בעיגול דבילה ג"כ לא מהני אם נטמא ואחר כך חיבור ועשאן עיגול ואין תורמין מהטעה"ט. מ"מ בעיסה טבל לחלה שהניח זע"ז כמו חיבור בודאי דאף אם נטמא מקודם ואח"כ חיבור מ"מ תורמין מטעה"ט דנראה כמו חיבור יותר דהרי בעיסה אם חוברם יפה עד שנושכות זא"ז הוי חיבור לטומאה ואינו כמו עגולי דבילה דאינו חיבור כלל. ולכן בעיסה אף שלא נתחברה כ"כ עד שישוכו זה עם זה. מ"מ הוי יותר חיבור לענין זה שיתרמו מטעה"ט ואפי' אם נטמא מקודם. ויתכן כי להרמב"ם שהשמיט הירושלמי ס"ל דתמיד אין נ"מ בין חיבור מקודם אם לאו:
ומעתה אחרי כל ההוצעות האלה בין תבין אשר לפניך כי במחברם ע"י פחות מכביצה ודאי דניכר מאד פרידתם. ולא הוי כלל חיבור אף לענין לתרום מהטעה"ט דפחות מכביצה אין חיבור כלל. ולפי"ז כשתורם מיקרי שפיר תורם מהטעה"ט. משא"כ כשביצה בצק מחברם. אז הוי לענין זה חיבור שמותר לתרום מהטהור שבו עה"ט שבו. כמו בעיגול של דבילה. ולכן א"ש כי הש"ס לפי פרש"י ז"ל בברייתא דקאמר ר"א בכביצה לא מוקי פלוגתייהו דר"א ורבנן בנוטלין מהטעה"ט משום דבכה"ג בכביצה מחברן לכ"ע מותר ליטול מהטעה"ט. ורק במשנה דקאמר בפחות מכביצה מחברן להיות מוקף ובכה"ג לא הוי כגוש א' להיות תורמין מטעה"ט. ובפרט דמיירי שהי' כבר טמא מקודם. ובכה"ג בנטמא ואח"כ חיברן ודאי לא עדיף מאגודה של ירק דאמר בירושלמי דאין תורמין מטעה"ט. מש"ה שפיר אמר במשנה דפליגי בתורמין מהטעה"ט. והשתא ממילא נבין לשון הרמב"ם דבאמת בפיה"מ שלו דקאי על פחות מכביצה כ' דהלכה כחכמים דאין תורמין מטעה"ט אבל בחיבורו דהעתיק כמו בברייתא בכביצה דבזה מודים כ"ע דתורמין מטעה"ט וא"ש ודו"ק היטב:
עוד הקשה רו"מ בנדה דף מ"ב ע"ב דתינוק בן יום א' מאכיל בתרומה ופרש"י בו ביום שנולד. והקשה והרי היא יולדות והביא מש"ס יבמות דף ע"ד ע"ב. ובחנם הטריח עצמו כ"כ דשם ביבמות הביא הש"ס לענין טבול יום. אבל היולדות תוך ז' לזכר או י"ד לנקיבה אפי' למעשר אסורה דהרי כ' בתורה כימי נדת דותה תטמא. ובודאי דאסורה בתרומה ובמעשר. ולכן יפה הקשה:
אמנם דע ידידי כי לא נחית הש"ס ופירש"י שם לענין איסור טומאה רק לענין זכות. ואשמעי' דכבר נחשבת בכהנות לענין אכילת תרומה בו ביום. ואם התרו בה משום זרות אינה לוקה רק אם התרו בה משום טומאה. וכן נ"מ לענין אם התרומה טמאה דזר האוכל תרומה טמאה חייב מיתה בידי שמים ומלקות וכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה ולא מלקות וע' כ"ז ברמב"ם פ"י מה' תרומת ה"י ופ"ז שם ה"א. גם נ"מ לענין קרן וחומש[2] דזר שאכל משלם חומש והתשלומין תרומה וכהן אינו משלם חומש והתשלומין חולין. וע' ברמב"ם בפ"י מה"ת הנ"ל. והנה הטמא שאכל תרומה טהורה כיון שנגע בו הטמא טמאוהו ואינו חייב מיתה באכילתו ואינו לוקה וע' ע"ז בתוס' סנהדרין דף פ"ג ע"ב ד"ה פרט ע"ש. גם נ"מ לענין הדלקת תרומה טמאה דכהן מותר ולא זר. ואפי' לענין אכילה גופא לכתחלה נ"מ לענין תרומה דרבנן דאמר שמואל במס' בכורות דף כ"ז ע"א דבטלה ברוב ופירשו התוס' דדוקא לכהן מותר בימי טומאתו ברוב ולא לזר. רק רש"י לא ס"ל כן ע"ש. והברור כי רש"י והמשנה לא אתי כאן לענין היתר אכילה רק לענין היתר כהונה קאתי דתיכף מאכיל והוית ככהן גמור לענין אכילה. והדברים ברורים ודו"ק:
והנה ידידי אחרי כל הנ"ל יצאתי להשכילך בינה ולבאר פירש"י והרע"ב אף אם נאמר בפשטות הלשון דמאכילה ממש בתרומה בו ביום שנולד. והוא דבר נחמד. דהנה קי"ל במס' יומא דף פ"ג דמי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחלה וכן מכל חולה הדין כן. והנה בס"פ מפנין במס' שבת. ומובא בטוש"ע א"ח ס' שכ"ח דיולדות תוך ג' ימים אפילו לא אמרה צריכה אני מחללין עלי' את השבת וע"ע בסימן תרי"ז[3] גבי יוה"כ דתוך ג' ימים אפי' לא אמרה צריכה אני מאכילין אותה. וע' בס' תרי"ח במג"א דתרומה חמורה מטבל וטבל מנבילה והוא מדברי הש"ס יומא דף פ"א ע"א ע"ש. וכ"ש דתרומה חמורה מנבילה והטעם דתרומה למר היא במיתה ונבילה אינו אלא לאו. וכבר בארנו כי כהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה ונבילה לוקה. ולפ"ז כהן שאחזו בולמוס וכיוצא ויש לפניו תרומה ונבילה והכהן טמא ודאי אמרי' דיטמא התרומה ויאכל התרומה ומכ"ש אם כבר נטמא התרומה דאין עלי' אפי' חיוב מלקות וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז מה' תרומות ה"א ע"ש. ונבילה לוקה עלי' והוי איסור חמור נבילה מתרומה טמא לגבי כהן. משא"כ גבי ישראל דהיא זר אז אפי' תרומה טמאה חמורה לי' מנבילה דהרי זר חייב מיתה אפי' על תרומה טמאה וכמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' תרומות ה"ו. וצריך להאכיל נבילה דוקא ולא תרומה. והשתא תבין כי היטובו אשר דברו רש"י והרע"ב ז"ל דהרי מיירי ביולדות ביום שנולד הולד דאז היא מסוכנת גמורה וצריכין להאכילם ואין לפני' רק תרומה או נבילה וטריפה. ולכן תיכף כשנולד הילד מאכיל את אמו בתרומה דהרי היא מסוכנת ובעוד שישבה על המשבר אף שהיא ג"כ מסוכנת מ"מ אין מאכילין אותה תרומה דעיבור אינו מאכיל את אמו והרי היא זרה גמורה ותרומה חמורה לה מנבילה דאף תרומה טמאה לזר במיתה ותיכף כשנולד לה הילד דשוב תיכף יש לה דין כהן ואף שהיא טמאה מ"מ תטמא התרומה וקיל לה מנבילה דנבילה במלקות ותרומה טמא אינו במלקות. ומאכילין אותה מחמת בנה שנולד בו ביום דתרומה טמאה קיל להו מנבילה וטריפה וא"ש ודו"ק היטב כי היא דבר נחמד: