יד מאיר/יט
|
< הקודם · הבא > |
שלום וכ"ט סלה לתלמידי הרב החריף וכו' מו"ה ישראל הלוי האנד נ"י.
ע"ד אשר שאלת אודות ביצים חיין ששברו קליפתן ועבר עליהן הלילה שהעולם אין נזהרין בזה מלאוכלן ובש"ס נדה דף (י"ג) [י"ז] ע"א איתא האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהן הלילה דמו בראשו משום דרוח רעה שורה עליהן ע"ש. והפר"ח סי' קט"ז הביא זאת הגמר' ע"ש. ופלפלת בחכמה אם הש"ס קאי על ביצה קלופה מבושלת או על ביצה חיי'. ודעתך דהש"ס קאי על ביצה חיי' דוקא. גם הביאת שבתשובות בית שלמה הנדפס מחדש העלה ג"כ להחמיר בביצה חיי' שבורה שעבר עליו הלילה. הנה באמת לשון הש"ס אינו מורה כן דאמר לשון אכילה האוכל ובביצה חיי' שייך לשון גמיעה וכדאיתא במס' ביצה דף ד' ע"א חזי לגומעה למחר ע"ש וכן כ"פ בש"ס:
אמנם הנה גוף הענין הלא השמיטוהו כל הפוסקים הקדמוני' הלא הרמב"ם בפ"ה מה' רוצח שכ' שם דברים המסוכנים לא הזכיר מזה. גם הטוש"ע בסי' קט"ז ביו"ד לא הזכירו מזה כלום וכן כל הפוסקים השמיטוהו. זולת הפר"ח סי' קט"ז שמגבב שם כל דברים מסוכנים שבש"ס מביא גם זה בכללן. וראיתי בס' קשות מיושב בקונטרס אומר השכחה[1] שהתפלא ע"ז שהשמיטוהו הפוסקים ע"ש. ובעינינו ראינו שהעולם אין נזהרין בזה כלל. וכדי שלא לשוי' חלילה מנהג ישראל כטועים ח"ו. אמינא דודאי סמכו ע"ז שהשמיטוהו כל הפוסקים[2] והרי הביאו מדין אוכלין ומשקין תחת המטה וכן מדין זיעת האדם ומזה לא הביאו ע"ש:
אמנם הנה הרמב"ם פ' י"ב מה' רוצח גבי תחת המטה כתב הטעם שמא יפול דבר לתוכו ע"ש וכ"כ הסמ"ג. והראב"ד כתב שם משום רוח רעה. וע"ש במ"מ ובמגדול עוז שכ' שהמה מפרשים כן דברי הירושלמי במס' תרומות ע"ש. ויפלא דלא העירו שמפורש כן בש"ס שלנו בפסחים דף קי"ב ע"א ע"ש. ובס' בינת אדם סי' ס"ג כתב דהרמב"ם היה לו גירסא אחרת בש"ס. והוא רחוק ודחוק ואין זה אלא דברי נביאות. לכן אבאר כי ודאי הרמב"ם ומפרשיו ידעו מהש"ס פסחים הנ"ל. אמנם ס"ל דהירושלמי לא מטעם ר"ר קאמר והעתיק זה מהירושלמי מטעם שאבאר לקמן. ומקודם אבאר דברי הרמב"ם בה' שביתת עשור פ"ג ה' ב' שכתב שם וז"ל ומדיחה אשה ידה א' במים ונותנת פת לתינוק. והוא מהש"ס יומא דף ע"ז ע"ב ומהש"ס חולין דף ק"ז ע"ב. ועיין בלח"מ שם שהקשה על הרמב"ם דהנה בש"ס יש ב' פירושים דבש"ס קאמר משום שיבתא. ופירש"י רוח רעה השורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלן שחרית והתוס' פירשו דבנטל שחרית מיירי רק יש ר"ר ששורה על הלחם אם אינו נוטל עוד הפעם והוא נקרא שיבתא. וסיימו שם בתוס' דעתה אין נזהרין בזה משום דעתה ר"ר של שיבתא אינו מצוי בינינו ע"ש. וכיון דבפ"ח מה' תפלה כשהזכיר הרמב"ם נטילת שחרית. לא משמע דחייש לר"ר ע"ש. וא"כ לא היה לו ליכתוב האי דינא דמדיחה. כיון דלפירש"י הוי ר"ר של שחרית. ואי ס"ל כתוספות דשיבתא לא הוי ר"ר של שחרית. הא כתבו התוס' דעתה אין אותה ר"ר מצוי בינינו ע"ש. ומקודם אבאר כי אתפלא על הלח"מ שהביא ראיה מדלא הזכיר הרמב"ם עירוי ג"פ דלר"ר בעיא ג"פ. למה לא הביא ראיה מפ"ח מה' תפלה ה' ח' שכתב הרמב"ם דיוה"כ וט"ב שאין שם רחיצה א"צ לברך על נט"י מכלל דלא חשש הרמב"ם לר"ר וע"ש בכ"מ שהביא בשם הראב"ד דגם ביוה"כ וט"ב רוחצין הידים משום ר"ר או משום שיבתא ע"ש שהאריך ומסיים שם בכ"מ וז"ל וטעם רבינו לומר שאין בהם לרוב בני אדם רחיצה שתהיה טעונה ברכה ע"ש. ולכאורה אינו מובן מה דקאמר הכ"מ לרוב בני אדם אין בהם נטילה דהא לדעת הראב"ד והיא כדעת הרא"ש צריך נטילה משום ר"ר והכין קי"ל וא"כ הרי הנטילה היא לכל בני אדם. אמנם הדברי' נכונים למדקדק היטב. כי התוס' במס' חולין דף ק"ז ובמס' יומא דף ע"ז הביאו בשם ר"ת דמה שאין אנו נזהרין מחשש שיבתא משום דאין אותה ר"ר מצוי עכשיו ע"ש. ומשמע דאותה ר"ר של נטילת שחרית שפיר ס"ל דמצוי גם עתה:
אמנם דעת הרמב"ם היא להיפך דר"ר של לילה אינו מצוי עתה רק ר"ר של שיבתא מצוי גם עתה. ומסתבר ליה כן מהא דאמרו דאסור להושיט אצבעו במים ביוה"כ. וכן בהא דר"י היו לו מפה לחה מעיוה"כ והיה מעבירה ע"ג עיניו ביוה"כ. ואי ס"ד דרוחץ ביוה"כ ידיו מחמת ר"ר א"כ למה היה לו להכין מעיוה"כ וע"כ דעת הרמב"ם דר"ר של לילה אינו שכיח כ"כ וכן אתה צריך לומר לפירש"י ז"ל שפי' הא דאמר אביי מדיחה אשה ידה וכו' משום שיבתא והיינו בלא נטלה שחרית. והדבר קשה דהרי בלאו הכי צריכה ליטול ידיה משום ר"ר. וע"כ דרש"י ס"ל ג"כ דר"ר של לילה אינו מצוי גם בזמן הש"ס רק שיבתא שכיח תמיד והיינו ממש כדעת הרמב"ם ז"ל. והמה לא ס"ל כדברי ר"ת דקאמר דשיבתא מזיק אפי' בנטלה שחרית. דאי ס"ד דאפילו בנטלה שחרית שייך שיבתא. א"כ אמאי אשמעינן אביי דבר זה דוקא גבי יוה"כ ולא בכל השנה. ודוחק לומר דקמ"ל דגם ביוה"כ מותר דהא פשיטא כמו לדעת הראב"ד והרא"ש דס"ל דר"ר של שחרית מצוי גם עתה וצריך לרחוץ גם ביוה"כ שחרית. ומ"מ לא נזכר דבר זה בש"ס. וע"כ משום דפשיטא היא. וא"כ גם לענין שיבתא לפיר"ת וסיעתו היה לו להשמיענו דבר זה גבי שאר ימות השנה וממילא פשוט דגם ביוה"כ מותר. בשלמא לפירש"י והרמב"ם דס"ל דזה קאי על מי שלא נטל ידיו שחרית שפיר אשמעינן דוקא גבי יוה"כ. דבשאר ימות השנה בלא"ה רוחצין שחרית משום נקיות והיינו ג"כ משום ר"ר כי מה שהזכיר הכ"מ בשם הראב"ד משום נקיות בודאי דר"ל משום ר"ר של לילה. וכמו שפירשתי הא דאמר בשבת דף ק"ט בת חורין היא ומקפדת על ג"פ. ובפוסקים הנוסחא בת מלך היא. למה קראוהו לאותה ר"ר בת חורין או בת מלך. ואמרתי הכונה כי אמרינן דרוח מסאבא ר"ל שורה רק על דבר המזוהם שמאוס. וביום אדם נזהר בידיו שלא ליגע במקום המאוס והטינופת. משא"כ בלילה הידים הם הפקר ובני חורין ונוגעים בכל מקום אף במקום המזוהם והמאוס וע"כ שורה ר"ר על הידים. ולפי שהר"ר בא מחמת שהידים הם בני חורין ליגע בכ"מ. לכך נקרא הר"ר בת חורין וכן לפי גי' הפוסקים בת מלך הוא ג"כ ע"ז הכונה כי המלך פורץ גדר לעשות לו דרך כמו שירצה כן הידים בלילה והדברים נכונים. ולפ"ז א"ש מה שכ' הכ"מ בשם הראב"ד משום נקיות היינו משום ר"ר דמחמת שאין הידים נקיים ר"ר שולט עליהן ודו"ק. ועכ"פ מש"ה הוכיחו הרמב"ם ורש"י ז"ל לפרש משום שיבתא דוקא בלא נטל שחרית. וס"ל דר"ר של שיבתא שכיח יותר מר"ר דבת חורין. ועוד יש לדבר בזה ואכ"מ. ועתה נחזה כי דברי הרמב"ם נכונים לשיטתו דמחמת דאוסר לרחוץ ידיו שחרית ביוה"כ שלא חש לר"ר דבת חורין. ע"כ העתיק יפה דברי אביי דמדיחה אשה ידה משום דס"ל דר"ר דשיבתא שכיח תמיד. ואין מקום לקושית הלח"מ ז"ל. ועכ"פ היוצא לנו מכל הנ"ל דכמה ר"ר דאיתא בש"ס שאין נוהגין בזה"ז. והנך רואה כי ר"ת כתב בהדיא דשיבתא אינו מצוי עתה ולפירש"י והרמב"ם ר"ר של שחרית אינו מצוי עתה. ומש"ה לא הביא הרמב"ם כלל הא דרוחץ ג"פ בשחרית משום דאין שכיח כ"כ. ועתה אין שכיח כלל. ובזה יתכן דמש"ה לא הביא הרמב"ם הא דמוזכר בפסחים קי"ב אוכלין ומשקין שהניחן תחת המטה ר"ר שורה עליהן. רק הביא הא דירושלמי תרומות שלא ליתן בישולו תחותי ערסא. וגם בזה לא פי' משום ר"ר כפי' הראב"ד משום דס"ל דאין ר"ר זה מצוי עתה. ודייק הרמב"ם מהא דכלל הירושלמי דין זה עם דין דלא יתן סכינא בפוגלא או באתרוג דשם אין הטעם משום ר"ר וה"ה בבישולו תחותי ערסא. ומש"ה דייק הרמב"ם בסעודה משום דמחמת טרדת האכילה לא יעיין אם נפל שם דבר. ובש"ס פסחים קאמר אוכלין ומשקין סתם. משום דשם לא מיירי בסעודה ואין הטעם משום שמא נפל דבר לתוכו רק משום ר"ר. ומש"ה דייק הש"ס בפסחים אפי' מחופין בכלי ברזל לרמז על הירושלמי הנ"ל דבמגולה בלא"ה יש לחוש שמא יפול שם דבר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וע"כ דייק הש"ס דיש עוד טעם משום ר"ר וע"כ אפילו במחופין אסור אע"ג דלא שייך לחוש שמא יפול שם דבר וא"ש ודו"ק:
נראה לדינא בודאי הא דאין נזהרין עכשיו בשום קלוף ובצל קלוף ובביצה קלופה הוא בודאי משום דאין אותו הר"ר מצוי עתה כלל דהרי ראשון לראשונים ר"ת ז"ל וסייעתו הוכיחו מזה דאין אנו נזהרין ליתן פת לתנוק בלי הדחת ידים מזה הוכיחו דאין שיבתא מצוי עתה כמו מקדם. ה"ה בזה דיש לנו להוכיח מדלא נזהרין עכשיו מכלל דאין אותו ר"ר מצוי עתה כלל. ומש"ה א"ש הא דהשמיטו זה כל הפוסקי' ויפה מנהגן של ישראל וישראל עושה חיל[3]:
ומי שבא לחוש לזה מחמת שנא' בש"ס. עכ"פ נלע"ד דמותר לאכלם ע"י בישול ברוב. ואם כי כבר ביארתי בתשובה א' דצריך ס' נגד סכנה וכדעת הנקה"כ. מ"מ היינו דוקא דברים המסוכנים משום טעם שבהם כגון בשר ודגים וכיוצא דהסכנה מחמת עירוב טעם. אבל דברים האסורים משום ר"ר דאין שייך בזה נתינת טעם שפיר מבטלין ברוב כמו מין במינו. ואין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחלה. דאיסור הוא רק הסכנה וכמו שאמרו בחרוסת משום קפא שבמרור:
ובזה מיושב מה שהעירות בצדק להקשות בהא דאמרו בריש פ"ב דביצה במתניתין ושוין בדג וביצה שעליו שהם שני תבשילין. ופירש"י שהיו טחין ביצה על הדג. והרי מערבין ערב יו"ט והעירוב צריך להיות ראוי על שבת שלאחר יו"ט והרי הביצה הוא קליפה דהרי טחו על הדג ועבר עליו הלילה. ולפמ"ש א"ש דהרי הביצה ראוי לאכול עם הדג ע"י בישול ברוב כי בעת האכילה נתערבו יחד. וא"ש ודו"ק:
ובאמת לולי דמסתפינא הייתי אומר מילתא חדתא דכ"מ שאמרו ר"ר שורה עליהן מהני הדחה דהרי לא אמרו שורה בתוכן רק שורה עליהן דמשמע על גבן. וכמו שמצינו גבי ידים שחרית שכ' כל הפוסקים דר"ר שורה עליהן. וע"י הדחה מעביר הר"ר. וכן גבי שיבתא אמרינן דמדיחה. וה"ה גבי אוכלין נמי מהני הדחה. ועם כי לא נזכר דבר זה בשום פוסק. היינו משום דהם לא מיירי רק לכתחלה ולא מיירי בדיעבד. ואה"נ דעת שבות יעקב להתיר בדיעבד אוכלין ומשקין שהניחן תחת המטה אפי' בלא הדחה. ואף דבביאורי הגר"א הובא בפתחי תשובה ליו"ד סי' קט"ז מחמיר אפי' בדיעבד גבי אוכלין תחת המטה. היינו דוקא גבי אוכלין תחת המטה שמפורש בגמרא דלא מהני הדחה. דהא קאמר בהדיא בש"ס אפי' מחופין בכלי ברזל נמי ר"ר שורה עליהן. והא הר"ר אתי מכח המטה. והא קי"ל בכ"מ דקליפה עדיפא מהדחה והקדירה הוי כקליפה. ואפ"ה קאמר בש"ס דר"ר שורה עליהן ומכ"ש דלא מהני הדחה משא"כ גבי שום קלוף וכו' בודאי מהני הדחה. ואע"ג דגבי שום קלוף נמי אמר בש"ס נדה י"ז ע"א ואע"ג דמנחי בסלתא ומצוירי וחתימי נמי ר"ר שורה עליהן. ואמאי לא אמרינן דהסלתא הוי כקליפה. שאני הכא דהר"ר אתי מכח השום קלוף בעצמו ולא מכח דבר אחר כמו אוכלין תחת המטה דאתי מכח המטה. רק מכח השום בעצמו. ולכך לא מהני הסלתא כלום אבל הדחה מהני שפיר ודו"ק:
ויותר נראה כי אף לדעת הגרא"ו דאוסר בתחת המטה לגמרי. מ"מ יש לומר דמודה בנ"ד דהתם הרי בא הר"ר מחמת תחתית ושולי המטה ומ"מ אין כלי של ברזל מפסיק כדאיתא בש"ס ואף דקי"ל דקליפה עדיף מהדחה ודופן הכלי הוי כמו קליפה ומ"מ הר"ר שורה אלמא דהטומאת ר"ר בוקעת ויורדת עד שבא אל קרבתה מש"ה כ"ש דהדחה לא מהני שם. וע"כ אוסר לגמרי. משא"כ בנ"ד דהר"ר בא רק מחמת שנתסר הקליפה שעליהן ובזה לא מעלה ולא מוריד מה שמחופה וצייר וחתימי כיון דהר"ר באה ע"י חסרון הקליפה שלהם. לכן שפיר יש לומר דמהני הדחה להסיר הר"ר[4] וא"ש כיון דבלא"ה העיקר דאין אותו הר"ר שכיח עתה וכמו שביארנו וא"ש:
- ↑ אות צא.
- ↑ עי' מהרש"ם (ח"ד סי' קמח); יד חנוך (סי' לה ובהערות שם); שמירת הגוף והנפש (סי' ג ס"א בהערה); דברי יציב (יו"ד סי' לא אות ג).
- ↑ עי' חלקת יעקב (ח"ד סי' יב); מנחת יצחק (ח"ד סוף סי' קח וח"ו סי' עד); שמירת הגוף והנפש (סי' ג סעיפים א, ד, ז, ובהערות); דברי יציב (יו"ד סי' לא אות יא).
- ↑ עי' מנחת יצחק (ח"ו סי' עד אותיות ב וה); שמירת הגוף והנפש (סי' ג ס"ז בהערה וסי' יד ס"ה בהערה); דברי יציב (יו"ד סי' לא אות יא).