יד מאיר/יח
|
< הקודם · הבא > |
שלום וכלט"ס לידידי בני הרב החריף וכו' מו"ה שלמה נ"י.
ע"ד ששאלת בעצם שנמצא על הדקין לדעתך להכשיר יפה אמרת. ואף כי מ"ש דיש להכשיר גם בלי ה"מ לכאורה יש לעיין דהרי קי"ל דא"א בקיאין בשום מקום בבדיקה רק בה"מ ומ"ש כאן מריאה אמנם לדינא האמת אתך כאשר יבואר. והנה הבאת דברי הפרמ"ג במשבצות ס"ס ל"ט בעצם בחלל הגוף וכ' וז"ל ויראה לי דל"ד למחט בחלל הגוף דהנה חיישי' שמא דרך הושט נכנס וכו' ול"ח שמא ניקב א' מאברים הפנימים דמ"ש משבר שבצלע ודוחק לחלק בין שבר דבמ"א עומד וכו' דהרי הפר"ח והתב"ש מקילין אף בנמצא דבוק בו ואף הט"ז מודה למ"ש וע"ש. והבאת כי במ"ע החמירו וכן נראה לך. ידידי תדע כי המ"ע העתיקו זה מהב"א על טריפת הריאה סי' ל"ט ס"ק קצ"ג דהעתיק דברי הפרמ"ג וכ' ע"ז וז"ל ונהפוך היא דדוקא בדבוק התירו וכמבואר בת"ש שכ' על מ"ש הט"ז דיש לחוש שמא ניקב במ"א די"ל דלא דמי למחט בחלל הגוף דלא ידעינן מהיכן בא המחט למקום זה ואפשר מידי עברו לכאן ניקב משא"כ בנ"ד מסתמא מצלע שאצלו נפרד ולא ממ"א עכ"ל אלמא דדוקא לפי שהוא מן הצלע שאצלו אמרי' שתיכף שנפרד ממקום חבורו נדבק לכאן משא"כ אם אח"כ לא נתחבר לשום מקום. והי' מתנודד אנה ואנה חוששין לו שמא עשה נקב באיזה מקום עפ"י כח המושך שבאברים ואינו דומה לעוקץ שאצלו אפי' תימא דל"ח דלא שייך לומר שיומשך איזה אבר שבגוף ואינו זז ממקומו משא"כ בעצם הנפרד ממנו שע"י כח המושך שבאברים מי יודע אם העצמים בבטן המלאה שם יניחו או ישיבו ויסובבו אנה ואנה ויחלצנו אל קור איזה אבר ויקבה חור בדלתו וכו' ע"ש. ואביא עוד מותר דבריו לקמן. ולפע"ד נראה כהפרמ"ג כי דברי הב"א ז"ל במ"ש שמ"א עשה נקב עפ"י כח המושך שבאברים. כי הרי עיקר הדבר של סברא זו מכח המושך שבאברים. המה מדברי הרז"ה בפא"ט וז"ל אבל מחט שירדה והגיע לכבד מתוך ששילשלה אותה הכח המושך לחוץ עד שהגיע לכבד וכו'. ואם חררה כלפי פנים ר"ל כלפי מטה אין הכח המושך מסייע אותה לנקוב. ויש לה עוקץ מב' צדדים חוששין לנקב ב"מ או לנקב מרה ע"י כח המושך אותה לחוץ ישלשלה אותה ע"כ וכו' ע"ש. ובתה"א כ' ג"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם בפי' קיפא לבר או לגאו. הובא בפוסקים סי' מ"א דר"ל קופא לגאו כשרה בקופה לצד חלל הבהמה דהאיך נקבה בשר הכבד הלא קופא אינו נוקבת. וע"ז תי' וז"ל דכל שהוא לפנים כח המושך שבאברים מושך ודוחק. ע"ש היטב. עכ"פ מבואר הדבר דאמרי' רק אם נמצא דבר זה באברים מפנים דאין בטבעם להיות שם דבר זה. והוא אינו מינו כח המושך עפ"י טבע דוחק לחוץ כי הטבע מנגדם ואינו רוצה שיהי' זה בתוכו וע"כ דוחק ונכנס בתוך בשר ועור האבר כדי שיגיע לחוץ. ולא יהי' בתוכו דבר זר. אבל לא לומר דהאבר מושך אצלו דבר זר מבחוץ דהרי אדרבה האברים מרחיקין דבר זר מקרבו. וע"כ דקדק הבעל המאור וכ' הכח המושך אותה לחוץ דדוקא לחוץ מושך הכח הטבעי ולא לפנים ולכן אין מקום כלל למ"ש הבית אפרים. דאם לא נתחבר לשום מקום ומתנודד אנה ואנה חוששין שמא עשה נקב באיזה מקום עפ"י כח המושך שבאברים. והוא תמוה דאין כח המושך למשוך דבר זה לבוא אל תוכו. רק אדרבה כח הטבעי שבאברים מושך עצמו לבל יקרב זר אצלו ודוחה חוצה. והנה אפי' במחטא בכבדא שיוצא חודה לחלל הגוף. ומקצתו תחובה בכבד. דעת רש"י ורשב"א וסמ"ק והגהות ש"ד והלבוש דלא חיישי' שמא נקב א' מאברים הפנימים. והר"ן הביא ג"כ דיעה זאת ואח"כ כ' בשם יש מי שאומר דכל שהמחט יוצא לחלל טרפה וכן דעת מהרש"ל ומדברי הש"ך בסי' מ"א סק"ח משמע דמסיק להקל שהרי הביא דברי הסמ"ק ואו"ה והג"ה ש"ד באחרונה משמע דהכי ס"ל. הן אמת כי ראיתי בשפ"ד שם כי בט"ז אות יו"ד משמע להחמיר וכ"כ עוד במשבצות ס"ק יו"ד ע"ש. ולע"ד אין הכרע דהרי גם הש"ך ס"ק ט"ו כ' ג"כ אפילו כולה טמונה בטרפש והרי הש"ך הביא בהדיא להכשיר בכה"ג (וע' בפרישה) אמנם מ"מ אתי שפיר דודאי אף דבכה"ג לא היינו חוששין מטעם מחט בחלל. מ"מ כאן דאפילו כולה מכוסה אסור וא"כ כשהמחט עוד יוצאת לחלל בודאי דפשיטא דטריפה דהרי מ"מ יש צירף שמא אח"כ אינקבה והוי כעין ס"ס לאיסורא. ובלא"ה הרי כמו שחוששין אפי' כולה טמונה שמא בשעה שנכנסה נקבה א' מאברים הפנימים כמ"ש הש"ך כן ה"נ יש לחוש בשעה שנתחבה בהטרפשא עד שיצאה לחלל נקבה בשאר מקומות כיון דחזינן דיצאה גם לחוץ והרי בשעה שנכנס נכנסה בכח וא"ש ודוק.
ונראה לע"ד כי אף היש מי שכ' כהר"ן והרש"ל דמטריפין ביוצא המחט לחלל שם בכבדא. מ"מ מודי דלא חיישי' במחט רק באם נתחב בכח. אבל היכא דנייח מודו דלא חיישי' רק הא דמטרפי במחט שיצא לתוך חלל הבהמה מהכבד והטעם דס"ל דהכח המושך והדוחק את המחט מפנימית הכבד אשר הוא דבר זר אצלו זה הכח פועל ג"כ כמו אם נתחב המחט בכח ע"י פעולת אדם. דס"ל דגם זה לא מיקרי מינח נייחי ולא מיקרי בנחת. והנך רואה לשון הרז"ה הנ"ל שכ' ומתוך ששלשל אותו הכח המושך לחוץ בכח עד שהגיעה לכבד חוששין לנקב הרי שכפל תיבת בכח להורות כי הכח המושך והדוחק הוא דינו כניקב בכח ועפי"ז ס"ל להיש מי שכ' להטריף כיון דכח הטבע דוחק. וכ"ז כשהמחט עדיין תחובה קצת מקצתה באבר אחד כגון בכבדא וכיוצא דאז כח הטבע דוחק שיצא המחט כולו מקרבה דשונאות דבר זר וע"כ מחמת אותו הכח חיישי' שמא תנקב אבר אחר שפוגשת בו. משא"כ באם העצם הזה מונח רק בחלל ואינה תחוב בשום מקום למה ניחוש שמא נקבה אחד מאברים דהרי כל אבר מתנגד לו ובורח ממנו דאפי' אם ישנו כבר בתוך האדם דוחה אותה לחוץ מכ"ש דאין הטבע נותנות שיתחב בו. והנך רואה משכ' הרשב"א כי מחמת כח הדוחה ומושך אפי' בקופה נכנסה עכ"פ בבשר הכבד. אבל לא חיישי' שמא נכנסה בקופא ונקבה גם את העור ותעשה נקב בשאר אברים. והרי תחזה כח הדוחה ומושך לחוץ כמה הוא גדול. ולכן שפיר דעת היש מי שכ' כהר"ן ס"ל דכח המושך הוא כמו כח המחט שנתחב לחלל. וכן מבואר בהדיא דהוא דעת הרז"ה הנ"ל. כי המעיין יראה כי הרז"ה והרשב"א אף שהולכין שניהם לפי' הגאונים בפי' קופא לבר ולגאו. דקופה לבר היינו לצד הראש וחודה לנגד חלל הבהמה. וקופה לגאו הוא שהקופא לחלל הבהמה והוא הנקרא גאו. מ"מ חלוקין המה בטעם הדבר. כי דעת הרשב"א דהא דטרפי' בקופא לבר היינו לצד הראש. משום דחוששין שמא נטתה המחט אילך ברדתה למטה ונקבה קנה הכבד.
אמנם הרז"ה ז"ל קאמר דחיישי' שמא בחודה לחלל הבהמה כח המושך דחקה לחלל ונקבה הכרס או הריאה או הושט ע"ש. ומה אם עדין לא ראינו המחט בחלל אמר הרז"ה לדעת הגאונים דחוששין שמא דחאה הכח המושך ויצאה לחלל ונקבה אברים שנקיבתם במשהו ומכ"ש כשכבר יצאה המחט בחודה לחלל לפנינו דודאי דחיישי' כי הכח המושך דחפה עד שנקבה א' מאברים הפנימים והנך ראה כי הוא דעת היש מי שכ' בר"ן ואני תמה למה לא חשב הש"ך ז"ל את הרז"ה ז"ל דס"ל ע"כ להחמיר בכה"ג. אבל עכ"פ גם היש מ"ש בהר"ן והרז"ה מודים דהיכי דהעצם מונח בחלל הגוף ולא בא בכח מבחוץ או מאבר שדחה הכח המושך לחוץ עד לחלל הבהמה ודאי דלא חיישי' שמא ניקב איזה אבר. הגע עצמך הנה קי"ל דמחטא דאשתכח בסמפונא רבה דריאה כשרה וא"צ בדיקה בנפיחה. ולכן אפי' בחתיכה דריאה כשר וכדאיתא בס"ס ל"ו ע"ש. והרי התם כח הדוחה הי' לו למשוך את המחט לחוץ ואעפ"כ לא חיישי' אף בריאה שהוא מרחפת ומתנועעת תמיד ומרחפת על הלב מ"מ לא חיישי' שמא ניקבה הריאה אפי' בחתיכה דא"א לבדקה משום דהמקום רחב לא חיישי' למידי. כ"ש בחלל הגוף דודאי רחב יותר ויותר מהחלל שבסומפין הריאה. ובחלל הגוף אדרבה הכח הדוחה מושך שתצא דבר זר לחוץ לאויר העולם ולא לתוך אברים הפנימים מכ"ש כיון דהחלל רחב ג"כ דלא חיישי' שמא נקב א' מאברים הפנימים. והלא בסמפון הריאה הי' לנו לחוש מחמת דהחלל רחב ואף דמונח בתוך הריאה והטבע דוחה לחוץ מ"מ לא חיישי'. מכ"ש הכא. והטעם דכל שאינו בא ע"י כח המחט ונקב כבר ע"י הכח והמקום רחב ל"ח. ומש"ה בסמפונא רבה דריאה דבא ממקום קרוב וחללה רחב כ"ש בנ"ד. ולא חיישי' למה שמתנועע אנה ואנה כמו דלא חיישי' בריאה עצמה בחללה מחמת דמונח במקום רחב כ"ש הכא בנ"ד דיפול הנופל למטה לדופן הגוף ולא נגע ולא פגע באברים הפנימים ואף אם נגע הרי הכח המושך והדוחה דוחה לחוץ ולא יעזוב להניח לפגוע ולעשות נקב כי הטבע יפעול שלא ינקב. ובדוחק יש לחלק דדוקא במונח בסמפון הגדול דעדיין יש לה מהלך רב לנקוב דבשר הריאה עב ביותר כולי האי לא חיישי' אבל במונח בחלל דאין להמחט רק שינקב בחודה קרומים מאברים הפנימים ואינו דבר עב כ"כ שפיר חיישי'. ולע"ד זה דוחק דהרי בתוך הריאה כח המושך מסייע וזה פועל יותר דהרי אם המחט הוא תוך הבשר אף שיש לה עדיין מהלך רב עד הקרומים חיישי' מחמת כח המושך. אלמא דעיקר ההיתר הוא מחמת שהוא מקום רחב ואז לא חיישי' אפי' לכח המושך. וא"כ מכ"ש בחלל הבהמה דאין לחוש. דהתם ודאי מקום רחב יותר מסמפון הריאה והכבד:
והנה באו"ה שער נ"א הובא בס' ב"א הנ"ל בתשובה שבקונטרוס הריאות סי' כ"א מבואר דס"ל דאף אם המחט יצאה לגמרי מן הכבד לתוך החלל לא חיישי' כלל שמא נקבה א' מאברים הפנימים ע"ש היטב. ומהתימא על הב"א שכאן דחה את דברי הפרמ"ג ולא הרגיש כי באו"ה מוזכר בהדיא כדברי הפרמ"ג לפמ"ש הב"א בהדיא סי' כ"א הנ"ל.
שוב ראיתי כי הדברים שכתבנו כבר נשמע הדבר בין החיים. כי הרי לדעת התוס' ד' מ"ו ע"ב ד"ה דלמא דהחשש הוא שנקבה וחזרה שם וע"ש במהרש"א ושיטתם קשה דניחוש שמא נקבה מסמפון לחברו. ולא שייך לומר כפירש"י שם ד"ה לחברו דהרי חיישי' שמא נקבה ריאה וחזרה וע"כ דצ"ל כמ"ש השמ"ח סעי' ל"ו וז"ל ול"ח נמי שמא בהליכתה ניקבה סמפון א' לחברו דטריפה וכו'. דלא מחזיקי' ריעותא בדלא חזינן ואע"ג דבסעי' שלפ"ז אמרי' דחיישי' שמא ניקב הקרום וחזר אלמא מחזקי' ריעותא. נ"ל דהתם ה"ט שטבע הכח למשוך ולדחות לחוץ ולפעמים חוזר קצת לפנים ע"י הנענוע ולכן אורחא דמלתא לינקב משא"כ הכא אחזוקי ריעותא לא מחזיקי' עכ"ל. וע"ש בס"ק כ"ח שכ' דלמד זה מדברי הרז"ה והתה"א והרי ממש כמש"ל ות"ל שכוונתי לדעת הגדול. ועכ"פ דאלולי זה דכח הטבע היא לדחוק לחוץ לא היינו חוששין שמא ניקבה הריאה אף במחט שבתוכה. ולפי"ז בנ"ד פשוט דאין חשש וכמ"ש ומהתימא על הב"א שלא הרגיש בכ"ז. והנה הפרמ"ג כ' ולא חיישי' שמא ניקב א' מאברים הפנימים דמ"ש משבר שבצלע ודוחק לחלק בין שבר שבמקום א' עומד לנמצא בחלל הגוף ובב"א שם דחה דבריו. והנך רואה כי לא מבטן הפרמ"ג יצא ראיה זו משבר שבצלע. הרי הרשב"א הביאו הר"ן כתב ראיות משבר בצלע ע"ש. ובאמת דלכאורה יש להבין דהרשב"א הביא ראי' דאף אם המחט יוצא לחלל כשר מחמת דדוקא בקוץ התחוב בכח לחלל חיישי' ולא במחט או בשבר דמינח נייחי. והרי אין לך כח יותר מן כח השבירה ואמאי לא ניחוש בשבר שבצלע והלום ראיתי בפרי תואר סי' נ"ד ס"ק ב' וז"ל וגם למ"ש רשב"א דמה דאנו מחמירין במחט וקוץ לצד שנתחב בקושי וכו' הא עדיפא שאין קושי בכח הנשבר וכו' ע"ש. ואני תמה על עצמי דהרי הנך רואה בעליל כי הרשב"א כתב זה על שבר שבצלע הביאו הר"ן. והברור בכוונת הרשב"א דדוקא באם בא הנקב בכח שנתחב בתוך הגוף בכח אז חיישי' שפיר שמא ניקבה א' מאברים הפנימים אבל באם לא היה נקב בכח כלל. אף שנשבר מה לנו ולהשבירה אכתי לא חיישי' לנקב דהרי חזינן דלא בא לפנינו נקב בכח כלל והדברים ברורים לע"ד:
ומ"ש הב"א וז"ל ונהפוך הוא דדוקא בדבוק התירו וכמבואר בת"ש ס"ק צ"ו שכ' עמ"ש הט"ז דיש לחוש שמא ניקב במ"א די"ל דל"ד למחט בחלל הגוף דלא ידעי' מהיכן בא המחט למקום זה ואפשר מידי עברו לכאן ניקב משא"כ בנ"ד מסתמא מצלע שאצלו נפרד ולא ממקום אחר עכ"ל אלמא דדוקא לפי שמן הצלע שאצלו אמרי' שתיכף שנפרד ממקום חבורו בצלע נדבק לכאן וכו' ע"ש. וכבר הבאתי דבריו לעיל. ולפע"ד אין כוונת התב"ש כן. דאם כדבריו למה לו לאמר דלא ידעי' מהיכן בא המחט למקום בזה מה נ"מ בזה אפילו אם נדע ד"מ שבא מכבד וכמעשה דרש"י ופירושו. מ"מ הי' לו לטרוף מחמת שמתנדנת אנה ואנה ולא הי"ל לומר רק התם המחט אינה דבוקה ומתנועע אבל הכא דבוקה אמנם הברור כי כוונתו דהרי כבר כתב התב"ש ס"ס ל"ו ס"ק פ"ו דהעיקר בשני הטעמים הן של רש"י ז"ל דאמרי' דרוב הנבלעין דרך ושט הן לשיטת התוס' שמא נקבה וחזרה ע"ש מ"ש בשם הר"ן ז"ל. ולכן באמת לדידן אין נ"מ לענין שנמצא בחלל הגוף ומטריפין בכל ענין. דאף דלא שייך לומר דהאברים מושכין אצלם. דהרי אדרבה האברים שונאים ומרחיקין ממנו. אמנם טריפה מחמת דהרי אינו ידוע מהיכן בא המחט לכאן ואמרי' דודאי בא דרך הושט ומידי עברו נקב א' מאברים הפנימים. והרי אפי' אם בא דרך כבד יש לחוש שמא נקבה קנה הכבד שפוסל במשהו. ועכ"פ היינו ממש מ"ש הפרמ"ג דלא דמי למחט בחלל הגוף דרוב הנבלעין דרך הושט. ומש"ה סיים שפיר התב"ש משא"כ בנ"ד מסתמא מצלע שאצלו נפרד ולא ממקום אחר. ולאו דהקפיד מחמת שהוא מצלע שאצלו. ורק כוונתו דלא אמרי' דבא מבחוץ דרך הושט דהרי הי' לו מקום שיבא מהצלע שאצלו. כי האמת כי הריאה סמוך לצלע. אמנם עיקר טעמו דבמחט חיישי' שבא ממקום אחר וניקב דרוב הנבלעים דרך הושט. אמנם לכאורה יש לעיין על דברי הפרמ"ג שסיים ואף הט"ז יודה למ"ש (דעצם שאינו דבוק כשר) והרי הט"ז כ' בהדיא ותו דיש לחוש שמא ניקב גם במקום אחר. הרי דמבואר בהדיא דס"ל דחיישי' לנקב במ"א והרי לענין מקום אחר דומה לעצם בחלל שלא נדבק לריאה דהרי אין כאן כח הדוחה וכנ"ל. וראיתי בס' טוטו"ד מהד"ת שדחה מחמת זה דברי הפרמ"ג ולפע"ד יראה דהט"ז בא לגבב טעמים ולצרף כדי לאסור וקאמר דיש ס' שמא ניקבה הריאה וא"א בקיאין בבדיקה ואף אם ת"ל דבקיאין בבדיקה ולא ניקב הריאה מ"מ יש צירף שמא ניקבה במ"א. ולפי"ז שפיר הרגיש הט"ז דהרי פסקו הרמ"א דבזה"ז אנו בקיאין בבדיקה גבי מחט בהריאה שלמה. והט"ז לא הגי' שם לאסור. אמנם כוונת הט"ז היא דהרי מ"מ אנו מסופקים שמא א"א בבדיקה ואיכא קצת חשש שמא נקבה הריאה. וגם איכא קצת חשש שמא ניקב במ"א ואף דמטעם א' בעצמו הי' מקום להכשיר מטעם בדיקה הי' מקום להכשיר בה"מ ומטעם שמא ניקב במ"א הי' מקום להכשיר דלא מחזקינן ריעותא כל שלא בא בכח המושך. מ"מ מחמת צירף אלו הב' חששות יש להחמיר דהוי כעין ס"ס להחמיר ומש"ה שפיר כ' הפרמ"ג דהיכי דאין ריעותא דדבוקה בריאה דא"צ בדיקה וליכא רק חשש זה בעצמו שמא נקבה איזה אבר מזה החשש בעצמו גם הט"ז מודה דלא מטרפינן מחמת זה.
ועוד נלע"ד דהרי כבר בארנו כי דעת יש מי שכ' בהר"ן והוא שיטת הרז"ה דאם יוצא מחט מכבדא חודה לתוך חלל הגוף טרפה וכתבנו הטעם דס"ל דכח המושך והדוחה פועל כמו כח של תחיבת המחט או הקוץ הבא מכח אדם. וחיישי' שפיר מחמת זה שמא ניקב א' מאברים הפנימים. ולפ"ז שפיר כ' הט"ז דכאן נמי דבא העצם על הריאה וכשהתחיל לדבק בו הרי הכח הדוחה שבאברים שלא יקרב אצלו הי' דוחק את העוקץ שבעצם לנקוב שאר אברים. ובפרט לדעת הפרמ"ג שהביאתי לעיל דס"ל דהט"ז הכריע להחמיר כדעת היש מי שכ' שבהר"ן הנ"ל ולכן ג"כ כאן חשש שמא ע"י כח הדוחה ניקב שאר אברים. ולפ"ז דוקא היכא שהתחיל לדבוק אל הריאה דאז כח הדוחה מושך את העצם לחוץ שפיר חיישי' שמא עי"ז ניקבה שאר אברים וכאשר בארנו לעיל דדיעה זו ס"ל להחמיר רק מחמת דכח הדוחה מסייעו ולפי"ז עכ"פ שפיר כ' הפרמ"ג דבעצם הנמצא בחלל גם הט"ז יודה דהרי אין כאן כח הדוחה ומושך שבאברים וכנ"ל.
ולפי"ז א"ש הא דדקדק התב"ש לדחות דברי הט"ז וכ' דמסתמא מצלע שאצלו נפרד ולא הי' במקום אחר. והיינו כיון דהריאה אצל הצלע סמיכה לו אף אם נאמר דכח המושך דוחה מ"מ הרי לא הי' אצלו אבר אחר שינקוב דהרי אין שם אלא ריאה ודופן. ולא חיישי' שמא נפל למטה וחזר למעלה ונדבק לריאה. ובאמת אמינא כי לדעתי לא שייך בזה לומר דכח הדוחה ומושך דחה את העצם לנקוב שאר מקומות. דלא שייך לומר דהכח דוחק. רק אם הוא בקרבו ובתוכו כמו במחטא בכבדא דרוצה לדחות דבר זר מקרבו אז נתגבר כח הדוחה ומושכו לחוץ. משא"כ כאן דנפל העצם על הריאה ולא בא אל תוכה ולקרבה אין הכח מתחזק כ"כ בפרט שבדקנו את הריאה וראינו כי לא נקבה ולא פגעה בגוף הריאה אז אין הכח מתגבר כ"כ שינקב את שאר האברים. ובזה כ"ע מודים ולא נשוה כ"כ פלוגתא רחוקה בין דעת רש"י ורשב"א ואו"ה וסמ"ק והגהת ש"ד דס"ל דלא חיישי' גם לכח המושך לענין זה בין דעת הרז"ה ומהרש"ל ויש מי שכ' בהר"ן. לומר דהמחמירין ס"ל להחמיר גם בלא בא אל קרבנה דגם בזה פועל כח המושך. כל כי האי לא נשוי פלוגתא ביניהם.
אמנם עיקר כוונת הט"ז הוא כמ"ש דעכ"פ יש סניף עוד להחמיר אף דבכ"ע לא חיישי' לה מ"מ בהצטרף החשש דא"א בקיאין בבדיקה יש להחמיר וכמש"ל. אמנם התב"ש כ' ע"ז דבאמת אין כאן אפי' צירף להחמיר כיון דהוא אצל הצלע שאצלו לא מסתבר כלל לומר דניקב בשאר מקומות דכאן נמצא כאן הי'. ולפי"ז שפיר גם אם נמצא בעצם דבוק בשאר אברים כגון בדקין כנדון השאלה דידן. כי הא דהביא הט"ז שאלה הלזו בסי' ל"ט בדיני סירכות ולכאורה הי' לו להביא השאלה בסי' ל"ו בדיני מחט. וע"כ משום לתא דסירכה קאתית עלה משום דדביקה לעצם ודין הסרכא והדביקה אחת הן כמ"ש בשמ"ח סי' ל"ט סעי' י"ד ע"ש. ולכן קמ"ל הט"ז דגם בזה אסור מטעם סירכה להעצם וא"א בקיאין בבדיקה ודוקא בריאה חוששין לשמא ניקבה הריאה כי הסירכא פוסלות בריאה מש"ה עכ"פ בזה הוצרך בדיקה ואע"ג דלא הי' לנו לחוש שמא מכח העצם נקבה. דהרי אדרבה הכח המושך דוחה לחוץ ולא שינקב הריאה מ"מ כיון דאיכא עוד ריעותא דסירכא דהרי העצם דבוק בה ע"כ צריך בדיקה מדינא וס"ל דבזה א"א בקיאין בבדיקה. בפרט שיש עוד סניף דשמא ניקב א' משאר אברים וכנ"ל. וכ"ז בריאה דסירכא פוסלות ע"כ הוי זה ריעותא גמורה עכ"פ מש"ה החמיר הט"ז ואף גם התב"ש שהקיל לא הקיל רק בה"מ אבל בשאר אברים דקי"ל אין סירכא פוסלות בשאר אברים ולכן אין זה ריעותא כלל למה שהעצם דבוק בה וא"צ בדיקה מדינא כלל. בזה אף הט"ז מודה דכשר דכבר בארנו דחששא השניה שכ' הט"ז אינה אלא לסניף בעלמא ולכן אף בלי ה"מ יש להתיר בדבוק בשאר אברים. ומש"ה אתי שפיר דעת הפרמ"ג ג"כ דס"ל דדוקא בדבוק החמור הט"ז אבל במונח סתם בחלל או אפי' על הריאה גם הט"ז יודה דהרי אין כאן סירכא וא"ש היטב ודוק. והנה בס' טוב טעם מהד"ת ראיתי שהוכיח מדקאמר התב"ש דבוק בעודה לרחבה. דדוקא לרחבה כשר דהוא ממש כדרך הצלעות אבל לארכה דאינו כמו שמונח בצלעות וכבר זז העצם מדרכו טריפה ובאמת כי מסתימת האחרונים כולם לא משמע כן. וראיתי דאין לה מקום לענ"ד דהרי' התב"ש העתיק דברי הט"ז להחמיר רק אח"כ כ' כי לצורך גדול יש להקל. ולכן שפיר קאמר דאפי' לרחבה טרפה. ובאמת כי לפי מה דמתיר לצורך גדול אין חילוק. ומש"ה סתמו האחרונים כנלע"ד ברור.
והנה הט"ז לקמן ר"ס נ"ד הביא בשם הר"ן לחלק בין שבורת צלע לקוץ ומחט משום דהתם בכח משא"כ בצלעות. והנה המעין יראה שכ' זה בשם הרשב"א דס"ל דאף אם המחט יוצא חוצה לתוך חלל הגוף מן הכבד כשרה מחמת דאין המחט בכח. אבל הר"ן גופי' הרי אח"כ יש מי שכ' דבכל גונא חוששין א"כ אין זה חילוק בין בכח או לאו. ולכאורה מוכח מדבר הט"ז כאן דס"ל כדעת רש"י והרשב"א וסייעתו דאם יוצא המחט מכבדא לחלל הגוף כשר וכנ"ל ולדידי' שפיר יש חילוק בין בכח אם לאו. והרי הדברים שהביא בשם הר"ן המה מעותקים בהר"ן מדברי הרשב"א ע"ש. אמנם לפי מה שבארתי ניחא בלא"ה. דאל"כ קשה אמאי לא ביאר הר"ן לדעת יש מי שאומר דאוסר באם נמצא המחט קצת לחלל מה חילוק יש בין שבירת הצלע דאף אם יוצא לחלל כשר וכהוכחת הרשב"א ז"ל באמת משבירת הצלע. אמנם לפי מה שבארתי הדבר נכון מאוד. כי הנה הוכחנו דדעת היש מי שכ' הוא ג"כ דעת הרז"ה וטעמו כיון דטבע הבע"ח דאברים הפנימים דוחין את דבר זר מאצלם וכח המושך דוחה אותם חוצה וזה הוי ג"כ כמו בכח התוחב ע" מעשה בני אדם דכח הטבע פועל ג"כ. ולדעת הרשב"א ס"ל דדוקא בכח ע"י מעשה ב"א או מעשה גשמיות הנראה. דכח הטבע אף שמושך ודוחק ג"כ מ"מ לא חיישי' משום דכיון דכח הטבעי אינו דוחק האברים יחד אף דדוחק המחט מ"מ לא יזדמן לו אבר אחר שיקוב חור בדלתו. דבשלמא אם ד"מ אדם תוחב קוץ או שנתחב לבהמה בדרך בהליכתה על קוצין או מחוזק התחיבה והלחץ נכפפין האברים יחד וממילא מכח התחיבה והלחץ ניקב אברים פנימים ג"כ משא"כ במחט בכבדא. אף שכח הטבעי מושך המחט לפנים. מ"מ הרי אין כאן כח שיכפוף וילחץ האברים יחד ולכן לא חששו בכה"ג.
אמנם היש מי שכ' בהר"ן ורז"ה חששו ג"כ בזה כי דעכ"פ יש כאן כח הטבעי המושך לחלל. והכבד מתנדנדת אנה ואנה כדרך האברים הפנימים שמתנדנדים וכן שאר האברים מתנדנדים דהריאה מתנדנת ביותר ומרחפת תמיד חיישי' שמא מחמת שעפ"י כח הטבעי המושך המחט חוצה והאברים מתנועעין אף שלא ידחקו זא"ז מחמת איזה פעולה מ"מ בהפגשם זא"ז תנקוב המחט דכח הטבעי מושכה לחוץ. וכ"ז שייך במחט שבכבדא דכח המושך דוחה חוצה ע"כ מטרפי' היש מי שכ' בהר"ן והרז"ה. אבל בצלע הנשבר דאדרבה הכח המושך בצלע מושך את השבירה אצלו דעינינו רואות דרוב השבירות נמשכין יחדיו יודבקו עד שנעשו לאחדים ונעשה שבר אל יחדיו יודבקו או שבר על שבר אדרבה כח הטבעי לא יניח אותו לבא השבר לפנים או לחוץ ממחיצתו כי רוצה למשכו לקרבו עצם אל עצמו. ולכן לא חיישי' בצלע שינקוב אברים פנימים כי הרי מושך עצם אל עצמו לא שיפרד ממנו ואין כאן כח המושך מסייע לנקוב אדרבה משמרו מלנקוב דהרי מושכו בחזרה לדופן. ומש"ה אף היש מי שכ' בהר"ן מודה בחילוק זה שמחלק הרשב"א בין בכח לאין בכח גבי שבר הצלע דמש"ה לא חיישי' לנקיבת אברים הפנימים בצלע משום דאין הכח מסייע לנקוב. ומש"ה לא הזכירו טעם לתרץ למה אין חוששין בשבר שבצלע לנקיבת אברים פנימים. מחמת דבזה מודה לתי' הרשב"א ז"ל רק במחטא בכבדא פליג עליו דס"ל דגם במחטא בכבדא הכח הטבעי מסייע לנקוב וכנ"ל. ומש"ה א"ש דהט"ז הביא כאן דברי הר"ן לענין שבר הצלע. משום דבכאן כ"ע מודים להחילוק של הרשב"א בין בכח או לאו. והנה בפרמ"ג במשבצות שם. דחק עצמו כי להר"ן דאוסר במחטא בכבדא ולפי"ז הן מחט בזפק העוף אין הטעם מחמת דיש לחלק בין בכח או לאו בכח. כי לפמ"ש הדברים נכונים מאד דגם להר"ן עכ"פ בצלע החילוק היא ג"כ רק מחמת דתלו אם בכח אם לאו וכנ"ל ושפיר הביא הט"ז בפליטת דברי הר"ן פה. והדברים אמיתים מאד. ודברי הפרמ"ג שם המה דחוקים שכ' דע"כ לא הוצרך הר"ן כאן לחלק בין בכח רק לענין אם נתחב ומיד ניטל ממנו דאז לא שייך הסברא דהאברים עם המחט הנתחב לתוכו מתנועעים ויפגשו זה בזה וינקבו בזה יש חלוק בין בכח לאינו בכח. משא"כ במחטא דשוהה ומונח בכבדא זמן ארוך ע"י שמתנודדים אנה ואנה האברים שפיר חיישי'. ותבין דמ"ש המשבצות וז"ל ומיהו ממחט אין קושי' דמונח ושוהא חיישי' אף שאין בכח וכדאמרן עכ"ל ר"ל וכדאמרן לעיל דכבדא מתנדנדת. וע"כ חיישי' מתוך שהאברים הפנימים התלוין דרכן להתנודד הכבד עם הריאה והלב. שמא יפגשו זה בזה וינקבו המחט את האברים הפנימים כי ככה כח הטבע שכל דבר חי אבר התלוי יתנועע מטבע ויפגשו וינקוב המחט. וא"ש כוונתו ועכ"פ אין סתירה מזה למ"ש הפרמ"ג להקל בנמצא עצם בחלל הגוף. דהתם העצם עצמו אינו דבוק לשום אבר להתנדנד עמו. והעצם היא עצם שאין חיות להתנדנד ובמקום שנפל שם ינוח בדופן הבהמה מלמטה או במקום אחר מדרון ולמה להעצם להגביה עצמו מלמעלה. הרי הכח המושך למעלה אין לו וכל מה שהבהמה מהלכת ומתנודדת יותר העצם נופל למטה להעור. ואין בו כח לנקוב ולא מבעיא לפמ"ש דע"כ לא חיישי' רק מחמת כח הדוחה. אבל באין כח הדוחה לא חיישי' כלל. ואפי' לפי טעמו של הפרמ"ג בסי' נ"ד ג"כ לא שייך זה רק במחטא בכבדא הטבע האברים להתנועע עם כל הדבוק בהם וע"כ ממילא יפגשו זא"ז וידחקו וינקבו משא"כ עצם שהוא בחלל ואינו דבוק דהעצם עצמו אינו מתנועע למעלה כולי האי לא חיישי'. ולכן אין מקום למה שהביא בס' בית אפרים כי מהפרמ"ג עצמו בסי' נ"ד מוכח להחמיר כי מחמת נענוע הבהמה ניקב א' מאברים הפנימים. ע"ש בסוף סי' קצ"ג. והפרמ"ג לא קאמר רק על מחטא בכבדא דהכבד מתנועע עם המחט ולא יפול המחט ארצה כי עדיין היא תחובה בו וכנ"ל וחלילה לנו לומר כי הפרמ"ג יסתור דברי עצמו והדברים ברורים. ובפרט לפי מה שבארתי דהעיקר התם בסי' נ"ד דלא כהפרמ"ג שם ובלא"ה א"ש דברי הט"ז והר"ן דדוקא במחטא בכבדא דכח הדוחק מסייע לנקב חיישי' ולא במקום אחר והדברים ברורים לע"ד כהפרמ"ג בסוף סי' ל"ט ומ"מ אין להקל כי אם בה"מ כיון דהמה מחמירין ומי אנכי כי אבא לשדד עמקים. אמנם במ"ש בדבוק בדקין בודאי דיש להקל אחר הבדיקה אף בלי ה"מ כמ"ש אתה בני. משום דאין סירכא פוסלות בשאר אברים יש להקל יותר וגם הט"ז יודה בזה: