יד מאיר/ו
|
< הקודם · הבא > |
ע"ד האשה מפאדהייץ אשר נשתטית זה כמה שנים והיא יושבת בבית השוטים בלבוב והרופאים נתנו לה נואש ובעלה עני מאד כי הוא רק שכיר שבוע ומתפרנס בדוחק גדול. כאשר כתבו אלי כל חכמי עיר פאדהייץ והפצירו בי מאד להתיר לו לישא אחרת עפ"י מאה רבנים כמנהג. ונעתרתי להפצירתם. והנה מראשית יש לעיין באשר שמבואר בתקנות דצריך שתהא כתובתה צרורה ומונחת במעות או במשכנות. ועיין בתשו' צ"צ סי' ס"ז וז"ל כבר נתפשטה הוראה להתיר במאה רבנים כשיראו טעם מבורר להתיר רק שצריך שישליש סך כתובתה ליד ב"ד קודם שיתירו לו לישא כי כן כתב הכל בו. וראיתי בכל בו סי' קי"ו שאין בו לשון זה וז"ל והחרם ששם רגמ"ה שלא לישא ב' נשים אין להתירו רק במאה רבנים מג' קהלות ומג' ארצות גם הם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר וגם באותו ענין שתהא מבורר אבל ח"ר של תקנות הקהל בשידוכין א"צ מג' ארצות ותשומת יד בלא קבלת ח"ר וכו' ובכולן אין רשאין להתיר עד שיראו טעם מבורר ותהא כתובתה צרורה ומונחת ביד נאמן וכו' ע"ש. והנך רואה שנדפס בטעות לפנינו כמ"ש ובכולן אין רשאי להתיר וכו' ותהא כתובתה צרורה ומונחת בתקנות השידוכין מה כתובה איכא ובסוף ספר שו"ת מהר"ם מרוטינבערג גבי תקנות שתיקן ר"ת בצרפת וכתב וז"ל והחרם ששם ר"ג שלא ישא ב' נשים אין להתירה אלא במאה אנשים וכו' גם לא יתירו עד שיראו טעם להתיר גם באותן ענין שתהא כתובתה צרורה ומונחת וכו' וע"ש. וכן צ"ל בכל בו דהך דכתובתה צרורה ומונחת צ"ל קודם חרם השידוכין. אמנם גם בשו"ת מהר"ם מרויטינבערג מחוסר הבנה במ"ש עד שיראו טעם מבורר וגם באותו ענין שתהא כתובתה וכו' מאי שייטה דבאותו ענין שתהא כתובתה. אמנם הברור כי חסר תיבות וצריך שתהא כתובתה והכונה כמ"ש בכל בו כי צריך שתהא הטעם של ההיתר מבורר כגון נשתטית או מורדות וכיוצא דמחמת טעם זה מתירין. גם הענין יהי' מבורר אם אמת הדבר שנשתטית או מורדות וכיוצא והוסיף עוד וצריך שתהא כתובתה צרורה ומונחת. וכן בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ק"ב תיבת וצריך שתהא כתובתה ע"ש. וגם בכל בו העיד הצ"צ שיש בו צריך שתהא כתובתה. והנה לפי"ז לכאורה יש לעיין על לשון שו"ת צ"צ שכ' וז"ל א"כ האיך נכנס ראשינו להתיר אפי' כשלא ישליש דלמא כן הי' מקובל להכל בו שנעשה ח"ר על אופן זה שלא להתיר וכו' אם לא שישליש ע"ש משמע דנסתפק הצ"צ שמא היתה התקנה והחרם כן. הרי הדבר מבואר בהדי' בהלשון התקנה דצריך להיות כתובתה. בכל בו ובשו"ת מהר"ם מרויטינבערג ובשו"ת מהר"ם מינץ כנ"ל ומאי ספיקו של הצ"צ. ולכן אבאר כי הנה ראיתי מבוכה גדולה באמרם צריך היש לו תקנה או לא או רק לכתחלה או דיעבד. והנה בגיטין דף ט"ו ע"א גבי בפני נכתב אמרינן אי מההיא ה"א צריך ואי לא אמר כשר קמ"ל מבואר דמסתמא הא דאמרינן צריך היא רק לכתחלה ע"ש ובברכות דף ט"ו ע"ב אמרי' ה"א דצריך ואין לו תקנה קמ"ל הלכה כר' יהודה. משמע שם דמסתבר צריך ואין לו תקנה וע' בפירש"י דס"ל אף דיעבד. ובאמת כי גם שם בפירש"י ד"ה אלא כ' וז"ל צריך להשמיע לאזניו והאי לישנא לכתחלה משמע אבל דיעבד יצא מבואר דס"ל צריך רק לכתחלה משמע. ואם כי הש"ס קאמר ה"א צריך ואין לו תקנה הוא רק דאיכא לטעות ולמדחי ואמורא רצה לפרש דבריו ומלתא אגב אורחא קמ"ל. ועוד הנה במס' יבמות דף ט' ע"א ג"כ איתא צריך ואין לו תקנה וכן הוא בהוריות דף ח' ע"א ע"ש. וכן בגיטין ד"מ אמר צריך ואין לו תקנה ע"ש. ועיין במסכת נזיר ד' מ"ו ע"ב דקאמר ג"כ צריך ואין לו תקנה לב"ה ע"ש. ולכן באמת יש לדקדק דמנ"ל לרש"י ז"ל בברכות לומר דהאי לישנא לכתחלה משמע דהרי מצינו דכמה פעמים קאמר הש"ס צריך ואין לו תקנה ואולי מחמת זה נסתפק בשו"ת צ"צ הנ"ל אי מעכב דיעבד באין לו להשליש הכתובה ומבואר עוד לפנינו אי"ה. אמנם נראה דרש"י הוציא דבריו דהאי לישנא לכתחלה משמע ולא צריך ואין לו תקנה. ממס' יומא דף ס"ג ע"ב דמתמה הש"ס. ותני תנא צריך ואין לו תקנה. ופירש"י בתמי' וכי יש תנאים שונים ע"ש. ואם כי הש"ס קאמר דר' אבינא ג"כ קאמר צריך ואין לו תקנה ע"ש. מ"מ סתמא דש"ס מבואר דס"ל דאין זה סברא. גם מסתימות לשון הרמב"ם בפ"ה מה' פה"מ ה"ב מבואר דס"ל דצריך ויש לו תקנה דהרי קאמר סתמא וצריך אשם אחר להכשירו משמע דיש לו תקנה דאל"כ ה"ל לבאר. וכן בגיטין ד' מ' ע"א גבי המפקיר לעבדו דמשני הש"ס צריך ואין לו תקנה. קמ"ל דיש לו תקנה בגט שחרור ע"ש. ועכ"פ מבואר דדעת רש"י דצריך משמע רק לכתחלה ולולא פירש"י הי' נראה לי לחלק דברוב המקומות בש"ס הנ"ל שהבאתי היינו בברכות ובגיטין דף מ' וביבמות דף ט' ובנזיר ובהוריות. וכן במס' עירובין דף מ"ה איתא צריך ואין לו תקנה רק בגיטין דף ט"ו אמרינן צריך לכתחלה והוא דבכל מקום יש להחמיר ולומר דצריך לעיכובא. רק בתקנה הולכין אחר הפחות שבלשונות לומר דכולי האי לא תקנו. וע"כ אתי שפיר דבכל מקומות הנ"ל המה דאורייתא. ע"כ יש להחמיר ולומר דאין לו תקנה רק במס' עירובין לענין תחומין דרבנן דקאמר דצריכה מחיצה של ברזל להפסיקו. דשם אין זה תקנות חכמים להחמיר לעשות מחיצה של ברזל ורק הם אומרים מחמת שנתערבו התחומין ורצה להמציא תקנה להתיר וע"כ אדרבה יש לומר שאין לו תקנה כי הלך אחר הפחות שבלשונות. ועוד כי באמת שם א"א לומר כלל דיש לו תקנה ע"י המחיצה של ברזל דוקא. דהרי א"א לחצות אמות המים דהמים מתגברין והולכין למעלה או שחוטטין תחת המחיצה ויורדין לעבר הב' ע"כ. ע"כ דצריך לפרש דצריך ואין לו תקנה. אבל בגיטין דף ט"ו ע"א שם מיירי מעיקר והתחלת התקנה. לכן שפיר הי' סברא נותנות דצריך רק לכתחלה דלא תקנו על דיעבד וא"ש ודו"ק. ועכ"פ בנ"ד דנכתב וצריך שתהא כתובתה צרורה ומונחת אינו מעכב כמו שהבאתי בשם רש"י והרמב"ם ובפרט שהוא תקנה ישליש אחר פחות שבלשונות ואינו מעכב. והנה באו"ח סי' רי"ט כ' הטור וז"ל ואם בירך אפילו בפחות מעשרה א"צ לחזור ולברך דלישנא דצריך לאודויי באנפי עשרה משמע דוקא לכתחלה ע"ש. והב"י כ' ע"ז וז"ל ואין הדיוק נראה בעיני דאדרבה לישנא דצריך משמע דיש עיכוב בדבר ע"ש וכן דעת הר' יונה ז"ל ע"ש. ובש"ע הביא ב' הדעות ועיין בט"ז ס"ג ג' וע' בישועת יעקב מה שדחה הטור יור"ד ודבריו נכונים ע"ש. אמנם מ"ש הרב"י ז"ל דהר' יונה חולק על הטור וע"כ הביא בשלחנו ב' דעות בזה. עפר אני תחת כפות רגלי הב"י לפע"ד אין הר' יונה חולק על הטור. דאל"כ הי' הטור מביאו עכ"פ. והנה ז"ל הר' יונה גבי ההוא עובדא דפטרניהו מלברך למדנו מכאן שאם יש שם עשרה וברכו ברכה זו וענה החולה אמן א"צ לברך ברכה אחרת ואם אין שם יוד צריך לברך וכו' ע"ש ומזה למד הב"י דה"ה אם בירך בעצמו בפחות מי' צריך לברך עוד בפני יו"ד. ולדבריו למה לא הזכיר רק אם אחר בירך עבורו. אמנם הדבר נכון. כי ז"ל השיטה מקובצת שם ומדמקשינן והא צריך בי עשרה שמעינן דמי שהודה שלא בפני עשרה ובאו עשרה צריך להודות פעם אחרת. ולא הוא דה"ק האיך כיון ר' יהודה לצאת לכתחלה כיון שלא הי' שם עשרה אבל כיון שבירך שוב אינו חוזר ומברך עכ"ל ע"ש. א"כ לפ"ז א"ש דע"כ לא קאמר הר' יונה רק על אחרים שברכו ברכה זו עליו דאז בפחות מיוד מסתמא לא נתכוין לצאת בברכות דהרי אסור לעשות כן לכתחלה. דהם מותרים וכמ"ש הר' יונה. ומש"ה שפיר צריך לברך אח"כ. משא"כ באם הוא עצמו בירך בפחות מיוד דכיוון לצאת בודאי דאף הר' יונה מודה דיוצא וכמ"ש הש"מ והדברים ברורים מאד ויתכן דאלו ראו האחרונים דברי הש"מ הרגישו בזה שכתבתי. וע' לקמן מ"ש בזה. והנה במס' סוכה דף ט' גבי סוכה ישינה דב"ה מכשירין אמרינן בירושלמי תני וצריך לחדש בה דבר והביאו הטוש"ע וכ' סוכה ישינה כשרה ובלבד שיחדש בה דבר וז"ל המג"א היינו למצוה מן המובחר (ר"ן. רי"ו) וכ"מ בגמרא דידן שלא הזכיר חידוש וכו' ונ"ל שזהו דעת כל הפוסקים ודלא כב"י ע"ש. והמחצית השקל לא ביאר טעמו של המג"א שכ' דכל הפוסקים מודים להר"ן ודלא כב"י מנ"ל המג"א זה הרי הלשון בלבד משמע יותר לעיכובא כמ"ש הב"י. אמנם יתכן דהמג"א הוכיח כן דאל"כ דברי הטור סותרין זה את זה דבסי' רי"ט כ' הטור בהדיא דהאי לישנא דצריך משמע רק לכתחלה לא דיעבד ולכן ע"כ דלא כיון הטור לעיכובא מחמת דאמרינן בירושלמי צריך דהרי צריך הוא רק לכתחלה וע"כ דלאו דוקא כתב ובלבד ואינו רק מצוה מן המובחר וכן נ"ל בדעת המג"א ז"ל:
אמנם הנה דברי הב"י נכונים מאד וכאשר אבאר. דהנה מ"ש המג"א דלא הזכיר חדוש בש"ס דילן ואני תמה דודאי הזכיר בש"ס חדוש ומבואר דדיעבד אינו מעכב. ולפ"ז לכאורה תמה על הב"י שכ' דהטור ופוסקים ס"ל לעכובא. דאיתא בש"ס שם דף מ"ו ע"א העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וכו' היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך ואם לא לכשיכנס לישב בה מברך שנים עכ"פ מבואר דאם אינו יכול לחדש בה דבר הסוכה כשרה דהרי כשיכנס לישב בה קאמר דמברך ב' הרי דכשרה וא"כ יתמה על הב"י דכ' הטור ופוסקים ס"ל לעכובא שהוא נגד ש"ס מפורש. גם הנה עכ"פ מבואר ומוכח בש"ס שלנו ג"כ דעכ"פ מצוה לחדש בה דבר. דהרי קאמר אם יכול לחדש בה דבר מברך שהחיינו משמע דמוטל עליו לחדש בה דבר ולברך שהחיינו. גם מדקאמר אם יכול לחדש ולא קאמר אם רצה לחדש או אם מחדש בה. מכלל דתליא רק אם יכול לחדש דכל שיכול צריך לחדש בה דבר וכמ"ש הירושלמי ותמוה מאד על מ"ש דלא נזכר בש"ס שלנו. ועכ"פ לפי מה שבארנו א"ש דברי הב"י דודאי מודה הב"י דגם לדעת הטור ופוסקים כשאינו יכול לחדש בה דבר או שלא חידש בה דבר דכשרה. ויכנס בה ויברך לישב בסוכה רק כוונת הב"י לענין לכתחלה דכל שיכול לחדש צריך ומעכב לכתחלה שיחדש בה דוקא דבר דלשון צריך משמע עכ"פ לכתחלה ואם לא עשה כן עבר על לכתחלה שלא קיים מצות חדוש בסוכה. ור"ן ורי"ו חולקין וס"ל דאפי' לכתחלה אינו מעכב והוא רק מצוה מן המובחר אבל אה"נ דהרב ב"י מודה דאם אינו יכול לחדש בה דבר או שלא חידש בה דבר דכשרה לכ"ע ובאמת דברי הר"ן והרי"ו לא אוכל לדעת. דלא מצינו בשום מקום דמלת צריך לא יהי' רק למצוה מן המובחר ורק עכ"פ לכתחלה מעכב שוב ראיתי בס' דברי יוסף שהעיר בזה שכתב לחלק בין לכתחלה למצוה מן המובחר ע"ש ונהניתי. ובהיותי בזה נלע"ד לבאר כי גם הב"י בסי' רי"ט דכ' דאדרבה לישנא דצריך משמע שיש עכוב בדבר מ"מ ודאי מודה הב"י דבסוכה ישינה אם אינו יכול לחדש בה דבר והגיע החג כשרה דיעבד. והוא דכל לשון משמע עכ"פ להדיא דמעכב לכתחלה דצריך דוקא לעשות כן שיכול רק אם אינו יכול אינו מעכב דיעבד. ולכן שם גבי ברכת הגומל שפיר כתב הב"י דאם בירך בפחות מעשרה כשיהי' לו עשרה הרי יכול לברך עוד וכל שיכול מעכב וצריך לעשות כן לכתחלה וזהו אף נימא דמ"ה לבירך מעיקרא בפחות מעשרה הוי ברכה לבטלה דהרי צריך ומעכב לכתחלה לברך דוקא בעשרה וה"ז תמיד לכתחלה. וכמ"ש הישועות יעקב על דברי הט"ז דכ' הט"ז להוכיח מהא דאמרינן ד' צריכין להודות דמעכב דהתם תמיד לכתחלה הוי ובודאי דלכתחלה צריך תמיד להודות. וה"ה בזה דעת הב"י ז"ל דתמיד צריך לברך עוד כשיהי' לו עשרה. אף אמנם יש לומר דבאמת גם מעיקרא כשבירך בפחות מעשרה לא הוי ברכה לבטלה דאפשר דלא גרע מאם אחר מברך עליו בפחות מעשרה דלא הוי ברכה לבטלה לכ"ע משום דהוא דרך שבח והודאה. וא"כ ה"ה בהוא עצמו בירך בפחות מעשרה אף שיהי' צריך לברך עוד הפעם בעשרה עכ"פ ברכה לבטלה לא הוי דעכ"פ נתן שבח והודאה לבוראו. ומ"מ כשיגיע לו עשרה מחויב לברך לפניהם ועוד דלישנא דצריך מעכב לכתחלה כל שיכול לעשותו. אבל בזה מודה הב"י דכל שאינו יכול לעשותו דלא נפסל דהרי כתוב יושר דבר אמת בש"ס דאם אינו יכול לחדש בה דבר כשר וכנ"ל ועפ"י מש"כ בזה מיושרים היטב דברי התוס' שם שתמהו עליהם האחרונים. ועפ"י מ"ש הדברים ואין להאריך בזה עוד כאן ודוק היטב. ועכ"פ הנה נכון הנה מבואר דלישנא דצריך קי"ל דרק לכתחלה משמע כמו שפי' רש"י בברכות וכנ"ל ואדרבה מרש"י מבואר כדעת הטור דס"ל ממש כהטור וצ"ע על הב"י דהרי גבי ק"ש יכול לקרות עוד הפעם והוי כמו לכתחלה לדעת הב"י. ואולי נ"מ לענין הברכות אם יברך עוד הפעם. או לענין אם יש לו מצוה אחרת לעשותה וכה"ג ודוק כי קצרתי בזה. ועכ"פ באינו יכול לכ"ע דאינו מעכב כ"מ שאמרו צריך ותראה כי הטור וש"ע בסי' תרל"ו כתבו ובלבד שיחדש בה דבר ומ"מ נתבאר בהדיא בש"ס ולדינא דבאינו יכול אינו מעכב בדיעבד. וא"כ בנ"ד אף שנתבאר דצריך להשליש הכתובה ודאי דזה ביכול שיש לו להשליש. אבל באינו יכול שאין לו מעות או משכנות בודאי אינו מעכב לכ"ע. ואף אם נימא שהי' בנוסחות ותהא כתובתה צרורה ומונחת ולא לשון צריך שהעתיק בשו"ת צ"צ הנ"ל מ"מ הרי לשון בלבד מורה יותר על עכוב וכמ"ש הב"י סי' תרל"ו שם ומ"מ מודה הב"י ביכול ובאינו יכול אינו מעכב מכ"ש לשון ותהא דודאי אינו מעכב באינו יכול וכנלע"ד ברור ונכון. אמנם לפי המבואר בנוסח התקנות שיהי' הענין מבואר. וכוון למ"ש דיש מתרושש והון רב. וא"כ אף שמוחזק שאין לו מ"מ אינו מבורר כ"כ לכן נלע"ד דצריכין להשביעו שאין לו וכשתשתפה ותוכל לקבל גט יתן לה כפי מה שתשיג ידו אז כנלע"ד ברור. וכן כתב תפארת צבי חאה"ע סי' ל"ט וז"ל והתקנה היתה בהשלשת הגט ויתן הכתובה היינו שלא יעכב הכתובה הגט אבל באין לו שינעלו הדלת בפניו עבור ממון לא נהירא ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהר"ח כהן ז"ל חאה"ע סי' ג' דאם אין לו דיו בהשלשת שט"ח ע"ש וכן נמצא עוד דאיזה ת"ש אחרונים ע"ש והנה אפי' לפי מה שהצ"צ מסופק שמא הי' התקנה דלא מתירן רק דוקא בהישלש מעות. הנה לפמ"ש הנו"ב מהד"ת ח' יו"ד סי' קמ"ו דספיקא להקל ע"ש ואם כי דבריו אינם מוכרחין כמ"ש שהביאו האחרונים מדברי הרמב"ן ז"ל מ"מ הרי כתבו דר"ג לא החרים רק עד סוף אלף החמישי כמ"ש המחבר בש"ע סי' ג' ורק אח"כ הנהיגו כן חכמי הדורות וא"כ אינו רק תקנה בעלמא וכ' בתקנה יש להקל אף גם נימא דחכמי הדורות הנהיגו החרם דר"ג אח"כ ג"כ להיות דינו כמקדם. מ"מ הנה המעיין היטב בלשון התקנות שבכל בו ובמהר"ם מרויטינבערג ובמהר"ם מינץ שכ' וז"ל והחרם ששם רגמ"ה שלא לישא ב' נשים אין להתירו רק במאה אנשים וכו' ומקודם לזה נרשם תקנות שתיקן ר"ת בצרפת גם במהר"ם מרויטינבערג גם הלשון בכל בו שכתב והחרם ששם רגמ"ה שלא לישא ב' נשים אין להתירו משמע דזה אינו מגוף החרם ששם רגמ"ה רק שאח"כ תיקנו כן ואם כי במהר"ם מינץ לא נזכר ממש כלשון הזה. מ"מ מדכתב ואין להתירו רק במאה אנשים וכו' משמע דזה דבר אחר ותקנה אחרת. גם הלשון דאין להתירו משמע דלא קאי על האיש שרוצה לישא ב' נשים. רק על הב"ד שלא יתירו אין כאן בזה רק זרוזות להב"ד ולהמאה אנשים המתירין ואין בזה חרם רק תקנה בעלמא ובודאי דבזה יש להקל בספיקו. ועכ"פ אין להאריך בזה עוד דבלא"ה כבר בארתי דאינו מעכב בדיעבד רק שצריך שיהי' ברור שאין לו להשליש וכנ"ל וזה ברור. והנה בזה שכ' להשליש גט ביד השליח עד שתשתפה הנה המה ראו כן תמהו המשל"מ וסייעתו דהרי אמרינן במס' נזיר דכל מלתא דאיהו לא מצי למעבד השתא לא מצי למשוי שליח. וכבר דיברו מזה כל האחרונים והנה הרב המהרי"ט ח' חו"מ סי' קכ"ז חידש דהא דאמרינן במס' נזיר דכל מידי דלא מצי עביד השתא לא משוי אינש שליח היינו דמסתמא לא כיון שיהי' שליח ע"ז אבל אם פירושו דעושה אותו שליח גם שלא מצי בעצמו לעשות עכשיו מ"מ מצי לעשות שליח ונתפלא עליו המשל"מ והאחרונים דהרי מבואר במקומו דמקש' מן האומר לאפיטרופס כל נדרים שתדור אשתו מכאן עד שאבא ממקום פלוני הפר לה וכו' טעמא דכתב אישה יפירנו הא לא"ה מופר ע"ש. ומה פריך שאני גבי אפטרופס שאמר בפי' שיהי' ע"ז ומ"מ אמר במס' נזיר דף י"ב ע"ב דלא משוי שליח. ובאמת הוא קושי' עצומה מאד וכמה נתחבטו בזה האחרונים וגם אנכי כתבתי בזה מכבר בשו"ת. וכעת נלפע"ד דבלא"ה דברי המהרי"ט נכונים. דהנה מבואר בנדרים דף מ"ט ע"א קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר ולכן אתי שפיר דכאן באומר לאפטרופס שיפר נדרי אשתו שעתידה לדור אף דפי' בהדיא שמשווהו שליח על העתיד ובזה אמרינן דנעשה שליח. ומ"מ כיון דאין דרך בני אדם לעשות כן לכן ודאי מסתבר דע"כ חזר בו כי אין דרך לעשות כן ואף כי לא נשמע מפיו שחזר בו. מ"מ הרי הקמה בלב הוי הקמה. וה"ה דמצי לבטל את השליח שעשה לצורך הפרה בלב דכל לתא דהקמה שוה ולא אמרי' בזה דברים שבלב אינם דברים. ולכן שפיר אמרי' דכל מידי דלא מצי ליעבד השתא מסתמא לא שוי' שליח ולכן לענין הפרה אף שאמר בפירש שעשאו שליח לעתיד מ"מ אמרי' דלא עמד בדבורו ואח"כ חזר בו בלבו דהרי אין דרך לעשות שליח בזה. ושפיר מקשה הש"ס מכאן. וכ"ז לענין שליח דהפרה דבזה לבטל השליחות דיו אפי' בלבו וכע"ש. אבל בשאר עניני שליחות דקי"ל דדברים שבלב אינם דברים ולכן כשעשאו שליח בפירש שפיר הוי שליח וכמ"ש המהרי"ט וא"ש ודו"ק. ואם חומה הוא נבנה עלי' טירת כסף. לישב סוגית הש"ס דנדרים דף ע"ב ע"ב רמב"ח מהו שיפר בלי שמועה ושמע אישה דוקא או לאו דוקא וכו' ת"ש האומר לאפטרופס כל נדרים שתדור אשתי וכו' אבל לכ"ע שליחו של אדם כמותו והא לא שמיע ליה ע"ש. והקשו כל הפוסקים התוס' והר"ן והרשב"א וסייעתם הרי כיון דשליחו של אדם כמותו ה"ל כאלו שמע בעל וע"ש שדקדקו בזה ולפענ"ד הדבר נכון מאוד. דיש לדקדק מאי קמבעי' אי ושמע הבעל דוקא הרי קי"ל תמיד כר' זירא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו בכל הש"ס אע"ג דכתיב בתורה בהדיא בלולה ומ"מ כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ומ"ש דכאן נימא דושמע אישה דוקא ולכן נראה דדוקא כאן ה"א דתלי' רק בשמועה והוא מעכבת משום דכשמפיר בלי שמועה יש לחוש שמא אם הי' שומע נדרה הי' מקיים לה דהי' ניחא ליה בנדרה ולכן צריך דוקא שישמע את מה שנדרה ואח"כ יפר לה דחזינ' דלא ניחא ליה בזה הנדר מש"ה בעינן שמועה דוקא. ומש"ה ממילא מתורץ קושיתם דלהוי שמיעת השליח כשמיעת הבעל דשליחו של אדם כמותו. דהרי עיקר הטעם דבעינן שמיעה דוקא דאפשר אם הי' שומע מה שנדרה לא הי' רוצה להפר א"כ מאי מהני שמועת שליח הרי מ"מ לא שמע הבעל בעצמו ואפשר שאם הי' שומע בעצמו מה שנדרה לא הי' מפר לה והוי כמו הפרה בטעות וא"ש ודוק היטב. ועכ"פ דברי המהרי"ט ז"ל נכונים ובאמת ראיתי בהמאירי בנזיר שם שמביא ג"כ בשם הקדמונים כדעת מהרי"ט הנ"ל והנה המשל"מ תמה עוד על המהרי"ט דלדבריו דהכוונה דמלתא דלא עביד השתא לא משוי שליח היינו דמסתמא אין דעתו עליו א"כ אכתי תקשי מתני' דנזיר דהראשון בשעה שאמר ועלי לגלח לא הי' יכול לגלח השני לפי שעדיין לא נדר בנזיר וא"כ לא הי' דעת הראשון על השני א"ו דלפי מסקנת הלכה דלעולם דעת האדם היא אפי' אמלתא דלא קאי קמי' ואפי' אמלתא דלא מצי עביד השתא אלא דשליחות שאני דלא מצי עביד ע"ש במשנל"מ ואני תמה דהרי בש"ס אינו מוכח שם הוכחה דאח"כ ר"ל דאף דאין דעת האדם אף במלתא דלא מצי עביד השתא מ"מ בשליח שאני ולא מהני. ויתכן דלפי המסקנה רק בזה נשתנה לפי הס"ד אפי' הוא עצמו אין דעתו על מה דלא קיימא קמי' ולפי המסקנה הוא בעצמו דעתו אפי' במלתא דלא קיימ' קמי' רק בעושה שליח אין דעתו מסתמא לעשות שליח בדלא מצי עביד השתא. ולכן לא קשה שוב מהא דעלי לגלח נזיר דהוא על עצמו דעתו דאי אשתכח נזיר אבל שליח במלתא דלא מצי עביד השתא אין דעתו. תדע דהרי שם בנזיר דקאמר הש"ס בשלמא בתראה איכא קדמאה קמי'. הרי עדיין אין קמאה מגלח עד מלאת ימי נזרו ולא מצי עביד השתא. מה בכך שהוא כבר נדר בנזיר הלא לא הגיע זמן התגלחו וע"כ דכוונתו ודעתו אף למה דלא מצי עביד השתא רק דס"ד דאין כוונתו על מה דלא קיימ' קמי' כלל ומזה נעמיד הש"ס במסקנא וקאמר דרק על השליח מסתמא אין דעתו על מה דלא מצי עביד השתא אבל על עצמו כוונתו גם על אחר זמן. ועכ"פ הנה דברי המהרי"ט נכונים. אמנם הנה באמת המהרי"ט בעצמו דעת הרבה פוסקים דס"ל דלא מהני מה שמברך בהדיא וכתבו דלא מצי שוי' שליח. וא"כ לפי שיטתם כמנהג פה להשליש גט לא מהני כלל. ויתכן לפע"ד דהנה באמת יש לעיין דס"ל דלא מצי משוי שליח. מנ"ל להש"ס זה הדין מאיזה מקום הוציאו כן אמאי לא נימא דהאדם יש לו רשות לעשות שליח כרצונו. גם הנה פשט לשון הש"ס דקאמר לא משוי משמע רק דאין דרך לעשות שליח מנ"ל דלא מצי משוי כלל. ולכן נלע"ד ברור דבאמת כוונת הש"ס דאין דרך בני אדם לעשות שליח במלתא דלא מצי עביד השתא. ומש"ה אף שהוא אמר בפי' שעושה שליח גם בזה בטלה דעתו אצל כל אדם ולכן לא מצי עביד שליח כלל ולכן כל זה כשהוא עשה רק מרצונו בטלה דעתו אצל כל אדם משא"כ כשהנהיגו חכמי הדור שיעשה כן שליח. כשיארע משוגעת שיעשה שליח א"כ לא שייך בזה לומר דעתו אצל כל אדם. ולכן לא מצי עביד שליח כלל. ולכן כל זה כשהוא עשה רק מרצונו בטלה דעתו אצל כל אדם דהרי בכה"ג בודאי כל אשה אם יארע לו כן מוכרח לעשות שליח כדי להנצל מח"ר דרגמ"ה וכה"ג שפיר משוי שליח. לכן שפיר התקינו חכמים שיעשה שליח לכשישתפה וכ"ע מודים בכה"ג כן נלפע"ד לישב המנהג. והוא נכון מאד. איברא כי אא"ז הפי' בפ' מי שאחזו והמגי' במשל"מ בפ"י מה' גירושין ה"ו ע"ש דגם גוף כתיבת הגט פסול משום דלא מצי לשוי' שליח. וע' בתוס' במס' יבמות דף נ"ב ע"ב ד"ה ולאשה. והדברים עתיקין וכבר האריכו בזה כל האחרונים וכבר האריכו ודחו האחרונים דברי הפנ"י בזה עיין בשו"ת ר"ח כהן ובשו"ת תפארת צבי דלא נילף אנן לימוד חדש שלא נזכר מחכמי הש"ס והפנ"י כתב דילפינן מדכתיב וכתב ונתן דמה נתינה צריך שיהא לפניו בשעת נתינה ה"ה בשעת כתיבה ובפרט כי מדברי הרשב"א מבואר אדרבה כי רק בשעת כתיבה צריך שיהא לפניו ולא בשעת נתינה. ע"ש שכתב הרשב"א וכ"כ בשם התוס'. הביאו הפנ"י בעצמו ע"ש. אמנם כל ראייתו של הפנ"י ז"ל הוא דלפי דעתו התוס' גיטין ד' כ"א דס"ל דלא בעי שליחות בכתיבתה אמאי אין כותבין אלא כשישתפה וכבר דיבר מזה האחרונים עי' עליהם. ולפע"ד נראה פשוט משום דבאמת הגט לשון הבעל הוא. אנא פב"פ צביתי ברעות נפשי ולכן אף דבכתיבתה א"צ שליחות היינו לדין שליחות. מ"מ הרי הוי ככותב הבעל דהרי כותב אנא פב"פ והוי ממילא שליח הבעל רק דא"צ דין שליחות לפסול חש"ו וכה"ג דוכתב אסופר קאי. מ"מ ממילא הוי שליחו של בעל. ולכן שיהא בשעת מעשה הכתיבה הבעל לפני' שיהי' שייך באותו הזמן צביתי בריעות נפשי. ועפי"ז מיושב דברי התוס' ביבמות דף נ"ב ע"ב ד"ה ולאשה וז"ל ואפי' כ' בו זמן דלאחר נשואין כיון דאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח ע"ש. ולכאורה לשונם תמוה דמאי שאייטה דשליח לכאן הרי התוס' כ' בגיטין דא"צ שליחות בכתיבה ולפמ"ש הדבר נכון דא"צ דין שליחות לפסול חש"ו וכיוצא. אבל מ"מ ממילא הוי כשליחו לענין שיהי' כאילו הבעל בעצמו כתבו כנלע"ד נכון. ולפי"ז בודאי הנכון דבשעת כתיבה לא אכפת לן אם אין האישה ראוי' לקבל הגט. גם הנה נכון מה שראיתי באיזה מספרי האחרונים. דכיון דעכ"פ גילה דעתו דרוצה בשליחות הגט. אף אם נימא דלא מצי עתה לעשות שליח על הנתינה מ"מ הרי אח"כ כשתשפה יהי' שליחו ממילא דזכות הוא לו עיין בתפארת צבי ע"ש. והנה לכאורה קשה ע"ז א"כ אמאי אמרי' בש"ס דאפטרופס לא מצי מפיר לו מטעם דהשליחות לאו כלום. מ"מ הרי כיון דגילה דעתו דרוצה שיפר לה האפטרופס ממילא שליח דזכות הוא לו. אמנם הדבר נכון דגבי אפטרופס כ' הר"ן בנדרים דף ע"ב ע"ב דמש"ה לא הפר לה הבעל משעה שיצא מביתו משום דהבעל חייש דלמא בעינא למהדר בי' בהפרה זו ושוב לא מצי הדר וע"י אפטרופס כל שעתא ושעתא בידו הוא אי בעי למהדר בשליחותו דשליח מצי הדר ע"ש ולכן בהפרה אין זה זכות דאפשר ירצה למהדר ביה וכנ"ל. אבל בנ"ד ודאי זכות הוא לו שלא יעמוד בנידוי ח"ר דרגמ"ה וגם בלא"ה הרי כן תקנו חכמי הדור שישלח לה גט לשם זה ולכן לא ניחוש דלמא מהדר בי' דודאי זכות הוא לו שלא לעבור על תקנת חכמי הדור ולא חיישינן דלמא הדר בי': והא דתקנו שישליש גט ע"ד זה שיהא מוכן תיכף כשישתפה יתן לה והא דייחד ע"ז שליח ולא הניח הגט ביד ב"ד שיתן לה הבעל בעצמו משום דיהי' גט מוקדם דפסול לכן תקנו לעשות שליח דמבואר בש"ע סי' קכ"ז סעי' י' ע"ש. דגט מוקדם אין תקנה רק ע"י שליח ושם יש הרבה שיטות וכאן יהי' כשר לכל השיטות כיון דמתחלה נכתב להנתן ע"י שליח וא"א בענין אחר כנלע"ד ברור בכ"ז. ומ"מ ודאי דיש לעשות ג"כ כמ"ש הנו"ב מהד"ק חאה"ע דלא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ולכן צריך להשליש ג"כ שטר חוב על סך מרובה לכשתשפה יכתוב לה גט חדש וישבע עד"ר באופן שכ' הנו"ב מהד"ק חאה"ע סי' ג' ע"ש. סיומא דפסקה בקצרה ישבע מקודם שאין לו לסלק כתובתה כלל. וכשהי' לו יתן כתובתה וישליש לה ש"ח שתהי' נכון לבטוח גם ע"פ נימוסי הקיר"ה שתוכל לתבעו בערכאותיהם. הכל כפי הסך שנראו הב"ד וחכמי פידהייץ וגם יסדרו לו גט ויתנו לשליח שכשתשפה יתן לה תיכף וגם ישליש ש"ח על סך עצום שיסדר לה גט חדש בעת שתשפה וישבע ע"ד שכ' הנו"ב מהד"ק הנ"ל ומקודם יהי' ברור ומבורר שהאשה היא עומדת עדיין בשטותה ואז אבא גם אני עה"ח להתירו ע"י מאה רבנים וכמ"ש הנו"ב מהד"ק הנ"ל: