יד מאיר/א
|
|
להרב המאור הגדול החריף ובקי מוהר"ר יהושיע פאליק זאב אבד"ק אקנא במדינות מאלדווא.
ע"ד אשר שאל רו"מ באשר ששם המוכרים נכרים שמוכרין חטים לפסח יש מהם שבעבור שיש בהם פסולת ע"כ כדי להשביח מקחן רוחצין החטים ויש שאינם רוחצין וכ' רו"מ בשאלתו ובפילפולו שיכולין להבחין ולדעת ע"י היודע להבחין חטים הרחוצין ושאינן רחוצין אם מותר לטחון מהם לפסח הנה פלפילו הוטב בעיני. אמנם ראשית דבריו שכתב נראה דאין חשש רק בקמח לא עמדתי על דעתו דהרי בסי' תנ"ג החשש מחמת לתיתת חטים ע"ש. והנה רו"מ פילפול מחמת דהוא רק דרבנן והולכין להקל בספיקו והאריך בזה דהוי רק נוקשה ולדעתי לא כן דהרי פלוגתא בש"ס בחטים שלא נתבקעו דשמואל קאמר נתבקעו דוקא ומר עוקבא ס"ל דאפי' לא נתבקעו ע"ש בש"ס פסחים דף מ' ע"א ופסק הרי"ף וכל הפוסקים דלאכול חטים בעינייהו אסור בלא נתבקעו דשמא לא בעינן נתבקעו דה"ל ספיקא דאורייתא והובא בש"ע סי' תס"ז ע"ש. ובזה נבין כוונת רש"י בפסחים דף כ"א ע"ב בד"ה משש שעות וז"ל ע"כ מתחלת שש משמע דאי לאחר שש דאסור מדאורייתא וכו' משמע דר' גידל מיירי בחמץ גמור וכ"כ הח"י והפנ"י ע"ש. ובד"ה חיטי קורדניתא וז"ל קשות הן ואפ"ה אם באו לחשש חמץ כגון שנפלו עליהו מים אסור ע"ש. הרי דקרא לי' רש"י רק חשש חמץ וא"כ אינו אסור מן התורה מדקרי לי' חשש חמץ אלמא דהוי נוקשה והרי נוקשה דרבנן. ודברי רש"י סותרין זא"ז. וראיתי באחרונים שפילפלו בזה הרבה זה פונה לכרמו וזה לזיתו הרוצה יעיין בדבריהם. ובאמת כי לבבי לא כן ידמה דודאי אין כוונת רש"י ז"ל לחמץ נוקשה דמי הוי סני לי' לרש"י ז"ל לומר בהדיא דנזכר בש"ס כמה פעמים ולמה שינה הלשון וקאמר חשש חמץ. אמנם הדבר נכון דכוונת רש"י לפלוגתא דשמואל ומר עוקבא בלא נתבקעו דה"ל ספיקא דאורייתא כמ"ש הרי"ף וכל הפוסקים. ושם איתא בדברי מר עוקבא כל שמניחין עפ"י חבית והא דבחטי קורדינייתא דקשין הן דבזה יש לומר דלא חיישי' כלל שמא הן קרובים להתבקע קמ"ל ר' גידל דמ"מ כל שנפלו עליהם מים יש בהם חשש חמוץ והוי ספיקא דאורייתא וספק תורה מה"ת להחמיר ולכן שפיר כ' רש"י דע"כ בתחלת שש קאמר דאל"כ הרי אסור מה"ת דספיקא דאורייתא מה"ת להחמיר ואפי' לפי שיטת התוס' לעיל ד' ו' ע"ב בד"ה משש דוקא הא דר"ג בשעות דאורייתא ור"ג אשמעי' בנוקשה דאסור מדרבנן הרי כתבו התוס' שם דדוקא בחטי קורדינייתא שהן קשין לא הוי רק נוקשה בעלמא משמע דבסתם חטים גם חמץ גמור יש דהוי ספיקא ד"ת וכמ"ש הרי"ף וס' תורה מה"ת לחומרא. והנה בגוף דברי ר' גידל נלע"ד פי' נכון לפי שיטת הרמב"ם וסייעתם דס"ל דס' תורה מה"ת להקל. דהנה לפי שיטת התוס' בפי' דברי ר' גידל דכ' סתם דאשמעינן בנוקשה דרבנן אין חוששין לקדושין יקשה למה אמר ר"ג משש שעות ולמעלה סתמא הו"ל המקדש בחטי קורדינייתא בפסח אין חוששין לקדושין כיון דמיירי בסוף שש ודוחק לומר דס"ל לאשמעי' דהלכה כר' יהודא דחמץ לפני זמנו אסור בשלמא לפירש"י א"ש היטב דאשמעי' שעות דרבנן. אבל לפי' התוס' יקשה ולפ"ד הרא"ש בפ' כ"ש דקאמר דנוקשה הוא דרבנן רק בע"פ אבל בפסח גופא דאורייתא א"ש הא דפרט ר' גידל משש שעות ולמעלה משא"כ לשיטת התוס' דכ' סתמא נוקשה דרבנן. אמנם לשיטת הרמב"ם ז"ל נ"ל דבר נכון מאוד דז"ל הרמב"ם סוף פ"ט מה' טומאת מת וז"ל כל הספיקות אין להם אלא מד"ס. ואעפ"כ דבר שמחייבין על זדונו כרת אסור מה"ת שהרי העושה אותן חייב אשם תלוי ע"ש. וכבר האריכו בזה האחרונים למעניתם. ואנכי בעניותי הראיתי ראי' לדברי הרמב"ם מש"ס ערוך במס' כתובות דף כ"ב ע"ב דקאמר מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי ופירש"י בא על ס' כרת ע"ש. וקשה דלמה לי' להש"ס למיטרח כול' האי הל"ל הא ס' תורה היא ולהחמיר. אמנם לשיטת הרמב"ם ז"ל נכון דסתם ס' תורה מה"ת להקל רק רבנן החמירו ולכן אם כבר נשאת לא גזרו ולא תצא. ולכן הוצרך הש"ס לפרש דבאשם תלוי קאי דהוא ס' כרת ובס' כזה מה"ת להחמיר כמ"ש הרמב"ם ואמאי לא תצא וא"ש. ולפ"ז מובן דברי הש"ס דחטי קורדינייתא הם כשנפל עליהם ס' חמץ ולכן בימי הפסח דאית בי' כרת ודאי דאין חוששין לקדושין דהרי מה"ת להחמיר ולכן קמ"ל משש ולמעלה היינו מסוף שש עד הלילה דאז בחיטי קורדינייתא הוי ס' תורה ואין כאן כרת רק לאו בעלמא ומה"ת ספיקו להקל רק מדרבנן להחמיר אעפ"כ אין חוששין לקדושין. שבתי וראיתי כי גם לפירש"י אין הכרח לפרש כמש"ל דס"ל דס' תורה מה"ת להחמיר רק יתכן דס"ל כהרמב"ם דמה"ת להקל והוא כשנדקדק עוד בלשון רש"י שכתב לחשש חמץ למה לא כ' באר היטב לס' חמץ. אמנם הדבר נכון דבאמת דעת מר עוקבא הוא דאפי' לא נתבקעו כל שאלו מניחין עפ"י חבית והן מתבקעין ע"ש בש"ס ולכן כיון דאפשר להבחין אם נתבקעו אם לאו הוי ס' חסרון חכמה דקי"ל דאין דינו כס' לא לענין ס"ס ד"ת ולא לענין ס' דרבנן כמבואר כ"ז באחרונים בדיני הספיקות ועיין בלב"ש חלק שבירות העצמות ע"ש ובח"י ובפרמ"ג ובכל האחרונים. מש"ה א"ש דכתב רש"י חשש חמץ משום דזה גרע משאר ספיקות כיון דאפשר לבדקן. וזה לא בדק ולכן החמיר בזה גם מה"ת עד שיבדוק וא"ש הכל ודוק היטב. ומעתה תבנא לדינא. הנה מבואר כי דוקא בחטי קורדינייתא יש סברא והוא שיטת התוס' דהוי רק נוקשה ולדעת רש"י ורמב"ם הוי גם חטי קורדינייתא ס' תורה אבל בסתם חטים שלנו בנפלו עליהם מים הוי ס' תורה ומדאורייתא להחמיר וכ"ש במקום שיש להבחין ולדעת דהוי ס' תורה דיש להחמיר ודאי מה"ת וכמש"ל. וא"כ בנ"ד אף אם לא יהי' כדברי רו"מ דרק איסור ברחיצה הרי כ' רו"מ דאפשר להבחין אם הי' רחוצן אם לאו א"כ הוי ס' ח"ח ואפי' בדרבנן לא מהני כלל ובפרט דלא הוי חסרון לכל העולם דודאי יש אנשים מבחינים ויודעים כמ"ש רו"מ ואין זה ס' כלל והוי ודאי. ובפרט שכבר בארנו דהוי ס' תורה גמור בודאי דאין מקום להקל. וע"ד אשר שאל בענין הגעלה ביורה של עץ אשר מעלה רתיחות מכח הדאמפף היוצא מכלי נחשת לתוכו אם דינו ככ"ר ממש ורו"מ דימהו לאבן מלובן וע"כ דעתו להתיר ומ"מ פסק רו"מ דרק כפות וכיוצא דאין תשמישן ע"י האור מותר. הנה כנ"ל עיקר דדבר שאין תשמישו ע"י האור ממש רק ע"י עירוי מותר. והראי' שהביא מאבן מלובן. תמוה לע"ד דהרי מבואר בסי' תנ"א במג"א ס"ק י"ח בשם הב"ח בהדיא דאבן מלובן לא הוי ככ"ר ממש ולא מהני רק בכוסות וקנקנים הרי בהדי' דמעלה רתיחות לא מהני וכן הסכימו האחרונים שם. ומדברי הט"ז שהביא רו"מ מוכח להיפך והוא דכ' שם ס"ק י"ב וז"ל ואע"ג דבאיזה מקום לא נוגע האבן מי הרתיחה נוגעין שם ע"ש. וע"כ דהבין הט"ז דקאי רק על כלים שנשתמשו ע"י עירוי ולא בכ"ש דאי לאו הכי לא מהני ע"י שהגיעו הרותחין דהרי אינו רק עירוי בעלמא דאין האבן עליהם שיעלה רתיחות וע"כ דמוקי הט"ז דברי הרמ"א שם דסידר סדר הגעלה ע"י אבן מלובן מיירי רק באותן כלים שתשמישן רק ע"י עירוי. וע"ז כתב שפיר הט"ז דאף אם אין האבן מגיע לשם כל שהגיעו הרותחין שמה ש"ד מבואר דלא מוקי להרמ"א בנשתמשו בכ"ר ממש דבזה לא מהני ע"י אבן מלובן כמ"ש הב"ח הביאו המג"א הנ"ל אלמא דלא מהני גם מעלה רתיחות רק ע"י האש ממש. והלום גם גוף הדבר לא מצינו לחלק בין מעלה רתיחות בעצמו דמי לא עסקינן דעירוי ג"כ מעלה רתיחות ומ"מ אינו מבשל בכולו ולא מהני להגעיל עי"ז ולכן בנ"ד פשיט דהוי רק כעירו[1] ועיין בתוס' בפ' כיצד צולין ד' ע"ו ע"א ד"ה בשלמא בכלי עץ אינו קולט חום כמו כלי חרס וא"כ בנ"ד דהיורה של עץ אינו קולט חום כ"כ וגרע משאר כלים. ובפרט דודאי כל האור מהלך תחתיו חמיר יותר. ועיין בש"ך סוף סי' ס"ח מה שהביא בשם רבינו ירוחם דכלי נחשת אינו בולע רק באור מהלך תחתיו. וע"ע בשו"ת אא"ז פני יהושע ח"ב מה שהשיב להש"ך ז"ל ואם כי הש"ך החמיר שם דבולע אפי' אין האור מהלך תחתיו מ"מ מודה דבליעתו מרובה ממה שאין האור מהלך. וא"כ צריך להיות כבולעו כך פולטו. ועוד יש להאריך בפי"ז והעיקר לדינא כנ"ל. ובס' מקור חיים סי' תנ"א ס"ק י"ז כתב וז"ל והמשימים כלי ראשון ומגעילן בכל זה יש לספק אם יש בכלי זה כמו כלי ראשון ע"ש בחדושים ומשמעות דבריו גם כשהם עדיין בתוך הכ"ר והוא דבר חדש ודין המוזכר בט"ז ס"ס צ"ב הביאו המק"ח בחידושין סי' תנ"ב ס"ק ה' ע"ש. וע' באבן עזרא בפי' בא בפסוק ובשל מבושל במים דכ' דהיינו בכה"ג שנתן כלי בתוך כלי מלא מים ומבשל תוך כלי הפנימי והתורה קראו בשל מבושל ע"ש באבן עזרא ועכ"פ כפי דבר המק"ח הנ"ל כשבנ"ד ולכן אין לזוז ממ"ש למעלה. שלישית מה ששאל רו"מ שהעמיד במרחץ חבית גדולה שיבא מים על ידה לתוך היורה של המרחץ והחבית הוא של י"ש בתוך שנתה אם ישפוך כל מי החבית וימלאנו מים ויערה המים לתוך היורה בלי שיהוי בחבית אך שנשאר מים בחבית סמוך לשולי' כי הברזא הוא סמוך לשולי' והזלת המים ליורה הוא למעלה מברזא ודעת רו"מ להתיר להגעיל במים הללו קודם הפסח. הנה יפה הורה וכן נלע"ד. וכל מה שכ' רו"מ בזה די. ואני אוסיף על דבריו הנה יש לצרף דעת הד"מ הובא במג"א סי' תמ"ז ס"ק י"ז דלא אמרי' כבוש כמבושל קודם פסח כיון דהיתר הוא וכן הסכים במקום שמואל. ע' בשערי תשובה ועם כי רבו החולקים מ"מ יש לצרף דעה זו. ועוד והוא העיקר כי קודם פסח דודאי לא שייך חנ"נ. וא"כ אף כי מה שלמטה מן הברזא נעשה כבוש כמבושל עם הי"ש הבלוע מ"מ הרי מה שלמעלה מן הברזא אינו כבוש מעל"ע ולא נבלע בו מי"ש ומתערב עם מה שלמטה מן הברזא. ונגד הטעם הבליע שהי' בתחתו ודאי דיש ס' דהא דאמרי' דאין ס' במה שבתוך הכלי נגד הכלי היינו רק במה שנבלע מן הכלי אבל למעלה מן הברזא לא נבלע ובצרף מה שלמעלה ודאי יש ששים דהרי כ' הפרמ"ג בהקדמה דעכ"פ שלשים יש וכאן א"צ לזה דהרי מה שלמעלה ומה"ת מין במינו ברובו בטל ואפי' אם הי' ס' ששים הוי ס' דרבנן ולקולא וקודם פסח כבר בארנו דלא נ"נ. ובפרט כמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' צ"ב דבלח ולח לאיזה צורך לא אמרי' חנ"נ. והש"ך כ' דרק בב"ח ומינו כן ובשאר איסורים מודה ובפרט כיון דמגעיל קודם דמבואר בסי' תנ"ג דא"צ מדינא בכל זאת ומקום יש להאריך בכ"ז אך אין הפנאי נותן. ועיין בחתם סופר מג"א סי' ק"כ ע"ש:
- ↑ עי' מהרש"ם (ח"א סי' צב) מש"כ על דברי היד מאיר כאן, ועי' שואל ומשיב (מהדו' ה סו"ס יא); אבני נזר (יו"ד סי' קיא); מנחת משה בקונטרס חקת הפסח (או"ח סי' טו) דין מט; שאלת שלמה (ח"א סי' ע).