יד מאיר/ב
|
< הקודם · הבא > |
הטיבה ד' הכו"ח לטוב וישר הרב המאה"ג חכם וסופר נשגב ונעלה כש"ת מוה' יהושע פאליק זאב אבד"ק פאלטשאן במדינות מאלדווא.
ראשונה שאל בלש עיסה בחלב דקי"ל דאסורה אם טעם ואין בה טעם חלב אם מותר והב"י בשם הכרו"פ שהבי' ראי' לאיסור. וכן הבי' בשם החו"ד מהא דמקשי' בש"ס פסחים דף ל' על רבא בר אהילאו דאסור מהאי דתנינן בברייתא דהוסק מותר ומאי קושי' הרי בפת בחלב איירי בנרגש הטעם ובברייתא לא נרגש הטעם אלא ע"כ דלא מהני טעימא ע"ש בח"ד ורו"מ הקשה דהא אסור לטעם דהא אסור אף במלחא. ואנכי לא אדע דהרי הש"ס היתר ע"י טעומת קפילא וכ"כ המחבר ושפיר נשאר קושיות הכרו"פ דלטעמיה קפילא ארמאי וע"כ דלא מהני טעימא. והנה האריך בזה עפ"י דברי האחרונים: ולפעד"נ דודאי אם טעם ויש ס' מותר וכדעת המהרי"ט (והח"ד כ' דמהרי"ט אוסר ואינו כן) ובאמת כי ראיות הכרו"פ והח"ד תמוהין מאוד דהרי הש"ס מקשה על רבא בר אהילאו ושפיר מקשה דהרי רבא בר אהילאו אפי' בליכא טעמא דהרי קאמר דאסור אפי' בהוסק דודאי ליכא טעמא דהרי כבר הוסק ונתלבן הנותר ובודאי דליכא טעם עוד ואיתותב רבא ב"א דבהוסק מותר מחמת דאין בו טעם. ולכן באמת לפי מה דאתותב רב"א דהוסק מותר ה"ה דאין בו טעם דמותר. ואף לפי מה דפירש"י בזבחים דף צ"ה ע"ב בד"ה לעולם וז"ל ואפי' הסיקוהו ואפה בו דקסבר אין יוצא מידי דפיו ע"ש מ"מ עכ"פ החוש מעיד דע"י היסק לא נשאר בו טעם רק ס"ל דעכ"פ משהו נשאר מש"ה שפיר אתותב רבא ב"א. ויותר מבואר לפע"ד דהנה באמת כבר העירו המפורשים דאמאי אתותב רבא ב"א נימא דרבא מיירי בשל חרס והברייתא בשל מתכות. ולפע"ד נראה דבר נכון דהנה קי"ל דהתירא בלע לא בעינן ליבון רק די בהגעלה וכברייתא במס' ע"ז ד' ע"ה ומבואר בש"ע או"ח סי' תנ"א דבהתירא בלע לא בעי' שישבו הגחלים על פי כל התנור דליבון קל דינו כהגעלה וכמ"ש שם בסי' תנ"א סעיף ד' וסעי' י"א וסעי' ט"ז וע"ש בסי' תק"ט ובמג"א וא"כ לפ"ז א"ש דע"כ דהברייתא דקאמר ע"ד שיוסק התנור מיירי בתנור של חרס מש"ה בעי' היסק גדול שיהא נצוצות נתזין ממנו. ומש"ה לא קתנו עד שיאפה בו הפת בפעם אחרת. דאז ממילא ניסק התנור לצורך אפי' שני' דזה לא מהני דשמא לא הי' נצוצות נתזין ממנו רק הי' היסק קל לאפות בו הפת ורק קש נשרף עליו ואין נצוצות נתזין והוי רק ליבון קל ואין דינו רק כהגעלה וזה פשוט דלכלי חרס לא מהני הגעלה דאינו יוצא מידי דפיו לעולם וע"י הגעלה כ"ע מודים ומש"ה הוצרך לומר עד שיסוק התנור והיינו כדין ליבון גמור ומש"ה לא מוקמי בתנור של מתכות דבשל מתכות הא די באפי' שני' דהרי היסק התנור לצורך אפי' והוי דינו כהגעלה ובהתירא בלע ובשר לחלב מהני תמיד הגעלה מש"ה שפיר אתותב רבא ב"א והש"ס מוקי לה אליבא דרב בתנור של מתכות כדאמר במס' זבחים בהדי' והיינו דרב ס"ל דלא מהני התירא בלע וצריך דוקא ליבון גמור כנ"ל ברור כי הטעם דנ"ט בר נ"ט בהיתרא שרי הוא מחמת דטעם קלוש יש בו ובהתירא לא אכפת לן טעם קלוש ולפ"ז בהתירא בלע ע"י הגעלה ג"כ לא נשאר רק טעם קלוש מותר ורק באיסורא בלע דאסור אף טעם קלוש כגון בנ"ט בר נ"ט ה"ה דלא מהני הגעלה במקום דצריך ליבון ולפ"ז לרב דאוסר אף בטעם קלוש בנ"ט בר נ"ט דהתירא וכדאיתא במס' חולין. ולכן לשיטתו ה"ה דלא מהני במקום הצרך ליבון ע"י הגעלה בעלמא. ולכן רב שפיר מוקי לה בתנור של מתכות ומ"מ לא מהני אפי' שני' דהיסק של אפי' לא הוי רק כהגעלה ובעי' היסק גמור ללבן ומש"ה שפיר קאמר הש"ס דרב מוקי לה בתנור של מתכות לשיטתו וא"ש הלשון בש"ס דקאמר ומאחר דאתותב רבא ב"א רב דאמר וכי כי מאחר דאתותב רבה ב"א היינו משום דע"כ הברייתא בשל חרס איירי א"כ מקשה לרב ומשני דרב לשיטתו וא"ש ודו"ק. עכ"פ מוכח מזה דלדידן דקי"ל דבהתירא בלע מהני בתנור הגעלה מבשר לחלב א"כ מכ"ש דמהני באין בו נ"ט כדעת המהרי"ט דבהתירא בלע עכ"פ טעם קלוש איכא וכאן ליכא שום טעם כלל. ועוד דודאי הלשון אין לשין עיסה בחלב משמע דעיקר העיסה נלושה בחלב דיש בה חלב הרבה וכן משמע לקמן ד' ל"ו ע"א דמדמי הא דלש בחלב לענין איס' מי פירות להא דאין לשין עיסה בחלב והתם ודאי דמיירי ביש הרבה מי פירות דמעט מי פירות נסתפק המג"א תס"ב אם יש לו דין מפ' דממהר להחמיץ ע"ש וה"ה לענין איסור בב"ח דמיירי בהרבה חלב דיש בו נ"ט. ובודאי דבאין בו נ"ט דשרי כמהרי"ט ובפרט במלתא דרבנן להקל אזלי. וראיתי בדברי רו"מ שכ' לתרץ למה נקט ב' דברים אין לשין ותנור. ודבריו אמורים בהשכל ועפ"י פשיט ניחא דהא דאין לשין עיסה בחלב באין נ"ט בר נ"ט קמ"ל דתנור שטחו באלי' דאע"ג דיש נ"ט בר נ"ט כקושיות התוס' מ"מ אסור או כמ"ש התוס' דע"ג להתקנח יפה או דנ"ט בר נ"ט אסור או דהוי כנצלו דקי"ל לאסור:
עוד הקשה רו"מ ברמב"ם וטוש"ע יו"ד סי' קי"ח אבל יין מבושל או שכר ע"ש מה חשש יש בשכר יפה תמה ומ"ש רו"מ דר"ל יין ישן לא ידעתי דיין ישן מתנסך וצריך ב' חותמות. ונראה דר"ל במקומות שהשכר ביוקר מן היין יש שמערבין בו יין. וכמ"ש בש"ע סי' קי"ד סעיף ד'. בזמן שהיין שכיח להן ביותר ע"ש בסי' קי"ד בש"ך ס"ק ו'. ידידו.