יד אלעזר/מד
|
< הקודם · הבא > |
שיל"ת יום ה' ז"ך מרחשון תרב לפ"ק פה וויען הבירה.
יעקב איש תם יושב אוהלים. מהיר במלאכת שמים ורב פעלים. ה"ה כבוד ידידי הרב המופלג בתורה ובשלימות חרוץ ושנון. זית רענן. זך הרעיון ומטיב הגיון מו"ה יעקב רייפמאן[1] ני'. בק"ק שעברשין במדינת פולין.
יקרתו הגיעני עם מכתב ידידינו הרב הגאב"ד דק' זאלקווא ני'[2] והשבעתי שמחה והרויתי עונג למצוא בו את שאהבה נפשי איש שוקד על דלתי התורה. הולך את חכמים. פונה דרך כרמים. ויראת ה' על פניו כל הימים. אמנם בזאת היצר לי כי לא אוכל להיות בתומכי נפשו להעמידו למלאכת הקדש למגיה ספרים בבית הדפוס של האדון שמיד[3] דפה. באשר כי בשכבר הימים נספח איש אחד למלאכה ההיא בבית הדפוס הנ"ל. לכן לא יכולתי למלא משאלתו בדבר הזה. ימלא ה' כל משאלותיו ויעמיד לו ריוח והצלה ממקום אחר.
ועתה הנה באתי להשיבו על דברי תורתו:
אשר שאל ממני לחוות לו דעתי בענין מצות התורה (דברים כג יד) ויתד תהיה לך על אזניך וגו' דיש לחקור מה היו עושים בשבת וימים טובים שאסור לעשות מלאכת החפירה? לענ"ד נראה דאפשר לומר על פי מה שדרשו בספרי על הך קרא ויתד תהיה לך על אזניך, אין אזניך אלא מקום זיינך. ולכאורה אינו במובן כוונת פרי בזה דמה הלשון במקום זיינך. ומה היה הכתוב חסר ומה תקן בו. אמנם יש לבאר על פי מה דאיתא בתוספתא פ"ג דעירובין והובא במס' עירובין י"ט ע"א דאם התחילו במלחמה ג' ימים קודם השבת אין מפסיקין שנאמר (דברים כ כ) עד רדתה, אפילו בשבת. ויתר על כן מבואר שם דכותיים שבאו על עיירות ישראל יוצאין עליהן בזיין ומחללין עליהן את השבת. הרי דהותרה כל מלאכה בעת הצורך במלחמה. אם כן הוא הדין מלאכת החפירה למען תהיה המחנה קדוש הותרה. ולכן תלה הכתוב זב"ז באמרו ויתד תהיה לך על אזניך להורות דכל שעה שמותר לצאת בזיין בשבת הותרה גם כן מלאכה ההיא. וזהו כוונת הספרי במ"ש אין אזניך אלא מקום זיינך דהיינו במקום ובזמן שיוצאין ומחללין שבת בזיין אז וחפרת וגו' גם כן בשבת. ודריש הכי מיתורא דאל"ף בתיבת אזנך דהא כתוב על אזנך וא"כ או דמיותר תיבת על או דאות א' מיותר כמובן ממשפט הלשון.
אך במקום ובזמן דאין יוצאין בזיין ולא ניתן שבת לדחות, באמת גם מלאכה זו לא הותרה. והיה מהצורך להכין עפר תחוח מע"ש אם באו לקרקע קשה. אבל פשטיה דקרא דוחפרת בה קאי אמקום שיוצאין בזיין ומחללין השבת וכדרשא בספרי הנ"ל. ואין להשיב דא"כ למה לא קחשיב התנא ספ"ק דעירובין י"ז ע"א הך מלתא בהדי הנך דפטרו במחנה. די"ל דהתנא לא קחשיב רק אותן ד' דברים דפטרי במחנה בכל מקום ובכל זמן אף שלא בזמן מלחמה דיוצאין עליהן בזיין. משא"כ הך מלתא דיתד דאין התירו נוהג רק במקום זיין ומחללין שבת בכל מילי. מזה לא קמיירי. ותדע דהא לא חשיב נמי התירא דקדלי דחזירי ואעפ"י שלא הותרו להם רק בשבע שכבשו. מ"מ הו"ל להתנא להזכירו שהותר במחנה בשבע שכבשו. אלא ע"כ משום דאין התירו מוחלט רק כשירעבו ולא ימצאו לאכול, לא קחשיב. ומזה ראי' לשיטת הרמב"ם פ"ח מהל' מלכים יע"ש.
בהא דשאל מעלתו ני' בענין תחומין ביום טוב דנראה מהא דביצה ל"ו ע"ב גבי ואלו הן משום שבות דלמ"ד תחומין דאורייתא גם ביום טוב אסור מהתורה. ולדעתו תמוה הוא עד למאוד דהא תחומין אינו אסור מצד מלאכה כי אם מטעם שאמרה התורה אל יצא איש ממקומו ביום השביעי ואם כן ביום טוב מנלן? אני תמה על תמיהתו. דהא מידי הוא טעמא אלא לר"ע דס"ל תחומין דאורייתא. ור"ע יליף בסוטה ר"פ כשם (דף כז:) תחום אלפים אמה מיתור קרא דאלפים הנאמר במגרש ערי הלוים (במדבר לה ה). ושם לא נזכר שבת דווקא. כי אם מצד הסברא נאמר דקרא אתי לאסור תחומין אלפים אמה בין בשבת ובין ביום טוב דנאמר בהם צווי השביתה. עיין תוס' חגיגה י"ז ע"ב ד"ה דכתיב. והא דדרשינן ספ"ק דערובין איסור תחומין מקרא דאל יצא, מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא.
אמנם אי קשיא הא קשה לי ע"ד התוס' בחגיגה שם דרצו להוכיח דתחומין אפי' י"ב מיל אינו מדאורייתא. והיינו מהך סוגיא דביצה כנ"ל דפריך הש"ס שמע מינה תחומין דאורייתא ומסיק טעמא שמא יחתוך זמורה. וקשה מה ראיה היא זו, דהא כתב הב"י באורח חיים סי' ת"ד בשם תשובת הרמב"ם הנדפסת סוף ס' אגרת הרמב"ם דאין איסור תחומין מן התורה לא בכרמלית ולא בימים ונהרות והמציא הטעם מעצמו מצד ק"ו דהשתא טלטול ד' אמות שהוא בסקילה אינו במים שהם ככרמלית מפני שאינו דומה לדגלי מדבר מכל שכן תחומין שהוא בלאו שלא יהיה נוהג בהילוך המים שאינו דומה לדגלי מדבר יע"ש. ולפי הנחה זו בע"כ צ"ל דאין ביום טוב איסור תחומין מדאורייתא כיון דאין איסור הוצאה נוהג בו ורק מדרבנן נוהג ביום טוב תחומין גזירה אטו שבת דאיסור תחומין י"ב מיל דאורייתא לשיטת הרמב"ם. וכ"כ בשו"ת זכרון יוסף סי' ז'.
ומעתה מה ראיה מביאים התוס' מהך סוגיא דביצה, הא לעולם י"ל דבשבת תחומין דאורייתא לכ"ע עכ"פ י"ב מיל. אך בי"ט דרבנן וקושית הש"ס הי' ש"מ תחומין דאורייתא ר"ל בי"ט עצמו צ"ל דאורייתא אם נאסר רכיבה משום תחומין. דאין לומר גזרינן שבת אטו יום טוב דהא הו"ל גזירה לגזירה גבי רכיבה וצ"ע.
מ"ש רו"מ נ"י בענין פסול הנכרי לעדות דהיינו עכו"ם. שרש הדין ומקורו במשנה בבא קמא י"ד ע"ב על פי עדים בני חורין ובני ברית. ובגמרא בני ברית למעוטי עכו"ם. וכן פסקו בטור ושולחן ערוך חושן משפט סי' ל"ד סי"ט דעכו"ם פסול לעדות. אמנם אי מהתם עדיין י"ל דזהו דוקא בעכו"ם שאינם מוחזקים בכשרות. ומנא להו לטור ושולחן ערוך לסתום ולפסוק בכל עכו"ם דפסולין לעדות. ודלמא סבירא לה למתני' כסברת רבינו יקיר שהביא הג"א פ"ק דגיטין (סי' י') דעכו"ם המוחזקין שאינם שקרנים כשירים לעדות. אך התוס' בגיטין ט' ע"ב ד"ה אע"פ ובבבא קמא פ"ח ע"א ד"ה יהא כתבו עוד טעמא אחרינא לפסול עכו"ם בעדות והיינו מדכתיב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו והא לאו אחיו הוא. כלומר במצות, וכדקאמר הש"ס שם בבבא קמא דמהאי טעמא יהא עבד כשר לעדות משום דאחיו הוא במצות אם לא דיש מעוטא אחרינא. ושמע מיניה דעכו"ם דלאו אחיו הוא במצות באמת פסלו לעדות מהך קרא גופיה ואין חלוק בין מוחזק בכשרות לשאינו מוחזק בכל ענין פוסלתו התורה, כמו פסול קרובים ודומיהן. ולפ"ז הך טעמא דשקר ענה באחיו מדברי רבותינו רבנן דרבי מאיר היא ודלא כמ"ש בעל כנסת הגדולה חושן משפט סי' ל"ד וז"ל ואי הך דרשא דכתבו התוס' בפ' החובל אינו מדברי רבותינו ז"ל נאמר דרבינו יקיר חולק ע"ז עכ"ל. וזה תמוה דהא מדברי ר"מ בר פלוגתיה דר"י הדרש הזה וכנ"ל. (עיי' מ"ש פני יהושע בחידושיו לגיטין שם).
ועוד כתב שם בכנסת הגדולה דברים שאין להם שחר וז"ל ודברי רבינו יקיר תמוהים וכו' נ"ב מי שיעיין בתוס' פ"ק דגיטין גבי כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם וכו' לא יתמה על רבינו יקיר עכ"ל. והדברים הללו מחוסרי הבנה המה. דהא אדרבא נהפוך הוא, התוס' כתבו שם בפירוש דעכו"ם דלאו אחיו הוא פשיטא דפסול. אלא תקנתא דרבנן הוא היכא דקים לן בסהדותייהו שהוא אמת דלא מרעי נפשייהו ובשטר מתנה חספא בעלמא הוא ודלא כרבינו יקיר שכתב דבכהאי גוונא כשירים לעדות מדאורייתא וכן כתב בהגהת אשרי הנ"ל יעש"ה:
הא דאין אנו מברכים על מצות משלוח מנות. אין הטעם כמו שחשב מעלתו מפני שהוא רק במנהג נביאים כמו ערבה. אלא הטעם כמ"ש המג"א תר"ס תרצ"ב דלכך לא תקנו לברך שהחיינו על סעודת פורים ומשלוח מנות משום דהוא דבר הנהוג בכל יום ובכל שבת ויום טוב דהא לא תקנו כלל ברכה עליהם יע"ש. ואפשר לומר כוונתו דסעודת פורים עם משלוח מנות חדא מצוה היא כדמצינו (נחמיה ח) לכו אכלו משמנים ושלחו מנות לאין נכון לו. וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה. ש"מ דבכל סעודת שמחה של מצוה צריך לשלוח מנות לרעהו. באשר דבר זה מגדיל השמחה והמשתה. וקרוב הדבר לומר שהיה אז זה מנהגם בכל משתה לשלח מנות. ואפשר דמש"ה לא הביא בה"ג מאומה מענין משלוח מנות משום דכבר נכלל בדבריו שכתב ומיחייבינן למיכל ומישתי בפוריא עכ"ל וא"כ ממילא נשמע ענין משלוח מנות.
אך מ"ש רו"מ נ"י דגם הרמב"ם לא זכר כלל בחבורו ענין משלוח מנות ימחול דשגה ברואה דהא זכרו בפירוש בפ"ב מהלכות מגילה וחנוכה הל' ט"ו וז"ל וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות בשר או ב' מיני תבשיל וכו' שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו. ועיין בפרי מגדים שם שכתב הטעם דלא מברכים אמשלוח מנות ואמתנות לאביונים וכן בנתינת צדקה משום דבכל אלו המצוה נגמרת בשניהם בנותן ובמקבל. ושמא לא ירצה חבירו ועני לקבלם ונמצא זה המברך עובר לעשייתן ברכה לבטלה יעש"ה. ועיין ט"ז אורח חיים סי' תרפ"ח סק"ח ובמג"א שם סק"ט דכתבו דהמנות הם מהסעודה יעש"ה:
הא דעמד מעלתו ני' בדברי מהרש"א בבא בתרא ב' ע"א שכתב וז"ל ולא ניחא להו למימר דלמ"ד כולה נזיקין חדא מסכתא פריך דשבועות ומכות מנזיקין עכ"ל, והוא תמוה כי מה שאמרו כולה נזיקין חדא מסכתא היינו דוקא תלתא בבי בבא קמא בבא מציעא ובבא בתרא, כבר קדמוהו בזה בעל ברכת הזבח בספרו תפארת שמואל והובא בהגהות הגאונים הנספחים למהרש"א ד' וויען שנת תקע"ד[4] יעש"ה.
בדברי הש"ך בחושן משפט (סי' שט"ז סק"ה) שהתעורר רו"מ ני' במ"ש שם הש"ך ראי' דמלת שדה לשון נקיבה מפסוק דזרע רב תוציא השדה (דברים כח לח) והיינו דסובר כי התי"ו דתוציא היא ת' הנסתרת ובאמת היא תי"ו הנוכח ושבה אל האדם וכן הוא מפורש בתרגום אונקלוס עכ"ד[5]. הנה בתרגום אונקלוס שלפני בשלשה דפוסים שונים כתוב בזה"ל בר זרע סגי תפיק חקלא[6], ופירוש זה מורה כדברי הש"ך דתוציא שבה אל השדה דאל"כ הל"ל לחקלא בלמ"ד כמו תוציא לשדה דה"א במקים למ"ד, זולת בדפוס אוסטרהא מצאתי בתרגום כתוב תפיק לחקלא בלמ"ד, ובטלתי האחד מפני השלשה להצדיק דברי ד"ז הש"ך ז"ל, כי מלבד דפשטות הכתוב מורה כזה, דהשדה תוציא הרבה זרע תבואות ועכ"ז רק מעט תאסוף כי יחסלנו הארבה דהיינו הארבה יחסלנו לזה שהוציא הארץ, והי' זה כענין הכתוב קודם שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו וכן הוא אומר אח"כ כרמים תטע ועבדת וגו' ואלו היה מוסב על האדם דיוציא זרע רב ומעט יאסוף, למה תלה הכתוב ענין הקללה במה שיחסלנו הארבה, רק הכי הל"ל לא תצמיח ולא יעלה כל זרע כי ירקבו הזרעים בארץ[7].
עוד נלע"ד ראי' לפירוש ש"ך ז"ל מהא דמסכת ברכות נ"ו ע"א דבר הדיא מפשר חלמי דא"ל אביי ורבא אקרינן זרע רב תוציא השדה לאביי א"ל מרישיה לרבא א"ל מסיפיה והיינו לאביי אמר מרישיה זרע רב תוציא השדה וע"כ דמלת תוציא שבה אל השדה דאי קאי על האדם מה ברכה היא זו דיוציא להשדה זרע רב ופן לא יצמיח ולא יעלה בה מאומה, אבל אי מוסב על השדה שפיר הוי ברכה דיברך במעשי ידיו והארץ תתן יבולה כנלע"ד. וה' ממעון קדשו יברך אותו ויצליחו בכל משלח ידו יפוצו מעינותיו חוצה והיה כזית הודו כחפצו וחפץ ידידו.
ועיין תוס' קדושין ט"ו ע"ב ד"ה ומה וכו' שכתבו וז"ל שדה אחוזה יוכיח שנגאלת וכו' משמע ג"כ לשון נקיבה.
- ↑ קישורים למידע על יעקב רייפמן: ויקיפדיה, המכלול.
- ↑ הוא מהר"צ חיות.
- ↑ קישורים למידע על אנטון שמיד (מדפיס): ויקיפדיה, המכלול.
- ↑ נספח על גליון המהרש"א עצמו. ע"ש.
- ↑ וכ"כ פירש ר"י בכור שור (דברים שם): זרע רב תוציא. מביתך אל השדה לזרוע, ותחרוש ותזרע ותטרח. ע"כ.
- ↑ וכך גם גירסת התרגום בתאג' התימני.
- ↑ מאידך יש להעיר שבהמשך הכתובים 'כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה ולא תאגור', יש במשמע כגירסת 'תפיק לחקלא', שכן הפסוק מדבר על טרחת האדם ולא על תנובת השדה. וכך גם בחגי (א ו) כתיב: זרעתם הרבה והבא מעט. הרי שהקללה היא שזריעה תהיה רבה ולא שהתנובה תהיה רבה (ראיות הרב אליהו דיסקין, כי תבא, תשפ"א ד').