יד אלעזר/כא
|
< הקודם · הבא > |
[בענין ברכת שהחיינו שנוהגות הכלות בשעת טבילה ראשונה. פירושים יקרים באיזה מקראות ויישוב דברי רש"י ברכות דף מ"ח ע"ב]
שיל"ת יום ה' מ"ב למב"י תקצ"ז לפ"ק פה וויען הבירה.
ה' ישפות שלומו. ויט חסדו ונועמו. לה"ה כבוד י"נ הרב החריף ובקי בחדרי התורה, המופלג ומופלא בהפלאת חכמים בנן של קדושים הותיק מהו' יוסף מאיר בראנדרוס נ"י:
יקרתו הגיעני בזמנו. ובדבר שאלתו נקטה נפשי בקצרה כי אני עמוס הטרדות מכל צד. ובפרט בטרדת הצער על אבדן ארץ הקדושה ה"ה עיר צפת וטבריה וכל הגליל. ואבדן הצדיקים לערך ד' אלפים נפשות שנהרגו בעו"ה בהרעש הגדול אשר רגזה הארץ[1]. ומקרוב בא אלי השמועה משם. ודרשתי עליהם מספד מר בבית הכנסת הספרדיים[2] דפה ביום ח' העבר. ובכו העם הרבה בכי על גודל השבר. ומה נאמר ומה נדבר. אלקים מצא עון הדור לא יטהר פני גבר.
הנה נפשו היפה בשאלתו. ע"ד שנוהגין שם ועוד באיזו מקומות שהכלות בטבילה הראשונה שקודם החופה או אף לאחר החופה מברכות שהחיינו. אי אריך למיעבד הכי או לא. מפני שלא נמצא ברכה זו בשום פוסק ראשון או אחרון. ומעלתו נ"י האריך בפלפול נעים לאישורה של תורה. ומראה פנים לכל צד. ואף אני אענה חלקי. בעזרת צורי ומחוקקי.
הנה כתב בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' ו') וז"ל נמצא בכתבי הר"י בוטון ז"ל שהנושא אשה יכול לומר שהחיינו וכששאלו את פי הרב אור שרגא ז"ל אמר הו"ל לשאול אם יאמר דיין האמת עכ"ל. ולענ"ד כונתו למ"ש בס' חסידים הביאו מג"א (סי' רכ"ב) דמי שהוכרח מחמת עניותו לקחת אשה עשירה שלא בחפצו מברך הטוב והמטיב ודיין האמת. ואף דבספר הלק"ט לא מיירי כשנושא אשה עשירה ושלא בחפצו. מ"מ י"ל סעד לדבריו ז"ל מהא דאחז"ל במערבא כי נסיב אינש איתתא אמרי הכי מצא או מוצא. ועכ"פ נשמע מדברי הני רבוותא דהמברך זמן בנשואין לא הפסיד.
תו מצאתי בספר מחזיק ברכה להגאון חיד"א ז"ל בא"ח (סי' רכ"ג ס"ה) וז"ל על האשה אם הגונה היא וחביבה לו יברך שהחיינו. הרב מור וקציעה. ולי יראה דיברך בלא שם ומלכות ומה גם אם הגיע ליותר מעשרים שנה וכמו הצע"ר עלה לקיים מצותו ואזהרת חז"ל ועלתה לו לקחת אשת הגונה ודאי בעי לאודויי ולשבוחי מיהו עכ"ז יברך בלא שם ומלכות עכ"ל. הרי קמן דגם הני גאונים סברו לברך שהחיינו. וטעמייהו נ"ל דאף דבמצוה שעושין לכמה שנים אינו מברך זמן כמ"ש המרדכי והביאו מג"א סי' תרמ"א דלכך בעשיית שופר ומגילה אינו מברך זמן ובעשיית סוכה מברך. וא"כ בנשואין דהוא קנין עדי עד[3] למה יברך זמן. מ"מ י"ל דלאו דוקא משום המצוה מברך. רק משום שקנה קנין חדש דלא גרע מקנה בית או כלים. ואשה דהוי קנין לאיש כתיבא ותנינא. כתיבא (רות ד') וגם את רות קניתי לי לאשה. ותנינא האשה נקנית. והיינו מחמת הנאה ושמחה שיש לאדם בקנין זה יברך זמן. וא"כ הה"נ באשה למה לא תוכל לברך זמן בקנין זה. ומה גם כי בלא"ה צריכה לברך שהחיינו על כל מלבושיה ובגדיה ותכשיטיה שנתנו לה מבית אביה ומבעלה. וא"כ מהראוי לסמוך ברכת שהחיינו זו לברכה אחרת דהוי ברכת מצוה כמו ברכת הטבילה. ושמעתי כי בכמה מקומות במדינתנו מברכות הכלות שהחיינו בהפרשת החלה ביום חתונתן בפעם ראשון. ובמקצת מקומות בהדלקת נרות שבת בפעם הראשון אחר החתונה. נהרא נהרא ופשטי'. וכל כה"ג י"ל דאין אחר המנהג כלום כמ"ש הט"ז בא"ח (סי' מ"ו סק"ז) יע"ש.
והא דכתב מהרי"ק (שרש קכ"ח) שאין לברך זמן בנשואין. וכן מ"ש בס' מחזיק ברכה הנ"ל שיברך בלא שם ומלכות. בודאי נמשכו אחרי דברי ס' הלק"ט חנ"ל בשם הרב אור שרגא ז"ל שהשיב הי"ל לשאול אם יאמר דיין האמת, והיינו משום דלא נודע לו אז אם יהי' זווגו עולה יפה או לא וכמ"ש במערבא מצא או מוצא. ומ"מ נלע"ד דאם לדין יש תשובה. דלפ"ז איך מברך זמן על שום דבר שמחה לו כמו בירדו גשמים או קנה בית. וילדה אשתו זכר. והא לא ידע אתו מאומה אם טובה זו תהי' טובה בתכלית או פן תהי' מרה באחרונה. ויצמיח לו רעה מטובה זו. ומצינו עושר שמור לבעליו לרעתו. הרבה פעמים. וכה"ג אם בניו אינם הולכים בתורת ה' ומצותו וטוב שלא נברא. והגע עצמך דלפי סברת הגאונים הנ"ל איך יתכן כלל שיביא אדם קרבן תודה על שום טובה או נס שנעשה לו. ופן טובה זו תהיה רעה בעצם באחרית הימים. אע"כ צ"ל דאין לאדם רק מה שעיניו רואות ובלבבו יבין. ובאשר הוא שם צריך להודות ולהלל להשי"ת על הטוב שגמל עמו. אשר לפי דעתו היא טובה בעצם. ולפ"ז הה"נ בנשואין אשר לפי דעתו אומר לדבק טוב. וחיתון נעשה יפות[4] למה לא יכול לברך זמן. [שוב מצאתי בלקוטי פרדס בשם לקח טוב כ' וז"ל ברכת בתולים שיברך החתן ליל זווגו עם הכלה ואומר כך: 'בא"י אמ"ה הבוחר באברהם אבינו ובזרעו אחריו וכו' וי"א שצריך לברך שהחיינו עכ"ל יע"ש]. יעוי' משנה סוף ברכות.
וראיתי להזכיר כאן מה שאמרתי בדרוש פירוש יקר בע"ה בדברי הכתוב פ' אמור. וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו. דלכאורה אינו במובן למה אמר לרצונכם מזבחו. והלא תודה באה בודאי מרצונו הטוב שלא בהכרח כלל כיון שאינו מחוייב בה רק מצד הנדבה על איזו טובה שקרה לו. מסתמא בשמחת כל לב מביא תודתו. אמנם י"ל דה"פ דכבר אפשר יביא אדם תודתו אך יאמר בלבו הנה אני מביא תודתי, אך מי יודע אם על הטובה או על הרעה אביאנו. בשגם הוא קצר המשיג וחלש הראות בעתידות. ופן מטובה זו אשר עליה אני מביא תודתי יצמיח רעה גדולה באחרית הימים. וא"כ לא יביא תודתו בלב שלם ובנפש חפיצה כראוי. לכן אמר וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו. ר"ל על רצונכם ודעתכם תביאו התודה. ואל תחשבו פן על הרעה הביאו תודת זבחיכם כי אין לאדם אלא מה שעיניו רואות.
ואמרתי בזה ג"כ דז"ש במדרש תהלים על פסוק (תהלים נ כג) זובח תודה יכבדנני. וז"ל כבדוני אין כתיב כאן, אלא, יכבדנני. יכבדנני בעולם הבא. אשר בהשקפה הראשונה אין שחר לדברים הללו. אך י"ל עפ"י הנ"ל דהכתוב מצריך חובה להביא תודה על איזו טובה מהטובות. וקשה למה באמה ודלמא תהי' מרה באחרונה. וצ"ל ע"כ דבאמת גם אם רעה יצמיח לו מהטובה ההיא, אותה הרעה ג"כ טובה היא דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. והיינו אולי יהי' לכפרת עונותיו בעה"ז, למען יפול חבלו בנעימים בעה"ב, וכמ"ש המפרשים לפרש מ"ש חז"ל מה בין עה"ז לעה"ב בעה"ז על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב ועל שמועות רעות אומר דיין האמת, בעה"ב כולו הטוב והמטיב. והיינו שבעולם הבא כי יתן האדם דין וחשבון ויבא על שכרו. אז יראה כי גם כל הרעות שעברו עליו בעולם הזה. הן הנה היו טובות בעצם. ואז יברך על אותן הרעות עצמן הטוב והמטיב. וא"כ י"ל דז"ש במדרש זובח תודה יכבדנני בעה"ב. ר"ל כ"ז היותו חי ע"פ האדמה בעה"ז עדנה יהרהר בלבו כל יום ויום פן על נקלה הביא תודתו. והיינו כנ"ל שיצמיח לו רעה מטובה זו. ולא יכבד להשי"ת בלב שלם בקרבן תודתו. אך בעה"ב שיראה כי הכל היה לטובתו ואפי' הרעות היו טובות. אז יכבד להשי"ת כראוי.
ועתה} אפן קצת לדברי רש"י ברכות (דף מ"ח ע"ב) בד"ה כי הוא יברך וכו' וז"ל למדך שטעון לברך לפני אכילה על הזבח הוא אומר אקב"ו לאכול אה הזבח והיכן ציונו והבשר תאכל עכ"ל. וכן פירש"י במקרא שמואל א' ט' יע"ש. אלא דמהרש"א בח"א שם הקשה והרבה לתמוה על פירש"י זה דכי הוא יברך אה הזבח קאי על ברכת הזבח. א"כ תיקשי דאכתי ברכה לפניו מנ"ל דהיינו ברכת הנהנין שהיא ברכת הרשות. וכתב מהרש"א דע"כ העיקר כגירסת בה"ג דכי הוא יברך וגו' קאי באמת על ברכת הנהנין יע"ש. אמנם נלענ"ד להצדיק דברי רש"י ז"ל. דהנה אמרו בש"ס דאין עושין מצות חבילות חבילות. ומהאי טעמא כתבו התוס' ברכות (ל"ט ע"ב ד"ה הכל מודים וכו') שאין לעשות המוציא וגם ברכת על אכילת מצה מן הפרוסה דהוי כעושה מצות חבילות חבילות. והנה ידוע דכל היכא דכתיב אחר סמוך הוא. אבל אחרי הוא מופלג. ולפ"ז מובנים היטב דברי רש"י הנ"ל דודאי מוכח מהך קרא דשמואל ברכה לפניו. ואע"ג דכי הוא יברך הזבח קאי על ברכת הזבח, מ"מ שפיר מדייק ממנו ר' נתן ג"כ ברכת הנהנין. והיינו מדכתיב כי הוא יברך את הזבח ואחרי יאכלו הקרואים. וקשה למה כתיב כאן אחרי לשון מופלג דמשמע שלא אכלו תיכף אחר ברכתו אלא המתינו זמן מה. ולמה לא אכלו מיד אחר ברכתו על הזבח. אע"כ משום שהיו צריכים לברך גם ברכת הנהנין קודם האכילה ואין עושין מצות חבילות. ולכך היו צריכין לשהות זמן מה אחר ברכת הזבח עד שאכלו וברכו ברכת הנהנין. וא"כ תרתי ברכות מוכחי מהך קרא כנלע"ד להצדיק דברי רש"י ז"ל.
זו"ז היטב אשר דיבר פר"מ נ"י ליישב קושית התוס' סוכה מ"ו אמאי לא מברכין שהחיינו במילה ובפדיון הבן מברכין. והיינו משום דהרי עוד בנשואין היה מהראוי לברך אך שאין עשייתה גמר מצוה עד קיימו פ"ו. וא"כ בפדיון הבן שיצא הולד מספק נפל שפיר מברך שהחיינו על קיום מצות פ"ו. וראי' לדבריו אביא לו ממ"ש בהג"מ פ"ג מה' מילה דין ג' וז"ל ברוקח פי' הטעם שאין מברך שהחיינו לפי שעדיין לא יצא התינוק מתורת נפל כ"ז שלא שהה שלושים יום עכ"ל וגם בעה"מ סוף מס' פסחים כתב להדיא יע"ש. ופשוט בעיני דברים אלו דעל השמחה והתועלת שיש לו בבן זכר מברך זמן בפדיון הבן דאז כבר יצא מספק נפל. אז השמחה בשלימות כראוי ויתכן לברך זמן. וכיון דצריך להמתין עד יעברו למ"ד יום שפיר תקנוהו וסמכוהו לברכת מצות פדיון הבן. ובזה נדחה מה שראיתי מקשין ע"ד הרוקח ובעה"מ הנ"ל דא"כ היאך מברכין כלל ברכת המילה ודלמא נפל הוא. ובשלמא לענין המילה גופי' דד"ש שפיר אמר ראב"א (שבת קל"ו) דמוהלין אותו ממ"נ אבל זה לא שייך לומר לענין הברכה. וע"כ דגם על ספק מברכין כמו בדמאי וביו"ט שני. וא"כ גם שהחיינו יברך במילה. אבל לענ"ד כוונה אחרת בדבריהם הנ"ל דמצד השמחה והתועלת מברך.
ולענין דינא כבר כתבתי למעלה דדעת כל הני גאונים שכתבתי שיכול לברך זמן בנשואין. וגם הט"ז בא"ח (סי' כ"ב) דעתו מסכמת לדעת הרמ"א ביורה דעה (סי' כ"ח) דבכל מצוה שנתחנך בה פ"א מברך שהחיינו. א"כ א"צ לבטל המנהג שם במקומו שמברכת זמן בטבילה הראשונה. אך תכוון ג"כ על מלבושים ובגדים שקיבלה בזמן ההוא. וכן במקומות שנוהגות לברך זמן בהפרשת חלה בפעם ראשונה או בהדלקת נר שבת ג"כ תכוון כנ"ל. והנלע"ד כתבתי. א"ד ידידו וא"נ המוכן לטובתו ודש"ת כ"ה.