טורי אבן/ראש השנה/לא/ב
אפי' ראש ב"ד בכ"מ. פירש"י שהרי עיקר הקידוש תלוי בו כדתנן בפ' דלעיל ראש ב"ד אומר מקודש וילפינן מקראי. וק"ל למ"ד התם בין אמלא ובין אחסר אין מקדשין אותו ובע"כ ל"ל ההוא דרשא דהתם דוידב' משה א"כ אין הקידוש תלוי בו והשתא אין מקום לתקנת ריב"ז כלל. אבל א"י למה דחק לפ' כן דודאי אפי' אם אין ראב"ד צ"ל מקודש מ"מ כיון שהוא מופלא של ב"ד וראש להם מן הראוי לילך אחריו דהא אפי' בד"מ שאין עיקר הדין תלוי בהראב"ד אפ"ה (א"צ) [צ"ל צריך] לילך אחריו כדא' בגמ' גבי עובדא דאמימר:
שלא יהיו העדי' הולכין אלא למקום הועד. לא נתברר לי אם הב"ד מקדשין לחלוטין בלתי הראב"ד או על תנאי ע"מ שירצה הוא וע"ד דתנינן בפ"ז דעדיות הן העידו שמעברין את השנה ע"ת ומעש' בר"ג שהלך ליטול רשות מהגמון א' בסוריא ושהה לבא ועיברו את השנה ע"ת כשירצה ר"ג וכשבא אמר רוצה אני ונמצא' השנה מעוברת וכה"ג תניא בפ"ק דסנהדרין (דף י"א) ועיקר תקנת ריב"ז לא הי' אלא שא"צ להטריח העדים לילך אחריו אלא הולכין למקום הועד מטעם דמפר' בגמ' דא"כ נמצא מכשילן לע"ל אבל מ"מ אין מקדשין אלא ע"מ שירצה כדא' גבי עיבור השנה ומפרש"י שפי' הקידוש תלוי בו כדתנן ראב"ד אומר מקודש משמע קצת שמקדשי' לגמרי בלי תנאי דע"מ שירצה דאי ע"ת עדיי' עיקר הקידוש בו תלוי' כשיבא ויאמר מקודש מ"מ ק"ל השתא קידוש החדש לפירש"י דתלה רחמנא בו לומר מקודש אפ"ה התקין ריב"ז דמקדשין אותן לגמרי בלי תנאי דע"מ שירצה עיבור השנה לא כ"ש שאחר התקנה א"צ תנאי זה והא ר"י שהעיד שמעברי' השנה ע"ת בתר ריב"ז היה ומתלמידיו כדתנן בפ"ב דאבות וכן ר"ג סתם בתר ריב"ז הי' דאלו זה שהי' קודם לו ונוהג נשיאות בפני הבית כדאמר בפ"ק דשבת ר' הזקן קרא ליה ולמה עיברו ע"ת שירצה ר"ג תנאי זה למה. ואפי' למאי דפי' לעיל דאין החדש תלוי בו ממילא עדיף עיבור מקידוש וכמו שבעיבור צריך תנאי אפי' לאחר תקנת ריב"ז הה"נ לקידוש ואע"ג דא"ל דשאני קידוש דבראית הלבנה תליא וכיון שהעדים העידו שראו מסתמא גם הרב"ד יסכים לקדש מש"ה א"צ תנאי ע"מ שירצה דודאי יתרצה אבל עיבור תלוי בד"א באביב ופי' האילן ותקופה ובזה צריך אומדנא. ליתא דהא קידוש אע"פ שהוא ע"פ עדים אכתי בחושבנא תליא כדא' התם חישב ל"ק ועוד שצריך להבחין בקידוש נמי דילמא עידי שקר הן כהני תרי עובדא דמתני' דספ"ב דקיבלן ר"ג וא' ר"י עידי שקר הן ובפ"ק נמי אמ' נ"מ לאכחושי סהדי. ומ"מ זה א"א לקדש החדש ע"ת שירצה אא"כ נתרצה ביום ל' של חדש העבר שהוא יום הקידוש אבל אח"כ כיון דעבר זמן קידוש אין קידוש למפרע וכמש"ל בפ"ג מיהו למ"ד יש ברירה מהני כמו ב' לוגין שאני עתיד להפריש ה"ה תרומה דמהני לר"מ דא"ל ברירה וכן בעיבור דאין מעברין מניסן ואילך משום דזה ניסן ואין אחר ניסן ל"מ ריצוי הנשיא אא"כ נתרצה קודם ניסן לעבר אבל לא אח"כ דכיון דזמן עיבור וקידוש כלה איגלי מילתא למפרע ל"א:
אבל הכא עבד לוה לאיש מלוה. ק"ל ל"ל ה"ט ת"ל כיון דל"ש לומר כאן נמצא מכשילן ממילא צריך בד"מ לילך אחריו לדינא והא נראה שתשובת אמימר לר"א תחילת הדברים וסופן סותרין זא"ז דתחילה קאמ' ה"מ לענין עדות החדש דא"כ מכשילן משמע דכל היכא דל"ש לה"ט מדינא צריך לילך אחריו ובסיפא תלא בטעמא דעבד לוה הא לא"ה א"צ לילך אע"ג דאין לחוש למכשול מיהו לפירש"י ניחא דודאי בכ"מ מדינא א"צ לילך אחריו הלכך צריך הכא לטעמא דעבד לוה הא לא"ה לא אלא הכא גבי קידוש שאני דעיקר הקידוש בו תליא מש"ה אי לאו טעמא דמכשילן הי' העדים צריכן לילך אחריו:
אין הכהנים רשאי' לעלות בסנדליהן לדוכן. בפ"ז דסוטה (דף מ) מפ' רבנן דה"ט מפני כבוד הציבור ור"א א' דה"ט שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו והדר אזל למיקטרי' ואמ' בן גרושה או בן חלוצה הוא וק"ל הא אמר' התם אריב"ל כל כהן שאין עולה לדוכן עובר ג' עשה כה תברכו וכו' רב א' חוששין שמא בן גרושה או בן חליצה הוא ולא פליגי הא דסליק לפרקים פי' אז אין חוששין לבן גרושה הא דלא סליק לפרקים חוששין השתא כיון דבסליק לפרקים א"ח לב"ג אמאי אין רשאין לעלות בסנדליהם מחששא שמא נפסקה לו רצועה וכי ס"ד דחיישינן לשמא נפסק לו רצועה תמיד דהא ודאי לא שכיח אלא שמא יארע לו כן איזה פעם ומה בכך אפ"ה ליכא למיחש ללעז דב"ג הוא ולא גרע מהיכי דסליק לפרקי' דל"ח להא חששא. וי"ל דש"ה דאיכא חששא דארחי ופרחי א"נ שיעבור הוא דרך איזה עיר לפי שעה ואם נפסק לו רצועה אותן שלא ראה אותו שעלה באיזה פעם יאמרו ב"ג הוא אבל בפ"ז דסוטה מיירי באותן שכבר ראו אותו סליק לפרקים דליכא חששא דב"ג:
מ"מ ק"ל על טעמא דר"א דחייש לשמא נפסק לו רצועה ואזל למיקטרי' וע"י זה יבטל נשיאות כפים ל"ל טעמא דאמר ב"ג הוא ת"ל דעבר בג' עשה דאיכא דררא דאיסורא דודאי הוא יותר גדול מחששא דלעז דב"ג דאין בו דררא דאיסורא ושם יתבאר:
צריך שיפרש רובע לקינו. ק"ל מ"ש גר דנקט מכל מחוייבי קרבן שא"צ להפריש דמי הקרבן בזה"ז כגון אם אכל חלב או נתחייב אשם. וכ"ת שאני גר דהוי ממחוסרי כפרה לר"א ב"י רפ"ב דכריתות (דף ח) דאיכא למיחש שמא לכשיבנה בה"מ יכנס למקדש או יאכל קודש קודם שיבא קרבנו א"כ ד' מחוסרי כפרה דתנן התם זב וזבה ויולדת ומצורע יפרישו דמי קניהן וקרבנן בזה"ז ומ"ש דלא תקנו אלא בגר בלבד שוב ראיתי לתוס' חדשי' שם שכתבו ל"ד לזבה ויולדת דלא מפרשי משום דקרבן שלהם להכשירן בקדשי' אבל גר מביא קרבן להתירו בקהל ושם בחיד' יתבאר:
ואידך פלוגתא דר"פ. ק"ל הא משנה שלימה שנינו בפ"ט דסוטה (דף מו) משרבו המנאפין פסקו המי' המרים וריב"ז הפסיקן ולימא הפסיק המים המרים הוא אידך והני דכרם רבעי ולשון של זהורית שלא נזכר בהן מתקינין אינו מתקנתו ואע"ג דמביא התם מקרא לא אפקוד על בנותיכ' כי תיזננה וגו' מ"מ הא ר"ל ב"י קא' לעיל (דף ל) גבי שיהא יום הנף כולו אסור ריב"ז ס"ל כר"י דא' עד עצם היום עד עיצמו של יום ומאי התקין דריש והתקין וה"נ נימא הכי ל"ל לר"נ ב"י לומר דאידך הוי לשון של זהורית. ושמא י"ל דהתם שייך יותר לומר לשון התקין משום דעד עכשיו הי' עומר מתיר חדש והי' יום הנף לאחר הקרבת העומר מותר בחדש ועכשיו שחרב הבית התקין דבר חדש לאסור כל יום הנף מה שלא הי' כלל כן בזמן הבית. אבל הא דמשרבו המנאפין אין זה דבר חדש לגמרי דהא קודם לכן נמי לא הי' משקין ממי המרים לאשת המנאף שהרי אין המי' בודקי' אותו אלא משרבו פסקו לגמרי והואיל ואין זה דבר חדש לגמרי אין נופל עליו לשון התקין:
דתני' כרם רבעי הי' עולה לירושלי'. דתנן גרסינן דמשנה היא בפ"ה דמ"ש. ונ"ל דאפילו למאן דתני נטע רבעי ברפ"ו דברכות (דף לו) וס"ל דרבעי נוהג בכל האילנות אפ"ה א"צ להעלות שאר פי' רבעי לירושלים אלא של כרם בלבד דהכי משמע להדיא בגמ' ירושלמי פ"ה דמ"ש דתנן התם כרם רבעי הי' מציינין אותו בקוזזות של אדמה ובתר הכי תנן לה דכ"ר הי' עולה ואמ' שם קדמייא פי' הני תרתי כ"ר ותניינא פי' מה דתני התם אחר כן נטעי רבעי. וטעמא דמילתא למדתי מירושלמי דקאמר א"ר אולא בראשונה הי' עושין בטהרה יין לנסכים ולא הי' ענבים מצוין פי' בירושלים מפני שהי' עושין מהן יין לנסכים התקינו שיהא עולה לירושלים מהלך יום לכל צד וזה ל"ש בשאר כל הפי'. וכ"ת אם כן יהי' תקנה זו נוהג נמי מיהת בזתים שהי' עושין שמן למנחות ולנחת נסכים י"ל שא"צ כ"כ לזיתים כמו לענבים שעושין מהן יין לשתי' א"נ בלא"ה הי' מצויין להם הרבה זיתים. מ"מ ק"ל מ"ט תיקנו כן בכ"ר ולא במ"ש של ענבים מה"ט. וכ"ת משום דלעטר בשל כ"ר לחוד סגי מ"מ ה"ל לתקן איפכא לעטר בשל מ"ש ולא בשל כ"ר דבשלמא למאן דתני כ"ר כיון דעיקר תקנה הי' ענבים שלא הי' מצוים ניחא דמה"ט תיקנו ברבעי שאינו נוהג אלא בכרה בלבד אבל מ"ש שנוהג נמי בשאר דברי' לא רצה לתקן לחצאין שיהא של ענבי' עולה ולא של שאר דברים אבל למאן דתני נטעי רבעי השתא דתקנו ברבעי הוי נמי לחצאין שיהא של רבעי עולה ולא של שאר דברי' א"כ תקשה מ"ש שתקנו כן בשל רבעי ולא בשל מ"ש וי"ל משום דרבעי נוהג בכל השני' משא"כ מ"ש שא"נ בג' לשמיטה ולא בשחיטה עצמה ואי תיקנ' במ"ש במה יעטרו באותן השנים אבל ברבעי אפשר לעטר תמיד דהא בכל השני' הוא נוהג:
וביקש ר"א להפקירו לעניים. נ"ל דר"א כב"ש ס"ל דתנן בפ"ד דמס' פאה בש"א הפקר לעניי' הפקר ובה"א אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירי' כשמיטה והיינו דאמ' בפ' י"ט דשבת (דף ק"ל) ר"א שמותי הוא ופי' התוס' ע"פ הירושלמי שעומד תמיד בשיטת ב"ש ומה שיש לדקדק בברייתא זו יתבאר בחי' למס' ביצה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |