רש"י/ראש השנה/לא/ב
ומיבנה לאושא. כשהיה הנשיא דר[1] בו כיון שהיתה סנהדרין עמו וכשמסתלק הוא או בנו למקום אחר גולה הישיבה אחריו יבנה בימי רבן יוחנן אושא בימי רבן גמליאל וחזרו מאושא ליבנה ובימי רבן שמעון בנו חזרו[2] כדתניא לקמן בפרקין (דף לב.) וכשקידשו בית דין כו':
בית שערים וציפורי וטבריא כולן בימי רבי הוו כדאמרי' (סנהדרין דף לב:) אחרי רבי לבית שערים ושוב כשחלה הוליכוהו לציפורי כדאמרינן בכתובות (דף קג:) ובטבריא היה בימי אנטונינוס:
וטברי' עמוקה מכולן. שפלים היו אז מכל המסעות שגלו:
שש גלות. השח חדא ישפילנה תרי ישפילה תלת עד ארץ ארבע יגיענה חמשה עד עפר שש דמצי למימר ישפילנה עד ארץ ולעפר:
מתני' אמר רבי יהושע בן קרחה כו' שאפילו ראש בית דין בכל מקום. שנצרך לפרוש ממקום הוועד למקום אחר שהרי עיקר החדש תלויה בו כדתנן בפרקין דלעיל (דף כד.) ראש ב"ד אומר מקודש וילפינן מקראי:
לא יהו. צריכין עדי החדש להלך אחריו:
אלא למקום הועד. של ישיבה ילכו וסנהדרין יקדשוהו בלא ראש ב"ד:
גמ' פתיחא. שטר שמתא:
דא"כ. אם אתה מטריחן:
אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן. שנושאין כפיהן ובמסכת סוטה מפרש טעמא בפרק ואלו נאמרין (דף מ.):
שית דהאי פירקא. חדא[3] האי וחמש דמתני' התקין שיהו תוקעין ושיהא לולב ניטל שבעה ושיהא יום הנף כולו אסור ושיהו מקבלין כל היום ושלא יהו עדים הולכין אלא למקום הוועד:
וחדא דפירקא קמא. (דף כא:) שלא יהו מחללין[4] אלא על ניסן ותשרי בלבד:
צריך שיפריש רובע לקינו. רובע שקל דהיינו חצי דינר והן הן דמי קן כדתנן (כריתות דף ח.) עמדו קינין בו ביום ברבעתים שהגר חייב בקרבן כדתניא (שם דף ט.) ככם כגר יהיה כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים והזאת דמים דכתיב ויקח משה את הדם ויזרוק וגו' ואין הזאה בלא טבילה והרצאת דמים דכתיב וחצי הדם זרק על המזבח אף הם לא יכנסו אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כו' במסכת כריתות בראש פרק ארבעה מחוסרי כפרה (שם) מסיק מילתא דסגי ליה בעולת העוף הלכך יפריש רובע לקינו שמא יבנה בית המקדש בימינו ויקריבנו:
מפני התקלה. דלמא אתי לאתהנויי מיניה:
היה עולה לירושלים. הפירות עצמן אע"ג דמן התורה בין מעשר שני בין כרם רבעי נפדים ומתחללים בפסיעה אחת חוץ לחומה רבנן גזור בכל מהלך של יום אחד שיעלום ויאכלום שם כדי לעטר שוקי ירושלים:
במזרח לוד. היינו בין לוד לירושלים שהרי ירושלים למזרחה של לוד היא:
להפקירו לעניים. שישאו שם פירות ויאכלום שם שהיה עליו טורח להעלותן:
והתירוהו. לפדותן ולהעלות הדמים דכיון דחרבה ירושלים לא חשו לה חכמים לעטרה מעתה:
מי הוה לשון של זהורית מלבין. בימים שהיה רבן יוחנן מורה הוראות ומתקן תקנות:
ותנן משחרב בהמ"ק התקין. תקנות אלמא לאחר החורבן היה שנה או שתים וכיון דארבעים שנה קודם חורבן לא הלבין הלשון ביום הכפורים נמצא שלא הלבין בתוך שנותיו האחרונים שלימד בהם לאחרים ותיקן תקנות: