אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ראש השנה/לא
יום שלישי ה כסלו תשפ"ב - מסכת ראש השנה דף לא[עריכה]
רבן יוחנן בן זכאי לא שח מימיו שיחת חולין[עריכה]
- קושיית הבן איש חי כיצד לא שח שיחת חולין בארבעים שנות פרקמטיא
כך שנינו בברייתא המובאת בגמרא במסכת ראש השנה (לא:): כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי, מאה ועשרים שנה. ארבעים שנה עסק בפרקמטיא, ארבעים שנה למד, ארבעים שנה לימד.
הבן יהוידע (סוכה כח.) מקשה על פי המבואר בסוגייתנו - שבארבעים שנותיו הראשונות עסק ריב"ז בפרקמטיא - על דברי הגמרא במסכת סוכה (שם) שם מפרטת הגמרא את הנהגותיו של ריב"ז: אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, מימיו לא שח שיחת חולין. ולא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילה. ולא קדמו אדם בבית המדרש. ולא ישן בבית המדרש, לא שינת קבע ולא שינת ארעי. ולא הרהר במבואות המטונפות. ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא. ולא מצאו אדם יושב ודומם, אלא יושב ושונה. ולא פתח אדם דלת לתלמידיו, אלא הוא בעצמו. ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם. ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש, חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכיפורים. וכן היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו.
מעתה מקשה הבן איש חי, אם אכן בארבעים שנותיו הראשונות עסק ריב"ז בפרקמטיא, כיצד יתכן לומר כי "מימיו לא שח שיחת חולין", הרי בודאי לצורך מסחרו נאלץ ריב"ז לדבר אף דברי חולין.
- יישוב הבן יהודיע והשפת אמת ש'ימיו' היינו שמונים שנה שלמד תורה
ומכח קושיה זו מסיק הבן יהוידע שאכן מה שאמרו "מימיו" לא שח שיחת חולין, היינו אותם שמונים שנה בהם עסק בתורה, למד ולימד, שהם הימים המובחרים שלו. ומוסיף הבן יהוידע שלכן נקטה הגמרא לשון "מימיו", דהיינו הימים שלו, שאלו הימים ראויים אליו ונחשבים ימים גמורים. וכן נרמז ענין זה בתיבת "מימיו" שניתן לחלקה לשניים - מימי ו' - דהיינו הימים בהם עסק בו' סדרים.
וכ"כ השפת אמת (שם). ועוד ביאר באופן אחר, ש'מימיו' היינו משהתחיל לישב בראש. ודקדק דקצת משמע כן ממה שכתבה הגמרא בסוף הדברים "וכן היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו", משמע דהיינו אחר שהתמנה הוא לישב בראש. אמנם העיר על כך השפ"א שמלשון רש"י משמע שרבי אליעזר נהג במנהגים אלו כבר בפני רבו.
עכ"פ בין לדעת הבן איש חי ובין לדעת השפת אמת, יש סתירה בין הנהגה זו של "מימיו לא שח שיחת חולין" ובין מציאות החיים ב"ארבעים שנה עסק בפרקמטיא". מאידך, בספר עין אליהו הביא דקדוק יפה בשם בנו לבאר ענין זה. דהנה בגמרא בסוכה שם מביאה הגמרא מעשה ברבי אליעזר תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי ששבת בגליל העליון ושאלוהו שלשים הלכות בהלכות סוכה, שתים עשרה אמר להם שמעתי, שמונה עשר אמר להם לא שמעתי. אמרו לו, כל דבריך אינן אלא מפי השמועה. אמר להם, הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי. מימי לא קדמני אדם בבית המדרש. ולא ישנתי בבית המדרש, לא שינת קבע ולא שינת עראי. ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי. ולא שחתי שיחת חולין. ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם, ע"כ. והנה כל מעיין יראה שינוי סדר ההנהגות בין ריב"ז לתלמידו רבי אליעזר, שהרי הראשונה במעלותיו של רבן יוחנן בן זכאי היא ש"לא שח שיחת חולין", ואילו המעלה הראשונה במעלות תלמידו - רבי אליעזר - היא, "לא קידמני אדם בבית המדרש", ורק בסוף מעלותיו הזכיר גם ש"ולא שחתי שיחת חולין".
אין זאת, אומר בנו של רבי אליהו שיק, אלא שרבותא באה הגמרא להשמיענו אצל רבן יוחנן בן זכאי, שאף שמבואר בגמרא שבארבעים שנותיו הראשונות עסק בפרקמטיא, עם זאת 'מימיו' לא שח שיחת חולין, אף לא בשעה שעסק בפרקמטיא. רבותא זו אינה שייכת אצל רבי אליעזר שאכן תחילה 'לא קדמו אדם בבית המדרש' ורק אחר כך קיים 'לא שחתי שיחת חולין'.
- ביאור העין אליהו בשם בנו שדיבור לצורך מו"מ אינו בכלל 'שיחת חולין'
בעין אליהו מוסיף עוד, שודאי שהוצרך ריב"ז לצורך מסחרו לדבר עם בני אדם בעניינים הנוגעים למשא ומתן, אבל אין זה בכלל "שיחת חולין". יסוד זה, לפיו אף שצריך לדבר בדברי מו"מ אין זה בגדר 'שיחת חולין', ייסד העין אליהו עצמו על דברי הגמרא ביומא (יומא יט:) אמר רבא, השח שיחת חולין עובר בעשה. "ודברת בם" (דברים ו ז) - ולא בדברים אחרים. ר' אחא בר יעקב אמר, עובר בלאו. והקשה העין אליהו (יומא שם) מהמבואר במנחות (צט.) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש. ומשמע שיכול בשאר שעות שביום לדבר אף דברים אחרים.
וביאר, על פי המבואר במדרש תנחומא (פ' וילך): יבין וישכיל כל אדם בדעתו ושכלו, להגות בתורהו יומם ולילה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה"... ובמעשים טובים, כי כל העולם כולו נידון בכל יום... ואם לא למד כל צרכו, יעשה מעשיו באמונה, ע"כ. הרי מבואר שאף אם לא עסק בתורה אם נשא ונתן באמונה נחשב הדבר כאילו עסק בתורה. וטעם הדבר שכיון שבעת שעוסק באמונה אינו זז מדרך התורה ושומר עצמו מחשש גזל ושקר וכדומה, ועושה הכל על פי התורה, נחשב זאת באמת כאילו עוסק בתורה.
על פי זה מיישב העין אליהו גם את המבואר בגמרא ביומא שהשח שיחת חולין עובר בעשה ובלאו. כי באמת אין זה סותר לעסק הפרנסה, כי מי שעוסק בפרנסה או באומנות אין זה נקרא ששח שיחת חולין, דהלא דומה כאילו עוסק בתורה. אבל במי ששח שיחת חולין ואינו עוסק לא בתורה ולא באומנות - אז עובר על הלאו והעשה, עכת"ד.
ובאמת כך מבואר להדיא בדברי רש"י בסוכה. שכתב שם בביאור ענין 'שיחת חולין' - דברי הבאי ושחוק. הרי להדיא שאין בכלל 'שיחת חולין' כל דיבור שאינו של תורה, וממילא אף העוסק בפרקמטיא ומדבר לצורך כך בדברי מו"מ אינו בכלל "שח שיחת חולין".
- ביאור התפארת שלמה מרדומסק בדברי האור החיים שמשה דיבר מעולם רק דברי תורה
כעין זה ביאר התפארת שלמה מרדומסק את דברי האור החיים על הפסוק בתחילת חומש דברים (א א) "אלה הדברים אשר דיבר משה". שם כתב האור החיים: עוד ירמוז על דרך מה שאמרו בגמרא אמר רבא "ודברת בם" - ולא בדברים בטלים, ע"כ. מכאן שאסור לדבר זולת בדברי תורה ויראה. והודיע הכתוב כי משה רבינו עליו השלום 'אלה' הם 'הדברים אשר דיבר' כל ימיו מעצמו, לבד הדברים אשר צווה מה' לדברם. הא למדת שקיים "ודברתם בם", ודבריו אלה כל רואה יעיד כי כולן דברי תורה וחכמה ומוסר, ע"כ לשון האור החיים הקדוש.
והקשה התפארת שלמה: יש להפליא, הלא משה רבינו ע"ה בן שמונים שנה היה קודם שקיבל התורה, ומלך בכוש ימים רבים, ואיך כל ימו לא דיבר רק דברי תורה. ומבאר: אך הנה זה הוא ענין סוד ליראי ה' ולחושבי שמו, אף על פי שעוסקים ומדברים בדברי עולם הזה, מכל מקום מחשבתם קשורה ודבוקה בהשם יתברך ברוך הוא כל הימים, וכל דבריהם בקדושה. וכמו שידענו מזה מדברי איש האלקי הבעל שם טוב זי"ע שדיבר עם תלמידיו סיפורי מעשיות מענייני עולם הזה, והמה דברים גבוהים ברום עולם.
ומסיים התפ"ש: וזה הוא המבואר בגמרא, אמרו עליו על רב שלא שח שיחה בטילה כל ימיו, איך אפשר זה. אך לפי הנ"ל ניחא, עכ"ל. והמדקדק יראה שהעמיד קושיה זו גם על 'רב' ולא רק על 'רבן יוחנן בן זכאי', דהיינו שהוקשה לו כן לא רק מחמת שריב"ז עסק ארבעים שנה בפרקמטיא, אלא כי בעצם הדבר שלא לשוח כל ימיו בדברי חולין הוקשה לו "איך אפשר זה", והוצרך להגיע ליסודו שאין זה בכלל שיחת חולין.
- מקור דברי הרמב"ם שרב לא שח שיחה בטלה מעולם
ואמנם מה שכתב התפ"ש "וזה הוא המבואר בגמרא" והמשיך להביא שכן אמרו על רב, הרי עינינו הרואות שאין זה מבואר בגמרא לפנינו, אלא אמרו כן על רבן יוחנן בן זכאי ועל רבי אליעזר תלמידו, אך לא על רב. אך באמת כך מצאנו בדברי הרמב"ם (דעות פ"ב ה"ד), וזה לשונו: לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להן לחיי גופו. אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטילה כל ימיו, וזו היא שיחת רוב כל אדם. ואפילו בצרכי הגוף לא ירבה אדם דברים. ועל זה ציוו חכמים ואמרו, כל המרבה דברים מביא חטא. ואמרו, לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה.
ובכסף משנה העיר על דברי הרמב"ם: בפרק הישן (סוכה כח.) מצאתי כן על רבן יוחנן בן זכאי, אבל על רב איני יודע כעת מקומו.
והרד"ל הביא מקור לדברי הרמב"ם מדברי חז"ל המובאים בתשובת הגאונים שבסוף ספר נהרות דמשק (סימן קעח), שם מונים חז"ל עשרה מילי דחסידותא שהיה נוהג רב, ואחד מהם "שלא שח שיחה בטלה מימיו". [ואמנם בספר האורה לרש"י הביא גם כן עשרה דברים אלו, אך שם לא מנה ענין זה בכלל עשר הדברים].
- ביאור העבודת המלך שהרמב"ם תר אחר מקור שאין לשוח 'שיחה בטלה' ולא 'שיחת חולין'
ובספר עבודת המלך (דעות שם) תמה, מדוע הוצרך הרמב"ם להביא ממרחק לחמו, ממדרש המצוטט בתשובת הגאונים, ולא מדברי חז"ל המפורשים בגמרא בסוכה על רבן יוחנן בן זכאי ורבי אליעזר שלא שחו שיחת חולין מימיהם.
ועוד ציין ה'עבודת המלך', לגירסת רבינו חננאל בגמרא ביומא שם "אמר רב כל השח שיחת חולין עובר בעשה" ולא "רבא" כמו שהוא לפנינו. ואם כן מצאנו רמז גם בגמרא דידן שרב ס"ל שאסור לשוח שיחת חולין וכמבואר בתשובת הגאונים הנזכרת.
אמנם, מעיר ה'עבודת המלך', יש לחלק טובא בין 'שיחת חולין' ל'שיחה בטלה', שהרי כבר הזכרנו מה שכתב רש"י בסוכה בביאור ענין 'שיחת חולין', שהוא "דברי הבאי ושחוק". דברים אלו אסורים מדינא, וכמו שדרשה הגמרא ביומא שהשח שיחת חולין עובר בעשה ובלא תעשה. ואילו הרמב"ם בבואו ללמד הנהגות החסיד רצה לחדש יותר ולהוסיף שלא זו בלבד שאסור לשוח שיחת חולין, אלא שיש להאדם להימנע אף מלשוח "שיחה בטלה" שאינה דברי גנאי וקלות ראש [לשון המגן אברהם (סימן קנו)]. ולכן הוצרך הרמב"ם להביא ראיה ממנהגו של רב כפי שהוא מובא בתשובת הגאונים "שלא שח שיחה בטלה מימיו", ולא סגי ליה במנהגם של ריב"ז ורבי אליעזר, ואף לא בדברי הגמרא ביומא לפי גירסת רבינו חננאל.
אלא שיש להעיר לפי דבריו, מה הרבותא המובאת בגמרא בסוכה שלא שחו, רבי אליעזר וריב"ז, מימיהם שיחת חולין, והלא השח שיחת חולין עובר בעשה ובלא תעשה, וכי יעלה על דעת שגדולי עולם אלו יעברו על עשה ועל לא תעשה. ולכאורה על כרחך יש לחלק בין ה'שיחת חולין' המובאת בגמרא ביומא ובין ה'לא שחו שיחת חולין' המובאת בגמרא בסוכה, וצ"ע. אך בלא"ה יש להעיר כן על רש"י שכתב ששיחת חולין היינו דברי הבאי ושחוק, מה הרבותא שלא דיברו גדולים אלו בדברי הבאי ושחוק, ויל"ע.
ובשפת אמת (יומא שם) העיר על עיקר לימוד הגמרא שם שהשח שיחת חולין עובר בעשה מדכתיב "ודברת בם" ולא בדברים אחרים, כיצד למדו זאת, והלא מפסוק זה אפשר ללמוד גם שיהיה אסור לדבר בשאר דברים אף בדברים הכרחיים כל שאינם דברי תורה, שהרי "ודברת בם" כתיב - בם ולא בדבר אחר, וכיצד זה למדה מכך הגמרא שרק "שיחת חולין" אסורה. והניח בקושיא.