טורי אבן/מגילה/יט/ב

טורי אבן מגילה יט ב

דף י"ט ע"ב

ומחו לה אמוחא בציבור שני. כלומר אבל ביחיד יצא תמיה לי הא מלתא טובא דמשמע בציבור הוא דלא יצא אבל ביחיד יצא מי איכא מידי דביחי' יצא ובציבור לא אטו מפני שהן בציבו' גריעי טפי. ועוד דל ציבו' מהכא ויהי' נחשב כל אחד ואחד ליחיד בפני עצמו ולא לצטרפו אהדדי ועוד כיון דאמרת בציבור לא יצא ממילא אין מצטרפין זה עם זה ומעתה נעשו כיחידים וכל אחד נחשב לעצמו ונתפרדה החבילה וממילא יצאו דהא אמרת דביחיד יצא. ועוד דהא טעמא דהקורא במגילה הכתובה בין הכתובים דלא יצא הוא משום דלא מפורסם ניסא דנראה כקור' במקר' והא בקריאת ציבור שהן בעשרה איכא משום פירסומא ניסא טפי מקריא' דביחיד כדאמרינן בפ' קמ' (דף ה') אליבא דכ"ע דשלא בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה ואיכא למ"ד דאפי' בזמנה צריך עשר' וטעמא משום דאיכא פרסומא ניסא בעשרה טפי מביחיד. וא"כ השתא ק"ו הדברי' מה ביחיד דליכא בקריאתו פ"נ כבציבור אפ"ה יוצא י"ח במגילה הכתובה בין הכתובי' ולית לן בה משום דנרא' כקורא במקרא בעלמא ציבור דאיכא משו' פ"נ יותר לא כ"ש דלא חיישינן להא פ"נ דלא לתחזי כקורא במקרא. ונ"ל דשמעת' זו מתפרשא ע"ד שמעת' דפ' קמא דא' בזמנה קורין אות' ביחיד ושלא בזמנה בעשרה וטעמ' משום דבזמנ' איכא פ"נ אפי' ביחיד משא"כ שלא בזמנ' דליכא פ"נ אלא בי' וכמ"ש שם והשת' הא דאמרינן הכא לא אמרן אל' בציבו' לאו למימרא דאיכא לאפלוגי בזמן א' בין ציבו' ליחיד דציבור לא יצ' ויחי' יצא דזה אי אפשר וכדפי'. אלא ה"פ בציבור שנו היינו בזמן שאין קורין את המגילה אלא בציבור והיינו שלא בזמנו דבעי פ"נ לפיכך אין קורין נמי במגילה הכתובה בין הכתובים דליכא פ"נ דנראה כקורא במקרא ואנן שלא בזמנו פ"נ בעינן וכיון דבעי ציבור משום פ"נ מגילה הכתובה בין הכתובי' ל"י דהא ליכא משום פ"נ ואע"ג דאיכא ציבור אין כאן משום פ"נ דמחזי כקורא במקרא וליכא משום פ"נ מעליא עד דאיכא תרתי ציבור וכתובה בפ"ע ולא בין הכתובים. אבל בזמן שקורין איתה ביחיד דהיינו בזמנה כיון דהשתא לא חיישינן לפ"נ דציבור ה"נ לא חיישינן לאידך פ"נ דכתובה בין הכתובים דבזמנה בכל ענין איכא מצד עצמו של יום משום פ"נ ואין צריך לפ"נ מצד אחר תדע מדלא מסיים אהא דקאמר בציבור שנו אבל ביחיד (ל"י) [צ"ל יצא]. א"ו דאין חילוק בהא מלתא בין ציבור ליחיד וכל היכ' דביחיד יצא בציבור נמי יצא והאי בציבור שנו דקאמ' היינו שלא בזמנו שאין קוראין אלא בציבור. ובשלא בזמנו ביחיד לא משכחת לה כלל דהא א"ק אותה ביחיד לגמרי ואל תתמה על מה שפי' דהאי בציבור שנו היינו בזמן שא"ק תלא בציבור דכה"ג פי' ר"ת אהא דאמר ריש פ"ק דערכין (דף ג) גבי כלאים דבגדי כהונה נהי דאישתרי בעידן עבוד' שלא בעידן עבודה לא אישתרי דבעידן עבוד' דקאמר היינו במקדש שהוא מקום עבודה ואפי' שלא בשעת עבוד' שרי כמ"ש התוס' בשמו בפ' כל הבשר (דף ח) ופ' התכלת ה"נ י"ל האי בציבור היינו בזמן שא"ק אלא בציבור שהא שלא בזמנו וכדפי' והר"ן כתב יש מפרשים לא אמרן אלא בציבור אבל ביחיד יצא וכן דעת הרי"ף ולישנא לא משמע הכי דא"כ הל"ל ה"מ בציבור ומדאמר ומתו לי' אמוחא משמע שהן מחלישין כח הדבר בעצמו לפיכך נראה דה"ק ומחו לי' אמוחא שאין לך לומר ל"י של"א אלא בציבור אבל ביחיד אפילו לכתחילה הלכך בציבור דעבד מיהו יצא אלו דבריו מיהו קצת קושי' לפי' אכתי קחה. והמחוור כדפי' והא דנקט לישנא דמחו לי' אמוחא דמפרש הר"ן דמשמע דמחלישין כח הדבר בעצמו ולמאי דפי' אא"ל דהאי ומחו לי' אמוחא שמחלישין כח הדבר בעצמו דוודאי אין ללמוד מבזמנו דביחיד לשלא בזמנו דבציבור דל"ד דשלא בזמנו בעי פרסומי ניסא משא"כ בזמנו לא בעי פרסומי ניסא דהא מה"ט שלא בזמנו אין קורין אותו אלא בי' אפי' דעבד נמי לא משא"כ בזמנה והאי ומחו לי' אמוחא אינו מוכרח לפרש שמחלישין כח הדב' בעצמו. והרי כל המפרשים פירשו לשיטתם דבדעבד נמי לא יצא בציבור אלמא ל"ל ההוא דיקדוקא דהר"ן מלישנא דמ"ל אמוחא. והטור (בא"ח סי' תרצ"א) בשם בעל העיטור פי' הא דאמר בציבור לא יצא היינו בבה"כ שהוא מקום ציבור ובעי פ"נ אבל שלא בבה"כ אפי' בי' יצא. ונ"ל שדוחקו לפ' כן כי היכא דלא ליפלוג הא אדר"א בפ' קמא (דף ה) דאמ' בין בזמנו ובין שלא בזמנו אין קורין אלא בי' והכא קאמר בציבור שנו אלמא קורין אפי' ביחיד לפיכך מפרש בציבור היינו בבה"כ מקים ציבור ולעולם אין קורין אותו ביחיד והוא ע"ד שפי' בצבור היינו זמן ציבור ופי' תמוה הוא וגם קשה לפירושו כל מה שהקשתי והנכון כדפי':

חוץ מחש"ו. וה"ט משום דה"ל אינו מחויב בדבר וא"מ אחרים י"ח. וק"ל הא בפ"ב דברכות [דף כ'] דייק רבינא ממתניתן דהתם דהרהור כדיבור דמי והשתא אמאי חש"ו א"מ אחרי' י"ח הואיל והן אין מחויבי' בדבר הא אפי' בשומע מן המחויב א"א לו לצאת אא"כ מטה אזניו ושומע מה שזה מוציא מפיו דאל"כ לאו כלום הוא וא"כ בכה"ג בשומע מאינו מחויב בדבר מאי הוי דל מכאן קריאה זו דא"מ אפ"ה יוצא י"ח ע"י הרהור דנפשי' ואי אתה מוצא להא אלא לענין להוציא מי שחציו עבד וחב"ח לחוד למאי דתני' בתוספתא דאשה אינה. מוציאות איש י"ת מגילה ומש"ה [טומטום כצ"ל] אינו מוציא אפי' מינו כמש"כ התוס' לעיל [דף ד] וה"ה דלעצמו א"מ מה"ט דלא אתי צד עבדות דידי' ומפיק צד חירו' דידי' וה"נ אמרי' גבי תקיעות שופר בספ"ג דר"ה [דף כט] וכיון דמשח"ע אפי' בדיבור דידי' א"י להוציא את עצמו כ"ש בהירהור דידי' דא"מ א"ע ואין לו תקנה עד שישמע מפי אחרי' הילכך בעינן שישמע מפי המחויב בדבר אבל לא ממי שא"מ דהירהור דעצמו אינו כלו' דהא אפי' בדיבור אינו מוציא ב"ע ואין נראה לאוקמי מתניתן חוץ מחש"ו במי שח"ע וחב"ח דווקא ועוד דהא רישא דמתניתן הכל כשירי' לקרות את המגילה מוקי לה בריש מס' ערכין (דף ג) דלאתויי נשים אתא ואי מתניתן במשח"ע מיירי הא ודאי אין אשה מוציאה אותו משום צד חירות שבו דמה"ט א"מ מינו והא דאשה כשירה לקרות היינו להוציא את אשה כמותה דווקא ועוד דר"י דמכשיר בקטן מייתי בגמ' ראי' שקרא למעלה מר"ט וזקני' ש"מ מאן דפוסל בקטן לכ"ע פוסל ולא למשח"ע לחוד ואמאי הא השומע יוצא בהרהו' דנפשי'. וי"ל דוודאי מודה רבינא אליבא דר"י דס"ל בלא השמיע לאזניו ל"י כדאמרי' בגמרא הרהור לאו כלום הוא דהא ליכא השמעת חזנים וכוותי' מוקי ר"מ למתניתן בגמ' ואפי' למסקנא דמוקי לי' לחרש דמתניתן כר' יהודא ולכתחילה פוסל החרש משום דמודה ר"י דלכתחיל' בעינן השמעת אזני' השתא איכא לאוקמי נמי לשוטה וקטן דמתניתן בלכתחילה ולא מהני הרהור דעצמו דהא ליכא השמעת אזני' ואדרבא לפ"ז ניחא טפי דהשת' הוי חרש דומיא דש"ו דאינהו נמי לכתחילה הוא דלא אבל בדעבד ש"ד דיוצא בהרהור דנפשי' בדעבד והא דאמרי' בגמ' לא ס"ד דקתני חרש דומיא דש"ו אפי' דעבד ומי לא היינו אליבא דר"ח דס"ל שם בפ"ג דברכות דהרהור לכד"ד וה"נ הא דתנן בפ"ג דסוכה (דף לח) מי שהי' עבד או אשה או קטן מקרין אותו פי' את ההלל עונין אחריה' מה שהן אומרין וטעמא משום דאין מחוייבי' בהלל ה"נ אי ר"י היא לכתחילה ואי ר"י דעבד נמי לא עי"ל דרבינא נמי מודה דאיכ' מ"ד דהירהור לאו כד"ד אלא מדיוקא דהאי מתניתן דפ"ב דברכו' משמע לי' דאתי כמ"ד הרהור כד"ד דהא תני' כ"ב דשבת (דף ק"נ) לא יאמר אד לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב וריב"ק מתיר משום שנאמר ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר וטעמא משום הירהור לכד"ד והשתא מתניתן דאין מחוייב בדבר א"מ ריב"ק היא עוד נ"ל דמחניתן דהכא ככ"ע אתי' אפי' למ"ד הרהור כד"ד ע"ד שפרשתי לעיל (דף יח) גבי אתי זכירה זכיר' וא"כ גבי מגילה לא מהני לכ"ע דהא גלי קרא דהאי זכיר' בפה דוק' ובהרהו' לא סגי מיהו ההוא דבפ"ג דסוכה לא אתי שפיר לפי תי' זה ועי"ל דהא דחרש ש"ו אין מוציאין אחרי' מיירי שהחש"ו קורא מתוך המגילה והשומע שומע ע"פ ואין מגילה לפניו וכיון דגבי מגילה קרא ע"פ נ"י מהשתא א"א לשומע לצאת ע"י הרהור דנפשי' דלא עדיף מקריאת פה והא קרא בע"פ ל"י ובע"כ אי אפשר לו לצאת אלא משו' דשומע כעונה מקריאות הקורא מתוך הכתב וכיון דהקורא אין מחוייב בדבר א"מ ולהאי טעמא הא דחש"ו אין מוציא את השומע למ"ל אלא בשומע מהן רובא של מגילה דמיעוטו אכתי תיפוק לי' משום הרהור דנפשי' ואי משום ע"פ הא בקורא מיעוטו של מגילה ע"פ ל"ל בה כדאמרי' לעיל וגם להאי שנויי' לא א"ש ההיא דפ"ב דסוכה:

ר"י מתיר בקטן. הק' התוס' קטן מיירי אי בלא הגיע לחינוך מ"ט דר"י דמתיר הא ה"ל אינו מחויב בדבר ואי בהגיע לחינוך מ"ט דרבנן הא מגילה נמי דרבנן. ליתי קטן דרבנן ולפיק מגילה דרבנן דהכי אמרינן בפ' מי שמתו (דף כ"א) דקטן דרבנן מוציא בבה"מ את אביו שאכל שיעור' דרבנן ולכאור' זה קושי' די"ל דמיירי בקטן שהגיע לחינוך ואע"פ שהו' מחוייב מדרבנן אפ"ה אינו מוציא גדול כיון דמגיל' נאמ' ברה"ק לקרות לכ"ע כדא' בפ"ק (דף ו') הוי כמו של תורה וכיון שכן קטן אפי' הגיע לחינוך פטור מעיקר חיוב של רה"ק כמו שפטור מה"ת מכל המצות ואע"ג דרבנן תיקנו חינוך לקטן אינו מוציא לגדול המחוייב במגילה מעיקר דרה"ק כמו שאין מוציא' בכל מאות של תורה. מ"מ כי דייקת יפה הקשו דהא הכל כשירי' לקרו' דרישא לאתויי נשי' אתא כדא' ברפ"ק דערכין ולהוציא נשים ולא אנשי' כדתני' בתוספתא וכמש"כ לעיל וה"ט משום דבעיקר חיוב דברה"ק נשי' פטורי' דה"ל מ"ע שהז"ג ואין חייבי' אלא מדרבנן. הילכך אינה מוציאה את אנשי' מעיקר חיוב שברה"ק. וכיון שכן הא סיפא דחוץ מחש"ו נמי קאי אנשי' שאין חש"ו מוציאין אפי' את הנשי' והשתא וודאי תקשה הא חש"ו חיובן שוין לנשים מדרבנן ושניה' אין חייבין מעיקר רה"ק ואמאי א"מ לנשים. ותי' התוס' דמיירי בקטן שהגיע לחינוך מיהו קטן הוי תרי דרבנן דאין חייב (בבה"מ) [צ"ל במקרא מגילה] אלא מדרבנן ומגי' גופה דרבנן אבל בגדול ליכא אלא חד דרבנן במגילה שהרי בשאר מצוה הוא חייב מדאורייתא ולא אתי חרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. אבל האי דבה"מ מיירי שקטן אכל כדי שביעה דהוי חיובא דאורייתא וליכא אלא חד דרבנן ומפיק האב שלא אכל אלא שיעורא דרבנן וק"ל על סברה התוס' דאם אי' דתרי דרבנן קליש מחד דרבנן תקשה הא דא' בפ"ק דפסחי' (דף יד) גבי הא דתנן הוסיף ר"ע ואמר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת אע"פ שמוסיפי' טומאה עצל טומאתו ואמר רבא ש"מ קסבר ר"ע טומאת משקין לטמא אחרי' דאורייתא דאי ס"ד דרבנן. מכדי האי נר מאי קח מהניא להאי שמן אי לאיפסולי הוא גופי' הא פסול וקאי פריך ממאי דילמא לטמא אחרי' מדרבנן ומשני מדרבנן מאי איריא באב הטומאה אפילו בראשון ושני נמי תחיל' הוי דתנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיו' תחילה חוץ מטבול יום. אלא ש"מ דאורייתא היא והשתא לעולם אימא לך קסבר ר"ע טומאת משקין לטמא אחרי' אינו אלא מדרבנן ודקק"ל מאי איריא אב הטומאה אפי' ראשון ושני נמי דילמא לרבותא נקט אב הטומאה לא מבעיא ראשון ושני דא"כ הוספו' טומא' לשמן זה אינו אלא ע"י חרי דרבנן דהא טומאות משקין לטמא אחרים כל עיקר אינו אלא מדרבנן והא כל המטמא את הידי' עושה משקין להיו' תחילה אינו אלא מדרבנן אלא אפי' אב הטומא' דע"י חד דרבנן גרידא שגזרו טומאה על המשקי' יש כאן הוספת טומאה אפ"ה שורפין בנר שנטמ' בטמא מת. א"ו כל בדרבנן אין לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן ואין בזה אומר יותר וא"כ אין שום רבות בנטמא באב הטמא' דאינו אלא חד דרבנן יותר מנטמא בראשון או בשני וש"מ כל בדרבנן הכל שוין וא"כ ה"נ לענין להוציא זה את זה אין לחלק ביניהם ולא קליש חיובא דתרי דרבנן מחד דרבנן כמו דלא קליש התם לענין טומאה ותרי דרבנן מוציא לחד דרבנן:

וכ"ת אם איתא דאין לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן תקשה לך הא דא' בפ"ג דמנחות (דף לא) אר"ש שזורי פעם אחד נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את ר' ואמר לי לך קח לך מן השוק ועשר עליו קסבר דאורייתא ברובא בטל ורוב עמי הארץ מעשרין הן והוי לי' כתורם מן הפטור על הפטור ופריך ולימא לי' לך קח מן הנכרי ומשני קסבר אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מיד מעשר וה"ל הן החיוב על הפטו'. והקשו התוס' אהא דקא' קסבר אין קנין והא מיפטר משעת מירוח הנכרי ותי' דמ"מ דמי לחיוב כי היכא דלא א"ל קח מעציץ שאינו נקוב או מתבואת חוץ לארץ ועוד כל לוקח דרבנן הוא מו' והשתא משמע לכאורה דיש לחלק בדרבנן בין חד דרבנן לתרי דרבנן דקליש חיובא דתרי דרבנן יותר מחד דרבנן דמש"ה קא"ל קח מן השוק ולא מן הנכרי דאין קנין אע"ג דמ"מ מן הפטור הוא דהא מירוח נכרי פטור מה"ת משום דדמי הא לחייב יותר מהא אלמא דבדרבנן כל דדמי לפטור יותר מאידך קליש חיובא דידי'. וה"ה בתרי מדרבנן הא קליש חיובא דידי' מחד דרבנן ואיך יוצא זה דקליש חיובא לאידך דאלים חיובא. הא לאו מילתא היא דאדרבה משם יש ראי' להיפך שהרי התו' מסיימי שם ועוד כל לוקח דרבנן הוא כדדרשינן תבואת זרעך ולא לקוח כו'. והשתא אי ס"ד דתרי דרבנן קליש לחיובא מחד דרבנן איך א"ל קח מן השוק ועשר עליו משום דרוב ע"ה מעשרין הן א"כ איך אפשר לעשר מלקוח מעם הארץ ע"ז של תערובת. הא זה של תערובת אינו אלא חד דרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל ולקוח מע"ה ה"ל תרי דרבנן דרוב ע"ה מעשרין הן וכל לקוח אינו אלא מדרבנן וכן ללישנא בתרא דהתם דא"ל קח מן הנכרי ולא מן השוק דאין רוב ע"ה מעשרין אבל מן הנכרי ש"ד דיש קנין לנכרי מה"ת ואין חייב במעשר אלא מדרבנן כמו זה של תערובות. אכתי תקשה איך מפריש מזה של לקוח מן הנכרי דה"ל תרי מדרבנן של נכרי ולקוח דקליש על של תערובות דאינו אלא חד דרבנן דמה"ת בטיל ברוב א"ו כל בדרבנן ל"ש חד דרבנן ול"ש תרי דרבנן שניה' שווין בקלישותא ואין זה אלים מזה ועוד בע"כ אין ללמוד מהאי עובדא דר"ש שזורי דא"ל ר"ע קח מן הנכרי' דיש לחלק בין תרי דרבנן לחד דרבנן דא"כ תקשה דרבי טרפון אדר"ט דהתם מחלק בנייהו ואלו הכא במשנתינו ר"י מתיר בקטן וחולק על ת"ק דס"ל לר"י דאין לחלק בניהם ואמרינן בגמ' תניא אמר ר"י קטן הייתי וקראתי למעלה מר"ט וזקני' וא"כ תקשה דר"ט אדר"ט דכאן משווה חיוב' דחד דרבנן לתרי דרבנן והת' גבי תערובות טבל לא משוו להו א"ו לא דמי הא דקרב לחיוב יותר מלפטור לחד ותרי דרבנן. מיהו לפי' הריב"ם שם בתוס' בפ"ג דמנחו' דמפ' הא דלוקח פטור מה"ת ה"מ בשלקחו עד שלא נתמרח אין להכריח משום שאין ר"ט מחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן ומ"מ מצד הסברא י"ל דל"ד הא דחד מדרבנן לתרי מדרבנן להא דקרוב לחיוב יותר מן הפטור. עוד למאי דפי' בפ"ק דאשה נמי ה"ל תרי דרבנן א"אל כפי' התוס' דא"כ אמאי קטן אינו מוציא לאשה לת"ק הא שניהן שוין דה"ל תרי דרבנן:

ומדברי התוס' בפ"ד דר"ה (דף ל"ג) משמע דה"ט דר"י דמתיר בקטן משום דס"ל דרשות מוציא בר חיובא בדרבנן שכתבו דרשות יוכל להוציא בר חיוב דרבנן כמו קטן המברך לאביו ועולה למנין שבעה ומוציא אחרים י"ח במגילה לר"י. ולפי"ז צ"ל דהאי דפ' ג' דסוכה גבי הלל דרבנן דעונין אחריהן דלא כר"י וכן האי דפ' ב' דשבת (דף כ"ג) דקאמר הגמרא השתא דאמרת הדלקה עושה מצוה הדליקו חש"ו לא עשו ולא כלום אבל אשה וודאי מדליקה דאריב"ל נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו נס משמע דאי לאו ה"ט דאף הן הי' באותו נם היו פטורי' מור חנוכה אם הדליקה אשה לא עשה כלום וכן אם הדליקו חש"ו לא עשו כלום ש"מ דאין רשות מוציא ב"ח בדרבנן והיינו דלא כר"י. מ"מ קשה לי דה' מציד' תברא דאי ס"ל לר"י דבדרבנן רשות מוציא בר חיוב אמאי פליג ר"י את"ק אקטן לחוד ומשמע דבשוטה מודה להו. ה"ל לאפלוגי נמי אשוטה ולהתירו נמי להוציא ב"ח ידי חובתו מה"ט גופי'. אבל לפי' התוס' דשמעתין ניחא דבקטן לחוד מתיר דהא מ"מ מחויב מדרבנן ואע"ג ד"הל תרי דרבנן ר"י אינו מחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן כיון דמ"מ מחויב מדרבנן אבל לפי' התוספות דהתם דלר"י אפי' רשות גמור בדרבנן מוציא ב"ח א"כ אמאי לא פליג את"ק אשוט' נמי דיוצא. וי"ל הא דשוט' אינו מוציא ב"ח בדרבנן לר"י לאו משום דלאו ב"ח הוא אלא מטעם אחר משים דלאו בר כוונ' הוא דהא מה"ט שחיטת חש"ו פסול' אפילו באחרים רואין אותן למאן דבעי כוונה לשחיטה כדאמר בפ"ק דחולין (דף י"ב) משום דלאו בני כוונ' נינהו ומ"מ מתיר ר"י בקטן אע"ג דלאו בר כוונה הוא דיש לו תקנ' משא"כ בחרש וכמו שאפרש. ולא מבעיא למ"ד מצות צריכות כוונה וכ"ש למאי דפי' בריש פירקין דבמגילה כ"ע מודים דצריך כוונה הני לאו בני כוונה נינהו אלא אפי' למ"ד מצות אין צריכות כוונ' ואפי' תימא דבמגיל' נמי אין צריכות כוונה מ"מ הני גריעי טפי. דהא תנן בפ' ד' דר"ה (דף ל') המתעסק לא יצא ופרשתי התם דמתעסק מקרי באינו יודע שזה שופר או שהיום ר"ה וכיוצא בזה והה"נ אם אינו יודע שזה מגילה ושהיום פורים וכיוצא בזה מקרי מתעסק ולא יצא לכ"ע. והא חש"ו כל מעשיהן כמתעסק דיינינן להו כדאמר התם בפ"ק דחולין דקטן אין לו מחשבה לענין שחיטת קדשים ואם שחט עולה לשמה פסולה. ופי' התוס' אע"ג דזבחים מסתמא לשמה הן עומדין ואינו פסול עד שישחט שלא לשמ' בהדיא מ"מ סתמ' דקטן גרע טפי שאינו יודע שהוא קדשים. ואמרינן לשם חולין כשר משום חולין פי' שהוא סבר שזה חולין פסול ואפילו אומר הקטן בפי' שהוא שוחט לשם קדשים לאו כלו' הוא דאין לו מחשב'. וה"נ אפי' אומר בפי' שזה מגיל' ושהיו' פורים כמתעס' דיינינן לי' וה"ה לשוטה דלאו בר דעה הוא השומע ממנו לא יצא דהוי לי' שומע מן המתעסק. מיהו בקטן יש לו תקנה בגדול עומד על גביו וכדתנן בפ"ב דגיטין (דף כ"ג) הכל כשירין לכתוב את הגט ואפי' חש"ו ופריך בגמרא והא לאו בני דיעה נינהו ואמר ר"ה והוא שגדול עומד על גביו ופי' התוס' דדוק' גבי כתיבות גט מהני לשוטה בגדול עומד על גביו דהתם מתוך שהוא כותב בגט שמו ושמה והוא עומד על גביו ומזהירו מתוך כך הוא מכיר יותר שהוא נכתב לשמה משא"כ בחליצה. דתניא בתוספת שנחלץ חליצתו פסול ולא מהני לי' כוונת ב"ד העומדי' שם אבל חרש וקטן אי לא משום דאיש כתיב בפרשה וחרש וחרשת פסול משום דאינן באמ' ואמרה הוי מכשרינן להו אע"ג דחליצה בעי כוונה אפי' הכי הוי מכשרינן להו כיון שהבית דין עומדין על גבו בני כוונה נינהו משו' דיש להו דעת קלישתא בני כוונה נינהו באחרי' עומדים ע"ג ומזהירין אותן לעשות לשמה אבל שוטה אין לו דעת כלל. וה"נ גבי מגילה בקטן מהני לי' באחרי' עומדין ע"ג דבר כוונה הוא לפיכך מתיר ר"י ואפ"ה לת"ק לא משום דלאו בר חיובא הוא אבל שוטה אפי' באחרים עומדין ע"ג לא מהני לי' גבי מגילה להיות בר כוונה כמו דלא מהני גבי חליצה ואפילו ר"י מודה דפסול דה"ל כמתעסק דלאו ב"כ הוא כלל ואע"ג דלפי סברא זו דרשות מוציא בדרבנן את בר חיובא מ"מ מתעסק גרע טפי מ"מ ק"ל על סברא זו דרשות מוציא ב"ח דרבנן כמו שאכתוב לקמן בפ"ג:

ולי נראה דה"ט דקטן אינו מוציא לאחרים לת"ק אע"ג דמגילה דרבנן. משום דאמר בספ"ג דר"ה (דף כט) כל ברכות כולן אע"פ שיצא מוציא ואמר נמי התם בהלל ובמגילה אע"פ שיצא מוציא. וה"ט דאע"ג דיצא כבר ואינו מחויב בדבר אפ"ה מוציא דכל ישראל ערבים זה לזה במצות ועליו להצילו מן העון ולפטור אותו מן המצות וה"ט דא' בפ"ז דברכות (דף מ"ח) להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. והא בשיעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן אפ"ה מוצי' אחרי' שאכלו כדי שביע' וחיובן מה"ת וכדפי' התוס' ומקצ' מן המפ' התם. ומיהו בקטן ודאי ל"ש ה"ט דערבות ואע"ג דחיי' במצות מדרבנן בכלל ערבות ודאי אינו והשת' י"ל הא דקטן אינו מוציא במגילה דרבנן לת"ק מיירי ביצא כבר ידי חובתו כיון דאינו בכלל ערבות הואיל ויצא אינו מוציא דה"ל השתא אינו מחויב בדבר. א"נ אפי' בלא יצא עדיין אפ"ה א"מ לת"ק גזירה ל"י אטו שיצא כבר דבגדול אפי' כה"ג מוציא מטעם ערבות והשוו חכמים מדותיהן בקטן דלעולם א"מ גזירה היכא דלא יצא עדיין אטו היכא דיצא כבר ומסתברא בפי' זה חדא דתנא ת"ק קטן דומיא דח"ש דבכל ענין א"מ. ועוד דאי איירי ביצא כבר מ"ט דר"י דמתיר בקטן הוא ודאי אינו בכלל ערבות א"ו ח"ק מיירי אפי' בקטן שלא יצא עדיין אפ"ה אינו מוציא אחרים גזירה אטו היכא דיצא כבר ר"י לא גזר ובלא יצא דהוי לי' מחויב בדבר לר"י מוציא והשתא א"ש דלא תקשה מהא דבן מברך לאביו בדאכל האב שיעורא דרבנן דאפי' לת"ק דגבי בה"מ ל"ש למגזר דאינו מוציא בדלא יצא אטו היכא דיצ'. דברכ' המזון שאני דאפילו גדול אם אינו חייב בברכת המזון אינו מוצי' כדא' התם להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן ופי' התו' והמ"פ דה"ט דשאני בה"מ מכל המצו' דאע"פ שיצ' מוציא מטע' ערבות והכא בעינן שיאכל כזית דגן משום דאם לא אכל איך יאמר שאכלנו משלו הילכך כיון דאפי' בגדול בבה"מ אם יצא אינו מוציא אא"כ לא יצא ונתחייב הוא עצמו לברך בה"מ ל"ש למגזר גבי בה"מ בקטן היכא דל"י אטו היכא דיצא כבר כיון דבכה"ג דביצא כבר דלא נתחייב אפי' גדול אינו מוציא וכ"ת אכתי תקשה לר"י דמתיר בקטן להוציא אחרים י"ח הא קטן אינו חייב במגילה מעיק' חיוב דרה"ק וא"כ היכא מצי להוציא את הגדול י"ח אע"ג דבמתניתן י"ל הא דמתיר ר"י בקטן היינו להוציא נשים י"ח דהא רישא דהכל כשרי' לקרות אמרי' בריש ערכין דלאתויי אשה אתא ובע"כ היינו להוציא אשה דכוותה אבל לא איש כדפי' לעיל מהאי דתוספתא א"כ סיפא נמי דחוץ מחש"ו נמי אאשה קאי שאין כשרי' להוציא את האשה ועלה קאי ר"י ומתיר בקטן היינו להוציא את האשה דווקא דתרווייהו אין חיובן מעיקר דרה"ק אלא מדרבנן. מ"מ מברייתא דמייתי בגמ' דר"י קרא כשהי' קטן למעלה מר"ט וזקני' ור' דקרא למעלה מר"י וודאי קשה. ודוחק לומר דר"י ורבי שקראו למעלה מר"ט וזקני' ולמעלה מר"י לאו להוציא אותם אלא להוציא נשים דלא משמע הכי. וי"ל למאי דפי' לעיל בפ"ק דעיקר חיובן שברה"ק אינו אלא ביום אבל בלילה לא וכיון דקריאת לילה אינו אלא מדרבנן קטן מוציא אפי' אנשים י"ח דהא גדול בקריאת הלילה שוה לקטן. א"נ י"ל דלר"י ל"ל כלל הא דאמרי' בפ"ק אסתר ברה"ק נאמרה ואפי' לקרות ל"ל דכל עיקר קריאת מגילה אינו אלא מדרבנן הילכך קטן וגדול שווי' הן בחיובא לפיכך קטן מוציא את הגדול שאינו אלא מדרבנן כמותו א"נ י"ל דאפ"ת דסבר ר"י שניתן לקרות ברה"ק אלא דס"ל כשמואל דלא ניתן לכתוב ברה"ק וכיון דלא נתנה לכתוב ע"כ ל"ל גז"ש דלעיל דכתיב' כתיבה מכתוב זאת זכרון בספר וכיון דל"ל גז"ש זו ל"ל נמי דמגילה בעי זכרון בפה דווקא אלא אפי' בהרהור סגי לי' כמ"ד הרהור כדיבור דמי והשומע מן הקטן יוצא י"ח בהרהו' דנפשי' אע"ג דלכ"ע מדרבנן צריך לכתוב מיירי בשיש מגיל כתוב' לפני השומע ואינו שומע ע"פ ע"ד שפירשתי לעיל:

ר"י היא דתנן הקורא את שמע. התוס' פי' הא דמדמה מגילה לק"ש אליבא דר"י דאמר גבי ק"ש לא השמיע לאזניו ל"י משום דתקון רבנן במגילה כעין ק"ש דאורייתא והא דמדמה לקמן בה"מ דאוריתא לק"ש כיון דלא כתיב שמע גבי בה"מ מנ"ל דבעי להשמיע לאזניו משו' דקי"ל דילפינן בה"מ מק"ש. וק"ל הא אפי' דרבנן משל תורה לא גמרינן דהא לעיל ריש פירקין מייתי לה מקרא דקור' ק"ש למפרע לא יצא ואפ"ה מייתי מקרא דבהלל ומגיל' דרבנן נמי למפרע ל"י ולא גמר להו מק"ש דאורייתא וה"נ אמרי' בפ"ב דברכות (דף יג) דפרשה ראשונה דק"ש בעי קריאה וכוונה אבל פרשה שניה פליגי תנאי מר נפקא לי' מקרא דבעי קריאה ולא כוונה ולמר איפכא והא פרק ב' דקריא' שמע דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ולא גמרינן פרק ב' לקריאה וכוונה מפרק ראשונה. ונ"ל לפ' דר"מ דמדמה מגילה לק"ש אליבא דר"י וכולה סוגיי' דמדמה שאר מצות לק"ש לא ס"ל כסוגי' דפ' ב' דברכות אהאי משנ' דמפרש טעמא דר"י משמע השמע לאזנך אלא ה"ט כדאמר התם בסוף הסוגי' מהסכת ושמע ישראל וכדאמר רב יוסף התם מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה לא יצא ומייתי לה מהסכת ושמע דקאי על רל המצות ואע"ג דאיתותב התם רב יוסף מהא דלקמן דאם בירך בה"מ בלבו יצא מני היינו למאי דקאמ' בשאר מצות ד"ה לא יצא דא"כ הא דבה"מ מני. אבל מ"מ א"ל דטעמא דר' יוסי מהסכת ור' יהודא ס"ל דהסכת בד"ת כתיב כדאמר' התם. וכ"מ בירושלמי דקאמר אמתניתן למי נצרכא לר"י דאמר גבי ק"ש בלה"ל ל"י אמר ר"מ כר"י הוא אמר ר' יוסי הוינן סברין מימר מאי פליגי ר"י ורבנן בק"ש דכתי' בה שמע הא שאר כל המצות לא. מן מה דאמ' ר"מ ר"י היא הוי היא שמע היא שאר כל המצות. מ"ט דר"י והאזנת למצותיו השמע לאזניך מה שפיך מדבר. הרי דמק"ש ל"ג לשאר כל המצות אלא משו' דגלי קרא לר"י בכל המצו' שצריך להשמיע לאזניו אלא דבירושלמי נ"ל מוהאזנת למצותיו וגמ' דידן נפקא לי' מהסכת ושמע והא דאמ' לקמן הא דידי' הא דרבי' אפרש לה שם. וכ"ת למאי דפרי' דר"י מהסכת ושמע נ"ל כל המצו' לאשמועינן בכל המצות מ"ש דנקט לה גבי ק"ש. י"ל להודיעך כחו דר"י אפי' ק"ש דכתיב בה שמע אפ"ה לה"ל יצא ושמע לכל לשון שאתה שומע אתא. והא דלא פליג בשאר מצות להודיע כחו דר' יוסי כח' דהתיר' עדיף:

מיהו ק"ל הא דר' יוסי דאמר בלה"ל נ"י איכא נמי כוחו דהיתרא מצד אחד דחרש המדבר ואינו שומע דלר' יוסי פטור מכל המצות התלויי' בדיבור פה כק"ש וברכת המזון ותפיל' וקידוש היום וכיוצ' בהן כיון דהשמעת אזנן מעכב בדעבד לדידי' חרש זה שא"א להשמיע לאזניו פטור ממצו' הללו ולר' יהודא דאינו מעכב חייב ובהא ר' יוסי לקולא ור' יהודא לחומרא וא"כ אדפליגי בק"ש להודיע כחו דר"י דאפי' ק"ש דכתיב שמע אפי' הכי בסתם אדם שאינו חרש יוצא י"ח בדעבד וא"ל להחזי' ולקרות ה"ל לאפלוגי בשאר מצות להודיע כחו דר' יוסי דאפי' בשאר מצות דלא כתיב בהו שמע אפ"ה בלה"ל ל"י והוי כחו דהתירא בחרש שאינו שומע דפטור מהם הואיל ואינו יוכל לה"ל. וי"ל כח היתרא דר"י עדיפא לן משום דהילכתא כוותי' בהא כדאמרי' בפ"ב דברכו' שם ובתשו' ג' פירשתי בענין אחר ובסוגיא דשמעתין בהא דפרשתי סגי:

דילמא ר"י היא ולכתחילה הוא דלא. בפ"ב דברכו' מסיים עלה תדע דהא קתני הקורא דעבד אין לכתחילה לא אמרי' ר"י אפי' לכתחילה והא דקתני הקורא להודיע כחו דר"י דאמ' דעבד נמי לא והק' התוס' לאשמועינן כחו דר"י דכח דהתירא עדיף. ותי' כיון דר"י לא דריש השמע לאזנך אין כאן שום חידוש ופשיטא דלכתחיל' נמי דמהיכא תיתי לאסרו אי שרי דעבד ה"ה לכתחיל'. ואני אומר דיפה הקשה דאע"ג דחרש הוי אליבא דר' יוסי לקולא א"כ דר"י הוי נמי כח דהתירא בהאי צד אחר מ"מ הא כח דהתירא דר"י עדיף לן דהא הילכת' כוותי' מה"ט דחק הגמ' לומר חסורא מחסר' כדי לאוקמי כר"י משום דהלכתא כוותי' כדפי' התוס' מ"מ מה שתירצו כיון דר"י לא דרש השמע לאזנך פשיטא דאין לחלק בין לכתחיל' לדעבד ק"ל דא"כ מאי קאמ' הגמ' הא דקתני הקורא להודיעך כחו דר"י דאמר דעבד נמי לא הא מה"ט גופי' אין כאן כחו דר"י ואי הוי פליגי בלכתחילה ואמר ר"י דלא ממילא הוי ידעינן דאפי' דעבד לר"י דלא דאי דעבד ש"ד אלמא לא דרש השמע לאזניך מה"ת אין לאסרו לכתחיל' ואי הוי שרי ר"י בדעבד לא הוי אסר לכתחילה ומדלכתחילה לא ש"מ דעבד נמי לא ומאי להודיעך כח קא' דהא בין אי פליגי דעבד ובין אי פליגי בלכתחיל' א"כ ליכא משים כח דמר ולא משום כח דמר הא כמו התר דעבד ממילא ש"מ היתר לכתחילה אליבא דר"י. ה"ה איפכא משל לכתחילה ממילא ש"מ דאיסור דעבד נמי אליבא דר"י כיון דאין סברא לחלק בין לכתחיל' לדעבד בהא. ולפנינו יתבאר דקושי' התוס' ל"ק מידי:

[אבני מלואים] לא ס"ד דתני חרש דומיא דש"ו. מכאן נראה לי תשוב' למ"ש הרז"ה בס' המאור פ"ג דברכות דאית מאן דמוקי לה לפלוגתא דהתם דלרבינא הירהור כדבור דמי לר"ח לאו כד"ד בהא פלוגתא דר"י ור' יוסי בלא השמיע לאזניו דרבינא כר' יהודא ור"ח כר' יוסי. א"כ דר"י מכשר בלה"ל ס"ל הירהור כד"ד מאי דחי מדתני חרש דומיא דש"ו ש"מ דעבד לא ולר' יהודא חרש דעבד ש"ד הא כיון דא"ל הירהור כד"ד ש"ו דעבד נמי ש"ד וה"ל כמו חרש דומיא דש"ו להכשירו דדעבד אפי' ש"ו ש"ד לר"י. דדל מכאן קריאת תש"ו הואיל וא"מ בדבר אפ"ה השומע יוצא י"ח בדעבד ע"י הרהור וכמ"ש בפנים א"ו אפי' לר"י דא' בלה"ל יצא אפ"ה לר"ח דהרהור לאו כד"ד לא יצא השת' לר"י אדר"ח א"א חרש דעבד ש"ד לא הואי דומיא דש"ו דאפי' דעבד נמי לא כיון דאינו מחויב בדבר והירהור דנפשיה לאו כלוה הוא וההוא סוגיא אזלי כר"ח. מיהו למאי דפי' במתני' דבמגילה לכ"ע הירהור לאו כד"ד אין זה ראיי' דאפי' ר"י דאמר לה"ל יצא גבי ק"ש וה"ה להירהור במגילה מודה דהירהור לאו כלו' הוא וה"נ למאי דפי' דבשומע ע"פ מש"ו שא"מ בדבר ל"י ולא מהני לי' הירהור דנפשי' הואיל וע"פ הוא נמי א"ש הא דקאמ' לא ס"ד דרנא חרש דומיא דש"ו דמה ש"ו בשמע ע"פ דעבד נמי לא אף חרש כן דאע"ג דבש"ו גופייהו בשומע מהן מתוך הכתב ש"ד. מ"מ בעינן חרש דומיא דש"ו בכל צד אפי' בשומע ממנו בע"פ [ע"כ מאבני מלואים]:

בד"א בקטן שלא הגיע לחינוך. פי' רש"י לחינוך מצוה כגון בן ט' ובן עשר כדאמר בפ"ט דיומא ובפ"ק דערכין (דף ג) אמרינן הכל חייבין בת"ש לאתויי קטן שהגיע לחינוך. פי' רש"י פלוגתא היא בפ"ב דיומא (דף פ"ב) חד אמר כבר שית כבר שבע וח"א כבר תשע כבר עשר שמחנכים אותו לשעות ותימא לי דלא מצינו התם מאן דמקדים חינו' לשעו' לענין תענית דיום כפור קודם בת ח' לתינוקת בריאה ובת ט' בכחושה ובן ט' בתינוק ברי' ובן עשר בכחוש כדפי' רש"י התם. ועק"ל אהא דפי' כאן בן ט' בן עשר דבשלמא גבי עינוי דיוה"כ שייך לחלק בין בריא לכחוש שא"א לכחוש להקדים העינוי כ"כ כבריא אבל בחינוך דשאר מצות ל"ש לחלק בין בחוש לבריא וכיון דחזינן דעינוי דברי' בן ט' ש"מ דעל בן ט' הטילו חכמי' חובות חינוך אלא דבכחוש הקילו עוד שנה א' גבי מילוי אבל בשאר מצות דל"ש לחלק בניהן אי מדמית זמן חינוך שאר מצות לשל ענוי הא ודאי זמן חינוך בן ט' הוא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף