טורי אבן/חגיגה/כ/ב

טורי אבן חגיגה כ ב

דף כ' ע"ב

האונן. רש"י פי' בפ"ח דפסחים (דף צ) האונן שמתו מוטל לפניו כדאמ' בפ"יב דזבחים (דף כ') איזה אונן כ"ז שלא נקבר וה"נ פי' רפ"ב דזבחים (דף טו) דחשיב לאונן בהדי פסולי עבודה וה"פ בכ"מ ותימא לי הא ודאי אפי' לאחר קבורה קרוי אונן כל אותו היום של מיתה דבאנינות לילה שלאחריו הוא דפליגי התם תנאי אי הוי אונן מה"ת או מד"ס ומה שהביא מפ"יב דזבחים אני תמה דהתם משמע להדי' להיפך דתניא התם עד מתי מתאונן עליו כל היום רבי א' כ"ז שלא נקבר ואמ' במ"ע אלימא ביום מיתה מי איכא דל"ל יו' מיתה תופס לילו מדרבנן ותו רבי א' כ"ז שלא נקבר הא קוברו אישתרי לי' מי איכא דל"ל ואחריתה כיום מר וכו':

ומח"כ. ברפ"י דזבחים (דף צד) [צ"ל ברפ"ד דף קצ"ט] תנן אונן נוגע וא"ט ורמי לי' בגמ' ממשנתינו דאונן ומח"כ צריכין טבילה לקודש ושני ר"י כאן בשלא טבל ופריך וכי טבל מאי הוי הא הדרי עלי' אנינות דא' רבה וכו' ומסיק באכילה עביד רבנן מעלה בנגיעה לא והא דמח"כ צ"ט משמע מדתני לה בהדי אונן בחדא בבא דדומיא דאונן הוי ולמאי דס"ד דאונן אפי' לנגיעה צ"ט הה"נ למח"כ ולמסקנא דלנגיעה ל"ע מעלה גבי אונן הה"נ למח"כ לנגיעה ש"ד. מיהו זה לפי' רש"י התם דלמאי דמסיק בנגיעה ל"ע מעלה הדר בי' משנוי דר"י לגמרי. אבל התוס' פי' התם דלמסקנא נמי הא דאונן נוגע בשטבל דוקא ומשנתינו בשלא טבל והא דרבה דחוזר אנינות היינו לאכילה ולפי"ז למסקנא נמי האי דמשנתינו דאונן צ"ט היינו לענין נגיעה ודכוותי' טבילה דמח"כ לנגיעה נמי ובשלא טבל ומ"מ התוס' מסקי התם דפי' רש"י עיקר והשתא כיון דאונן מות' בנגיעה בלא טביל' הה"נ הא דמח"כ דהא חד טעמא לתרווייהו כיון דעד האידנא אסו' באכילת קדשים איצטרכו טבילה כדמפ' בגמ'. וכיון דעל אונן ל"ג נגיעה הואיל ומחמת אנינות גופי' שרי במגע ה"נ מח"כ דהא מחמת חיסרון כפרה גופה שרי בנגיעה ל"ג על הנגיעה וכן פי' הרמב"ם (בפי"ב מה' שאר אה"ט) דמח"כ נמי א"צ טבילה אלא לאכילה אבל נוגע לא והא דכתב כאן בפי' המשנה דמח"כ פוסל את הקודש כשנגע והא אונן מותר ליגע אין כוונתו דעשו מעלה במח"כ שאינו באונן לענין נגיעה דצ"ט דהא ליתא מדתנא להא בחדא בבא וחד טעמא לתרווייהו שווין הן ועוד אי סד"א דעביד מעלה יתרה במח"כ מבאונן לענין דצ"ט א"כ ה"ל אונן ומח"כ ב' מעלות והא בין למ"ד עשר מעלות שנו כאן בין למ"ד י"א ל"ח הא דאונן ומח"כ אלא לחדא מעלה א"ו מה"ט כיון דעד האידנא אמור ל"ג אלא על אכילה ולא על הנגיעה אבל מ"מ פוסל מח"כ קודש במגע כיון שאסור באכילה ולא יצא עדיין מטומאתו מה"ת לענין אכילת קודש דמה"ט ט"י פוסל את התרומה הואיל וע"י אסור בתרומה אבל אין אסור בנגיעה מחמת מעלה זו כמו שאין אונן אסור בנגיעה ונ"מ דלאחר שהביא כפרתו מותר במגע מיד כמו שט"י לאחר הערב שמש מותר מיד במגע ואכילת תרומה כב"ה בספ"י דנדה (דף ע) אבל באכילה אכתי אסור עד שיטבל משום מעלה:

צריכן טבילה. מטעמא דמפ' בגמ' דהואיל ועד האידנא הי' אסור. ומשמע הא טהור הבא לאכול קודש אצ"ט. וק"ל הא בפ"ג דיומא (דף ל) אמר אין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול ואר"י סרך טבילה היא זו שיזכור טומאה ישינה שבידו ויפרש והא טמא שאכל את הקודש שוה לנכנס למקדש טמא דבמזיד בכרת ובשוגג בקרבן עולה ויורד מ"ש דגזרו טבילה דכל הנכנס למקדש משום סרך טומאה ול"ג נמי לאוכל קודש מה"ט גופי'. ועוד אליבא דר"י הסברא הפוכה לגמרי מהתם להכא דבטהור צריך טבילה משו' סרך טומאה אבל מצורע כשרוצ' לעמוד בשע' נקנור להכנס ידיו לבהונות ס"ל דאצ"ט משום שכבר טבל מבערב אלמא מח"כ שטבל מבערב ל"ח שמא נטמא בין טבילה להבאת קרבנו דלזמן מועט כזה ל"ח שמא נטמא לענין מקדש ואלו לענין קודש חששו במח"כ שמא נטמא בין טביל' להבאת כפרתו וצ"ט לקודש ובטהו' הוי איפכא דלמקדש חששו ולקודש ל"ח. ואע"ג דרבא ס"ל התם אליבא דר"י דדוקא מצורע טובל הואיל ודייש בטומא' אבל שאר כל אד' לא והיינו כמתניתן מ"מ דוחק לומר לשאר אמוראי דהת' דר"י ל"ל הא דמתניתן דאונן ומח"כ צ"ט לקודש אבל שאר כל אדם לא ולדידי' הוי איפכא דכל אדם צ"ט ולא מח"כ הואיל וטבל מבערב ולמ"ל לדידי' מח"כ צ"ט אלא ביולדת דהוי ט"י ארוך ולא בשאר מח"כ הטובלים מבערב אם לא ששהו זמן רב בין טבילה להבאת כפרתן ואנן מחוסר כפרי' סתמא תנן דצ"ט. ועוד הא דמח"כ טובל הלכה רווחת היא בכ"מ בגמ' רפ"ה דפסחים (דף נ"ט) מח"כ בע"פ טובל עוד שם אף מח"כ בשאר ימות השנה שטובל וכו' ובפ"ג דעירובין (דף לב) אמ' האשה חיש עלי' לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשים לערב ולא אישתמיט בשום דוכתא למיתני דמח"כ אצ"ט לקודש וניקם ונימא ר"י היא וכה"ג דייק הגמ' בפ' הערל לא אישתמיט תנא למיתני' הערל והטמא ונימא ר"ע היא ובסוף פ"י דנדה (דף עא) גבי יושבת על דם טוהר תנן בש"א צ"ט באחרונה ובה"א א"צ ופי' רש"י צריכה טבילה צ"ט ליל פ"א לתרומה מפני שט"י ארוך היא והסיחה דעתה מן התרומה ואם ישראלית היא טובלת לביאת מקדש ובה"א א"צ אבל לקדשים מודו ב"ה דקיי"ל האונן ומח"כ צ"ט לקודש לאחר שהביא כפרתו טובלת לקדשי' משמע אבל לביאת מקדש אצ"ט לב"ה מ"מ לקדשים צ"ט. ועק"ל מה טעמא גזר' על מח"כ שצ"ט לקודש ול"ג על ט"י מאותן טומאו' שא"צ כפרה. וכ"ת מש"ה אין ט"י צ"ט משו' שאין לדבר סוף דהא סוף סוף תחזיר ויהי' ט"י לערב ויטבול ויחזיר ויטבול והא לעולם הוא ט"י מטבילת היום שלפניו שיסיח דעתו מן הקודש משא"כ אונן ומח"כ דסגי להו בטבילה א' לאחר שיצא מאנינותו ויבא כפרתו ליתא דהא טבילה זו דאונן ומח"כ א"צ הערב שמש ולאחר טבילה מיד מותרין באכילת קדש דהא תנן צריכה טבילה דמשמע טבילה אין הערב שמש לא כדייק בגמ' גבי כלים הנגמרים וכדפי' התוס' וא"כ אפי' אי גזר' על ט"י שיהא צ"ט בהאי טבילה סגיא לי' ולאחר טבילה אוכל בקדשים מיד בלי הערב שמש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף