רש"י/חגיגה/כ/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות תוספות רי"ד חי' הלכות מהרש"א רש"ש |
חמריו ופועליו. עמי הארץ:
טעונין טהרות. כגון יין בחביות של חרס והן אינן נוגעין בתוכן וכלי חרס אינו מיטמא מגבו:
טהרותיו טהורות. ואין חוששין שמא נגעו דכיון דלא הודיען שהוא מפליג כל שעתא סברי השתא אתי אלמא אדם משמר מה שביד חברו:
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. לא גרסי' ליה ואי גרסי' הכי פירושו ואי ס"ד אין אדם משמר מה שביד חברו מאי שנא רישא מאי שנא סיפא:
א"ר יצחק במטהר חמריו ופועליו לכך. לעולם אין אדם משמר מה שביד חברו והני אין צריכין שימור דאי נמי נגעו לא איכפת להו דכשהטבילן לכך עסקינן:
בבא להן דרך עקלתון. כשיכול לבוא להם פתאום דרך עקלתון שלא יבינו הלכך דחלי מיניה:
חומר בקדש מבתרומה כו'. שמטבילים כלי בתוך כלי ששניהם טמאים:
אבל לא לקדש. בגמרא מפרש טעמא:
אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה. כלי הראוי להשתמש בתוכו ומאחוריו ובית צביטתו כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה שאם נטמא זה לא נטמא זה ובטומאות דרבנן קאמר כדמפרש בגמ':
אבל לא לקדש. שאם נטמא אחד מהן כולו טמא לקדש:
הנושא את המדרס. מנעל של זב:
נושא את התרומה. בחבית שאינו נוגע באוירה:
אבל לא את הקדש. בגמרא מפרש טעמא:
לא כמדת הקדש. בחציצת טבילותיו מדת התרומה:
שבקדש. אם יש בגד טמא ובא להטבילו אם קשור הוא מתיר את קשרו משום דדמי לחציצה:
ומנגב. אם לח הוא מנגבו תחלה ואח"כ מטבילו וכל זה משום דדמי לחציצה הוא:
ובתרומה. אם רצה לקושרו קושר ואח"כ מטביל:
כלים הנגמרים בטהרה. שנזהר בהן משבאו סמוך לגמרן שראויין לקבל טומאה:
צריכין טבילה לקדש. ובגמרא מפרש טעמא:
הכלי מצרף את מה שבתוכו. אוכלים חתיכות הרבה בכלי אחד ונגע טמא באחד מהן הכלי מצרפן להיות כולן חתיכה אחת ונטמאו כולן:
אבל לא לתרומה. אלא אותה שנגע בה הויא ראשון והנוגעת בה הויא שניה והנוגעת בשניה שלישית והשאר טהורות:
פסול. ואינו פוסל עוד אחר:
אם נטמאת אחת מידיו. בטומאה דרבנן שאינה מטמאה אלא ידים ולא את הגוף:
נגובין. שהיו נגובין מימיהן שלא הוכשרו לטומאה מעולם:
בידים מסואבות. שניות לתרומה דכיון דלא הוכשרה לא מיפסלא:
אבל לא לקדש. בגמ' מפרש טעמא: