ט"ז/יורה דעה/שמד
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו ארבעה טורים שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) ומוסיפין בהם קצת. קשה מה לי שקר מעט מה לי שקר הרבה[1] ונראה לתת טעם לזה דדבר מסתבר הוא שכל מי שעושה איזה מצוה כגון צדקה וכיוצא בה באיזה שיעור בודאי אם היה בא לידו דבר הצורך קצת יותר ודאי לא היה מניח מלעשות גם אותו השיעור כי לא היה משחית בעבור דבר מעוט יותר וע"כ נחשב לו כאלו עשאו ואין כאן עדות שקר עליו:
יש בירושלמי המת יודע ושומע קילוסו כמתוך החלום וכל שאומרים בפניו יודע עד שיסתום הגולל):
(ב) עניים בני חמשה. דעניים מצטערים יותר מעשירים דעשירים יש להם שמחה בממון שלהם:
(ג) המחותך. פי' שהוציאוהו חתוך מן הבטן. מסורס שיצא הפוך. כן כ' נימוקי יוסף:
(ד) מוציאין מהם בעל כרחם. דהספדא יקרא דשיכבא הוא:
(ה) לכבוד המת. דכל שאין לכבוד המת ודאי אסור ולא כיש שמכוונים להראות מעלתם בדרוש שעל המת מה שאינו לכבודו ולאו שפיר קעבדי ושמעתי הרבה גדולים היו מקפידין על דבר זה. וכתב הטור בשם רב האי גאון דאפילו חוץ לארבע אמות אסור בד"ת:
בספר תורת האדם כתוב דאין מנהג ולא דרך ארץ להזכיר המת אחר שנים עשר חודש וכל שאין מגעת שמועה אלא לאחר שנים עשר חודש פטורים מהספד ואין חודש העיבור בכלל כי לא הוזכר שנה רק י"ב חדש:
- ↑ בספר שובע שמחות (הספד ג', עמוד פז) כתב ליישב משום דגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |