ט"ז/יורה דעה/קעז

ט"ז ‏ יורה דעה קעז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) צאן ברזל. בטור כתוב או סחורה אחרת ופרש"י במשנה מפני שרוב המקבלי' היו נוהגים כן בצאן נקרא צאן ברזל:

(ב) קרוב לריוח כו'. עמ"ש בסעיף ד':

(ג) כפועל בטל כו'. בגמ' איתא תנא כפועל בטל מאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה ופרש"י היינו שאם עשה תחילה מלאכה כבדה ומרויח הרבה וזאת היא קלה אומדים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו שזהו יותר ממה שנותנין לעשות כי אין אדם מניח מריוח גדול כי אם מעט אע"פ שבא לו בטורח יותר והקשו בתוס' על רש"י ופירשו וז"ל ולכך נראה לפרש כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי כו' ומיהו בפ' אלו מציאות לענין השבת אבידה דקתני נוטל שכרו כפועל בטל נראה כפירוש הקונט' מדפריך שם הא לא בטיל משום דמשמע ליה כיושב בטל לגמרי עכ"ל. נראה מדברי התוס' שגורסים כן בגמרא הא לא בטיל וכ"כ הרא"ש לענין השבת אבדה כפירוש רש"י ור"ל כגון מלאכה שנוטל עליה ד' זוזי ולהניחה ולישב בטל היה נוטל זוז א' ולטרוח בהשבת אבידה היה נוטל ב' זוזים ומטי ליה זוז בשכר השבת אבידה עכ"ל והקשו התוס' על זה דאם התם כפרש"י הוא נוטל שכר על השבת אבידה ובהכונס אמרינן דשומר אבידה הוה שומר חנם דאין לו הנאה וי"ל דאין לחוש אם נוטל שכר כיון שעוסק במלאכה אחרת ומפסיד כו' עכ"ל ומשמעות דברי התוס' שכתבו כיושב ובטל לגמרי הוא כמ"ש ב"י דאומדים כמה אדם רוצה ליטול כדי ליבטל ממלאכתו לגמרי דהשתא בין שנותן לו עכשיו מלאכה קלה בין כבדה שיעורו שוה דהיינו ששמין מלאכתו הרגיל בה כמה היה זה רוצה ליטול ולישב בטל לגמרי. והטור כתב וז"ל ולא כל שכרו אלא רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח ולהתעסק בזה העסק ואפילו היה לו מלאכה שנותנין לו שכר טוב ומתבטל ממנה אין אומרים כמה היה זה רוצה ליקח ולהיבטל ממלאכתו ולהתעסק בזה העסק שלא היה לוקח אלא הרבה אלא אומדים באדם בטל כדפרישית עכ"ל. והנה מהרש"ל בספר חכמת שלמה הסכים לפירוש הטור דקשה לו על פי' ב"י מאי שנא באמת בדין רבית מדין השבת אבידה ולמה לא פריך גם שם הא לא בטיל כיון דמלשון דכפועל בטל פריך עיין שם בפרק איזהו נשך. ונראה דלא קשה מידי דהאי קושיא הא לאו בטל לאו סתם גמרא פריך לה אלא אביי בעצמו הוא פריך לה ומשני כפועל בטל מאותה מלאכה כו' כדרך שרגילין התוס' לפרש בכל מקום שיש קושיא ואחר זה נזכר איזה אמורא שאותו אמורא הוא גם המקשן וכמ"ש התוס' ר"פ אלו מציאות במ"ש וכמה אמר רבי יצחק קב בד' אמות וא"כ כאן על אביי גופיה לק"מ למה לא הוקשה לו בפרק איזהו נשך גבי נותן שכר המתעסק שאמרו ג"כ כפועל בטל די"ל דס"ל באבק רבית הקילו כמ"ש הרא"ש בזה בפרק הנ"ל דאנו מפרשים לפי הענין וכן הוא בעצמו לפי פי' הטור כאן לענין קולא שלו דהיינו ששמין באדם בטל כמה יקח מזה המלאכה ובהשבת אבידה שמין גם לפי מלאכתו ראשונה כפי' רש"י ותמהתי דהרי כתב הרא"ש בהדיא בפ' א"נ אבל הכא באבק רבית הקילו חכמים כו'. ובדרישה הקשה על פירוש הטור כיון דמשלם ליה על מלאכה דהשבת אבידה אף שהיה כבר עסוק במלאכה כאלו הוה בטל למה הקשו התו' דוקא על פרש"י דהא נוטל שכר על השבת אבידה הא גם לדידהו הוא נוטל שכרו ולא קשה מידי דבאמת לפירוש התוספות ע"פ הטור לא שקיל מידי בהשבת אבידה אם הוא אדם בטל רק אם הוא כבר עסק במלאכה דין הוא שלא יפסיד מחמת ההשבה ועל כן נותנין לו שכר ביטול מלאכתו באופן זה שישימו כמה מגיע לו בשכר מלאכת ההשבה וכן יתן לו בשביל ההפסד שיש לו ממלאכתו הקודמת אבל לפרש"י שנוטל זוז א' יותר כמו שהעתקתי בשם הרא"ש ודאי קשה הא נוטל שכר על השבת אבידה ועל זה תירצו דאין לחוש כיון שעכ"פ יש לו הפסד וצריך ליטול אין לחוש אם יטול גם בשכר השבה ומו"ח ז"ל האריך ג"כ להקשות ולתרץ בין הפירושים ולע"ד נראה דפירוש הב"י ופירוש הטור שניהם אמת דודאי משמעות התוספות כפירוש הב"י כמו שכתבתי לעיל וכן משמע בתוספות הרא"ש שהביא ב"י וכמו שאבאר בסמוך והוא דע"כ לפי פי' ב"י דאמרינן כמה רוצה ליטול פועל אחד כדי ליבטל ממלאכתו לגמרי הניחא לבעל מלאכה ידענא שיעור שכר טירחא בזה אבל מה נעשה באדם בטל לגמרי שמקבל עיסקא היאך נשער שכר טירחא ע"כ דבזה אנו משערים כפי מה שהיה אדם בטל נוטל לעשות עסק זה דאי פחות מזה אין אנו יודעים שיעורו אלא על כרחך דמשערים כפי מה שאדם בטל נוטל מזה העסק דהוא פחות ממה שסתם אדם נוטל ואפי' לרבי מאיר דמיקל בגמ' וס"ל שכרו בין מרובה בין מועט לא מיקל אלא בבעל מלאכה שלא יחשוב לפי מלאכתו בשכבר עסק אבל מ"מ לא מיקל ממה שאדם בטל נוטל דהיינו אע"פ שדרך הפועלים שבאותה עיר ליטול ד' זהובים רק שאדם בטל מכל מלאכה נוטל פחות מזה אותו סך הפחות צריך שיתן לו הנותן להמקבל ובזה הב"י שוה עם הטור אלא דאם הוא בעל מלאכה וביטלו לגמרי הוא יותר מאדם בטל לעשות מלאכה זו בזה מחמיר הטור ליתן לו אותו היזק. ומה שהקשה ב"י על הטור במה שכ' דמשערינן באדם בטל כמה היה נוטל בזה העסק וא"כ הכל לפי כובד העסק שמקבל ואמאי אמרינן בגמרא צריכא דאי לא תנא סיפא דהיינו שנותן לו מעות ליקח פירות על ריוח ביחד אימא דלא סגי כפועל בטל כיון דנפיש טירחא ואי כדברי הטור אמאי ס"ד לומר כן הא משלם ליה אותה הטירחא דאדם בטל רוצה טפי כדי לעשות מלאכה כבדה מקלה לא קשה מידי דס"ד כיון שיש טירחא גדולה בזה לא משערינן שכרו כאלו היה אדם בטל אלא היינו משערי' בסתם אדם כמה היה נוטל בעסק זה אבל במה שמקשי' התו' על רש"י אין לתרץ כן דהא לרש"י אין כאן שום קולא בעולם אלא מתני' אתיא כר"ש וקמשמע לן חומרא דצריך דוקא לשלם כל היזק שלו:

(ד) כל הריוח יהיה שלך שלישיתו כו'. פי' הריוח נחלק בשוה אלא שבשכר טרחך אני נותן שליש מכל הריוח מותרות:

(ה) הואיל ויש לו עסק אחר. משמע אם אין לו עסק אחר אסור כיון שאין מגיע לו שיעור שאמרו חכמים תרי תילתי באגרא ופלגא בהפסד וקשה שהרי זהו דברי הרמב"ם והרמב"ם עצמו כתב אח"כ בפרק ו' מהלכות שלוחין כל שהריוח המתעסק יתר על הפסדו אפי' בפחות משתות שרי אע"פ שאין לו עסק אחר תירץ ב"י דהכא מיירי שלא התנו בתחילת השותפות שום תנאי אלא כשבאו לעשות חשבון א"ל אם יש ריוח שלישיתו או עשיריתו יהיה בשכרך. וע"פ מה שהעלה אחר זה ב"י שא"צ דוקא שתות נראה לפרש דברי הטור שכתב או כיוצא בזה שנותן לו דינר כל ימי משך העסק שקשה מאד לפרשו דמשמע דזה דין מי שלא פסק עמו דעלה קאי וכבר כתב קודם לזה דין זה אמי שפוסק תחילה וגם הרי"ף והרא"ש כתבו הך תקנתא תרי תילתי באגר ופלגא בהפסד אפוסק תחילה. ומו"ח ז"ל מפרש דברי הטור בזה שנותן לו דינר היינו מה שאמר שמואל בגמ' קוצץ לו דינר ושמואל מיירי בנותן עיסקא ולא פסק שכר טירחא ולא נהירא דא"כ מה הקשה שמואל על רב לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן והלא כבר מצא לפי זה דהרי כבר נעשה העיסקא אלא פשוט דשמואל מיירי קודם שנתן לו העיסקא וכדפי' רש"י והתוס' ומלבד זה אין דרכו של הטור לחלוק על רש"י ותוספות מעצמו והב"י פירש דהטור מיירי בהך או כיוצא בזה יש לו עסק אחר וקשה דאח"כ מחלק הטור בזה ועוד קשה לשון או כיוצא בזה שאין לו שום פירוש ונלע"ד דלדין הנזכר במשנה אס כבר עשה העיסקא ובשעת חלוקה תובע שכר טירחא צריך ליתן לו כפועל בטל דלעיל וכן אם כבר קבלה אע"פ שעדיין לא התעסק בה אבל אם הוא קודם שמקבל העיסקא ממנו יכול להתנות עמו כפי מה שירצה אפי' בדינר אחד וא"צ לזה תקנת חכמים דכיון שיש היכר שנוטל חלק בשבח יותר מן הפסד ואדעתא דהכי נחית אבל בשני חלוקות הראשונות שזכרנו בזה לא מועיל דבר קצוב כיון דכבר קבל העסק וכל שכן אם כבר עשאום דבדין הנזכר במשנה הוי כפועל בטל אלא שחכמי התלמוד עשו לזה תקנה והיינו ההוא דרבא בגמרא תרי תילתי באגר ופלגא בהפסד ודעת הטור דלאו דוקא באופן זה אלא בכל גווני שירויח המקבל בריוח יותר ממה שיפסיד בהפסד וכמ"ש ב"י בפירוש דברי הר"י והרא"ש וז"ל אלא כעין ההיא דרבא כלומר דלשקול מתעסק רווחא טפי מיהו אפי' בדינר סגי עכ"ל והן הן הדברים ממש שכתב הטור או כיוצא בזה שנותן לו דינר דהיינו בסגנון שזכר קודם לזה שנוטל בריוח טפי חלק שליש על זה אמר לאו דוקא כן אלא כיוצא בזה דשקיל בריוח טפי אפי' חלק עשירית באופן שאין מגיע לו רק דינר אחד כל ימי משך השותפות סגי בכך כל שמקבל עליו בריוח טפי מבהפסד והוא סובר דירויח הרבה ובההיא הנאה קא טרח ברצון בחלק הפקדון והך מילתא שכתב הטור שנותן לו דינר קאי על כל מה שזכר לעיל מיניה דהיינו גם אם נותן לו שליש בשכר דגם שם אפשר שלא יבוא לו רק דינר כן נ"ל ברור פירוש דברי הטור ויבוא הכל על נכון גם יהיה מוסכם עם הרא"ש שכתב תקנתא דתרי תילתי באגר על פוסק תחלה דהטור מפרשו שפוסק תחילה קודם שמתעסק אבל באמת כבר קיבל העסק לידו וכמו שאמרנו והוא מטעם דאילו קודם קבלת העסק היה די בקצבה אפילו מעט ואע"פ שלענין ריוח והפסד הם שוין מ"מ סגי במה שקצב דע"מ כן נחית לעסק זה משא"כ כשכבר קיבל העסק ואין רוצה לחזור בו ויש חילוק ביניהם בשכר טירחא לזה הוצרכו לתקנת חכמים כן נראה לענ"ד. ובדרישה האריך מאד בפירוש דברי הטור והעיד על עצמו שלפי פירושו יש דוחק גדול בלשון הטור ולפי מה שכתבתי אין כאן דוחק בס"ד:

(ו) וצריך להיות כל האחריות כו'. כתב בהגהת מיימון פ"ו דשלוחין בשם ס"ה אע"פ שנותן עיסקא לחבירו על תנאי שיטול המתעסק ג' חלקים מן הריוח ובעל המעות רביעית מ"מ הוי חצי מלוה וחצי פקדון ומה שהמתעסק נוטל יותר בריוח הוי שכר טירחא:

(ז) וכשבאו לחשבון לא רצה ליתן לו כו'. נ"ל דאם כבר נתן לו המקבל לנותן קרן וריוח שלו ולא נתן לו שכר טירחא כלל אין לו עליו שום תביעה ודבר זה אבק רבית הוא ואפילו צאן ברזל דסעיף א' לא הוה אלא קרוב לשכר ורחוק מהפסד ואבק רבית אין מוציאין בדיינים אבל כל זמן שלא נתן לו עדיין הקרן שלו יכול לעכב לעצמו מן הקרן כדי שכר טרחו ולא אמרינן כאן כל סילוקי בלא זוזי אפוקי הוא דלא אמרינן כן אלא במשכנתא כדעת רבינו אפרים שפסק כמותו רמ"א בסימן קס"ו סעיף ג' וכן הביא ב"י ר"ס זה. אמנם אם כבר נתן לו הקרן והריוח ולא תבע שכר טירחא ואח"כ תבע ממנו והמקבל נשאר לו חייב מצד אחר איזה חוב ורצה לנכות שכר טרחו נראה שאין יכול לנכות כיון שבשעת פרעון הקרן לא ביקש כלום והוה מחילה גמורה כנלע"ד ועיין סעיף כ"א כתבתי מעושה עיסקא באיסור:

(ח) שהרי הוא חייב בחצי הפחת. פי' מדינא חייב בחצי הפחת בשביל מלוה שלו אלא שמנכ' לו שתות מן ההפסד בחצי של פקדון בשכר שהוא מטריח בעסק חציה של פקדון וע"כ נשאר עליו מן הפחת שלישו משמע כאן דבעסק א' יש למקבל שנים למעליותא אבל הטור לא כ"כ אלא יהיה לו מעלה או בריוח או בהפסד גם הראב"ד חולק על הרמב"ם בזה:

(ט) כשומר שכר. ואע"ג דלא יהיב ליה שכר רק בשביל שמתעסק בחלקו מ"מ בההיא הנאה דמשכח זוזי למיעבד בהו עיסקא חשיב כאילו נוטל שכר על שמירתן. נראה בעיני אם העיסקא היה באופן שע"י שעוסק בחלק הפקדון יש לו ריוח בחלק המלוה שלו כי יכול לקנות סחורה טובה מה שלא יוכל לקנות בחלק המלוה שלו לבד או שצריך להוליך סחורה של העיסקא למקום רחוק ואילו לא היה מוליך אלא חלק מלוה שלו היו ההוצאות קשים עליו ועל כן הוא צריך להוליך גם חלק הפקדון שתתמעט ההוצאה על חלקו בזה א"צ ליתן לו שכר טירחא כי זה עדיף מתרי תילתי באגר כו' וסברא כזאת מצינו בירושלמי פרק מי שהיה נשוי וז"ל ע"כ פרקמטיא זעירא רבא מאי פי' שיוכל לקנות הרבה סחורות ע"י שותפות של זה וכן בכתובות (דף צ"ב) אי אייתית לי בשית כל שכן דהוה שוה י"ב ופרש"י דהלוקח הרבה סחורות אוזלי גביה טפי וחכמי התלמוד כאן לא איירי מעיסקא כזאת וראיה ממה שאמרו בפרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ד) לענין עיסקא דהוה פלגא מלוה אי בעי מקבל למשתי שיכרא בחלק מלוה שלו מצי למיעבד כן רבא אמר להכי קרי ליה עיסקא דא"ל כי יהיבנא לך לאיעסוקי ביה ולא למשתי ביה שיכרא ופי' רש"י שתהא קיימת תמיד ויסמכו עליה בעליה שלא תנתן להוציאה עכ"ל ומובא לקמן סי' זה סעיף ל' ואי הוה מיירי שם מעיסקא כזאת ודאי לא היה עולה על הדעת שישתה שכר בחלק המלוה שהרי מפסיד את הנותן העיסקא שלא יוכל להרויח כל כך בחלק הפקדון שלו לבד ותו דאמרי' שם בתר הכי הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדדי וא"ל חד לחבריה תא נפלוג דחבירו מעכב עליו משום מזלא דבי תרי עדיף ולא אמר משום דנוכל להרויח שנוכל לקנות סחורות טובות כשהסך הוא גדול אלא ע"כ דלא איירי בגמ' מעיסקא כזאת אבל באמת אי הוה מילתא שיש לו תועלת שאמרנו ודאי סברא טובה שנהנה הרבה מחלק הפקדון וא"צ לתת לו שכר טירחא כנלע"ד:

(י) ולא אמרי' דהוה כגזלן כו'. מאחר שאינו מכוין לגזול רק להנאת חבירו שירויח הרבה ער"ל הגה' אשר"י פרק א"נ:

(יא) מיהו אם שינה ואמר לעצמי כו'. דוקא אם בשעת השינוי אומר כן אבל אם לא אמר כלום בשעת השינוי ואח"כ אומר לעצמי שניתי אינו נאמן דמוקמינן ליה בחזקת כשרות עד עכשיו והשתא הוא דאתרעי וכ"כ בד"מ וז"ל דאם אמר בפירוש כשמשנה לעצמי אני עושה כו':

(יב) וקצץ בדבר ידוע כו'. בטור כ"כ בשם הר"ר ישעיה ונתן טעם משום דמחזי כמלוה ברבית ואתי לאחלופי ברבית גמור עכ"ל ויש לתמוה מנ"ל להר"ר ישעיה לגזור גזירה מדנפשיה מה שלא נמצא בתלמוד ותו והלא הרבה היתירים נמצאים בפוסקים ולא אמרי' בהו אתי למיחלף ברבית גמור. ונלע"ד פי' דברי הר' ישעיה באופן זה דאסור למקבל העיסקא לומר לנותן העיסקא למחצית שכר שקונה ממנו חלק בריוח שהוא על ספק עדיין מה יהיה והוא יכניס עצמו בספק ויתן לו דבר קצוב עבור זה ודבר זה היה ראוי להתיר כאן שאין שום רבית כאן רק שקונה ממנו דבר שהוא ספק והוא כאינש דעלמא שקונה דבר כזה ומכ"ש אם מקבל הנותן עליו אחריות דמסתלק שם לוה מן המקבל אפ"ה אסור דמיחזי כרבית וזה למד הר' ישעיה מחכירי נרשאי שהביא הטור והש"ע בסי' קס"ד שאסור למלוה לחזור ולהשכירם בדבר קצוב לשנה והביא ב"י שם דעת רמב"ם ורמב"ן ורשב"א דהוה כמו הערמת רבית והיינו נמי דכוותיה ואם כן יש לדברי הר"י מקור מן התלמוד אבל איפכא שהנותן קונה הספק מן המקבל בדבר קצוב ודאי מותר אבל אם נותן איזה סך בעיסקא לחבירו שיעסוק וירויח ואם ירויח יתן דבר קצוב לנותן ואם לא ירויח לא יתן כלום אין בזה איסור וכן הוא מעשה בכל יום בכל הקהלות שעושין ממרנות וכותבין עליהם שהוא שטר עיסקא בסך פלוני קרן וריוח על צד היתר סך פלוני ואין פקפוק ונדנוד איסור נשמע על זה רק שאחריות ההפסד צריך שיהיה על שניהם:

(יג) בכל רבית דרבנן כגון בעיסקא. פי' שנתן לו בעיסקא ומתנה עמו שיתן לו דבר קצוב בין ירויח או לא ירויח ומכניס עצמו בספק שיקח הו' מהן שיהיה ריוח כדלעיל כיון שכל האחריות על הנותן שרי אבל בר"ק פירות שאין שם עיסקא רק הלואה מאה במאתים לא מהני קבלת האחריות דזהו אסור מדרבנן דאתי לאחלופי ברבית גמור דאורייתא דהיינו בלא קבלת אחריות:

(יד) ועשו קצבה ביניהם. פי' שיהיה הכל מלוה ולא עיסקא והוה ר"ק לקצת דעות בסי' קס"ו ס"ב אפ"ה שרי ליטול הקצבה אם מגיע כך על חצי הריוח כיון שמתחלה בא לידו בהיתר והוא מתעסק והולך עד השתא באותן המעות ולא הוציאם לצרכו. ומזה נ"ל ללמוד במי שעושה עם חבירו עיסקא בהיתר עד זמן פלוני ואחר אותו הזמן נשאר המעות בידו כבראשונה בלי עשיית היתר מחדש שאין המקבל יכול לומר איני נותן לך ריוח אחר הזמן הנ"ל כיון דמתחילה בא לידו המעות בהיתר ודאי נמשך גם אחר הזמן וק"ו הוא מדין הנזכר כאן שעשאו בפי' מלוה ועיין עוד מ"ש מזה בתשובה שאלה בסי' זה סכ"ג:

(טו) אם חצי הריוח שהרויחו כו'. וכתב שם במרדכי דנותנין למקבל על נאמנות שלו אם דומה לו שעלה כ"כ ואין משביעין אותו על ספק אלא אומרים לו זכור שעל נאמנות שלך אנו סמכינן עכ"ל:

(טז) מס המלך אסור. בב"י מבואר דלא הוה רק צד אחד ברבית דהיינו שמא לא יבקש המלך מס ובסי' ק"ע בפלוגתא דהר"י קרקוזא מבואר דין צד אחד ברבית אי הוה דאוריי':

(יז) היתום נאמן. איני יודע לפרש מהו נאמנותו של זה היתום אם הוא יתום גדול מה נשתנה הוא מאדם אחר ואם הוא יתום קטן הא לאו בר טענה הוא כלל כמבואר בח"מ סי' ק"י ובלבוש פי' דין זה דמיירי שהלוה לוה מאפוטרופוס וקיבל עליו בשעת הלואה לפרנס היתום וכשבא היתום לתבוע חובו טען הלוה שינכה לו מה שנתן לו מזונות והיתום טוען שלא קיבל ממנו שום דבר היתום נאמן בלא שבועה שכיון שידוע שנתחייב לו ישלם לו וטענתו שהאכילו אינה טענה לזה החוב דלאו בעל דבר דידי' הוא על זה ואם בלא"ה זנו שמא למצוה קא מכוין או שמא אפוטרופוס פרע לו וכה"ג שמא לא היה אלא דרך אבק רבית ואין היתום צריך להשיב לו על זה עכ"ל אלו דברים שאין להם שחר חדא לפי זה אין שייך נאמנות להיתום כיון דלא זכה מכח שנאמן נגד המכחישו ותו דאם בשעת הלואה מהאפוטרופוס התנה כן ודאי אין לנו אלא כפי התנאי ההוא כן יקום ולעיל סי' ק"ס סעיף י"ח הביא רמ"א דין זה ופי' בו בלבוש טעם אחר ג"כ אינו לשבח כמו שכתבתי שם ע"כ אני אומר הבא ליתן יפוי כח ליתום יותר מלשאר אדם כשיש עליו הכחשה עליו לבאר דין זה ולהביא ראיה ברורה על פירושו כי כל המשנה ידו על התחתונה:

(יח) ועיין בסי' קע"ג כצ"ל. ששם סעיף ד' מבואר דין זה בטעמו והכלל הוא שכל שהוא חוב ברור וזה מקבלו לפטור אותו בפחות אסור ומש"ה הביא ב"י בשם רשב"א כאן ראובן משכן ביתו לשמעון באלף זהובים לחמש שנים ונתן ללוי ת"ק זהובים וקיבל עליו לשחרר לו שיעבוד הבית מיד שמעון עד זמן המשכונא דאסור ולא אמרינן שמא יפייס את שמעון בפחות עכ"ל והיינו כיון שהחוב הוא ברור משא"כ באומנות המלך שאינו אלא אונס כדלעיל סי' קע"ג. ובלבוש חילק בזה בין מלך לאדם אחר והוא שלא בדקדוק:

(יט) אינו נאמן. הטעם דאין אדם משים עצמו רשע כ"כ ב"י בשם הסמ"ג:

(כ) ולעיל סי' קס"ו. כצ"ל ע"ש בס"ג:

(כא) הואיל וכתב לו ליתן לו קצבה כל שבוע כו'. מכאן שבכל התירים שעושין בהלואה כגון עיסקא וכיוצא בו אסור להזכיר בשטר קצבה בכל שבוע:

(כב) המוכר סחורה לחבירו כו'. בסי' קס"ו כתבתי דין זה בשם הלבוש וביארתי דאם אמר תחלה לשון הלואה אסור וכן משמע כאן דהתחיל בלשון המוכר כו' ומטעם זה מותר כאן אפי' לכתחלה ולא דמי לסעיף י"ד דאסור משום הערמת רבית דהתם הלואה הכא זבינא:

(כג) ואם יעבור על זה שיתן בעבורה ק' זהובים. מדלא כ' שיתן באותו זמן דהיינו לחצי שנה משמע דלא איכפת לן אם יתן המאה זהובי' אחר אותו זמן והטעם דאותו המותר שנוטל הוא בתורת קנס לא באגר נטר ומו"ח ז"ל כתב וז"ל ומיהו נראה דדוקא בכה"ג שהתנה עם המוכר שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן בעבורה לאותו זמן תכף ק' זהובים אבל אם היה התנאי שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן בעבורה אחר כלות השנה מהיום ק' זהובים רבית גמור הוא דה"ל אגר נטר וכך מבואר שם בתשובת ריב"ש והרבה נכשלים בזה ואין להם על מה שיסמוכו עכ"ל. ול"נ דאין נדנוד איסור בזה דמה שהעיד בשם ריב"ש שמבואר בדבריו כן לא ידעתי היכן מצא כן שם ואדרבה כתב שם וז"ל וכיון שמפני פסיקה על הסחורה אין כאן רבית כלל אף מה שהתנה שהרי אם היה נותן סחורתו בסוף חצי שנה לא היה כאן רבית כלל ואף אם הוקרה וברגע א' בעבור קץ הזמן הוא מתחייב בבת אחת בכל התוספות ואין זה נקרא רבית אלא קנס עכ"ל הרי לפניך דבעבור החצי שנה ולא נתן הסחורה חל עליו נתינת הקנס ומה לי שנותן הקנס באותו פעם או יתננו לאחר זמן ומה שייך כאן אגר נטר דמה ממתין לו הלא אין ממתין לו רק הקנס שכבר חל עליו בכלות חצי שנה ולא שקיל טפי מחמת שעדיין לא קיבל גם קרן שלו ואין שייך אגר נטר אלא אם היה נותן לו מעותיו קודם אותו הזמן היה הלוה מרויח שום דבר ובמה שמאחר הוא נותן טפי נמצא שבכל יום שמאחר מתרבה ממונו של מלוה משא"כ כאן דמיד אחר עבור חצי שנה לא יועיל לו נתינת הסחורה רק חייב במאה זהובים נמצא דאין חילוק אם נותן לו יום א' אחר החצי שנה אותן המאה זהובים או זמן רב אח"כ ואין כאן שום איסור לפי ע"ד:

(כד) או היתה לו הסחורה ההיא. פי' אע"פ שמוכר לו בזול מהשער שבשוק והיינו שיש לו בביתו כל אותה הסחורה שמוכר לו בזול ולא סגי במקצת ממנה כמו שכתבתי סי' קע"ג סעיף ו':

(כה) אין בו משום רבות. כיון דלא נתנו לו בתורת מלוה ולא בתורת מקח ולא שייך לומר קרוב לשכר ורחוק להפסד אלא היכא דהתנה להיות כן כ"כ ב"י בשם המרדכי סוף פרק המפקיד:

(כו) אם נותן לחבירו סחורה בתורת עיסקא. כתב ב"י בסי' זה בשם תשובת הרא"ש כלל ע"ח אם היה תחילת העיסקא באיסור שמכר לו חטים בפחות מן השער כדי שיתן לו מעות וגם לא נתן לו שכרו כפועל בטל לא יטול שום ריוח ופירש ב"י אילו היה נותן לו סתם היה נוטל המקבל שכר טירחא באחת מן הדרכים שנזכרו לעיל בסימן זה סעיף ג' ד' אבל זה שעשה באיסור אילו נתן לו שכרו כפועל בטל היה מתבטל קצת מן האיסור והוה שקיל חצי הריוח דארוח ממה שהיה בשער שבשוק שבשעה שנתן המעות לכמו שנמכרו וכיון שלא התנו אלא באיסור לא יטול ריוח כלל עכ"ל:

(כז) אם דרך לשכור כתף כו'. בטור כתב ששמין לפי המנהג שלא יהיה שום הפסד להמקבל כו' ופי' ב"י שאם היה המנהג שהמקבל מביא הפירות על כתיפו אין ספק שיביאם ולא יתן שכר כתף אלא דאם המנהג שיתן הנותן שכר כתף או שיפרע שכר הכתף הרי יש הפסד למקבל משאר המקבלים עכ"ל:

(כח) והוא בכלל הקרן. פי' והמותר על זה הוא הריוח ויחלקו אותו ובטור כתב אפי' היתה העיסקא בבית המקבל מעלה אותה כשער שבשוק וזהו יותר על הקרן שכר הכתף שהיה צריך ליתן להביאם לבית המקבל וזה נוטל המקבל תחילה עכ"ל נראה פירושו דה"ק לא מבעיא אם עדיין לא הוציא המקבל שכר כתף וההוצאה עדיין לפניו פשיטא שלא יעשה העיסקא שהוא יוציא אותה ההוצאה אלא אפי' אם כבר הוציאה קודם העשיית העיסקא או שהוא בעצמו נשאה לביתו ס"ד דמותר כיון שעכשיו לא יעשה שום הוצאה מכיסו ומחל על הוצאתו הקודמת כי יותר יש לאדם צער כשעדיין צריך להוציא ממה שיצא כבר מתחת ידו קמ"ל דלא אלא צריך שישלם אותה לו והוא יטילנו לכיסו אבל אם באה העיסקא לבית המקבל בלא שום הוצאה וטירחא ומוכרה כך בלא הוצאה למה יתן לו הנותן ההוצאה בחנם והלא לא הצריכו אלא שלא יהא המקבל נפסד אבל א"צ להיות שירויח בזה כנלע"ד. וראיתי פירושים שונים בזה דלא מבררן לי:

(כט) ועכשיו נתייקרה. זה מיקרי הפסד מכיסו שהרי יכול למכרה ביוקר:

(ל) כל אחד מעכב על חבירו. הטעם דבשנה ראשונה יש טיפול מרובה לפי שהיא דקה וצריכה להכניסה ולהוציאה ויש סברא להיפך שאדרבה שנה שניה יש טיפול מרובה לפי שצריכה מזונות הרבה ע"כ כל אחד יש לו סברא לטובתו ומעכב על חבירו שתהיה העיסקא עד כלות שני הזמנים האלו שכל אחד אומר אני איני רוצה בזמן אחד מהם לתת לך החצי:

(לא) בדקה ל' יום כו'.

שאלה המקבל עיסקא מחבירו איזה סך ממון על זמן ואחר זמן הפרעון התעכב המקבל אצלו את המעות ונתעסק בהם ואינו רוצה ליתן ריוח ממה שמגיע אחר הזמן פרעון כי אומר שאחר הזמן הזה המעות פקדון אצלו כי אין לו היתר עמו רק עד הזמן ואח"כ הוה רבית מה שיתן לו:

עוד שאלה בממרנ"י שכתוב בה וז"ל שקיבל החתום עליו ת' זהובים קרן בעיסקא ולתת ריוח למוציא שטר מן העסקא הנ"ל ק' זהובים ז"פ קרן וריוח ר"ח ניסן ובאם ימשוך הפרעון אפילו מקצתו קבל החתום עליו מעכשיו להתעסק באותו סך שיעכב אצלו בתורת עסק הנ"ל ולתת רווחים לפי ערך הריוח דלעיל ואח"כ המשיך הפרעון איזה זמן ובא הנותן ואומר שיתן לו רווחים מן הרווחים דהיינו מן ר"ח ניסן נעשה ה' מאות זהובים קרן ויתן לו רווחים גם מן הק' זהובים אם הדין עמו או לאו:

תשובה על שאלה הראשונה נראה ברור דהדין עם הנותן וחייב לתת לו רווחים גם מהעסק שאחר זמן פרעון וההיתר שבתחלה נמשך גם אח"כ עד שיודיעו אחר הזמן שאינו רוצה לקבל עוד בעיסקא אותו המעות וראיה לזה מפרק א"נ (דף ס"ט) ת"ר השם בהמה לחבירו עד מתי חייב לטפל בוולדות בדקה ל' יום ובגסה נ' יום מכאן ואילך נוטל מחצה שלו וחצי מחצה משל חבירו פרש"י אם רוצה לטפל בהם יותר מזה הזמן ישומו אותן בדמים ומה שישבחו מכאן ואילך יטול המקבל מחצה שלו שחלקו הוא ובמחצה השני שהוא של חבירו יטול מחצה בשבח כדרך שנוטל באמה חצי השבח וכתב ב"י סי' קע"ז בשם תלמידי רשב"א דה"ה בלוקח מעות להתעסק על איזה זמן והרויח ונתעסק כו' וכתב הרמב"ם פ"ח דהל' שותפין דלא שקיל מחצה מחלק חבירו אלא אם שם הוולדות והתנה בפני ג' דאם לא שם והתנה בפני ג' הרי מחל והוולדות בשוה כבתחלה והטור סימן זה לא כתב שם והתנה אלא כתב ואם בא לחלוק צריך להודיע לחבירו כו' וכתב ב"י דלא פליגי והטור נקט חדא וה"ה לאידך. הרי לפנינו דעכ"פ נוטל המקבל מן הריוח שמגיע אחר זמן הקצוב דהיינו ל' יום או גסה נ' יום ולא אמרינן דלא מיקרי מקבל עסקא מחברו רק עד אותו זמן ומכאן ואילך יהיה פקדון בידו ולא יטול מן הריוח שאחר הזמן כלל דאין כאן עסקא אלא ע"כ כל זמן שהעסק סתם בידו אף שכלה הזמן מ"מ מעכב העסק בידו אדעתא דמעיקרא אלא דאם הודיעו אז נעשה עסק חדש וזוכה אפילו בחצי חלק חבירו והתוס' כתבו שם דאפי' בלא תנאי כלל נוטל מחצה בשל חברו כמ"ש ב"י שם בשם תלמידי רשב"א מטעם דכיון דמתחלה בתורת עסקא ירד בה דהיינו למחצית שכר אדעתא דהכי מטפל בריוח שיטול לעולם בענין זה עכ"ל. הרי לפניך שהעסק דמעיקרא לא נשלם בהשלמת הזמן אלא נשאר מסתמא ואפילו בריוח ועוד ראיה מפ' האומנין אמר רבא האי מאן דקביל עיסקא מחבריה ופסיד וטרח ומלייה ולא הודיע לא מצי א"ל דרי מהאיך פסידא בהדאי פי' קביל עליך חצי ההפסד ובשכר טול השליש כדין מקבל עסק מחבירו ונמצאת פוחת מן הקרן דא"ל להכי טרחת ומלייתיה דלא ליקרי אותך מפסיד עסקא פרש"י נכלם היית להכי טרחת למלאות הקרן מדלא אודיעת תחילה ע"כ ה"נ בנדון דידן כיון שמתחילה קיבל עליו המעות בעסקא מסתמא בוש הוא שיאמרו עליו שאחר הזמן הוא מעכב המעו' אצלו ואינו מחזירם לבעליהם ובעליהם מפסידים שיש להם הוצאה בביתם ואין להם ריוח וקרנא שלהם כליא וק"ו הוא דהתם במפסיד עיסקא אין עליו שום פשיעה כי התחת אלקים הוא דברצון היה מרויח רק שמן השמים עכבוהו אפ"ה בוש הוא בדבר זה ק"ו בזה שמעכב ממון חברו אצלו בפשיעה שלא כדין אחר הזמן ודאי בוש הוא בזה ודואג שלא יתנו לאחרים בעיסקא ובודאי התעסק עוד לטובת העיסקא כבתחילה. ועל השאלה השניה אם יהיה על הריוח שם קרן אחר הזמן מבואר בירושלמי הביאו הנ"י פא"נ בפשט הנהו תרי כותאי דעביד עיסקא בהדדי וכו' וז"ל זוזי כמאן דפליגי דמי כיון דלא צריך שומר דאלו שהניח כאלו שנטל הלכך מצי למיפלג מנפשיה ולמשקל מחצה בשלו וחצי מחצה בשל חבירו ול"ד לשותפות אחרת דבעי שומא והיינו דגריס בירושלמי בר נש דיהיב ק' דינרין לחבירו וארווחיה ך' דינרין שקיל לגרמיה י' דינרין ואידך איתעבידו עלייהו קרן ברם בר נש לא עבדין כן נסבין ויהבין ולבסוף אינון פלגין שאע"פ שהדין כן שאם בא לחלוק הריוח חולק אין נוהגין כן אלא נושאין ונותנין ואין חולקין הריוח עד לבסוף עכ"ל. הרי לפניך דיש על הקרן שם ריוח וזהו בכלות הזמן של העיסקא שכן משמע מדברי בית יוסף שהביא בסימן קע"ז בשם תלמידי רשב"א מנהג זה שאין למקבל ליקח ריוח מן הריוח והוזכר שם שקבל המעות לזמן כו'. והנה בנדון שלפנינו לענין שיטול הנותן ריוח מן הריוח זכר בפירוש בנוסח השטר שמהיום מקבל עליו להתעסק במה שיהיה מעוכב בידו אפי' מקצת מן הפרעון הנ"ל וכבר הוזכר שם הפרעון הן על הקרן הן על ריוח וע"ז אמר שמה שיהיה מעוכב בתורת עיסקא בידו נראה דבכהאי גוונא ליכא מנהגא דירושלמי דהירושלמי לא אמר אלא במקבל שאין בו תנאי מפורש מתי יחלוק ויחשוב ריוח לקרן משא"כ בנותן כיון שהזכיר בפירוש שיהיה נחשב עסק חדש בידו כיון שכתוב בפירוש אפילו מקצת מן הפרעון:

(לב) ומשם ואילך נוטל הצי השבח כו'. הכי איתא בגמרא מכאן ואילך נוטל חצי שלו וחצי מחצה בשל חבירו פרש"י שהמקבל יטול מחצה שלם בשביל חלקו שהרי חציה שלו ובמחצה השני של חבירו יטול מחצה בשבח כדרך שנוטל באם שלה מחצית שכר ושכר טירחא ליכא ואע"ג דחצי אחריות של מחצית חבירו עליו כיון דבעי למיטרח ביה משום מחצה שלו שהוא קרן גמור ואינו מלוה וכי טרח משום דידיה קא טרח ע"כ רב מנשיא בר גדא שקל מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו אתא לקמיה דאביי א"ל מאן פלג לך ועוד מקום שנהגו לגדל הוא ותנן מקום שנהגו לגדל יגדלנו וכתב ב"י שיש בכאן ב' פירושים לתלמידי רשב"א דבשם רש"י פירשו שכל זמן שלא חלק כראוי הוי כאלו לא חלק כלל ואינו נוטל שום דבר מחלק שבח של חבירו נמצא שאביי אמר ב' דברים לזה שלא יטול רב מנשיא בשבח של חלק חבירו האחת משום שלא נעשה חלוקה כראוי והשני שמקוה שנהגו לגדל הוא ובשם התוספות פירשו דאפילו לא עשו חלוקה כלל נוטל חצי שבח בחלק חבירו אחר הזמן שאינו חיוב לטפל בהם נמצא דאביי לא אמר אלא חד טעם שלא יטול רב מנשיא בחלק חבירו דהיינו שמקום שנהגו לגדל הוא אבל מה שאמר מאן פלג לך אינו ענין לזה אלא לבטל החלוקה אמר כן שלא תהיה חלוקתו קיימת שיטול המקבל מן רב מנשיא מה שחלק לו שלא כדין. ומדברי רמב"ם פרק ח' מהל' שותפין משמע כפרש"י שהרי כתב רצה להטפל בהן יותר על זמן זה שם אותן בפני שלשה וכל מה שירויחו אח"כ יטול המתעסק ג' חלקים וחבירו רביעי ואם לא התנו כן הרי מחלקין הולדות בשוה ביניהם עכ"ל. הרי שלא מצא שיטול בחלק חבירו אלא אחר השומא בפני הג' וכתב ב"י שכן הוא דעת הטור שהרי כתב ואם לא הודיעו וחלק אינו כלום ועדיין הם שותפין כבתחילה ולוקח כל אחד החצי ע"כ ולפי זה מה שכתב הטור והש"ע תחילה ומשם ואילך נוטל חצי השבח כו' היינו אחר שהודיעו וסוף דבריו הוה פירוש על תחילת דבריו ובפרישה הוקשה לו לפרש דברי הטור כן ופירש הוא דס"ל לטור כפי' התוספות ומ"ש הטור שאם חלק ולא הודיעו שאינו נוטל בשל חבירו כלום היינו כיון שחלק וגילה דעתו דלא רצה להיות שומר שלו בלא חלוקה וכיון שהחלוקה בטילה אין לו בחלק חבירו כלום משא"כ בלא חלק ועסק סתם דיש לו כשטת התוספות ודברים הללו מרפסן איגרא דכשעשה חלוקה קיימת והודיעו מ"מ הוה שומר גם על חלק חבירו וכשעשה חלוקה ולא הודיעו והחלוקה בטילה לא יהיה שומר על חלק חבירו ותו דהא אותו שעשה חלוקה שלא כדין מ"מ לפי דעתו הוה חלוקה קיימת כמו שמצינו ברב מנשיא שלא היה יודע שחלוקתו אינה כלום עד שגילה לו אביי מאן פלג לך ואפ"ה היה נוטל בחלק חבירו אי לאו משום דמקום שנהגו לגדל היה לפי פי' התוס' וא"כ א"א לומר טעמו דגילה דעתו שאינו רוצה להיות שומר אלא בחלק והודיע לפי דעתו ולמה לא נפסוק כן באמת לכל חולק ולא הודיע אלא כפירוש הב"י בדברי הטור שזכרנו כן עיקר ויותר אני תמה על מו"ח ז"ל שכתב דגם הב"י ס"ל כפירוש שזכר בעל הפרישה ותמה עליו במה שכתב שהב"י לא פי' כן ולא דק כלל בב"י בזה שהרי כתוב בפירוש שהטור והרמב"ם ס"ל כחדא שיטה בזה וברמב"ם מבואר להדיא שאינו נוטל כלל בחלק חבירו רק אחר השומא בפני ג' ואם לא הוה מחילה בסתם וכן דעת הטור אלא שהטור ס"ל כל שהודיעו ה"ל כשם בפני ג' והיינו כפרש"י אלא פשוט שהב"י פי' כמו שזכרנו והדברים ברורים כדעת הב"י וכן יש לפרש דברי הש"ע פה שהם העתק ל' הטור ואין למקבל שום זכות בחלק הנותן עד שיעשה תחלה חלוקה כראוי בפני ג' או יודיענו לנותן וזה ברור:

(לג) שמא ימות ונמצא כו'. בטור כ' וכן לא יכתוב עליו שטר חוב דכיון שאינו מפורש בשטר שהוא עיסקא ה"ל הכל מלוה וקרוב לשכר כו' אפי' התנו ביניהם בע"פ כו' דבתר שטר אזלי' וה"ל כולו מלוה כו' וקשה דא"כ משמע אף שיש ריוח אסור ליקח אותו ואמאי אמרו בגמרא דהאיסור הוא שמא לא יהיה ריוח וגם קשה מה שאמרו הטעם שמא ימות הנותן ויפול השטר קמי יתומים הא אפי' אם הוא חי אסור ליקח רבית כזה. ונראה ביאור דברי הטור דתחלה אמר הנותן עיסקא לחבירו לא יצרף הקרן עם הריוח פירוש שלא יכתוב בשטר בלשון זה ראובן קיבל משמעון סך פלוני והיינו הקרן עם הריוח דבזה אנו יכולים לומר שבדרך עיסקא קיבלם מ"מ יש איסור מצד שזקף הריוח לקרן ואפשר שלא יהיה כ"כ ריוח ואח"כ כ' שלא יכתוב אפי' הקרן לחוד בדרך שטר חוב והיינו בלשון הלואה והטעם כיון שאפשר הוא לתבוע כל הקרן אפי' אם יהיה הפסד בקרן ואע"פ שיש עדים לזה שנעשה בעיסקא מ"מ כיון שיש שטר מבורר והתנאי אינו מבורר רק בע"פ וכיון שיש צד לפנינו שיוכל לגבות כל הקרן במילואו אף שיהיה הפסד הוי ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד ומ"ה אף שאין שם הפסד יש צד איסור בשטר ואסור לגבות בו ובזה ניחא מה שקש' ממה שכתב הטור בח"מ סי' קע"ו סעיף י"ח תשובת הרא"ש ומשמע שם שיש להתיר ליקח ריוח כשנכתב הקרן בשטר ולמ"ש ניחא דמיירי שם שלא נזכר לשון חוב רק כמו שזכרתי ברישא כאן וזה מבואר למעיין בתשו' הרא"ש כלל פ"ט שמשם מקור דין זה דהטור שכ' וכן לא יכתוב שטר כו':

(לד) בכל עיסקא שנעשה באיסור. עיין פירושו בסעיף כ"א:

(לה) שני שלישי החלק שהיה מרויח. נ"ל שהרמב"ם שהוא מריה דהאי דינא כ"כ ע"פ מה שאמרינן בגמ' אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר ורש"י מפרש זה דרישא קאי על הנותן וסיפא קאי על המקבל ורמב"ם מפרש הכל על המקבל דה"ק ברישא אם התנה שיטול פלגא באגר ובהפסד לא התנה הדין הוא שיטול שני שלישי' בהפסד פירו' תחשוב ההפסד כפי מה שהיה אם היה ריוח ומאותו סך יקבל עליו ב' שלישים דרך משל אם ההפסד הוא כ"ד זהובים אמרינן אילו היה זה הסך ריוח היה המקבל נוטל י"ב עכשיו יקבל היזק ח' זהובים וכן לפי ערך תמיד כגון רביע באגר להמקבל אמרינן אם יהיה היזק יקבל עליו המקבל ב' שלישים ממנו דהיינו ד' ואי כתב שיטול ג' חלקים באגר והנותן רביעי יבוא היזק על המקבל י"ב זה הדין אם מבואר בשטר איזה חלק יטול בריוח ולא הוזכר חלק דהפסד אבל אי פלגא הפסד ר"ל שהוזכר בשטר שיטול המקבל פלגא בהפסד ולא הוזכר חלקו אם יהיה ריוח אמרינן תרי תילתי באגר ר"ל אם יהיה ריוח כ"ד זהובים יטול ב' שלישים מכל הריוח דהיינו ט"ז זהובים אבל אין לפרש תרי תילתי באגר כאן מן הסך שהיה מגיע עליו אילו היה היזק כמו שפירשנו ברישא תרי תילתי בהפסד דא"כ לא היה נוטל המקבל בריוח רק ח' זהובים וזהו איסור שצריך דוקא שיטול המקבל בריוח יותר מחלק ההפסד שלו אבל אי כתוב רביע בהפסד על המקבל ולא הוזכר חלק הריוח באופן אחר תרי תילתי באגר דהיינו שאמרינן אילו היה הפסד היה הנותן מקבל הפסד ג' חלקים דהיינו י"ח זהובים זה הסך אנו חושבים בריוח עכשיו ויטול המקבל שני שלישים מאותן י"ח זהובים דהיינו י"ב זהובים שהוא מחצה כן הוא עיקר הגירסא ולא כיש גירסות נוטל שליש דאותה גירסא היא אליבא דרמב"ן דס"ל בין לענין ריוח בין לענין הפסד אזלינן בתר חלק המקבל ונמצא דבסוף סעיף זה לא היה נוטל המקבל רק ח' זהובים אבל הרמב"ם לא ס"ל כן אלא דבזה אינו מן הראוי שלא יטול רק ח' זהובים והנותן יטול ט"ז זהובים ע"כ חשבינן כאן כחלק הנותן שממנו יטול ב' חלקים והיינו י"ב זהובים והוא כפי חלק ההפסד שלו ותוספת שליש חבירו והכלל בזה דלענין הפסד לא אזלינן אלא בתר חלק המגיע להלואה שאין פורע המקבל אלא השליש מהפסד המגיע לחלקו ולענין ריוח אזלינן בתר חלק הפקדון דהיינו שהמקבל נוטל שליש אחר מחלק המגיע לחלק הפקדון נוסף על המגיע לחלקו הטעם מבואר בכסף משנה בפרק ו' מהלכות שלוחין ולעולם אין המקבל מפסיד אלא בשלישית מהפסד הנוגע לחלקו והשליש האחר מסייע בו הנותן ובשכר טירחו ולעולם אין הנותן נוטל אלא השני שלישים מריוח הנוגע דהשליש האחר נותנו למקבל שכר טירחו וכן לפי ערך זה תמיד כל שהוזכר ההפסד בפחות מפלגא אמנם אם הוזכר שיקבל עליו שלשה חלקים בהפסד אז אין שייך לומר כלל תרי תילתי באגר אלא יקח בריוח לפי ערך דלעיל כפי חלק ההפסד שלו ותוספת שליש בחלק חבירו ונמצא שיטול ך' זהובים מהריוח:

(לו) לא יטול כלום. הטעם שהרי שכרו תחילה היה במה שירויח והרי לא הרויח כלום אבל בסיפא שהתנו למחצית שכר והפסד וצריך ליתן שכרו כפועל א"כ מתחילה סמך עצמו על השכר כפועל ואילו הרויח היה נוטל השכר כפועל מן האמצע והשאר היו חולקין עכשיו שאין שם ריוח מ"מ שכרו כפועל לא הפסיד ויקחנו מן הקרן וכיון שהוא חייב להשלי' חלק ההפסד שלו בקרן על כן לא יטול אלא חצי שכרו מן הקרן והשאר יפסיד כן מבואר בתשובת הראב"ד שהביא ב"י ובלבוש נתן טעם אחר מלבו ואינו נכון כלל:

(לז) אינו יכול להוציא החצי כו'. פרש"י דמתוך שמשתכר בשלו יטריח ויעסוק בה יפה והתוספות פירשו שכשמוציאה מפסיד המלוה שאין קרן שלו קיים ואין לו על מה לסמוך:

(לח) חייב לשלם פי' המקבל מתנה אבל מי שקנה מן המקבל א"צ להחזיר מה שקנה:

(לט) אלא יחלקו כל שטר כו'. ונמצא המקבל מרויח שהרי בהפסד בא עליו פחות ממה שמגיע בהריוח כדלעיל:

(מ) עד שנפלוג בריוח. פי' שתקבל עליך שאם יהיה ריוח אח"כ נחלוק אותו ולא נחשיבהו למלאות ההפסד שהיה כבר:

(מא) אין שומעין לו. דמזלי דבי תרי עדיף:

(מא) רק הריוח וכו'. דרווחא לקרנא משתעבד דשמא יפסיד בסחורה וצריך שיהיה הריוח קיים להשתכר בו עוד כדי למלאות הקרן:

(מב) לא יהא לוקח בשלו חטין. פי' בחלק מלוה שלו ובשל חבירו פי' בחלק הפקדון:

(מג) לא כסות ולא כלים. שאלו אינן בכלל פירות:

(מד) רשאי לקנות גם לעצמו. לא דמי לסעיף כ"ט דשם מושיבו בחנות שכל עסקיו יהיו בחנות:

(מה) ובלבד שלא כו'. דשמא של עצמו אינו משובח כמו של שותפו':

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---