ט"ז/אבן העזר/קיט
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) ודעתו לגרשה בודאי מיירי כאן באשה שאינה ראויה (ועומדת אח"כ) להתגרש דהא לא שייך הכא לא דבר ולא ערוה וא"כ אם גירשה אח"כ הוי איסור בלא"ה שהיה דעתו לגרשה אלא ודאי דמיירי שלא גירשה אח"כ ואפ"ה איסור' איכא בשעת נישואין להיות דעתו כן:
(ב) לא תהיה יושבת כו'. בגמ' א"ל רב משרשי' לרב' אם לבו לגרשה והיא יושב' תחתיו ומשמשתו מהו פי' רש"י יש עונש בדבר או לא קרי עליה אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך יש לדקדק במה נסתפק רב משרשי' פשיט' שזה עושה שלא כדין ותו קשה הא ודאי רב משרשי' ידע הברייתא דהוא הסעיף הא' לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה כדאיתא פרק החולץ משום דכתיב אל תחרוש כו' ומאי מבעי' לי' ורבא נמי למה לא הבי' לו הבריית' בל' ת"ש וזה ודאי שאין לחלק בין הסעיף האחד ובין הסעיף הב' דהא תרוייהו חד טעמ' נינהו מחד בוא ונראה דכאן מיירי באשה שיש לו רשות לגרשה כגון שפשעה נגדו דהיינו ערות דבר כמבואר בסעיף ג' ומספק ליה אם גמר בלבו לגרשה עבור זה וממשיך הדבר והיא אינה יודעת אם יש עונש ע"ז כיון שבידו לקיים מחשבתו ע"פ הדין ע"ז אמר קרי עליה רבא ולא אמר ת"ש כדרך התלמוד אלא כלומר בשביל ספק שלך יש לי תירץ בקושי' שיש לי בפסוק אל תחרוש דהיינו למה סיים הוא יושב לבטח אתך דודאי בלאו זה יש איסור לחרוש רעה על אדם וכ"ש אשתו א"ו דקמ"ל קרא דאע"ג דמותר לחרוש רעה דהיינו לגרש אשתו ע"פ הדין מ"מ כל מי שרוצה לעשות יעשה ולא יעכב הדבר ע"כ אמר והוא יושב לבטח אתך דזהו עיקר האיסור אף ע"פ שמצד עצמו אינו אסור כנלע"ד נכון מאוד:
(ג) אא"כ מצא בה ערות דבר. הטור הביא פלוגתא ב"ש ס"ל אין רשאי לגרשה אא"כ מצא בה ערות דבר ע"פ ב' עדים וזהו ערות דבר ואע"ג דהיא אסורה לו א' וא"כ ל"ל קרא דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה ותירצו התו' בשם ירושלמי לעבור עליו בשני לאוין וב"ה ס"ל אפילו אם הקדיחה תבשילו פי' שורפו ע"י האור או מלח ויליף לה מדכתיב דבר וא"ל ל"ל ערות תירץ בגמ' דאי לא כתיב אלא דבר ה"א אם נתגרשה ע"י ערוה אסורה להנשא לאחר קמ"ל ורע"ק ס"ל אפי' לא פשעה בשום דבר נגדו אלא שמצא אחרת נאה הימנה מותר לגרשה וכתב הטור דקי"ל כב"ה דמקיל מב"ש דא"צ דוקא ערוה ומחמיר מרע"ק (דס"ל) דאפי' בלא פשיעה מותר (והוא ס"ל דאינו מותר) אלא בענין שפשעה כנגדו דזה הוה כמו ערוה וזהו פי' דברי הש"ע דהוא לשין הרמב"ם שכתב אא"כ מצא בה ערות דבר דפירושו או ערוה או דבר דהיינו פשיעה כנגדו ולא ידענא למה לא פי' דבריו מהו ערות דבר:
(ד) אבל בלא"ה אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה כו'. בסוף גיטין אמרינן כי שנא שלח רב יהודה (אומר) אם שנאת' שלח ר' יוחנן אמר שנוי המשלח (פירש"י אם שנואה היא) (לפני המקום) (צ"ל פירש"י שנוי המשלח לפני המקום) ולא פליגי הא בזיווג ראשון הא בזיווג ב' דאמר ר' אליעזר כל המגרש אשתו ראשונה כו' וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' כו' מאין פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה על כי העיד ה' בינך ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך וכתב הטור וז"ל בד"א בזיוג שני אבל זיוג ראשון אין למהר לגרשה דאמר ר' אליעזר כל המגרש אשתו ראשונה כו' לפיכך אין לו לגרשה בשביל שפשעה כנגדו אבל אם מצא בה דבר ערוה או פריצות מצוה לגרשה דכתיב גרש לץ ויצא מדון עכ"ל וקשה אי מצא בה פריצות אפי' ראשונה נמי ואין חילוק בין ראשונה לשניה אלא פשעה לנגדו דבראשונה אין לגרשה משא"כ בשניה אפילו פשעה לנגדו ולא נמצא בה פריצות וכן מבואר בטור החילוק ביניהם א"כ למה מחלק בגמ' בין זיוג ראשון לשני היה לומר ולא פליגי הא כשמצא בה פריצות אז אם שנאת שלח הא כשלא נמצא בה פריצות אלא פשעה נגדך אז שנוי המשלח כמו שפירש"י שנוי לפני המקום והא ודאי קושי' מנא לך לחלק בין הזיווגים כיון שע"כ יש חילוק אחר ונראה דהגמר' מדקדק בפסוק ואמרתם על מה מה שאלה היא זו והא יסוד של אמיתתנו כזה שאין יסורים בלא חטא ואסור להרהר אחר הקב"ה שנ' תמים תהיה כו' ולמה זכר הכתוב ואמרתם על מה כאלו אין עבירה באמירה זו ואינו כן אלא הענין הוא כן דמיירי ודאי בנמצא בה פריצות פעם ראשונה ויש בזה ב' סברות הפכיות האחת לגרש תיכף עד שלא תתרבה פן ירבה ויפרוץ וכמ"ש הכתוב פוטר מים ראשית מדון ותכף יראה לבטל קודם שיתחזק המדון ביניהם להמקום ח"ו ע"כ לא יתן מקום כלל לזה ויש סבר' להיפך דלא יגרש מהר רמי יודע (שמא) תשוב ותתקן מעשיה כמו שדרכו של הקב"ה עם בריותיו מעביר ראשון ראשון וזהו החילוק שבין זיוג ראשון לזיוג שני דבשני תפוס לשון ראשון שזכרנו ובזיוג ראשון תפוס לשון שני דהיינו להמתין מלגרש (כי) מי יודע (שמא) תשוב ותנחם ותלמד מדרכו של הקב"ה עמנו בזה אמרינן שנוי. המשלח אבל בזיוג שני תפוס ל' ראשון למהר לשלחה ע"ז אמר אם שנאת שלח תכף וע"כ מבי' הטור הפסק גרש לץ ויצא מדון דהיינו מדון דייק. כמאמר הכתוב פוטר מים ראשית מדון שצריך לבטל התחלת המדון אמר גם כאן גרש לץ ויצא מדון שיתבטל מהר ע"י הגירושין יצא כולו וע"ז אמר הכתוב וזאת שנית תעשה כלומר מה שאתם עושים עם הראשון אינו ראוי אלא עם שנית דהיינו זיוג שני לא תגרשי מהר את הראשונה וטעם החילוק דהראשונה יש תקוה שלבסוף תשמע אליך כי היא מגודלת עמך וזהו מאין פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם כלומר תלמדו מן קב"ה שהוא מעביר ראשון ראשון עד כי יהי' מרוצה עמכם כן תעשו אתם ואמר ע"ז ואמרתם על מה כלומר מה טעם באמת יש חילוק בין הזיווגים שאמרת זאת שנית תעשו אני אגיד לכם והיא חברתך ואשת נעוריך ויש תקוה שתהיה מרוצה עמך לבסוף משא"כ בזיוג שני וכזה מתורץ קושי' גדולה מה שמקשה ב"י על הטור שמביא קרא גוש לץ ויצא מדון שבגמ' סייף גיטין אינו כלל אלא בגמ' אחרת ביבמות מביא זה על אשה רעה ולדידי ניח' שפסוק זה שייך על זיוג שני דצריך למהר הגירושין ע"ד הפסוק פוטר מים ראשית מדון כמו שזכרנו ומ"ש הטור אבל מצא כ' דכתיב גרש לץ כו' לא קאי על השנייה אלא אפי' על ראשונה ומבי' קרא דגרש לץ כו' דכולל ג"כ שניהם דבשניהם יש מדון אלא דיש חילוק לבטל המדון בגט דבראשונה אין למהר ובשני' יש למהר דרך זה נכון מאוד בגמרא בטור ופירוש הפוסקים בס"ד:
(ה) אשתו ראשונה אין הפירוש שלקחתה בראשונה אלא אותה שמגודלת עמך כמו שפירש"י סיף גיטין וז"ל זיוג ראשון אשר נעורים ובה משתעי קרא עכ"ל וכבר נתבאר דבשניהם מצוה לשלח אם נמצא בה דבר ערוה אלא החילוק הענין למהר לשלחה כמשמעות לשון הטור
(ו) אבל לא נתגרשה מדעתה זה דעת האגודה וק"ל במה דאמרי' בגמ כי שנא שלח רבי יהודה אומר כי שנאת שלח (פסוק הוא במלאכי) אם שנא שלח ר' יוחנן אמר שנוי המשלח פירש"י שנוי הוא לפני המקום המשלח ואפי' לב"ה נהי דלא כייפינן ליה שלא להוציא מיהו שנוי הוי ולא פליגי הא בזיוג ראשון הוא בזיוג שני דאמר ר' אליעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפי' מזבח מוריד עליו דמעות שנא' וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' נמצא לדברי רש"י דהא דאמרי ביה יכול לגרשה בשביל הקדחת תבשיל דהיינו פשיעה הוא לצדדין דבזיוג שני הוא היתר גמור בשביל זה ובזיוג ראשון הוא היתר מצד זה דלא כייפינן ליה שלא להוציא אלא שנקר' שנוי נמצא שאם אין שם אפי' פשיע' אין היתר כלל אלא כופין אותו שלא יוציא וכן מוכח מהא דאמרינן א"ל ר"פ לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מי כייפינן ליה לאהדור' א"ל מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו כל ימיו בעמוד והחזיר קאי התם הוא דגלי רחמנא אבל הכא מאי דעבד עבד משמע אבל קודם שעבר וגירש ודאי כייפינן ליה שלא יעבור על ד"ת ולפי מה שזכרנו א"ש מ"ש ואין ראוי למהר לשלח אשתו ראשונה פי' אע"פ שיש לו יכולת לגרשה כיון שפשעה כננדו מ"מ הוא נקרא שנוי וכן הוא פטור וא"כ יתפרשו שפיר דברי הרמב"ם שהוא סעיף ג' כאן דה"ק לא יגרש אשתו ראשונה פי' והב"ד כופין אותו לזה אא"ב מצא בה ערות דבר פי' אפי' דבר לחוד דהיינו פשיעה נגדו וע"ז אמר הש"ע דהיינו הרמב"ם דאע"פ שפשעה לא ימהר לשלחה דנקרא שנוי לפני המקום ב"ה ואם אין משגיח בזה אין ב"ד כופין אותו אבל שניה אם שנאה דהיינו פשעה נגדו ישלחנה אפי' לכתחלה אלא דדברי (רמ"א) תמוה במ"ש אבל בלא"ה אמרי' כל המגרש אשתו ראשונה מזבח כו' דמשמע שאין דינו אלא נקרא שנוי ממילא אין ב"ד כופין אותו שלא להוציא כדאי' בגמ' שהבאתי וזה אינו כיון דאין לו אפי' דבר דינו שכופין אותו שלא להוציא ולא די לו במה שנקרא שנוי ומה שרוצה לעשות אין מוחין בידו א"ו מוחין בידו כיון דאין לו כח לגרשה מן התורה אלא כך היה לו לרמ"א לכתוב ואפ"ה שמצא בה דבר אמרי כל המגרש כו' ואגב שיטפ' דהרב לא דק כאן דעונש כל המגרש כו' הוא אפי' מצא דבר באשה ראשונה. אך דבר זה צריך עיון לפי דעת האגודה שזכר רמ"א כאן דיש חילוק בין גרש מדעתו לגירש בע"כ קשה למה חילק בגמ' דלא פליגי דהא בזויג ראשון וזה בזיוג שני דזה הוי חילוק רחוק ולמה לא אוקמוהו בזה הא דאמר אם שנאה שלח היינו במגרש מרעתה ובזה הזהירה שישלח דוקא ולא לעכבה אצלו והא דאמר שנוי המשלח אם מגרש בע"כ וכן יש להקשות בחילוק שבין פשיעה או לא דבזה היינו לומר דל"פ הברייתות ונראה לתרץ דהחילוק שבין זיוג ראשון לשני מרומז בפסוק דמבי' וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה כו' ואמרתם על מה על כי העיד ה' בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך דצריך לדקדק מה שנית דזכר הפסוק אלא נראה דה"ק וזאת פי' אשה הזאת שהיא זיוג ראשון שנית תעשו פי' שאתה עושה עמה בדין אשה שנית וע"ז סיים הפסוק בין אשת נעוריך דהיינו זיוג ראשון ומ"ה מחלק גם בין התנאים בחילוק זה כנ"ל:
(ז) מצוה לגרשה בגמ' ס"פ המגרש אמרי' באשה פרוצה שפרומה מב' צדדיה פי' רש"י אצל אצילי ידיה כדרך אדומיות שבצרפת שבשרן נראה מצידיהן ורוחצין במקום שבני (אדם) רוחצין זו מצוה מן התורה לגרשה שנא כי מצא בה ערות דבר ושלחה וכו' ובפ' הבע"י אמרי' אמר רבא אשה רעה מצוה לגרשה שנא' גרש לץ ויצא מדון והרמב"ן עירב ב' מאמרים והיינו לשון הש"ע כאן רעה בדיעותיה ושאינה צנועה כו' והבי' על שניהם קרא דגרש לץ בו' וקשה למה לא הביא על אינה צנועה קרא דערות דבר שהוא מן התורה כמו שמביא בברייתא ויש בזה לדחוק ולומר דרוצה להבא קרא אחר גם על רעה בדיעותיה שאין שם לימוד רק מגרש לץ אבל על הטור קשה דלא הביא כאן רק פרוצה והביא קרא דגרש לץ ונראה לתרץ דודאי לב"ש דס"ל דאין לגרש אלא על מצא בה ערות דבר ולא פשעה כנגדו שפיר מתפרש הפסיק וכתב לה ספר בריתות דלמצוה קאמר שחייב לכתוב והכי ס"ל לתנ' דברייתא כב"ש ומ"ש אמר מצוה מן התורה לגרשה אבל אנו דקי"ל כב"ה לאו דוקא ערות אלא ה"ה דקדחה תבשילו בזה ודאי לא באה התורה לצוות על בעלה שיגרשנה אלא ודאי דה"ק אם יכתוב לה ספר כריתות והיתה לאיש אחר וכו' לא יוכל בעלה הראשון כו' א"כ האיך נלמוד מפסוק זה מצוה מן התורה לגרשה דהא ע"כ קרא לאו דרך צווי קאמר ע"כ הוצרך הטור ללמוד מקרא דגרש לץ דנכלל בזה עכ"פ אשה פרוצה והטור לא הביא רעה בדיעותיה כיון שלא נזכר בפירוש בגמ' שם אלא אשה רעה סתם ואפשר שלא נתכוין אלא לפרוצה ורעה במעשה כנ"ל נכון מאוד:
(ח) אין ראוי לאדם כשר לישאנה בברייתא יליף לה מדכתיב והיתה לאיש אחר לפי שאין זה בן זוגו של הראשון שה' הוציא רשעה וזה הכניס כדאי הוא למיתה וק"ל דזה קרא ל"ש אלא בהוציא מחמת ערוה לא מחמת דבר שהרי לא עשתה עבירה וא"כ דוהלכה קאי דוקא על זה (א"כ) מנלן דגרושה אסור לבעלה אם ניסת וגירשה השני מחמת דבר לחוד כיון דקרא לא קאי רק על ערות דבר דוקא וי"ל דקשה בקרא ל"ל לאיש אחר (לא לכתוב) אלא לאחר לחוד סגי אלא דה"ק קרא דהגירושין הוא בין מחמת ערוה ובין מחמת דבר ואם הוא מחמת ערוה נקרא השני אחר ואם מחמת דבר לחוד נקרא השני לאיש ולא אחר בין כך ובין כך לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה כו' כנ"ל:
(ט) אבל אם נשתטית כו'. עמ"ש לעיל סי' ע' מדינים אלו בזמנינו:
(י) ואינה יודעת לשמור עצמה אבל לשמור גיטה יש בה דעת ואבי"ה אסור מדרבנן מטעם שזכר אח"כ אבל אם גם הגט אינה יכולה לשמור לא הוה גט אפי' מן התורה דכתיב ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה יצתה זו שאין לה יד לגרש עצמה:
(יא) וי"א דחייב במזונותיה הוא דעת הרמ"ה שכתב הטור וז"ל דאפי' גרשה חייב במזונותיה וכל תנאי כתובה לבד מתשמיש המטה שאסור דאי אמר פטור מה הועילו חכמים בתקנתן ועוד כיון דאמר רבנן לא יוציא לא מצי מפיק עכ"ל וקשה הא אמרינן במשנה בש"א לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר כו' ואפ"ה אמרינן שאם עבד וגירשה לא כופין אותו להחזיר וי"ל דהתם קאי על דין תורה ולא מצד תקנת חכמים משא"כ הכא הוא מצד תקנת חכמים שלא ינהגו בה מנהג הפקר ע"כ לא יועיל לו מה שעבר על דבריהם ומ"ה כ' כיון דאמר רבנן כו':
(יב) ואם גירשה כו'. זה לשון הרמב"ם בפ"י מגירושין ונבאר דבר זה ע"פ המקור כי לא נמצא במגיד משנה ולא בב"י בגמ' איתא פ' חרש ביודעת לשמור גיטה ולא לשמור עצמה א"ר יצחק ד"ת היא בת גירושין מידי דהוה אפיקחת בעל כרחה אלא שחכמים עשו בה תקנה שלא ינהגו בה הפקר ואיתא בירושלמי הביאו התו' שם נשתטית לא יוציא דבי ר' ינאי אמרו מפני גרירה ה"פ שנגררה אחר כל אחד ונוהגים בה מנהג הפקר ר' זירא ורבי מני אמרי שאין יכולה לשמור גיטה ואמרי' שם ג' דברים איכא בין הני טעמא א' עבר וגירש ב יש לה אב ג' עתים שוטה ועתים חלים פי' התו' נ"מ הא דעבר וגירש היינו למ"ד מפני גרירה מותר כיון דליכא אלא איסור דרבנן שלא ינהגו בה מנהג הפקר אם עבר וגירש ה"ז גט למ"ד לפי שאינה יכולה לשמור גיטה הוה איסור דאורייתא שאין לה יד ע"כ אפילו דעבד אינו גט. הב' יש לה אב וכן הג' דעתים שוטה הוא למ"ד משום גרירה לחומרא דהאב אינו יכול לשומרה מן ההפקר וכן בעתים שוטה יש לחוש לאותה עת שהי' שוטה ותהיה הפקר ולמ"ד משום שאינה יכולה לשמור גיטה הוה גט בין שיש לה אב שישמור הגט וכן בעתים שוטה היא ראויה עכ"פ בשעה שהיא חלימה לשמור את עצמה ובת גירושין היא. נראה מהירושלמי הזה דמאן דס"ל משום שמירת הגט לא ס"ל כלל חשש דמנהג הפקר אלא אם יש לה דעת לשמור גיטה אע"פ שאין לה דעת לשמור עצמה מהפקר אבל גמ' דידן לא ס"ל כך אלא אף בזה דהוה גט מן התורה כיון ששומר' גיטה מ"מ לא יוציא כיון דיש חשש הפקר וכבר כתוב התוס' שסוגי' הירושלמי מתחלף מגמר' שלנו מ"מ למדו מהירו' בעבר וגירש דלמ"ד משום הפקר אין אסור אלא לכתחילה ואותו מ"ד משום שימור דאסור אפי' דעבד דהיינו באין יודעת לשמור גיטה אבל ביודעת שמירת גיטה הוה לירושלמי מותר אפי' לכתחלה אלא לתלמוד דידן אינו מותר אלא בדעבד ומ"ה פסק הרמב"ם דאם גירשה ה"ז מגורשת דבזה לא פליגי אירושלמי והיינו ביודעת לשמור גיטה ואע"ג דהרמב"ם לא זכר יודעת שמירת גיטה מ"מ הראב"ד כתב ע"ז שהיא שיודעת לשמור גיטה וכתב המ"מ דגם הרמב"ם ס"ל כן אלא שסמך על מה שכתב גבי קטנה דין זה דשמירת גיטה והב"י הביא בשם רבינו שמשון בן אברהם דקי"ל כמ"ד משום הפקר דהיינו גרירה בלשון הירושלמי אלא שכתוב בלשון הזה והנך תרתי מילי מפני גרירה אינו גט משמע אפי' דעבד ותימא לי למה לחלוק על הירושלמי במה שלא מצינו חולק בתלמודנו ובתשובת רש"ל סי' ס"ה העתיק דיעות חלוקות דדעת רבינו שמחה להתיר אשה שאין לה דעת כפעוטות אלא כקטנה להתיר לזכות לה גט ע"י אחר כי הוא ס"ל שם דר' יוחנן בפ' מי שאחזו חולק על טעם דר' יצחק שהוא משום חשש הפקר וכתב עוד אם יש גמגום בדבר יסכימו רבותינו להתיר חרם דר"ג ויתירו לו לישא אחרת ונסמוך על זה שהלב נוטה שבלא גט והיתר חרם היה רשאי לישא אחרת דבכה"ג לא גזר ר"ג אלא אם יש מי שלבו נקפו להתיר חרם דר"ג כאן עיקר אסמכתנו על הגט כולו והאריך הרבה בזה ותכלית דבריו להקל במקום מצוה גדולה כזו ורבינו אפרים וראבי"ה חלקו על רבינו שמחה וס"ל דאין שום חולק בגמ' על טעמ' דחשש הפקר והסכימו להחמיר דצריכ' דעת כפעוטות ואמרו מוטב להפסיד נפש א' מלעשות קלקול לדורות וכן מסיק רש"ל ובתשוב' מהרי"ו סי' נ"ב כתוב וז"ל ומתוך פסק שכתב מר הוא מטעם רל"ש גרירה באשה זו ואפי' אם היה כדבריהם מ"מ מאן ספין לחלק בדברי רבותינו ולומר שלא גזרו אלא היכא דשייך גרירה הלא טוב' אשכחן שלא חילקו חכמים בגזירותיהם כדמסקינן פ' החולץ אפי' קטנה ועקרה צריכות להמתין אחר בעליהן ג' חדשים וא"ל היכא דאתמר אתמר הא במרדכי פ' בתר' דיבמות בשלהי מייתי עובד' בנטבע ונמצא כליו על שפת הים וכ' הו"ר אברהם שקשה להתיר ואין בידינו לבדות מלבנו עכ"ל הרי שאין לחלק בגזירת רז"ל ולפי פסק שלך משמע שהמתירים מביאים ראי' מקטנה שהתיר ר"ת לגרשה משום דל"ש בה גרירה שכתב בספרים שלהם דלאו בת תשמיש היא האי טעמא לא מצאתי בכל הספרים שבידי עכ"ל אשתומם כשעה חרא דאשתמיטתיה דברי התו' פ"ב דקדושין דף מ"ג בקטנה זו בשם ר"ת וז"ל אע"ג דאמר שם דמשום גרירה אסירה ה"מ בגדולה והיא שוטה לפי שיש לה תאוה ובני אדם להוטים אחריה דנהי שאינה חוזרת מ"מ איכא למיחש משום גרירה אבל בקטנה דלאו בת תאוה היא ליכא למיחש כלל ומתגרשה עכ"ל ומה שהביאו תחלה שאין לחלק בגזירת חכמים ז"ל הוא תמוה ביותר שודאי מצינו הרבה לחלק כגון בפ"ק דף י"ח והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה בגחלים האי קדידה חיית' ש"ד לאנוחי ע"ש עם חשיכה בתנור כיון דלא חזי אלא לאורתא מסח דעתיה מינה ולא אתי לאחתויי ול"ד לההוא דהחולץ שזכר הרב לענין עקרה מקטנה דשם לא הוה טעמא משום שאין לחלק בגזירה אלא דעיקר הגזירה בהדיא היתה בזה כמ"ש רש"י בגמ' שם גזרו על אינה ראויה אטו ראויה משא"כ בשאר דוכתי שמצינו גזירה בדבר בשביל טעם יש לנו לומר שלא גזרו אלא במקום ששייך אותו טעם וכעין שמצינו עוד בי"ד ס"ק ט"ז לענין גזירת גילוי דהאידנא אין חוששין לגילוי כיון שאין נחשים מצויין בינינו ועוד מצינו לענין אור הנר בשבת בא"ח סימן ער"ה במ"ש אפי' הוא גבוה הרבה דאמר רבה אפי' גבוה שתי קומות מטעם כיון דגזר לא פלוג רבנן וקשה שם שהרי מצינו הרבה חלוקים שם כגון בין אחד לשנים ובין אדם חשוב לאחר לענין מדירה אלא ודאי צ"ל כמו שכתבנו שם היכא דיש חילוק מצד האדם שלזה יש טעם להתיר אמרינן שזה לא נכנס בכלל הגזירה שלא גזרו אלא על הראוי לאותה גזירה אבל שמצד הנר לא חילקו כיון שיש בו איסור כשהוא למטה לא נפקע האיסור אם מגביהו או מסגירו בעששית דכיון שנאסר נאסר משא"כ בחילוק שבין אדם לאדם דאמרי' שזה לא נאסר מעולם כיון שלא גזרו בפי' ע"ז בשביל זה ה"נ כאן אמרי' דמעולם לא נכנס בכלל הגזירה מי שאין שייך בה משום גרירה דהפקר וכעין שזכרתי בשם ר"ת בפ"ב דקידושין בקטנה ומה שהביא ראיה מפרק בתרא דיבמות במרדכי ל"ד לזה דשם ג"כ לא רצו לחלק במים שאין להם סוף לומר שפעמים יהיה מותר כיון שיש הוכחות שנטבע במים כיון שנמצאו כליו בשפת הים דאפשר לנו לומר שגם בזה יש חשש שלא נטבע זה אלא שאל כליו לאחר או שאר חששות שיצא ממקום אחר ובזה ודאי אמרו שפיר שלא לחלק ולהוציא מכלל הגזירה מה שיש לו ג"כ שייכות לאותה גזירה: ולפ"ז היה נראה להתיר במקום שאין חשש גזירה דהפקר זנות ויש לה דעת לשמור גיטה אע"פ שאין לה דעת לשמור עצמה אלא שאיני כדאי להכריע להקל נגד הגדולים שאמרו להחמיר הלא המה רבינו אפרים וראבי"ה ורש"ל כתב ע"ז בתשובה שיש להחמיר בדבריהם וכ' עוד במקום אחר והאידנא דאיכא חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ ולא לישא אחרת אין לו תקוה כאשר פסק ראבי"ה וכתבתיו ביבמות עכ"ל וכ' מהר"י מינץ בתשובה ולפי מה שזכרנו היה לנו להקל ולהתיר אשה אחרת כיון שא"א בענין אחר בודאי כה"ג לא גזר שלא לישא אחרת וכתב מו"ח ז"ל על דברי רש"ל אכן קבלתי ע"ש הרב מהר"ר שכנ' שהתיר לישא אחרת הלכה למעשה דבמקום מצות פריה ורביה לא תיקן ר"ג כל עיקר גם חכמי פרנקפורט כתבו תשובה ארוכה ע"ז ונמנו להתיר והסכימו עמהם חכמי אשכנז ורוסי' והיינו דדוקא ליחד לה כתוכה וליתן גט ליד א' להיות שליח להולכה שיהיה בידו הגט והכתובה עד שתשתפ' ומ"מ כ"ז שלא תשתפ' חייב ליחד להבית כפני עצמה ושישמרנה ממנהג הפקר וליתן לה מזונותיה וחייב בתנאי כתובה בדברי הרמ"ה וכן פסק דמ"ה דיש להקל להתיר לו לישא אחרת עכ"ל מו"ח ז"ל ונראה לסמוך ע"ז שלא כדברי רש"ל שכ' שאין לו תקנה שאינו מסתבר לגמרי דנחוש על חשש שינהגו בה הפקר דזהו לדורות הראשונים שהיו מותרים לישא אחרת נמצא שלא היה לבעל הפסד בזה תקנו חכמים לטובות האשה בדורותינו שיש חרם דר"ג שלא לישא אחרת על אשתו ואתה מפסידו לזה שיהיה כל ימיו בלא פריה ורביה ויהיה בהרהור חטא כל ימיו והרהורי דעבירה קשים מעבירה למה נשגיח בטובת האשה על הספק והיא לאו בת עונשין כיון דאין לה דעת ולא נשגיח עליו שהוא בר עונשין ובודאי יעשה עבירה דביטול פריה ורביה ומלא הרהורים אין זה אלא תמה ואפילו בחציו עבד וחציו בן חורין אמרי' בפ"ק דב"ב דכופין את רבו ומשחררו בשביל שלא יכול לישא אשה ושיחרור עבד הוא עובר על לעולם בהם תעבודו ואפ"ה מבטלין זה משום שיוכל עבד לישא אשה ק"ו בישראל דלא יחול עליו חרם דר"ג לישא אחרת ורבינו שמחה הביא ג"ב ראיה זו ולא מצינו תשובה ע"ז מהחולקים עליו דהיינו רבינו אפרים וראבי"ה ותו דכבר כתב ב"י בסי' א' דלא גזר ר"ג אלא עד (סוף) אלף החמישי אלא דכבר נהגו לאיסור כמ"ש שם רמ"א מ"מ נתמעט האיסור ולא מצינו ע"ז הדרך מנהג לאיסור אבל להתיר לו ליתן לה גט אפי' אם מותר מצד הדין כיון דיודעת לשמור גיטה ודאי אין לנו היתר זה כיון דיש סרך איסור דאורייתא באינה יודעת זה אין אנו בקיאין כ"כ לדעת מתי נקראת שימור לגיטה אבל להתיר לישא אחרת שאין שום סרך איסור דאורייתא ודאי לא נעשה בענין שלא יבוא לידי איסור דאורי' ביטול פריה ורביה ושאר עבירות: ובענין עתים שוטה ועתים חלומה לתת הגט בעת חלימה דגם בזה שייך חשש דמנהג הפקר כשתהיה שוטה ודא דגם בזה יש להתיר לו לישא אחרת ולא יגרשנה אלא דצריכין אנו לפ' מה נקרא עתים שוטה דכתב ב"י בשם רבינו שמשון בן אברהם וז"ל האי עובד' דאת' לידן אם עתים חלומה ועתים שוטה אינה מתגרשת אבל באקראי בעלמא נשטי' ונתרפאת ונשטית ושוב נתרפאית הואיל ואין לה ווסת אין לחוש שתחזור לשטות מחמת תרי זימני וכה"ג לא מיקרי עתים חלומה עתים שוטה עכ"ל מלשון ווסת דנקט משמע דמיירי שנשטית בשני פעמים בזמן שוה כגון חודש בחודש בסירוגין אפ"ה לא מחמרינן כיון שלא היה רק שני פעמים. ומדתני טעמא בתרי זימני משמע דתרווייהו בעינן שיהי' השטות ג"פ ויהי' בזמנים שווי' אבל אם אין שוה אפי' בג' פעמים או שווין ואינן רק ב"פ לא מקרי מוחזק' לעתים שוטה ועתים חלים אלא ב"ז שנתרפאות מחזקינן אנו שתשאר כך וכן יראה מלשון פסקי מהרא"י סי' רט"ו וז"ל כתבת לי שקשה עלי' להמתין עד סיון תמהני הלא אינו זמן גדול אכן יפה כתבת דכיון דאינו רק גזירה דרבנן שאין להחמיר בה כ"כ לכך הדבר תלוי בראות עיניך אם הדברים נראים לך דליכא למיחש בהאי דוכתי דאתי לידי תקלה שלפי דעתך תעמוד היא בחלימתה אם יצא הדבר מאתך להיתר יצא ואין מערער עליך ואם יצא עליך ערעור אהיה בעזרך נראה מזה שהאשה היתה מתרפאת ויש חשש שמא תחזור ותשטה ע"כ נתן זמן שתתעכב שם עד סיון ויראה אם לא תשוב לשטותה וע"ז היה שואלין שקשה לה להמתין שם עד זמן זה כדי לברר הדברים מזה נראה לפסוק כן באם רואין לפי ראות עיניהם שתשאר כך יש לקבוע להם זמן לפי ראות עיניהם שיהיה בירור מתוכו וכ"ז שאינה מוחזקת לעתים חלים ועתים שוטה יש להתיר לו לתת לה גט בשעת חלומה ואין כאן חשש שמא תחזור ותשטה ויכולין לתת לה גט אפי' לכתחלה והא דכתב מהרא"י דאם יצא הדבר בהיתר דמשמע לשון דעבד היינו באותו ענין שהיה נראה למהרא"י להמתין עד סיון ולא המתין והתיר בנתיים ע"ז אמר דכיון שהורה כן הורה אבל באמת אם נראה לב"ד שתשאר כן דהיינו שהשטות שלה לפרקים ידועים ועכשיו נשתנה ודאי יש להתיר לכתחילה לתת לה גט ומ"ש רמ"א בסמוך וגירשה בעת חלומתה מפני שהיה נראה לב"ד כו' פירושו ג"כ הכי שלא היה בירור גמור כ"כ ע"כ מותר דוקא בדיעבד אבל אם יש בירור גמור שנשתנה העת של שטותה או שלא הוחזק תחילה הזמנים (בשוה) אלא היתה איזה זמן בשטות ונתרפ' ואח"כ נזדמן בזמן אחד שנשטת ונתרפאית אפי' כמה פעמים כיון שאין הזמנים שווים לא הוחזקה והיא בת גירושין אם מסכמת לכך כנ"ל לצדד בהאי מלתא שעיקרו אינו אלא חומרא דרבנן כמ"ש מהרא"י כנ"ל:
(יג) וגרשה בעת חלימתה יש לחוש שמא אחר הגט תחזור לשטותה וינהגו בה מגהג הפקר ע"כ אין לגרשה אפילו בעת חלימתה לכתחילה:
(יד) שהיה נראה שתשאר כך ז"ל מהרא"י שם אכן יפה כתבת כיון דאין כאן רק גזירה דרבנן שאין להחמיר בה כ"כ לכך הדבר תלוי בידיעתך וראיות עיניך אם הדברים נראין לך דליכא למיחש דאתא לידי תקלה שלפי דעתך תעמוד היא מחלימת' אם יצא הדבר להיתר יצא אין מערער עליך כו' עכ"ל. ולע"ד יש היתר בזה מטעם אחר דחומרא זו מקורה מן הירושלמי שמביא ב"י משום גרירה היינו בימי התלמוד דהיה היתר לישא ב' נשים נמצא דיש להחמיר להצילה מקולקלה אפי' לעתיד כי הוא יכול לישא אחרת משא"כ בזמנינו שיש חרם דר"ג שלא לישא ב' נשים נמצא שהוא יהיה מעוגן כל ימיו וזה ודאי שראוי לחוש לעיגון שלו ק"ו מעיגון של האשה דהקילו חכמים הרבה בעדות אשה וא"כ ק"ו בעיגון איש שהוא מצווה אפריה ורביה שיש להקל עכ"פ שהיא עתים חלומה לגרשה בעת חלימתה ואין כאן אלא גזירה דרבנן. ומבואר בתשוב' רבינו שמשון בן אברהם שמביא ב"י כאן וז"ל את"ל אם באקראי בעלמא נשתטית ונתרפאת ונשטית וחזר ונתרפאת הואיל ואין לה ווסת אין לחוש שתחזור לשטות מחמת תרי זימנא וכה"ג לא מיקרי עתים שוטה עתים חלים עכ"ל וק"ו למ"ש בש"ע סימן ב' דלא החרים ר"ג רק (עד) סוף אלף החמישי כנלע"ד שיש לצדד להקל בזה כמו שזכרתי: ראובן גירש אשתו וניסת לשמעון בעיר אחת קטנה ואין שם יהודים אחרים ובתיהם רחוקים זה מזה והרבה פעמים שוהא בבית של שמעון בשביל עסק יראה שאין איסור בדבר כ"פ ת"ה סי' רמ"ג וכתב ב"י ע"ז ואין נ"ל וראייתו אינו מוכרחת עכ"ל:
(טו) לא מהדרינן עובדא כבר נתבאר בסמוך:
(טז) מי שגירש אשתו כו' בגמרא פ"ב דכתובות תניא המגרש אשתו לא תנש' בשכנותו לפי שמכירה ברמיזותיו ויבואו לדבר עבירה ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נידון כשכונה פירש"י אם היה כהן אפילו לא ניסת לא תדור עמו במבוי שמא יבא עליה וכהן אסור בגרושה אבל ישראל כ"ז שלא ניסת תדור בשכונתו עכ"ל נראה מבואר דשכונ' גדולה ממבוי ומ"ה אמר לא תנשא בשכונתו דאם תנשא יש איסור חייב מיתה החמירו להרחיק אפילו מהשכונה וכ"ש אשת כהן שנתגרשה וניסת אלא דכל שלא נסת יש חילוק דבישראל תדור בשכונתו ולאו דוקא שכונה דאפי' במבוי שלא תוכל לדור דחד טעמא היא כיון שאין שם אפי' לאו אין חשש שיבא עליה דאם יש להם חשק להדדי הלא יוכל לחזור ולישאנה בהיתר ולא נקט רש"י שתדור בשכונתו אלא לאורויי דאיסור דנקט התנא בשכונתו היינו כשתנשא אבל כל זמן שלא ניסת לא החמירו בשכונת' וה"ה במבוי וזה לא היה בכלל מאמר התנ' במה שאסר שכונתו אלא דבגרושת כהן שיש לאו אפי' בלא ניסת חייב להרחיק אלא דא"צ להרחיק הרחקה גדולה אלא עד סוף המבוי לחוד והתוספת כתבו אם ה"ה כהן לא תדור (בשכונתו) צ"ל במבוי דכיון דפנויה היא קיל ליה אבל אם ניסת א"צ להרחיק אלא כדי שכונה דהיינו ג' בתים דכיון דניסת חמירה ליה אפי' לכהן עכ"ל מבואר דהם ס"ל דשכונה קטנה ממבוי מ"ה בניסת בין גרושת ישראל בין של כהן סגי ליה בהרחק' שכונה אלא דאם לא ניסת דאז יש איסור בכהן והוא לאו וקיל ליה צריך הדחקה טפי אפי' ממבוי ובגרושת ישראל שניסת לב' וגירש' יש לאו על הראשון הוה דינו ככהן ממש: ודעת הרא"ש והטור כדברי רש"י ממש אלא שמרן ז"ל כתב דרש"י גרס כפר קטן נידון כמבוי כמ"ש בסמ"ג ומתוך כך פי' דעת רש"י דהשכונה קטן ממבוי בישראל שניסת לא החמירו רק מן השכונה ובכהן אפילו לא ניסת חמור טפי ואסור אפי' במבוי מטעם דמעלה עשו בכהונה ואגב שיטפיה לא דק בזה כלל דאין שייך מעלה בכהונה אלא לענין נשואין שהחמירו מלישא משום מעלת הבנים שיתיחסו לכהונה אבל לחשש זנות ודאי כל שהאיסור חמור טפי בו החמירו טפי וא"כ איך יעלה על הדעת להקל בחשש זנות של אשת איש בישראל מחשש לאו דכהן אלא ודאי זה לא היה ולא נברא ודעת רש"י מבוארת כמו שזכרנו והיא כדעת הרא"ש והטור ממש והרמב"ם כתב וז"ל מי שגירש אשתו מן הנשואין לא תדור עמו בחצר שמא יבואו לידי זנות ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי וכפר קטן נידון כמבוי עכ"ל לא גרס הוא ברישא לא תנשא בשכונתו אלא לא תדור בשכונתו ומשמע דס"ל אפילו בגרושת ישראל ולא ניסת צריך הרחקה קצת דשמא יזנה עמה ועכ"פ יש איסור על ביאה בלא קדושין וס"ל להרמב"ם כמו התוס' בזה דמבוי גדול משכונה וקשה למה לא זכר הרמ"ה רין שכונה כלל ונ"ל דהרמב"ם מפרש דהשכונה הנזכרת בגמ' היינו חצר המוקפת ויש בו בתים הרבה וע"כ לא חילק הרמב"ם אלא בין שכונה שהיא חצר למבוי ובכהן אפילו לא ניסת אסור אפילו במבוי וא"כ בישראל שניסת כ"ש שאסור אפילו במבוי ולא הוצרך לכתבו כפר קטן נידון כמבוי פי' אע"פ שיש מבואות הרבה כולם הוין כמבוי אחד דהיינו במקום שאסור במבוי אחד בכהן אסור בכפר אפילו כל המבואות אבל בישראל דאין איסור רק בשכונה מותר אף בכפר ודרך זה יש לפרש גם לפירש"י אף אם נאמר שגירסתו היתה כפר קטן נידון כמבוי כמ"ש בסמ"ג מ"מ הוא שפיר דה"ק שבישראל וניסת אסור בשכונה שהוא חמור מאד ובכהן אסור רק במבוי וחוץ למבוי מותר ובכפר קטן הוה חוץ למבוי כמו במבוי לדין שאסור במבוי ואין מזה הוכח' ששכונ' היא קטנה ממבוי דודאי לרש"י השכונה גדולה ממבוי וכמו שכתבנו לעיל וטעם שהחמירו בכפר קטן משום לא שכיחי ביה רבים כנ"ל:
(יז) ואם נישאת לאחר כו'. תמיה לי אמאי לא כתב אפילו אם גרשה האחר לא תדור במבוי דהו' ככהן ולא ניסת דיש לאו בתרווייהו וכ"ה בטור ואפשר דפוסק כמו שכתב הב"י בשם הר"ן דר"י ס"ל בגרושתו שניסת ותגרש' אין דינה ככהן כיון דאפי' אם בא עליה אינה לוק':
(יח) עושה שליח לתובעו נראה שזה מיירי בענין שהיא אסורה להנשא לו עוד כו' אבל מל' הרמב"ם וטור שכתבו סתם גרושה משמע דאפילו אשת ישראל גרושה שלא ניסת יש להחמיר:
(יט) אבל מותר ליכנס כו'. וזה דעת ת"ה ועיקר ראייתו מכח ההיא דע"פ ההוא גבר' דגרש' לדביתהו אזלא אינסבא לחנואה כל יומא הוה אזיל ושתי חמרא הוה קא עבדא ליה כשפים ולא קא מהניא ליה ביה משום דהוה מזדהר בנפשיה בזוגות יומא חד אשתי טוב' דלא הוה ידע כמה שתי עד שתסר אזדהר בנפשיה אפיקת' בזוגא ומסיק שם דאיתזק ש"מ דשרי לכנוס בבית ולשתות שם כמה כוסות דמסתמא לאו בעבריינ' עסקינן דא"כ מאי מייתי תלמוד' דאיתזק משום זוגות דלמא ההיא עבירה גרמה ליה כדאמר תלמוד' לעיל מינה דרב' לא חש למילתא דאיתזק רבה בר לויאי בזוגו' דאמר משום דאותביה בפירקי הוה וביישו לרבה ע"כ והב"י כתב ע"ז דלא נראה לו כן ואין אמירתו וראייתו מוכרחת ולעד"נ דאיסור ברור יש כאן דודאי יש חשד שהי' מכרת ברמיזותיו ולא מהני בזה מה שיש שם אנשים אחרים דהא אינם מכירים באותן הרמזים וראיה ברורה מההיא דאם באים לפני הדיינים ביחד משמתינן אותם אע"פ שיש שם אנשים הרבה אלא ודאי מטעם רמיזותיו וכ"ש בזה שיש לחוש שמא ילך לאותו בית כשלא יהיה שם אלא היא ובפ' המוכר פירות אי' מי שיש לו בור בחצר חבירו דשייך שם חשד אשתו ק"ו בגרושתו כאן והראיה מע"פ לאו ראיה היא דודאי ההוא גברא היה עבריין והא דמוכח בת"ה דשמא איתזק מכח אותה עבירה לאו מלתא היא דהא כל יומא היה שותה שם ולא איתזק כל זמן שלא שתה זוגות רק אותו יום ששתה זוגות ע"כ ודאי איסור גמור הוא ולא היה לו לרמ"א להביא דיעה זו כלל כנלע"ד:
(כ) או מכין אותו כו'. בגמ' אמר ר"פ משמתינן להו ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אף מנגדינין לי' והטור כתב לענין גרושת כהן בסימן ו' דמנגדיגן וכאן בישראל שגירש וניסת וגירש דהוה ג"כ לאו כ' הטור דמשמתינן להו ותירץ ב"י בלאו דכהן בגרושה קיל כיון דאינו שוה בכל בנגיד' אבל בלאו דישראל בגרושה דניסת וגרשה הוה לאו השוה בכל ישראל ושמות' חמיר' מנגיד' דס"ל דרב הונא ניגוד' בלא שמתיה קאמר ומשום דמספקי הלכה כדברי מי משום הכי מחלק הכי: ולעד"נ דאם באנו לחלק בלאוין ניחא טפי לחלק דבגרושת ישראל וניסת וגתגרשה אם בא עליה הבעל אינו לוקה כמו שזכרנו בס"ז בשם הר"ן בשם ר"י משא"כ בכהן משא"כ דיש מלקות דאורייתא וכיון דבישראל אין מלקות דאורייתא אפי' בא עליה אין נגידא שהוא מלקות דרבנן במקום חשד אם בא עמה לפני הדין כנלע"ד נכון:
(כא) לבו גס בה עיין בתשו' רשב"א בענין חלוץ וחלוצתו אם גס בה דצריך להרחיק ובתשו' רמ"א פאדווא ומשאת בנימין סי' קי"ג:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |