חתם סופר/שבת/פב/ב

חתם סופר שבת פב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תזרם כמו דוה. יל"ד דהל"ל כדוה ול"ל כמו דוה. ועוד כנדה הל"ל כדכתיב בקרא בד"ה ב' כ"ט הנ"ל. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דקיי"ל גורעין ומוסיפין ודורשי' וה"נ כמו דוה קורי' לו תיבה אחת כמדוה שהוא דם הנידות דקי"ל שמטמא במשא ולא באבן מסמא. והא דלא כתיב להדי' כמדוה להקיש גם לנדה עצמה שאינה לאיברין ויוצדק זה לר"א אליבא דר"ע וכגי' יש ספרים שבתוס' ד"ה ור"א וכו'. עיין ב"ב קי"א ע"ב פירשב"ם ד"ה אלא אמר רבא וכו' ע"ש דכתב לרבא נמי סכינא חריפא וכו' וכתבתי שם מפני קו' זו פליג ר' ישמעאל וס"ל אין מוסיפי' וגורעי' אבל בעלמא כ"ע מודים דאל"ה תיקשי מדידי' במנחות ל"ה ע"א ובתוס' ד"ה לטטפת. וא"ש נמי ביומא מ"ח דם הפר יקחנו ע"ש דהתם ליכא תיבה שלימה דמפסקא קרא ולזה נתכוונו תוס' שם בלי הגהת מהרש"א. ובזה יובנו דברי קרבן אהרן פ' ויקרא גבי דם מהפר יקחנו. ובשיח יצחק דיומא לא עמד על כוונתו. וא"ש נמי הך דחמישיתו ב"מ נ"ד ע"ב דתיתי ככ"ע. ועיין בכורות מ"ד ע"ב גבי מרוח אשך דפליגי ר"י ור"ע על רחב"א ויש ליישב. ועיין ב"מ כ"ח ע"א מפיק רבא סימנים דאוריי' מעד דרוש אחיך אותו והתם כ"ז ע"ב מפירש"י ד"ה דרשהו וכו' משמע דהך דרשא היא ע"י מוסיפי' וגורעים וגם איכא סכינא חריפא ע"ש. אלא לאביי התם פליגי תנאי בסי' דאוריי' ואולי בהא פליגי אי אמרינן מוסיפי' וגורעים היכא דסכינא חריפא מפסיק קרא. ועיין רא"מ בפסוק זה מפרש בענין אחר. מ"מ בשמעתין דליכא סכינא חריפא שפיר י"ל כמו דוה מיקרי כמדוה וק"ל:

כמו דוה. הקשה מהרש"א דהל"ל כמו מת ותי' דה"א שרץ ממעט משא ולעולם מטמא באוהל דהי מינייהו מפקת. ולא עיין ברמב"ם רפ"א מטומאת מת דא"א בשום אופן שיהי' דבר מטמא באהל ולא במשא. והל"ל בפשיטות דה"א יהי' אבי אבות הטומאה כמת או טעון הזאת ג' וז' כמת. ועוד דלא פסיקא לומר על מת נכרינהו ממך נהי דמטמא מ"מ מצוה להתקרב אליו ולהתעסק בכבודו וקבורתו. משא"כ נדה דמרוחקת מאד מאדם כמ"ש רמב"ן בפסוק כי דרך נשים לי ע"ש:

הכנס אל תאמר לו. עי' דבר נאה ומתקבל בס' תבואות שור בליקוטיו גם בכל הסוגי' דבריו מתוקים ודפח"ח:

תוס' ד"ה למשמשי' וכו'. יש לתרץ קו' תוס' דהסבר' נותנות לעולם להיות משמשי ע"ז מדריגה אחד פחותה מע"א עצמה וא"כ לר"ע דע"ז במסמא הי' משמשי' במשא לכן אתא הקישא דשרץ ומפקי' ממשא ואוקמי' רק אמגע משא"כ לרבנן דר"ע דע"ז גופא רק במשא א"כ ממילא הוה משמשי' רק במגע דנחתי' חדא דרגא ולא צריך קרא לכך ואף שכ' רש"י ד"ה למשמשי' שאין הכלי' המשמשי' מטמאין לא במשא ולא במסמא איכא למימר מסמא לאו דוקא דבלא"ה ידעי' דלא מטמא דמסבר' נחתי' חד דרגא והא דקאמר הש"ס לקמן לר"א אליבא דר"ע אתי נמי שרץ למשמשי' הלא ממילא נחתי' חד דרגא ור"א אליבא דר"ע אית ליה ע"ז רק במשא יש לומר הכי משני דהיינו טעמא דפשיטא לי' מסברא לר"ע דלא מטמא במסמא (כמ"ש תוס' לקמן ד"ה ור"א) היינו משום דאיתקש משמשי' לשרץ שאינו רק במגע ומסברא לא נחית רק חד דרגא ע"כ גם ע"ז רק במשא ור"א אליבא דרבנן בלא"ה א"ש דילפי הכל לקולא וליכא דרגא פחותא ממגע ולכן ע"כ היא ומשמשיה שוין ודו"ק:

רש"י ד"ה נדה מטמאה במשא וכו'. דאיתקש לזב וכו'. אף הזב במשמע אותם עכ"ל והתם בע"ז פי' רש"י דנפקא לן טומאת משא בנדה דכתיב וכן הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו אלמא טמיתי' לכלי אשר נשא אותה אע"פ שלא נגעה ובלא"ה הדרך בודאי יותר נכון למילף מנדה עצמה ולא להביא עצות מרחוק בהקישא דזב וכבר הרגיש בקו' זו בעל תוס' יו"ט ז"ל ע"ז פ"ג משנה ו' וכן הק' בלחם סתרי' עוד ק' שהרי בת"כ ילפי' טומאות משא לזב ג"כ בק"ו ממשכב ומושב שלו וכן הביא הר"ש משנה ג' פ"א דכלי' וז"ל ובמשא נמי מטמא מק"ו דמשכבו וכו' עכ"ל וא"כ מדוע דחק רש"י להביא דוהנושא אותם אזב נמי קאי. הנראה בזה לע"ד. הנה נראה אף שקי"ל אין מושיבי' על ההיקש מ"מ הכא מצינו שכל עצמו של נדה אינו מטמא במשא רק מטעמא שמטמא במשכב וכן הזב דנפיק מק"ו דמשכב כדפירש"י בע"ז ובת"כ הנ"ל. א"כ איך יתכן למילף ע"ז מיני' שאינו מטמא משכבו במשא שהרי משמשי ע"ז אינם מטמאי' רק במגע כדלקמן (וכה"ג הק' הפ"י בב"ק דף כ"ה ע"ב אתוס' ד"ה אמר דגז"ש הבאה מכח ק"ו לא עדיף כחה מק"ו עצמו ע"ש) ומה גם שהך הקישא הוה רק אסמכתא מיהו למ"ש לעיל הוה היקש גמור מנדה) והא"ש התם במס' ע"ז פי' רש"י כפשוטו דנדה נפקא לן מק"ו ממשכבה ואף בע"ז אפשר דמשמשי' מטמאה במשא וכמ"ש תוס' בסוגייתינו בשם רש"י בד"ה למשמשי' דמסבר' חצונה מטמאין משמשי' אף במסמא. משא"כ הכא דשקלינן ומסקינן דמשמשי' אינו במגע וכן פירש"י דנדה לאו דוקא מק"ו נפיק משאה אלא איכא למילף נמי מזב בהיקשא וזב נמי לא צריכנא לק"ו כי אם נכללהו בוהנושא אותם רק הק"ו פשיטא יותר מ"מ איכא למילף ע"ז בהיקש מינייהו אף שאינו עושה משכב ודו"ק:

תוס' ד"ה באבן מסמא וכו' כל מה שהקשו תוס' בכאן ארש"י זצ"ל עיין בר"ש רפ"ק דכלים משנה ג' ופ"ו דזבה משנה ז' ותמצא מרגוע לנפשך ותבין גם לקמן פ"ג ע"א רש"י ד"ה בין אחרי' שהסיטו וכו' וכל הסוגי' וסוגי' דנדה ל"ג ריש ע"א עליונו של זב. וקיצור הדברים כך הוא דס"ל לרש"י ז"ל (והוא דעת הר"ש שם כמתבאר מת"כ) דמקרא וכל המשכב מרבי' אבן מסמא רק דאיכא תרי גוונא אבן מסמא הא' הוא אם הכלים תחת האבן והזב עליו וטמאו הכלים וזהו מטעם משכב ואינו טמא רק בכלים הראוים למשכב ומושב ובמשכב נפקא מכל המשכב ובמרכב המונח תחת האבן נפקא מכל אשר יהי' תחתיו של זב פי' שקאי אמרכב אם הוא תחתיו של זב באופן הנ"ל שהוא טמא ואופן הב' הוא אם עמד הזב מהאבן ההוא שתחתיו המרכב שנטמא כעת ואחר עמדו ישב עליו אדם או כלים טהורים טמאים שהמרכב הנטמא תחת האבן נושא האדם והכלים המונחים עתה על האבן ונפקא זה מדכתיב בהאי קרא והנוגע אותם חסר קרינן והנושא שהכלים הנשאים ג"כ טמאים וממילא היינו עליונו של זב והסיטו שהוא נושא כלים וק"ו הוא והיינו דקאמר הש"ס דנדה ל"ג ע"א דנפקא עליונו של זב מקרא דוהנוגע בכל אשר יהיה תחתיו ובת"כ מוקי' לי' במרכב ורש"י בסוגיי' פי' דקאי אאבן מסמא הכל חד והיינו שכ' רש"י לקמן בסוגייתינו דהסיטן היינו מסמא הכל כנ"ל אם מטמא בהיסט היינו נשא ה"ה למסמא והכל מחד קרא נפקא. ומה שהקשו תוס' למה נקט אבן ולא דף כבר הרגיש גם בזה הר"ש שם פרק קמא דכלים וזה לשונו ובכל מקום שמזכיר אבן מסמא לאו דוקא אבן כך שוה נסר או נייר וכו' ועיקור טעם תלוי בזה שעומד במקום א' ולא זז וכו' עכ"ל ע"ש ודו"ק:

והנה מתוך הסוגי' מבואר שאין שום סברא שיהיה ע"ז מטמא באהל כמת מדפריך ולוקשה לנבלה. ואע"ג דפסק רמב"ם דמטמא בביאת ראשו ורובו לתוך בית ע"ז. היינו מגז"ש דבית מנוגע כמבואר בירושלמי מגז"ש נתיצה נתיצה מבית המנוגע. אבל בהכנסת צפרניו אינו מטמא כאהל המת דהני הקישא דשמעתין לקולא מקשינן ולא לחומרא. ונ"ל אפי' לריב"ב דתקרובת ע"ז מטמא באוהל בחולין י"ג ע"ב. היינו תקרובת דחמיר מע"ז עצמה כמבואר במס' ע"ז נ' ע"א ורש"י ותוס' ד"ה בעינן כעין פנים וכו'. ותקרובות הא דאיתקש בהאי קרא למת. אבל ע"ז עצמה לא איתקש למת בתורה אלא בדברי קבלה וישליך אל קבר בני העם ולקולא מקשינן ולא לחומרא. ונוראות נפלאתי על דברי ס' מקצעות דמייתי פר"ח או"ח סי' קכ"ח סוף ס"ק ל' דכהן שבבית ואשתו או אמו או אחותו נדה לא יעלה לדוכן והאריך באיסור זה. וכ' עליו הראב"ד סוף מס' תמיד דמדרבנן איתקש ע"ז למת ונדה לע"ז מתזרם כמו דוה ומה ע"ז מטמא באהל ה"נ נדה ודבריו תמוהים כנ"ל. ומיהו הומ"ל דע"ז מטמא בביאת ראשו ורובו בבית מנוגע והדר ילפינן נדה מע"ז ומ"מ הוא תמוה הא אין הכהן מוזהר על טומאת בית מנוגע ומכ"ש שאינו מוזהר על טומאת בית נדה. ובילקוט סוף פרשת מצורע מבואר דהכהן מותר ליכנס לאהל נדה מן התורה מיהת. ומ"ש רמב"ן בחומש בפסוק לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי ע"ש הוא גוזמאות מסכנתא דנדה ארסיי ולא מדינא כלל. ובס' הנ"ל אסמכי' מדכתיב ובפרישכם כפיכם אעלים עיני ידיכם דמים מלאו ע"ש בראב"ד. ונ"ל כיון דש"ס מפרש לי' בכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו דכתיב ידיכם דמים מלאו. והנה סוף פרק קמא דמגילה י"ד ע"ב אמרינן אפסוק כי כילתנו מבוא בדמים תרתי משמע חדא דשפיכת דמים וחדא דנדה ע"ש. וה"נ דכוותי' א' כהן שהרג הנפש וא' דנדה. וכל זה אסמכתא ולא יכולתי להלום מ"ש לעיל וצ"ע. דדי לומר כהן שבעל נדה אבל לא מי שנכנס לאהל נדה ע"כ אין לחוש לכל זה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף