חתם סופר/פסחים/עד/א

חתם סופר פסחים עד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בעזה"י מה שחנני הי"ת ד"פ כיצד צולין פק"ק פ"ב יום ה' ג' ניסן תקצא"ל:

כיצד צולין כו' ותוחבין לתוך פיו עד בית נקובתו. ובירושלמי אית תניי תני תוחבו מבית נקובתו עד שהוא מגיע לפיו על דעתי' דהדין תני' ברי' חוזר והופכו ע"ש ונ"ל פירושו דלתנא דמתני' דתוחבו לתוך פיו ונמצא ראשו למטה סמוך לאש ובראש ועורף וכתף עצמות מרובים וצריך אש יותר לצלותו משא"כ ממתניו עד בית נקובתו שהוא למעלה נצלה בלהב העולה ונמצא נצלה יפה אך לתנא דברייתא שממתניו ומטה שהוא בשר נקל לצלות הוא עומד בתוך האש ונצלה מהרה ועליונו הכתפיים והעורף והראש שקשה לצלות אין מגיע לו אלא להב ונשאר נא או שיתחרך תחתיתו ע"כ צריך להשגיח כשהוא סמוך לברייתו פי' לגמרו שיהיה צלייתו ברור אז יהפכנו ויתן ראשו למטה ומתניו למעלה זה משנלע"ד בכוונת הירושלמי וקרבן עדה נדחק ע"ש. והנה נ"ל עיקור טעם הברייתא לכל הטורח הזה כדי לצלותו כדרך גדילתו ראשו למעלה ולא מהופך כתנא דמשנתינו וא"כ צ"ע למשנתינו מ"ט להופכו ראשו למטה דהרי למסקנא קי"ל כבולעו כ"פ ולא צריכא לתי' ש"ס מידב דייב דמא וא"כ מ"ט להופכו ואמנם לקמן אמרי' אומצא ביעי ומזרקי חתכי' ומלחי' אפי' לקדרה שפיר דמי שפדי' בשפודא בית השחיטה למטה מידב דייב דמא ומזרקי היינו גידי בית השחי' והנה להרמב"ם דס"ל כל מליחה לקדרה צריך שיתנו הבשר ברותחין עד שיתלבן עפ"ו ממ"א ויבואר לקמן אי"ה וא"כ אי לא עביד כן צריך שיצלנו ויתן ביהש"ח למטה כדי שיזוב הדם והכא בפסח א"א ליתנו לרותחין דא"כ ה"ל בשלו ואח"כ צלאו דאסור וע"כ צריך ליתן ביהש"ח למטה וק' אברייתא דירושלמי דלא ס"ל הכי אמנם למאי דלא קי"ל כהרמב"ם ואפשר בחתיכה ומליחה בביה"ש ק'. ובזה יובן מ"ש רשב"א אהש"ס דמייתי סייעתא מנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו והק' רשב"א דלמא מלחום ותי' מסתמא עשו כדרך צלי שאין מולחים ודבריו צ"ע עכ"פ מאי סייעתא דלמא אי לאו דאשמעי' רבא כבכ"פ ה"א לא אמרי' כבכ"פ ובפסח דמצוה לתת כרעיו ובני מעיו לתוכו ע"כ היה מולחם ולהנ"ל י"ל אס"ד מלחו בני מעיו א"כ גם ביה"ש היה לו למולחם ולא יצטרך להפוך הטלה מדרך גדולתו אע"כ לא נכון לעשות כן למולחו א"כ איכא סייעתא לרבא. מ"מ היא גופי' קשי' מ"ט לא מלחוהו לביה"ש שהרי מחותכים היו המזרקי בלא"ה דהיינו הורידי' דבקדשים צריך לשחוט הורידין לכ"ע דלדם הוא צריך כדאי' רפ"ב דחולין א"כ מ"ט לא מלחום ג"כ ולא יצטרך להופכו. ואולי י"ל משום כבדא הנתון בתוכו דעכ"פ לכתחלה כבדא עלוי בישרא אסור אלא בהס"ד כ' תו' משום מצוה על כרעיו ועל קרבו התירו אפי' לכתחלה אבל למאי דמסקי' דדרך ביהש"ח מחלחל גם דם הקרבי' לא לבד המזרקי אלא גם הקרבי' שבתוכו והוה כמו כבדי תותי בשרא ע"כ נתנו פיו למטה ונכון הוא לכאורה. אך תינח למ"ד נותן כרעיו ובני מעיו לתוכו אלא לר"ע דנותן חוצה לו קשי' וי"ל בהא פליגי מתני' וברי' דירושלמי וברייתא כמ"ד חוצה לו ע"כ תוחבו דרך נקובתו ומתני' כמ"ד נותן כרעיו לתוכו ע"כ תוחבו דרך פיו ומיושב דברי רש"י פ' בא דמפרש נותן בני מעיו לתוכו והק' הרא"ם מ"ט שביק ר"ע ופי' כריה"ג ובנחלת יעקב כ' דסמיך אהמכילתא פ' בא דגרסי' ר"ע ס"ל תוך בר ור' ס"ל מקולס ע"ש וסמיך אמכילתא וזה דוחק ולהנ"ל ניחא דסתם משנתינו דתוחבו דרך פיו היא כוותי'. ולפ"ז בפשי' י"ל דלמ"ד נותן כרעיו לתוכו ע"כ היה צריך שיהיה הראש למטה ובני המעי' וכרעיו נחבאים תחת החזה אבל אי ראש למעלה וכרעיו ובני מעיו בכרס יפלו לחוץ במקום חתוך הכרס וגנאי הוא לתפור הפסח בחוט ואמנם ברייתא אתי' כמ"ד חוצה לו וא"ש. והנה בירושלמי איתא דריה"ג ור"ע פליגי. בפלוגתא דאבא שאול ורבנן אי על בסמוך או עליו ממש לריה"ג עליו ממש ולר"ע על בסמוך ולכאורה אין לו מובן ואח"כ איתא בירושלמי דר"ע קורהו תוך בר וריה"ג מקולס והיינו כגי' המכילתא הנ"ל ולפ"ז נ"ל הכי פי' ר"ע ס"ל על בסמוך כאב"ש ופירושי' דקרא ראשו על בסמוך דכרעיו וקרבו ולא מצינו אופן שיהיו סמוכי' לראשו אלא שיכניסם לתוכו ממש וריה"ג ס"ל עליו ממש ויהיה ראשו על כרעיו וקרבו ממש והיינו כפרש"י במתני' שנותן כרעיו ובני מעיו חוצה לו על ראשו וכשהופך השפוד ראשו למטה נמצא ראשו על כרעיו ועל קרבו ודלא כפרש"י בפ' מקום שנהגו נ"ג דחוצה היינו סמוך לו מבחוץ וכן פרש"י ספ"ב דביצה לא כן אלא כבמשנתינו שנותנן על גבי ראשו וכשתוחבו דרך פיו בא ראשו על כרעיו וקרבו ממש וא"ש ועתוס' סוטה ל"ז א' פלוגתא דעל בסמוך ע"ש. והנה לפ"ז בין לר"ע ובין לריה"ג א"ש דתוחבו דרך פיו וראשו למטה דאי למ"ד על סמוך לראשו היינו כשנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו וראשו למטה נמצא הם סמוכים לראשו ממש ואי חוצה לו היינו הראש על הקרבי' וכרעיו ממש כנ"ל וא"כ אפסדת לקמיתא אין ראי' ממשנתינו דהלכה נותן לתוכו וק' אפרש"י בחומש מ"ט סמיך אגי' המכילתא והירושלמי וי"ל. ונלע"ד ראי' ברורה מספ"ק דשבת כ' א' משלשלין את הפסח כו' מ"ט בני חבורה זריזין הן כו' הכא לא מינתח כו' ועי' עירובין ק"ג א' וק' תינח למ"ד נותן לתוכו אבל למ"ד חוצה לו תיפוק לי' דקשי' לי' זיקא משום כרעיו ובני מעיו ומ"ש פסח דנקיט ועמ"ש תו' י"ח ב' ד"ה התם בישרא אגומרי אע"כ הך סתם מתני' דנותני' לתוכו וכפרש"י בחומש. אמנם מ"ש רש"י בפ' מקום שנהגו ובספ"ב דביצה דנותן כרעיו ובני מעיו סביביו נ"ל דאין כאן סתירה דהתי"ט כ' דלרש"י שנותני' על פיו צ"ל שהי' כורכם סביבות הראש שלא יפלו ע"ש וצ"ע איך יפלו הא הם למטה על עובי השפוד ועוד אם יכרכום סביב הראש מי התיר זה לר"ע דאמר כמין בישול הוא זה וה"נ מפסיק בינו לבין האש עמ"ש בסמוך אי"ה אבל נ"ל דכוונת תי"ט דמסתמא עיקור קפידא בשעת הסיבה שיבא לפניהם גדי מקולס ולא בשעת צלי' דוקא א"כ אחר הצלי' שהסירו מהשפוד היה צריך לכרוך סביב הראש כצ"ל אבל אין זה מוכרח ולא נזכר בשום מקום ואה"נ כשמביאים הפסח על השולחן לא הי' ראשו על כרעיו וקרבו אלא בשעת צלי' לבד והשתא לפ"ז תינח במשנתינו דמיירי ממצות צליית פסח פרש"י כמצותו על פיו כדי שיהיה בשעת צלייתו ראשו על כרעיו קרבו ממש אבל התם מיירי רש"י מאיסור עשיית גדי מקולס בזה"ז אסור לצלות אפי' סמוך לו דהרי עכ"פ כשמביאים אותו על השולחן אין היכר דגם בזמן שבהמ"ק היה קיים היו מביאים כך ואסור לעשות כן בזה"ז ויש לפקפק קצת בלשון רש"י פ' מקום שנהגו מ"מ נ"ל מ"ש נכון בעזה"י:

כמין בישול הוא זה. נ"ל דאין זה ענין לצלי קדר די"ל האי גרע דהתם ליכא אלא שומן של עצמו ומטוגן בו כפרש"י שם אבל הכא האברים הפנימים האלו מתבשלי' בשומן המתקבץ מכל הטלה דעביד תוך תוך ונשמע קולו כפרש"י לקמן ע"כ אפי' אי ס"ל לר"ע צ"ק מותר אפשר דהכא הוה טפי כמין בשול אמנם בירושלמי אמרי' תלאו בלהב קדרה פי' שתלה הפסח באויר הקדרה והאש סביבות הקדרה ונצלה הפסח ע"י חום דפנותיו הנרתחים ע"י האש קאמר התם למ"ד כמין בשול הוא זה מכ"ש בלהב קדרה דאסור אבל למ"ד נותן בני מעי' לתוכו יש לספק אי דוקא התם דה"ל כחתיכה עבה אבל להב קדרה אסור או דלמא מותר ופריך שם הא צ"ק אסור ומשני התם נגע הכא לא נגע אלא תלאו באויר קדרה ע"ש וצ"ל מה שבני מעיו וכרעיו נוגעי' בעצמותו של פסח לענין זה בודאי הוה כחתיכה עבה ואין לדמותו לנגע בדופני קדרה אך למה שנצלה מאויר חללו זהו יש לדמותו ללהב קדרה ונ"ל לפמ"ש דפשיטא להו להאחרונים דס"ל לרמב"ם דם שבישלו אסור מן התורה וכן משמע בודאי א"כ למאי דס"ל לרמב"ם בשם הגאונים דאין בשר מותר לבשל אא"כ מלחו ואח"כ לבנו במים רותחין א"כ לא משכחת פלוגתא דצ"ק ס"פ כ"ש אלא בצלאו בלהב קדרה כנ"ל דאי צ"ק משמע תי"ל האש ילבנו ברותחין תחלה וה"ל בשול ואח"כ צלאו אע"כ כנ"ל. ובדברי הירושלמי הבנתי סדר המשנה שהפסיקה בבבא דנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו בין דיני שפוד ואסכלא ובס' אור חדש על פסחים נדחק בזה ולהנ"ל ניחא דהא דהראב"ד מסיק על הרמב"ם וכ' דבאסכלא מנוקבת נמי אלא בלא נגע ולרמב"ם אפי' בנגע וכ' הכ"מ דאי בלא נגע מאי קמ"ל והנה להראב"ד דמיירי בלא נגע א"כ הא דאין צולין על אסכלא שאינה מנוקבת אפי' בלא נגע ומ"ט לאסור ע"כ משום שמפסיק האסכלא בין הפסח להאש וה"ל כלהב קדרה ואסור ומ"מ באסכלא מנוקבת מותר משום דרואה פני האש א"כ האש מנצח כח הבריחי' המפסיקים כדאיתא בירושלמי דמייתי תו' לקמן ע"ה א' סוד"ה מגרפו כו' וס"ל לראב"ד דניצוח האש לא מהני אלא לענין הפסק הבריח אבל לא לנגיעת גופו ורמב"ם ס"ל כיון דכח אש מנצח ה"ה אפי' בנגע מ"מ הרוחנו דא"ש סדר המתני' דלבתר דתני מין בשול הוא זה דלהב קדרה ואפשר כ"ע מודים ולא פליגי אלא בהפסק בשר דהוה כחתיכה עבה אבל להב קדרה לכ"ע אסור ע"כ מייתי סמוך לו ההיא דאסכלא דמיירי מזה. ואמנם רש"י מאריך לקמן גבי אסכלא מנוקבת וז"ל ויש חלל גדול בין בריח לבריח ונותן השפוד לרחבו וכל הטלה נצלה באויר שבין ב' בריחים שאין בשרו נוגע בברזל עכ"ל יראה אי הי' נותן הטלה לרחבו הי' הבריחי' מפסיקי' בינו לבין האש ולא ס"ל דהאש מנצח כח הבריחי' אך נתון לרחבו ויש בין בריח לבריח כרוחב הטלה ונצלה באותו האש בלי הפסק בריח בינו לבין האש אלא דקשי' ק' כ"מ מאי קמ"ל פשיטא דל אסכלא מהכא הלא נצלה באש והנה רש"י כ' והשפוד נתון לרחבו וסתם שפוד הוא שפוד של מתכות כבמתני' אין צולין על השפוד והרגיש בזה תי"ט וכ' רש"י שפוד של רמון קאמר ולע"ד שפוד של מתכות קאמר כסתם שפוד וכסיפא דמתני' וכאשר אבאר אי"ה הנה הרשב"א במשמרת הבית בית ג' שער ד' (דפוס וויען דף פ"ב א') כ' מדאמר חם מקצתו חם כולו ולא אמר חמימות הברזל הפנימי צולהו וה"ל צלי מחמת ד"א אע"כ פשיטא להש"ס דהפנימי שבשר צלי חופהו אין חמימתו מגיע לצלו מחמתו לולי חלק החצון הרוא' פני האור וע"י מתחמם כלו אפי' הפנימי בכדי שיעור לצלות בו ועי"ז מסתפק הרשב"א בשפוד שנתחב בו בשר איסור והרי הוא מחופה בבשר אי חמימתו הפנימי הלז חם כ"כ דנימא חם כלו לאסור אפי' חלקו שאין הבשר מגיע שם ויהיה צריך לבון בכלו או לא ע"ש. והשתא לפ"ז נ"ל דשפוד של ברזל מותר בתולה באויר אסכלא לרחבו דיכול לעשות באופן שאין קצות השפוד רואה פני האש כלל כי מונח על שפת האסכלא העליונה וגם שפתה התחתונה מפסקת בין האש לקצה השפוד והפסח אם אולי סופו וקצהו א"א לצמצם ויהיה כרוחב אצבע ממנו למעלה משפת האסכלא התחתונה מ"מ כיון שכלו גלוי על פני האש משום דבר מועט כזה בודאי אמרי' כח האש מנצח וכיון שאין פני השפוד רואה פני האש שוב אין חמימות הפנימי מפסיד לענין צלי' ומזה גופי' הוכיח הש"ס דאין טעם איסור משום חמימות הפנימי אלא משום חם מקצתו הרואה פני האש חם כלו וכרשב"א הנ"ל וק"ל. ובירושלמי לא ס"ל דר"ג איירי במנוקבת אלא הניח פסחו על אסכלא ממש אלא פליגי אמוראי לחד מ"ד ס"ל צלי אש בפסח מצרי' ואין צלי אש בפסח דורות ולחד מ"ד ס"ל תולדות אש כאש פי' גחלת של מתכת נמי הוה אש כמו גחלת של אש וצ"ל מ"מ על השפוד לא היה צולהו משום דהוה תולדה דתולדה פי' חלק השפוד הרואה פני האש הוא הוה תולדת אש וכאש ומותר לצלות בו אבל פנימי שהבשר חופה אותו אינו אלא מכח חם מקצתו חם כלו הוה תולדה דתולדה ואינו כאש ואסור לצלות בו. ונ"ל הא דהקפיד לצלות על אסכלא ולא על שפוד של רמון דס"ל משום ישוב א"י שלא להפסיד אילני רמונים דמה"ט לא הדליקו על המזבח אלא עצי תאנה ולא זית וגפן עי' מס' תמיד כ"ט ב' ולפ"ז מוכרח כפרש"י דשפוד של מתכות היה ולא כתי"ט שהיה של רמון:

וניתי של מתכות. האי לישנא צ"ע איך יביא של מתכות והא תנן אין צולין על השפוד אלא הו"ל לציין על הסיפא ולשאול מ"ט עכנלע"ד סתם שפוד הוא של ברזל כפרש"י במתני' והוה ס"ל כיון שהוא מצות עשה בצלי ע"כ אין ליקח ברזל שלא יניף המקצר על המאריך כפרש"י בפסוק לא תניף עליהם ברזל ולא דמי לסכינ' של שחיטה בבהמ"ק דשחיטה גופי' מקצר הוא וראוי ע"י ברזל אבל לצלות פסח אינו ראוי אבל ברישא הוה קשי' וניתי מתכת ולא ברזל אלא נחשת וכדומה ומשני חם מקצתו חם כלו והשתא דאתית להכי פרש"י במתני' אשפוד של ברזל נמי האי טעמא וק"ל:

איזהו גדי מקולס שאסור לאכול בזה"ז. צ"ע מה צריך להאריך שאסור לאכול לימא איזהו גדי מקולס סתם ויהיה נ"מ בין לענין מצות אכילת פסח בין לאיסור בזה"ז עכנלע"ד דעיקר שמעתי' דבריתא אהתירא קאי איזהו אסור כל שהוא כלו כא' אבל נחתך או נשלק ממנו אבר מותר ואהתירא סמיך ובמקום שנהגו היתר בצלי סתם ונלע"ד דרש"י ס"ל גם זה פשוט כיון שאנינו כעין קרבן פסח פשיטא שמותר לאכלו במקום שנהגו לאכול צלי אלא קאי במקום שנהגו שלא לאכול וע"כ לא נהגו לאיסור אלא חתיכת בשר צלי שהרואה אומר הוא חלקו המגיעו מפסחו דקי"ל פסח נאכל בב' חבורות אבל אם מביאים טלה שלם ונשלק או נחתך ממנו אבר יש היכר ומותר אפי' במקום שלא נהגו לאכול צלי ומיושב פרש"י עצל"ח:

שאסור לאכול בזה"ז. הק' צל"ח מ"ש זה"ז דנקט וגם על רש"י מדקדקים דכ' כאוכל קדשים בחו"ל מ"ש חו"ל מא"י חוץ למקדש עתי"ט ולע"ד בזמן שבהמ"ק קיים לא אסרו לטמא ושהי' בדרך רחוקה אם עושה לעצמו גדי מקולס דכ"ע ידעי דלאו קדשים הוא דהעושה פסח עולה לירושלם אך בזה"ז איכא למיחש שיסברו משחרב בהמ"ק הותרו הבמות ומקריבי' אפי' פסח וזהו טעותו של ר' יצחק במס' מגילה י' א' ואעפ"י שעכ"פ בבמת יחיד אין מבואין פסח מ"מ יטעו בהכי ע"כ אסרוהו ודוקא בזה"ז והוה סד"א דוקא בא"י בזה"ז איכא למטעי אבל בחו"ל ליכא למטעי משום טומאת ארץ העמים וכ"כ תו' שם במגילה הנ"ל ד"ה שמעתי כו' ע"ש קמ"ל רש"י אפי' בחו"ל אסרו גדי מקולס וכתי' תו' שם ואיכא למטעי ואין לומר היא גופי' מנ"ל לרש"י דלמא באמת לא גזרו בחו"ל י"ל הא תודוס איש רומי בחו"ל הוה ושלחו אליו אלמלא תודוס אתה כו' מיהו י"א האי רומי ביו"ד הוא בא"י ורומא באל"ף הוא כרך גדול של רומ' וי"א בהיפך. ואיידי דאיירי אמינא הר"ן פ"ב בביצה כ' י"א דוקא גדי אבל טלה מקולס שרי ודחי ר"ן דבתוספתא גרסי' טלאים מקולסים ע"ש והנה י"ל מדלא מייתי לי' בש"ס לא מתני בי ר"ח ור' אושעי' ולא מותבי' מינה תיובתא ומ"מ נ"ל אין לחלק בין גדי לטלה וש"ס רבותא נקט אע"ג דרוב פסחיהם טלאי' הי' ולא שכיח דהקריב גדי כמ"ש תו' בפסחים ג' ב' ד"ה מאלי' כו' ע"ש מ"מ גזרו. ואולי היינו טעמא דתודוס שהנהיג כל בני רומי לאכול דוקא גדי' כולם וכיון שכל העיר לא לקחו טלאים אלא גדיים איכא הכירא דלאו פסח ממש הוא דלא לשתמיט דליעבד חד מניהו מצוה מן המובחר ואע"כ אנינו פסח ממש והוה ס"ד דתודוס דכי האי שרי ואפ"ה שלחו אליו אלמלא תודוס אתה כו'. והנה בש"ס פשיט דגברא רבה הוה מדתני עוד זו דרש ור"א אמר מטיל מלאי בכיסן של ת"ח הוה וק' וכי יכחיש ר"א דגברא רבה הוה הא תני עוד זו דרש ונ"ל עפמ"ש במק"א בס"פ מקום שנהגו [עי' לעיל כ"ד ב'] בויכוחו של יששכר איש ברקאי אי אימרא יאי אי גדיא יאי שכוונתם אי ת"ח המכונה אימרא עדיף או עשיר המחזיק לומדי תורה המכונה גדיא לשון מזל אי הוא עדיף ואמר אימרא שהוא ת"ח עדיף מדאסיק לתמידא ע"ש וה"נ לעולם איכא למטעי דלשם פסח עבדי לי' והא דכל העיר לקחו גדיים אע"ג דטלה עדיף היינו משום שתודוס ראש עירם הי' מטיל מלאי לכיסן של ת"ח והראו לו רב זכותו כי גדיא יאי ואכתי איכא למיחש ע"כ שלחו לי' אי לאו תודוס אתה ת"ח ג"כ לולי כן מצד שאתה מטיל מלאי היית ראוי לנדוי והא"ש דאתי ר"א להורות מ"ט שלחו לו משום שהי' מטיל מלאי ויען היותו ת"ח ניצל:

כל שצלהו כלו כאחד. לא ידעתי היכי רמיזא שיהיה כלו כאחד בין למ"ד על בסמוך בין למ"ד עליו ממש כנ"ל מ"מ כלו כאחד אין בו רמז ורמיזא בקרא אך רש"י בחומש פי' האי על כרעיו וקרבו לא על בסמוך ולא על ממש אלא כמו על צבאותם שפירושו בצבאותם ה"נ כאלו כתיב בראשו ובכרעיו ובקרבו כלו כא' כמו שהוא לא יעדר ממנו דבר והוא הנכון וצ"ל מ"מ לא ניחא בהא דא"כ ה"ל למכתב ג"כ על ראשו והלא לא כתיב כן אלא ראשו על כרעיו ועל קרבו וכ"כ הרא"ם דחסר מכאן על ראשו ומש"ה עשו ממנו דרש למר על בסמוך ולמר על ממש ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו גם הפשוט אמת שצריך שיהיה כלו בשלימותו. והנה כבר כתבתי לעיל רש"י בחומש פי' נותן בני מעיו לתוכו והק' רא"ם מ"ט פסק כריה"ג ובצדה לדרך כ' רש"י מפרש ע"ד הקרוב לפשוט אף שאינו כהלכה וצ"ע אמאי הוא קרוב לפשוט לתוכו יותר מחוצה לו ובנחלת יעקב כ' שרש"י לא כ' אלא מעיו ולא כרעיו ותמה עליו ולע"ד ודאי עפ"י דרך פשוטו הנ"ל שיהיה כמות שהוא בראשו ובכרעיו ובקרבו א"כ ראוי שיתנו בני מעיו לתוכו כמו שהיו בתחלת ברייתם וכרעיו יתלו במחובר במקומם ולא יתנם לא לתוכו ולא חוצה לו אלא במקומם במחובר אלא דאתי דרשא ומפיק מפשטי' אבל רש"י בחומש פי' ע"ד פשוטו ופשטיותי' דודאי כך הוא נותן בנו מעיו לתוכו ולא כרעיו וא"ש וק"ל:

נחתך ממנו אבר כו' כ' תו' דריב"א הוכיח דאין מקולס מעכב מדפריך וניתי חד כהן ופי' הצל"ח דקי"ל מצוה בשמן ואי אייתי כחוש ושחטו בשבת אמרי' ליה זיל אייתי אחריני ואני אוסיף על דבריו וא"כ איך ניקום ונאמר להכהן שחייב בפסח ודאי קום והתמנה על פסח כחוש לתקן ספיקות של אלו וע"כ יקחו פסח שמן שמפעפע וא"כ אוסר כל הטלה מפני חזה ושוק ובס' אור חדש הק' אהריב"א הא איהו ס"ל לקמן דכבד אוסרת ואינה נאסרת אפי' משמננות' דאיסורא א"כ אפשר שיאכלו הספיקות כזית מהכבד והכהן יאכל כל חמשה טלאים ומה שתי' ע"ז דאפשר ס"ל לריב"א כשי' תו' לקמן דמלחו הכבד דלא ליהוי כבדא עילוי בשרא וכיון שמלחו ונתמעט דמה שוב נאסרת ואין תי' זה נכון דהתו' כ"כ להס"ד אבל למסקנא ביהש"ח מחלחל ומידב דייב דמא לא בעי כבדא מליחה ולא גרע מפי קנה חוץ לקדרה בחולין קי"א א' ובהכי ניחא נמי דלא תיקשי אי ס"ד מקולס מעכב למ"ל לרבי קרא למעוטי צלי קדר לעיל ס"פ כ"ש הא ר' ס"ל במכילתא הנ"ל מקולס ולא תוך בר ואיך יעשה צלי קדר עם הכבד בתוכו ותפשוט מהכא דלמיסר חברתה נמי לא אוסרת ומאי קמבעי ליה לאביי לשי' הסוברים אין מליחה מועלת לכבד ומדלא פשיט אביי מהכא ש"מ מקולס אינו מעכב ועוד תיקשי לרש"י דס"ל אלי' דרבי מקולס מעכב גבי חתכו ונתנו ע"ג גחלים אע"כ צ"ל דאפשר צלי קדר ופי קנה חוץ לקדרה הוה והקנה שחוץ לקדרה נצלה מהאש עצמו. מ"מ הדק"ל ונ"ל דלק"מ דתינח לריב"נ דס"ל הכבד אוסרת ואינה נאסרת אבל כל הני תנאי שם במס' תרומות פליגי עליו ובתוספתא דתרומות גרסי' להדיא בברייתא ר"א אומר כבד אוסרת ונאסרת והגאון מה' אלי' ווילנא זצ"ל הגי' כן גם במשנה עי' בספרו שנות אלי' והרמב"ם פסק כן כמ"ש ר"ן שם בחולין וא"כ איך מקשה להדיא וניתי חד כהן דלמא ברייתא ס"ל כהנך מ"ד דכב' נאסרת. מיהו יש לדחות הוכחת הריב"א ולומר כיון דקי"ל מב"מ בטל מן התורה א"כ במקדש אוקמוה אדאורי' כמ"ש בחולין קי"ב א' תוד"ה הלכתא ומכ"ש הכא דיאכלו הספיקות כזית פסח להנצל מכרת ושפיר פריך וניתי חד כהן דהכהן לא עביד אפי' אי' דרבנן והספיקות נח להו לאוקמ' אדאורי' ונראה להמקשן דוחק לומר דברייתא אתי' דלא כהלכתא וס"ל מב"מ לא בטל זה נ"ל דוחק ואין כאן הוכחה כולי האי וכן נראה מרמב"ם דס"ל חסרון אבר שלם מעכב עי' לשונו פ"י הי"א ועכצ"ל כנ"ל דהמקשן הקשה וניתי כהן דמב"מ בטל ונוקמא אדאורי' אבל אין לומר דניכול מבני מעי' דהוה אינו מינו עם בשר וטע"כ לאו דאורייתא לרמב"ם ז"א דבקדשים לכ"ע טע"כ דאורי' כדא"ר בחולין צ"ח ב' אע"כ משום מב"מ לאו דאורי'. אך אי קשי' אפרש"י דמייתי תו' גבי חותכו ומניחו ע"ג גחלים דמשמע דס"ל מקולס מעכב א"כ ק' ריב"א צע"ג הא רש"י ס"ל להלכתא מב"מ ל"ב בחולין ק"ט א' וקי"ו ב' א"כ מאי פריך וניתי חד כהן הא איכא חזה ושוק דאוסר הבשר משום מב"מ ל"ב ואוסר הבני מעי' משום טע"כ בקדשים דאורייתא ואפי' למ"ד בני מעי' חוצה לו הא רש"י ס"ל נותנים על פיו ולא סביבו' בשפודים אחרים וא"כ הדר בלע מיני' ומכ"ש לפ"מ שהביא הרא"ם דרש"י בחומש פסק כמ"ד נותן בני מעיו לתוכו ואין לומר כיון דחד מנייהו פסח דלית ביה איסורא דחזה ושוק ואותו לא בטל בד' שלמים שעמו וה"ל כל חד ספיקא וס"ל ספיקא דאורי' מן התורה לקולא ובמקדש אוקמוה אדאורי' גם זה אינו דעכ"פ איקבע איסורא ובאיקבע איסורא חתיכה א' מב' חתיכות לכ"ע ספיקא דאורי' לחומרא וצ"ע ויש לדחוק דפריך למ"ד ר"פ ס' אכל דבעי' אפשר לברר איסורו והכא א"א לברר איזה הוא שלמים ואיזהו פסח וס' לקולא מן התורה ודוחק מנ"ל להק' אהברייתא. ולע"ד ליישב בעזה"י וכל דברי חכמי' קיימים בשנחקור היא גופיה קשי' מנ"ל לרבנן דאינו מעכב שיהיה ראשו על כרעיו וקרבו מ"ש מצלי אש דמעכבי ומפרש בירושלמי דכתיב בפסח חק ותורות א"כ האי נמי לעכב ונ"ל מסברא אין עיקור קפידא שיהיה שלם בלי נחתך ונשלק אבר אלא בשעת אכילה והמנויים מסובים עליו ומזכירים הנס ומכ"ש לפמ"ש אני עני הטעם בחי' תורה שיהיה זכר שהיה המזל בעוצם תקפו וגבורתו בלי חסרון במילוי הלבנה ושם נפל שדוד ועיקר הכירא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך ולא בשעת צלי' שהרי נצלה אפי' ע"י עבד ושפחה וקטן ואין אדם רואהו אלא העיקר בשעת הסיבה והנה קי"ל כר"י לקמן פ"ו א' דהפסח נאכל בב' חבורות ויכולים לחלקו לכמה חלקים לכמה חבורות דכתיב על הבתים אשר יאכלו אותו בהם והדכתיב בבית א' יאכל יש אם למסורת בבית א' יאכל בחולם שהאוכל אינו אוכל בב' מקומות אבל הפסח נאכל בב' חבורות וא"כ ע"כ א"א לומר שחתך ממנו אבר מעכב דא"כ איך נאכל בב' חבורות אע"כ למצוה בעלמא אבל לא לעכב כנלע"ד. וא"כ תינח לר' יהודה דקי"ל כוותיה אבל לר"ש דפליג התם וס"ל יש אם למקרא יאכל קרינן שהפסח אינו נאכל בב' חבורות א"כ נאמר נחתך ממנו אבר מעכב ופסול ורש"י שם הכריח אותה הגי' מדמצינו בסנהדרין ד' א' דס"ל לר"ש יש אם למקרא ע"ש. והנה התם בסנהדרין אמרי' ב"ש וריב"ר ור"ש ורבי כולהי ס"ל יש אם למקרא נמצא לפ"ז גם לרבי נחתך ממנו אבר מעכב כמו לר"ש ושפיר פרש"י בדרבי חותכו ונתנו ע"ג גחלים היינו שנשאר מחובר דאל"ה פסול לרבי אבל לעולם לדינא מודה רש"י לריב"א. והנה רמב"ם פסק פ"י מק"פ הט"ו דפ"ש מוציאין אותו חוץ לחבורה ופי' כ"מ דס"ל דקרא בבית א' יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה לא קאי אפ"ש ע"ש הטעם נמצא ה"ה לר"ש דקאי האי קרא אב' חבורות נאכל פ"ש בב' חבורות אפי' לר"ש מכ"ש לר"י דאפי' פסח ראשון נאכל בב"ח וא"כ שפיר הק' לכ"ע וניתי חד כהן דהא ברייתא ה' שנתערבו עורות פסחיהן תני ופטורין מלעשות פ"ש והק' מפסח אמאי פטורין ניתי חד כהן דהא בפ"ש לכ"ע נאכל בב"ח וממילא נחתך ממנו אבר כשר וא"ש מיהו עי' בצל"ח צ"ה א' דהעלה להרמב"ם נהי דלאו דלא תוציא ליכא בפסח שני מ"מ עשה דבבית א' יאכל איכא וא"כ אין הכרח לר"ש דנחתך מותר בפ"ש ועוד יש לפקפק א"כ ליכא בפ"ש משום בבית א' יאכל מ"מ אפשר דממילא לא יאכלנו בב' חבורות משום נחתך ממנו אבר פסול אבל עכ"פ לר' יהודה מוכרח כנ"ל וא"כ י"ל המקשן הק' וניתי חד כהן לר"י דהלכתא כוותיה:

א"ר האי מולייתא שריא. פרש"י לפי הנוסחא האמיתית כמו שאנו ממלאים בין בשר לעצמות שרי' אפי' לא נמלחו הבשר שנותני' לתוכו אלא כמליחת צלי כו' ומהעוף גופי' לא הזכיר רש"י כלום והיינו משום דהאי אפי' נמלח והפנימי לא נמלח נמי שרי' כמ"ש תוד"ה כבולעו כו' דיש ללמוד היתר זה מטפילת בר גוזלא כו' אלא דקשה לפ"ז מאי פריך מסייעא ממתני' דלמא ממתני' ה"א דוקא ששניהם לא נמלחו קמ"ל רבא אפי' נמלח החיצון והודח והנה לשי' רבנו יואל ורבנו שמואל במרדכי פכ"ה סי' תשכ"ג דאסור למלוח בני מעי' עם בשר דבני מעי' הוה כנמלחו והודחו י"ל הסייעתא אפי' פסח עצמו לא נמלחו עכ"פ בני מעי' נמלחו אע"כ כבכ"פ וא"ש אבל לא קיי"ל הכי וא"כ קשה. תו יל"ד דרש"י דקדק לפרש בין בשר לעצמות כמו שאנו ממלאי' והרמב"ם פי' שמילא חללו ואע"ג דרש"י ס"ל שסתם מולייתא הכי הוא כמו שאנו ממלאי' מ"מ מאי בעי רש"י בזה ומאי איכפת לן אי נתמלא בין עור לבשר או נתמלא חללו וי"ל הנה הסמ"ג הובא במרדכי פכ"ה סי' תשכ"ח כ' דאין לצלות שום עוף שלם בלי מליחה לקדרה והודח כדינו משום שהדם נוטף בהחלל מדופן לדופן ועי' מהרי"ק שרש ל"ט מסביר סברתו וכ' מרדכי בשם מורו דלא קי"ל הכי וכ' ב"י סי' ע"ו הטעם דלא גרע ממולייתא דאמרי' כבכ"פ ע"ש וצ"ל סמ"ג ס"ל מולייתא שנתמלא כל החלל הוה כמו חתיכה עבה משא"כ עוף חלול ומ"מ לא קי"ל הכי דאין לחלק ולכאור' לפ"ז להס"ד דלא ידעי' כבכ"פ לא הוה צריך רבה לאשמעי' במולייתא דוקא אלא בעוף חלל גופי' דמותר לצלותו בלא מליחה ולאפוקי מסברת הסמ"ג אלא קמ"ל רבה אפי' נמלח העוף כמו שהי' דרכם למלוח טרם השמיענו רבה סברת כבכ"פ והמולייתא לא נמלח ומלאוהו בין עור לבשר דאי מלאו חללו אי"צ למלוח העוף דהוה חתיכה עבה ולא קמ"ל רבה אלא כבכ"פ וזה הו"מ למשמע לן בעוף חלל שלא מלאוהו אע"כ מיירי בין עור לבשר והחלל לא נתמלא ומלחוהו כדינו והמולייתא לא מלאוהו אפ"ה מותר דאמרי' כבכ"פ אפי' בכה"ג שנמלח החיצון והודח כהאי טפילת בר אוזא. והשתא מייתי סייעתא מנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו דאס"ד לא אמרי' כבכ"פ א"כ פסח שהוא חלל דהרי אינו מתמלא מכרעיו ובני מעיו שהוריקו ממנו הצואה כמו שמתמלא ממולייתא ואס"ד לא אמרי' כבכ"פ ע"כ מלחו הפסח כדינו והשתא אפי' תימא שמלחו גם הבני מעי' מ"מ לכבדא לא מהני מליחה וע"כ אמרי' כבכ"פ אפי' נמלח החיצון ולא הפנימי ואיכא סייעתא לרבה. ובזה ניחא דקאמר מסייעא לרבה ולא קאמר לאביי תיקשי מתני' די"ל אביי לטעמי' דהוה ס"ד בחולין דכבדא אינה אוסרת ואינה נאסרת ולק"מ לאביי רק דאין ההלכה כן ומייתי סייעתא לרבה. ועד"ז י"ל נמי הא דמסייע לרבה מלב ולא מותיב לאביי גם לר"ת דס"ל ורוב הפוסקים דשינויי דשיעא לא קאי למסקנא והקשו הא לא קאמר דלמא שאני לב דשיעא דאז הוה משמע שהוא דחי' בעלמ' אבל הא אמרי' בפשיטו' שאני לב דשיעא משמע דסברא פשוטה תי' לו ומה"ת לומר דהדר בי' למסקנא ולפע"ד בודאי גם בהס"ד אסיק דלב שיע מש"ה לא הקשה לאביי והוה ס"ל כמ"ש תו' דלא מועיל שיע אלא לדמא אבל לא לשמנוניתא דאיסורא ומש"ה לא תנן הלב אוסר ואינו נאסר משום דכבדא אינו נאסר כלל בשמנוניתא נמי איידי דטרידא למיפלט כדס"ל לאביי בחולין ולק"מ אאביי אבל אנן לא קי"ל כאביי התם אלא דם הכבד אוסר וממילא מתני' דמס' תרומות הכבד אוסרת לענין דמא איתמר ואס"ד לב שיעא ואוסר ואינו נאסר לענין דמא ה"ל למיחשבי' אע"כ אין הטעם משום שיעא ולענין בשול אוסר אלא משום כבכ"פ ולענין צלי דוקא והוה סייעתא לרבה ואפ"ה דחי שאני לב דשיעא ושינויי דחיקא הוא ולא קי"ל כוותי'. וי"ל עוד לפמ"ש הר"ן בחולין במתני' דלב קורעו די"א דוקא הלב בשלימותו הוא חלק אבל אם נקרע קצת בולע ומפליט כי באמצע עוביו אנינו חלק וא"כ לק"מ דלא תני הלב אוסר ואינו נאסר משום דלא פסיקא לי' דבשלמא אפי' חתיכת כבד נמי אינו נאסר דטרידא למיפלט משא"כ לב ולק"מ אך ר"ת בחולין ק"י א' בתו' בסוה"ד שם ס"ל לכי מסקנת ההלכה לשיטתו לפרש מתני' הכחל קורעו שתי וערב לא קרעו שתי וערב אלא קריעה קצת ע"ש וא"כ בהכי מיירי נמי סיפא דמתני' הלב כו' וכן ברייתא לא קרעו קורעו אחר בשולו נמי בנקרע קצת ואפ"ה משני דשיעא אפי' נקרע קצת אהא קשי' א"כ נחשבי' בהדי' כבד אוסרת ואינה נאסרת וש"ס דדחי הכי ס"ל דלמדחי דכחל ודלב מיירי בלא נקרע כלל אבל למסקנת ההלכה דמיירי שם בנקרע קצת אין קיום לאוקמתא דשיעא דא"כ נחשבי' בהדי' כבד אוסרת וק"ל. אמנם לפמ"ש בש"ע סי' ע"ו דלב שלא נקרע ונמלח עם בשר אוסר הבשר ולא עצמו דלגבי בשר אחר הוה דם בעין ולא אמרי' כבכ"פ אבל לגבי עצמו מהני קצת שיעותו דלימא דבכ"פ ע"ש בש"ך נמצא מצינו גם בלב אוסר ואינו נאסר אלא זה לא שייך אלא במליחה ולא בבישול מש"ה לא ק' לחשבי' בהדי כבד וק"ל. וזה נ"ל דעת תו' ורא"ש לקמן גבי אומצא דאסמיק שהקשו אפרש"י ע"ש ולכאורה לק"מ דכיון דחזינא דאכתי דמא מיני' הרי דלא שאיב ונהי דלא צמית מ"מ שאיב נמי לא ומה שבלע כבכ"פ ומה שנשאר יוצא ע"י חתיכה של עכשיו כמו לב שקורעו אחר צלייתו ולק"מ ק' תו' אעכס"ל בדם הכנוס לא אמרי' כבכ"פ ודוקא בלב דמהני לי' שיעותו להכי דנימא לגבי עצמו כבכ"פ וזה לא שייך בבישרא ומש"ה הקשו מ"מ רש"י לא ס"ל הכי ואמרי' כבכ"פ בלי סברת שיעא אפי' בדם הכנוס ולק"מ ק' תו' ורא"ש אפרש"י וק"ל:

האי מולייתא שריא. רמב"ם פ"ו ממ"א הי"ז מפרש לי' במלחו יפה יפה ואפ"ה אסורה לקדרה ומותרת לצלי ולטעמי' אזל לעיל בהל' י"א י"ב פסק אפי' חי בעי מליחה והדחה ולצלי מליחה בלא הדחה ולבשול צריך אחר מליחה והדחה ללבנו במים רותחין דס"ל אין המלח מפליט הדם שבעומק ע"כ גם אחר שמלחו יפה יפה אכתי צריך ללבנו במים רותחין מפני הדם שבעומק שיתעורר לצאת ע"י בשול ולצלי בעי מליחה עם האש וע"י שניהם רותח המליחה והאש מוציא הכל ולחי בעי מליחה להוציא דם העליון דאל"כ כשיחתוך בסכין או ילעוס בשיניו יוציא דם שעל פניו ואם חלטו סגי דדם אברי' שלא פירש מותר כך היא שיטתו ושי' הרא"ה ועפ"ז הם דבריו בכאן דמיירי דמלחו יפה יפה ולא לבנו במים דלקדרה אסור ולצלי מותר והא דפסח נמי מיירי שמלחו יפה יפה דהא א"א לצלי בלא מליחה וא"א לומר ולמדחי דלמא גם הודח ונתקן לבשול ז"א דצריך ללבנו ברותחי' וה"ל בשול ובשלו ואח"כ צלאו אסור וא"ש. אך הרשב"א בת"ה הק' מה תועלת בלבון ברותחין אי להחליטו א"כ מליחה זו למה הא חליטה מועיל בלא שום מליחה ועוד הא שדרו ממתיבתא דאין אנו בקיאי' בחליטה וא"כ ליבון רותחין מה טיבו ולפע"ד ס"ל לרמב"ם נהי דם שבשלו עובר עליו מ"מ היינו אחר שכבר פירש ונעשה דם שוב אינו חוזר להתירו ע"י בשול אעפ"י שאינו ראוי לזריקה אלו הי' דם שחיטה מ"מ כיון שהי' דם תו לא פקע איסורו מיני' אך אם נתבשל טרם פרישתו תו לא נאסר אם פירש שהרי מעולם לא הי' עליו שם דם ע"כ כשהיינו בקיאין בחליטה הי' חולטי' ברותחין המרותחין כשיעור חליטה ושוב אין דם יוצא ומותר אך עתה אין בקיאין ואי נותנין הבשר מיד ברותחין חיישי' שיעקור הדם ממקורו לצאת טרם שנתבשל ויש עליו שם דם אעפ"י שלא נאסר עד שיצא לחוץ דפירש ממקום למקום לא מיקרא פירש מ"מ בישולו לא מהני ולכשיצא יאסר ע"כ מולחי' תחלה להוציא הדם שעל פניו ולא נשאר רק הדם שבעומק ואז כשנותני' לרותחין הבשול קודם פרישתו ממקום למקום כי הוא בעומק החתיכה ואין לומר למ"ל רותחין יתננו בקדרה ויבשלנו ולכשירתחו המים יתבשל הדם טרם פרישתו ז"א דמיד שהמים חמים שהיד סולדת ואפי' רק כחום ביהש"ח מפליטין ועד שירתיחו לא יתבשל הבשר והדם שבתוכו אבל כשנותנו למים רותחין מיד מתבשל טרם פרישתו וא"ש ולפ"ז נהי רמב"ם פסק דם שבשלו עובר עליו כגירסתם במנחות כ"א דרבא פליג אזעירי מ"מ לזעירי ואינך אמוראי מודה רמב"ם דלא בעי ליבון במים רותחין די"ל כיון שכבר יצא הדם שע"פ הבשר שוב לא גזרו חכמים על דם שבעומק החתיכה וי"ל בזה כמה ק' שהקשו עליו ואין להאריך כאן בזה. ועי' הג"א פ' השוחט והוא במרדכי שם סי' תר"ה דמולייתא ע"כ באין העוף מנותח דהרי למלאותו הוא צריך ואי לצלי' פשיטא אע"כ בבשול ע"ש וצע"ג אי בבשול איך שייך כבכ"פ וצע"ג לכאורה. וי"ל עפמ"ש מרדכי עצמו פכ"ה סי' תרצ"ב דמולייתא לא מיירי בשניהם אין מלוחים דפשיטא ובהא לא מסתפק אביי אלא שניהם מלוחים כמליחת קדרה ולא שהו שיעור מליחה ולא הודחו ומלאום וצלאום אבל אי היה פנימי מלוח ממש והודח ולא חיצון היה פנימי נאסר מפליטת החיצון ולא אמרי' כבכ"פ כשאין בפנימי דם של עצמו אך מיירי שניהם מלוחים בזה השיעור כנ"ל ומייתי סייעתא מפסח דאין לומר שנמלח והודח דאין דרך לעשות כן אבל אס"ד רבה מיירי שניהם לא נמלחו מאי מייתי מפסח דלמא התם שניהם נמלחו ע"ש ועכ"פ כ' דמולייתא מיירי שנמלחו כמליחת קדרה ולא שהו וע"כ היה דעתם לבשלם ונמלך וצלאום וע"ז כ' מרדכי פ' השוחט דמולייתא א"א דמיירי לצלי פי' שנמלח רק מליחת צלי דה"ל שניהם אינם מלוחים דפשיטא אע"כ הוכנו לבשול והעוף שלם ולא מנותח ש"מ מבשלי' עוף שלם ולא בעי ניתוח כנלע"ד פי' המרדכי והג"א פ' השוחט. אך דברי מרדכי דפ' כל הבשר הנ"ל צריכים ביאור והאריך בהם הש"ך בספרו הארוך ורמז בקצר סי' ע"ז סק"ב ע"ש ולפע"ד לפרש תחלה אומר דרא"ה בבד"ה ס"ל דהקדשים הנאכלי' לכהנים ולבעלים היו צריכים מליחה כמליחת קדשים הנקרבים על המזבח ובמשמרת הבית הק' עליו ובחי' למס' חולין י"ד ע"א כתבנו ישוב לקושיותיו ומ"מ הרשב"א עצמו בתה"א גבי מולייתא כ"כ בעצמו דמלחו הפסח כדרך שמולחי' קדשים וכ"כ בתשובותיו ח"ג סי' תרנ"א והרא"ש פ"ב דפסחים סי' כ"ג מביא יש מביאין ראי' מחלות תודה כו' ע"ש והינו שי' הרא"ה הנ"ל וא"כ לשי' זו הפסח הי' נמלח כמליחת קדשים שהוא כמליחת קדרה אלא שלא שהה במלחו כדאי' התם במנחות כ"א מולחו ומעלהו. עוד אקדים דיש ס' לכאן ולכאן די"ל אם שניהם לא נמלחו פשיטא דשרי' דכבכ"פ דאפי' את"ל האש אינו שולט כ"כ בהמילוי הפנימי מפני שהחיצון סובבו מ"מ מה שלא יצא הוה דם האברים שלא פי' אבל כששניהם עומדים במלחם יש לחוש שהמלח מפליט מהפנימי ומבליע בחיצון והאש אינו שולט כ"כ בפנים לומר כבכ"פ ואתי רבה לאשמעי' דגם בהא אמרי' כך ויש ס' להיפוך כששניהם מלוחים א"כ כח המלח מסייעא להאש שתשלוט בפנימי ואמרי' כבכ"פ משא"כ שניהם אינם מלוחי' אפשר אסור והשתא אמר המרדכי מצד הסברא בשניהם אינם מלוחים פשיטות הוא ולא יחלוק ע"ז אביי ועוד אפי' תימא אינו פשיטות וקמ"ל רבא א"כ עכ"פ מאי סייעתא מייתי דלמא פסח שאני ששניהם מלוחים כדרך שמולחי' קדשים הנאכלים וכח המלח מסייע להאש מש"ה שרי משא"כ שניהם אינם מלוחים אע"כ פשיטא להש"ס דבשניהם אינם מלוחים לא אצטריך רבה למימר וע"כ בשניהם מלוחים ומייתי סייעתא מפסח דודאי כך הי' מאי תאמר דלמא הודח הפסח ז"א דאין דרך להדיח קדשים אלא מולחו ומעלהו ומבוארים דברי המרדכי וא"ש:

אך במ"ש המרדכי דאם החיצון פולט והפנימי כבר הודח אוסר החיצון את הפנימי דכיון דלי"ל פליטה מדילי' לא אמרי' בפנימי כבכ"פ ע"ז פליג בד"מ וס"ל נורא מישאב שאיב מהחיצון ואינו בולע בפנימי כלל והש"ך סי' ע"ז סק"ב החזיק בעד המרדכי והפר"ח הקשה עליו ג' קו' א' מי הגיד לן סברא זו לחלק דבשניהם אינם מלוחים אמרי' אפי' בפנימי כבולעו מחיצון כ"פ משום שיש לו דם של עצמו וכשפנימי נמלח והודח ואין לו דם של עצמו מי הגיד לש"ך סברא זו ב' דקי"ל בסי' ע"ו סעיף ד' כשיש מתירין בכ"ז ע"ש והיינו טעמא משום דנורא מישאב שאיב ולא בלע השפוד הרי קי"ל מישאב שאיב הנה ב' קו' אלו נ"ל ליישב ואח"כ נבוא אל השלישי' בעזה"י ונבאר דין השפוד הנה הרשב"א בשם הראב"ד אוסר השפוד שצולין עליו בשר שבלע מהדם שבבשר ולא אמרי' בשפוד כבכ"פ משום שמכוסה בבשר ואינו רואה פני האש אין החום כ"כ לומר בו כבכ"פ ואי קשי' א"כ פנימיות הבשר עצמו שרואה פני השפוד ולא פני האש תיתסר וי"ל כיון שהבשר יש לו דם של עצמו אמרינן כבכ"פ אפי' אותו צד שאינו רואה פני האש משא"כ השפוד שאין לו דם של עצמו ופר"ח עצמו מייתי כ"ז שם בסי' ע"ו הרי קמן חלוק הנ"ל דהמילוי שאינו רואה פני האש אין לומר בו כבכ"פ אלא א"כ יש בו דם של עצמו והרי החלוק הזה מבואר אלא התם פליג הרא"ש מטעם נורא מישאב שאיב הנה עיקור הסברא מודה לחלק כנ"ל אלא ס"ל נורא מישאב מן הבשר ואינו נכנס לתוך השפוד כלל וקי"ל כוותיה א"כ מזה צמחה ק' שני' הנ"ל דה"נ נימא שאיב דם ולא בלע פנימי מהחיצון י"ל הא הפ"ח שם הק' אהך דשפוד הא רש"י פי' פ"ק דחולין דאין דם נבלע בסכין שקשה לבלוע ותי' דע"י ביה"ש אינו נבלע אבל ע"י חום האש נבלע אפי' דם בסכין ע"ש והשתא תו לק"מ הא קמן דראב"ד ורשב"א לא ס"ל מישאב שאיבי וא"כ י"ל הרא"ש נמי לא פליג אלא במתכת דקשה לבלוע ונהי ע"י חום האש בולע טפי מחום ביה"ש לזה מסייע נורא מישאב שאיב שלא לעשותו יותר מחום ביה"ש אבל בשר מבשר דקל לבלוע יודה רא"ש לראב"ד ורשב"א דלא מקלינן משום מישאב שאיב ואפושי פלוגתא לא מפשינן וא"ש. וק' ג' שהק' פר"ח הא מדהקשה רשב"א מאי סייעתא מייתי מפסח דלמא נמלחו בני מעי' ומשמע מלשון רשב"א דסגי לי' במליחת בני מעי' והפסח לא נמלח וק' איך אפשר זה אי ס"ל כהנ"ל הא כל שהחיצון לא נמלח והפנימי פלט כל דמו נאסר אע"כ לא ס"ל להרשב"א כנ"ל ודבריו צ"ע ותסברא הא הרשב"א עכס"ל דפנימי שאינו רואה האש ואין לו דם של עצמו אין אומרים כבכ"פ דמש"ה אוסר השפוד ולי"ל מישאב שאיב אפי' במתכת דקשה לבלוע א"כ תקשי אהרשב"א עצמו ק' פר"ח הנ"ל מאי מקשה רשב"א דלמא בני מעי' נמלחו הא א"א לומר כן אי לא נמלח גם הפסח אעכצ"ל דעכ"פ סייעתא ליכא דלמא אי לא קמ"ל רבא מולייתא שרי ה"א כבכ"פ לא אמרי' ומישאב שאיב אמרי' והוה מוקמי' הא דפסח שמלחו הבני מעי' ומש"ה קמ"ל כבכ"פ ותו לא אמרינן מישאב שאיב וכמ"ש ר"ת גבי לב דשיע דאי לא ידעי' כבכ"פ ה"א שיע השתא דאמרינן כבכ"פ לא אמרי' שיע ופשוט ולק"מ ודברי ש"ך בפי' המרדכי נכונים לע"ד. והנה כבר כ' לעיל שיל"ד דש"ס מייתי סייעתא לרבא ולא מקשה מיני' לאביי הנה לפי הנ"ל דמולחים קדשים לאכילת בעלי' כמו שמולחין קדשים למזבח נ"ל התם במנחות יש גורסי' וכן לקדרה וי"ג וכן לצלי וי"ג אמר אביי וכן וי"ג אמר רבא וכן ונ"ל לקיים כל הגירסאות והנוסחאות עפ"י הנ"ל דתני' התם בברייתא יכול תבונהו ת"ל תמלח ופי' אביי יכול יעשנו כבנין מליחה מרובה קמ"ל במועט סגי ורבא מפרש יכול יתן בו מעט מלח כבינה כן פי' בערוך קמ"ל תמלח מולחו ומהפכו ומולחו ומעלהו. והנה שניהם בין אביי ובין רבא אמרו אהברייתא וכן אך אביי הוה ס"ל דברייתא אתי למעוטי שלא ימלחנו הרבה אמר וכן לצלי במליחה מועטת אבל לקדרה בעי' מליחה מרובה כס"ד דברייתא ורבא דהוה מפרש דהוה ס"ד מליחה כדרך שמולחין העולם לצלי של חולין וקמ"ל דבעי' להקטרה מליחה מרובה אמר רבא וכן לקדרה בעי' כמליחת קדשים וא"ש ב' הגירסאות. והנה כי כן ולהנך פוסקים לכולהי אמוראי צריך אכילת כהנים מליחה כמליחת הקטרה א"כ פסח נמלח כמליחת הקטרה. והנה המרדכי הלא כ' דעיקור רבותא דמולייתא דתרוי' נמלחו כמליחת קדרה ולא שהו אבל כשלא נמלחו רק כמליחת צלי לא הוה פליג אביי וא"כ לא תקשי מפסח דלדידי' מליחת קדשים לא הוה כמליחת קדרה וא"כ הפסח ובני מעיו לא נמלחו אלא כמליחת צלי ואהא לא פליג אביי אבל לרבא הוה סייעתא דלדידי' מליחת קדשים הוה כמליח קדרה א"כ בפסח נמלחו שניהם ק' שפיר וק"ל והיינו יש גורסי' בשמעתין דמולייתא רבא ולא רבה וכן הוא בראשונים:

נימא מסייעא ליה נותן כרעיו ובני מעיו כו'. לכאורה יש מכאן ראיה ברורה למ"ד דם שבשלו עובר עליו דאלת"ה מאי סייעתא הא דם שבשלו הוא ואין כח ביד חכמים לעקור מ"ע דאורי' בכל פסחי ישראל ראשו על כרעיו ועל קרבו דאפי' יתקנו שימלחו הכל הא אין מליחה מועלת לכבד ומש"ה אוקמוה אדאורי' אבל לעולם כבכ"פ לא אמרי' בעלמא ומאי סייעתא אע"כ דם שבשלו עובר עליו מן התורה ובזה א"ש דלא מקשה לאביי מהך מתני' די"ל אביי ס"ל כזעירי דדם שבשלו אינו עובר עליו אבל ארבא מקשה שפיר דפליג התם אזעירי לפי גירסתם ומסיק דם שבשלו עובר עליו וק"ל. ולכאורה למ"ד אינו עובר י"ל הסוגיא דס"ל כחד סברא בירושלמי דריה"ג לא מדאורי' בעי שיתן בני מעיו לתוכו אלא אמר דמותר לעשות כן דאינו כמין בשול אלא כמו ירך עבה שהאש שולט בו ואמנם אי ירצה לצלותו כגדי של חולין בני מעיו סמוכים לו נמי עביד שפיר ע"ש בירושלמי וי"ל סוגיא דידן ס"ל הכי ושפיר מייתי סייעתא מה"ת להתיר אי' דרבנן דם שבשלו על מגן כיון שיכול ליתן חוצה לו ואין לומר אכתי אי אמרי' כבכ"פ נמי תקשי הא הוה כבדא עילוי בשרא אסור לכתחלה וכמ"ש תו' ואי אין מצוה מן התורה על כרעיו ועל קרבו מה"ת להתיר כבדא עילוי בשרא לזה י"ל הא איתא בסי' ע"ב בב"י אין לך עוף שאין בו ס' נגד לבו אפי' אין בו ראשו ורגליו ואין לך עוף שיש בו ס' נגד הכבד כשהיא שלמה משמע כשהכבד חסרה אפשר שיהיה בו ס' ומכ"ש כשבהמה שלימה ראשו על כרעיו ועל קרבו דאפי' בטלה שמקריבין ממנו אלי' תמימה מ"מ ראשו על כרעיו וקרבו הוא שיעורא רבה והכבד היה מקריבים ממנה על המזבח כדכתי' על הכבד על הכליות יסירנו פרש"י נוטל קצת מהכבד עם היותרת נמצא הכבד אינה שלימה והפסח הוא ראשו על כרעיו ועל קרבו והוה ס' נגד חתיכת הכבד אלא שאין מבטלי' אי' לכתחלה אפי' אי' דרבנן שיש לו שרש בדאורי' כמבואר סי' צ"ט והשתא שפיר מייתי סייעתא אא"ב כבכ"פ משום כבדא עילוי בשרא דלכתחלה אסור מ"מ כיון דאיכא ס' מותר לבטלו לכתחלה דאין כאן אי' דרבנן שיש לו שרש בדאורי' אא"א לא אמרי' כבכ"פ איך מבטלי' לכתחלה אי' דרבנן שיש לו שרש דאורי' דם שבשלו וא"ש לכאורה אי גמ' דידן ס"ל כהך סברא דהירושלמי דריה"ג לא מדאורי' קאמר ליה. אך התוס' לא כ"כ אלא מדאורי' דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו וא"כ ק' הא תוס' ס"ל דם שבשלו אינו עובר עליו ומאי קושיין וי"ל ע"ד חדוד דלכאורה דברי ר"ת דם שבשלו אינו עובר עליו מופרכ' מדאר"ז אמר רב בלב עוף שאין בדמו כזית והלא בבהמה עסיק וקאי בכחל דלא שייך בעוף ואתי סכינא חריפא ומפסקא מתני' סיפא בלב עוף ולא מוקי ליה כפשוטו משום דם שבשלו ומ"ש ר"ת מתני' סתמא איירי אפי' בחי ולא בשול גם זה תימה הא רישא כחל לא איירי אלא בבשול דחלב שחוטה חי' ולא פירש לית דין ולית דיין דשרי וט"ז מתיר אפי' בכבוש וע"כ רישא בבהמה ובשול מיירי מה הוה לו לרב למיפסק מתני' ולוקים סיפא בחי ולב עוף אע"כ דם שבשלו עובר עליו ושבקי' למתני' דדחיק ומוקי נפשי' בלב עוף ומוכח כרש"י אלא ר"ת לטעמי' דס"ל שינויי דשיע לא קאי וכ' תוס' בחולין ק"י א' בסוה"ד לפ"ז בברייתא כחל ולב אינם דומי' דכחל בבשול בקדרה עם בשר ולב בצלי בלי בשר וע"ש פי' תו' במרש"ל ומרש"א וא"כ גם במתני' אי"ל להיות דומי' כי ברייתא אמתני' קאי כמ"ש שם תו' ק"ט ב' ד"ה לב כו' ע"ש וא"כ שפיר רוצה לאוקמא אפי' בחי ומש"ה מוקי ליה בלב עוף וא"ש ר"ת לשי'. והא"ש דהא חזינן דהש"ס מקשה סייעתא מרב דטפלו ליה בר גוזלא כי רב מחשב להו כתנא ומקשה סייעתא מיני' דלמ"ל לרבה לאשמועינן הא כבר אמרה רב והשתא נימא דהני תרי סייעתא מפסח ומברייתא דלב קורעו אע"ג דמסדר ש"ס חולק לשנים מ"מ בפ"א נאמרו וע"ד ממ"נ עפמ"ש ר"ז א"ר לא קרעו אינו עובר עליו בעוף ולא בבהמה והשתא ממ"נ מאי אצטריך רבה לאשמועינן דכבכ"פ הא מוכח מברייתא דקורע' אחר בשולו היינו צלייתו ומשום כבכ"פ ואי מוקמית ליה בבשול ומשום שיע א"כ למ"ל לרב לאוקמי' בעוף ולא דומי' דרישא דכחל בבהמה ומשום דם שבשלו ואי דמיירי אפי' בחי מה"ת לומר כן ולא נוקמא דומי' דכחל אע"כ אי תאמר לב שיע ע"כ רב ס"ל דם שבשלו עובר א"כ מוכח מפסח מדאמר קרא ליתן בני מעיו לתוכו הא איכא דמא ודם שבשלו נמי חייב עליו ואי תימא דם שבשלו דרבנן ומש"ה לא אחמרו בפסח א"כ מ"ט מוקי רב בלב עוף משום דמיירי סתמא אפי' בחי וע"כ לי"ל לב שיע ולא הוה דומי' דכחל בלא"ה וא"כ מוכח ממ"נ ממשנה וברייתא וממימרא דר"ז א"ר דכבכ"פ והוה סייעתא ולמסקנא אמרי' לעולם אי לא קמ"ל רבה ה"א טעמא דשיע וה"א דרב ס"ל דם שבשלו עובר עליו מש"ה מוקי לי' בעוף ומ"מ לא אמרי' כבכ"פ ומתני' דפסח משום ביה"ש מידב דייב דמא לכן קמ"ל רבה כבכ"פ ושינויי דשיע לא קאי וממילא לא הוה לב דומי' דכחל ובעי רב לאוקמי מתני' אפי' בלב חי שאינו מבושל ע"כ מוקי ליה בלב עוף ולעולם דם שבשלו אינו עובר עליו וא"ש. ולפ"ז י"ל דלא הומ"ל אדאביי משום דכל עיקר השקלא וטרי' בנוי אדר' ורבה הא דכל מילי' דמר עביד' כרב ואע"ג דכקולי' דרב לא הוה עביד מ"מ הוה בקי במילי' דרב. ועוד היכי דלא פליג עלי' שמואל הוה עביד אפי' כקולי' ועוד הכא חומרא אי מוכח מרב דדם שבשלו עובר עליו וא"כ היה רבה בקי וק' מאי אצטריך לאשמועינן הא מוכח מרב אבל לאביי לא תיקשי מכח רב וכיון שאין ק' לא ממשנה ולא מברייתא אלא מכח ר"ז אמר רב ע"כ לא תקשי לאביי:

ועי' בליקוטי' שבסוף חי' ר"ן לחולין איתא שם בחולין ק"כ א' הכרח דע"כ אפי' לזעירי דדם שבשלו אינו בכרת מ"מ איסור דאורי' איכא פי' נהי דלא חזי לזריקה מ"מ דם האברים הוה דלא תלי' בראוי לזריקה כנ"ל כוונתו והוכיח דאלת"ה תקשי במשנה אחרונה שבסוף פכ"ה חומר בחלב מבדם כו' ליתני נמי חומר חלב שבשלו חייב עליו ודם שבשלו אינו עובר אע"כ איסורא מיהא הוה אפי' לזעירי ולכאורה צע"ג ק' זו והיה נלע"ד ליישב כיון דאיכא ההיפוך בחלב חי פטור דהוה שלכ"א ובדם אדרבא עיקור אכילתו חי כמ"ש תו' בשבועות כ"ג א ד"ה גמר וא"כ אנינו בסוג חומר אלא החייב בחלב פטור בדם והחייב בדם פטור בחלב וה"ל למיחשבי' ספ"ק דחולין גבי הפטור בשקדים המרים חייב במתוקים ואינך דקחשיב התם מיהא התם בלא"ה תני ושייר הרבה כמ"ש שם בחידושינו אבל במתני' דחומר אין מקומו ומיושב ק' הר"ן ומיהו לא תקשי בהיפך למ"ד דם שבשלו חייב כמו בחלב א"כ ליחשב חומר בדם מבחלב שדם חי עובר משא"כ חלב דז"א דהרי גם בדם פטור שלכד"א אלא בחלב היה חי שלכד"א ובדם הוה דרך אכילתו ולק"מ דלא הו"מ למיחשבי' לחומר ומ"מ תירוצי הנ"ל א"ש דלענין הפטור בזה חייב בזה שייך שפיר למיחשבי' כמו שקדים המרים ומתוקים דתרוי' בגמר פרי תלי' אלא אלו נגמרו בקטנן ואלו בגדלן וה"נ דכוותיה וק"ל. מ"מ הסברא צ"ע מאוד מה"ת לפטור לגמרי דם שבשלו אפי' דם האיברים הלא התם לאו מטעם זריקה אתאינן עלה דהרי אינו ראוי לזריקה אלא דם שחיטה וצ"ע לכאורה ועוד אני נבוך מאוד מנ"ל לרבנן דכבדא שרי' דלמא בכל איסור דם הוא למ"ד דם שבשלו אסור מן התורה ובעט"ז כ' מדכתיב על הארץ תשפכנו דם הנשפך הוא דם ולא דכבדא וצ"ל כל הדרשות דדרשי' רפכ"ש להיתר הנאה ולהכשר זרעים ובר"פ כיסוי הדם לפטור קדשים מכיסוי הכל ממים דרשי' אבל תשפכנו אתי' שצריך שיהיה צלול ולא קרוש ואפי' למ"ד דם קרוש ומבושל חייבים עליו אבל הך שקרוש בתולדתו לא כצ"ל לבאר כוונת העט"ז ואם קבלה היא נקבל. והנלע"ד עוד בזה עי' זבחי' כ"ו א' וע"ש לשון פרש"י כ"ה ב' ד"ה שחט כו' וכל דמי הבהמה יונקי' זה מזה ועלה ויצא דרך ביהש"ח כו' ע"ש למדתי מזה שאין שום דם מיוחד לחיוב כרת אלא כל דם הבעל חי מתערב ומתמזג זב"ז ויונק זה מזה ואי היה מקיז דם בחי' הבהמה ופירש הדם ע"י הקזה הוא דם אברים שבלאו אך בשעת שחיטה עולים הדמים מהאיברים ויוצאים דרך ביהש"ח ואז מתברר שזה הוא הדם שחייבים עליו כרת ושראוי לזריקה לכפר על הנפש ואלו הי' שוחטה שעה קודם הי' דם אחר יוצא ודם זה הי' נשאר עד אחר יציאת נפש ולא היה אלא בלאו וכן אי מאחר לשוחטה עד שעה או שתים הי' דם זה דם האברים ודם אחר הי' יוצא בשעת יציאת נפש והשתא נימא דלא אסר רחמנא דם אלא משום כי נפש בדם הוא אך היוצא בשעת יציאת נפש חייב עליו כרת והראוי לצאת בשעת יציאת נפש ואעפ"י שלא יצא הוא בלאו אם פירש לאפוקי כבד אעפ"י שכול' דם קרוש מ"מ כך נברא עם הבהמה ומעולם לא הי' דם זה ראוי לצאת בשעת שחיטה ולזרוק ע"ג מזבח ע"כ הותר ולפ"ז דם אברים ומכ"ש דם סמפונות שבכבד שראוי להתמזג עם שאר דם ולעלות לביהש"ח נמי חייב כשאר דם אברים והפוסקים עמדו בזה מדלא הזכירו בברייתא דכריתות. ולפ"ז י"ל נמי כיון דדם שחיטה גופי' משנתבשל אזדא לי' כרת שלו משום שאינו ראוי לזריקה א"כ י"ל דם אברים נמ' הרי אלו הי' עולה בשעת שחיטה עם יציאת הנפש והי' מתבשל אח"כ היה מותר ה"ה גם עכשיו כשעודנו בתוך האברים ופירש לא עדיף מהך וכשנתבשל מותר כנלע"ד:

והנה במנחות אמרי' דם שבשלו ושמלחו אינו עובר משום דמליח הרי הוא כמבושל ואברים שצלאן והעלן אין בהם משום ריח ניחוח ולא אמר נמי אברים שמלחן והעלן צ"ל כיון דרחמנא אמר למלוח אעפ"י שסגי בלי שיהוי כשיעור צלי' מ"מ כיון שהתורה לא נתנה שיעור בהדי' ש"מ מליחה תחלת הקטרה היא ומש"ה נמי נראה שמותר למלוח הפסח דבקדשים מליחה תחלת צלי' הוא והצל"ח נתקשה בדבר ואולי הוא כמו שכתבתי. ובפ' השבוע כתי' על מוקדה על המזבח כל הלילה ואש המזבח תוקד בו וברבה פ' זו האש הי' מתוקד בו תאר"נ קרוב לקי"ו שנה הי' האש מתוקדת בו עציו לא נשרף ונחשתו לא ניתך כו' ע"ש מ"מ קרא מיותר כיון דכתיב על מוקדה על המזבח עד הבקר פשיטא שאש המזבח תוקד בו וכי משום רמז זה שנחושתו לא ניתך כתבו כאן והנלע"ד דבמס' תמיד איתא דכשבא הכהן להרמת הדשן אז כל אברים שלא נתעכלו יפה הי' מסלק לצידי המערכה עד אחר עבודתו וי"מ עד אחר הקרבת התמיד ושוב החזירן למערכה והנה לפי המדרש הי' למזבח הנחשת גג נחשת ודלא כפרש"י בפ' תרומה שלא הי' לו גג וכבר נדחק בזה ביפ"ת הנה במתכת חם מקצתו חם כלו וכשהי' מסלקי' האברי' לצידי המערכה על נחושתו של מזבח הי' נצלה מחומו של נחשת שחם כלו ושוב אינם ראוי' להעלותם על המערכ' דאברי' שצלאן והעלן אין בהם משום ריח ניחוח ע"כ הקדים אש המזבח מתוקד בו ואין המזבח מתחמם כלל מהאש הלז וכ"כ תו' סוף חגיגה אש שלמעלה אינו מכלה ע"ש וא"ש. ובהא דחם מקצתו כתב ש"ך סי' קכ"א דעת הטור כדעת הרא"ה ע"ש ולע"ד לא נ"ל דהרשב"א במ"ה צווח על הרא"ה מנ"ל לבדות סברא מלבו דלבון אינו מפליט אלא שורף ומכלה ולע"ד הרא"ה לשי' הוכיח כן מש"ס פג"ה דקאמר גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מריש אזנו והק' ליבטל בס' ותי' הרא"ה דצלי אינו מפעפע בשוה כמו רוטב המבלבל בשוה וא"א לשער בס' דבמקום א' יש הרבה ובמק"א מעט עבר"ן דמביאו נמצא מבואר דאין פעפוע האש בשוה וא"א לומר כבכ"פ ולא דמי לכבכ"פ דשמעתין דפירושו מיד שבולע מיד פולט אבל התם נאמר כבולעו כבר ע"י אש כך יפליטנו אח"כ זה לא נוכל לומר באש שאין פעפועו בשוה וזה ברור שמזה יצא לו להרא"ה דינו וכיון שהרא"ש והטור וגם אנן לא קי"ל בהא כהרא"ה לענין איסור ומשערי' צלי בס' כמבו' לעיל סי' ק"ה ממילא לית לן הך סבר' דליבון אינו מפליט אלא מכלה וליתי' לדהש"ך והעיקר ביישוב הטור והרא"ש אנו אין לנו אלא כדברי מג"א סי' תנ"א ס"ק כ"ד ע"ש שדבריו נכונים וברורים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף