חתם סופר/פסחים/לא/ב

חתם סופר פסחים לא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ת"ר חנות ש"י ומלאי ש"י. בתוספתא נישנו ב' ברייתות א' מלאי ש"י כו' וא' חנות ש"י ומשמע מלאי ש"י היינו שמוכר פת ויין כפרש"י אבל אין החנות והחצר של המוכר אלא עומד בשוק ומוכר פת ולגי' רש"י חמץ הנמצא שם נידון אחר בעל המלאי בין להקל בין להחמיר והסברא נותן כן חדא דקבוע במקומו כמ"ש ט"ז ועוד כאן נמצא וכאן היה ולא נאמר שהפועלים הכניסו ממקום אחר משלהם וגם לא נימא שקנו משל המלאי ושכחוהו בכאן דמוקי ליה בחזקתו שהיה של בעל מלאי מעיקרא ועדיין הוא שלו וגם מסתמא חמצו של בעל המלאי הוא רוב אעפ"י שהפועלים הקונים מרובים אבל החמץ שאנו דנין עליו הוה של בעל המלאי רוב. ומהתימא על הפר"ח דמייתי דמיון ממעות שנמצא לפני סוחרי בהמה ע"ש ולא דמי דהתם כל הקונים מעות שלהם מע"ש והמוכר מעות שלו חולין וכיון דכמה קונים שיש בידם מעות מע"ש עומדים על בהמה אחת לקנות ולבסוף אינו קונה אלא אחד ונעשה מעותיו חולין ביד המוכר נמצא נגד מעות חולין יש כמה וכמה מעות מע"ש משא"כ הכא רוב החמץ קבוע אצל המוכר נמצא מכל אלו הטעמים ניזל בתר בעל המלאי בין להקל בין להחמיר:

ובבא דחנות מיירי דהמסחר הוא חפצים אחרים שאינו פת והפועל' מכניסי' שם חמץ לצורכם ותלינן בבעל החנו' דלעולם חצרו קונה לו מה שבתוכו בין להקל בין להחמיר ולפ"ז נראה גם בש"ס דילן נתכוון לזה אלא שקיצר לשון הברייתא והכניס ב' הבבות בחדא ואו או קתני או חנות או מלאי וכ"ז לגו' רב האי ורש"י אך לגי' ר"ח צ"ל סברות בהפך דבחנות אזלי' בתר פועלים משום דבעל החנות ישראל לא ניחא ליה דלקני' איסורא כמ"ש פר"ח ובפועלים ישראלים וחנות של גוי י"ל כיון דהוי יאוש שלא מדעת לא קני' חצר לגוי עי' בס' יד דוד. אמנם במלאי בלי חנות ונמצא שם חמץ מיושן שניכר שהוא מקודם פסח ואזל ר"ח בתר פועלים לא יכולתי לכוון סברתו. הארכתי בזה וידעתי כי הרב"י ואשר באו אחריו לא הבינו כן ומה אעשה ולא אכחד האמת מה שנלע"ד והמעין יבחר:

אסור בהנאה ואצ"ל באכילה כו'. דקדק הב"ח מה צורך באריכות הלז הל"ל בקיצור אסור וידענא אפי' בהנאה ומותר אפי' באכילה וש"מ דבעלמא ספק חמץ שעבר עליו הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה ע"ש וצריך יישוב מ"ט להחמיר בספיקא דרבנן מיהו לזה י"ל דמיירי בספק אי נאפה בפסח או אח"כ אבל ודאי שהוא של ישראל עוברי עבירה או מומר וכותים וכדומה ואין הספק אלא בזמן אפייתו ומחזיקים איסור מזמן לזמן ואמרי' כשעת מציאתו שהוא אפוי מחמץ לפנינו כך היה כבר מזמן מרובה כ"ז שאפשר שלא נתעפש וכדומה ואין כאן ספק ואע"ג דבחנות ומלאי דהאי ברייתא לא מיירי בכה"ג מ"מ כיון דעכ"פ איכא ספק חמץ דאסור באכילה ומותר בהנאה שייך שפיר למתני בהא חמץ שנמצא בחנות ומלאי וליכא למפלג בין אכילה להנאה. אלא דאכתי קשה היא גופיה אי באכילה אסור בהנאה נמי ליתסר ואי לא שייך קנסא בספק חמץ הנמצא וכמ"ש ט"ז א"כ אפי' באכילה לשתרי והנלע"ד דודאי היכי דשייך למיקנסי לבעל החמץ אסור אפי' בהנאה אך הכא לא שייך למקנס לבעל החמץ כמ"ש ט"ז מ"מ אסרו חכמים החמץ הואיל ונעבד בו עבירה ובפמ"ג סי' תמ"ט במג"א הק' דמדאורייתא לתסר הואיל ונעבד בו עבירה ויפה השיגו בס' מק"ח דהעלים עין ממסקנת ש"ס חולין קט"ו ע"ש ואמנם נהי מדאורייתא לא נאסר מ"מ חכמים אסרוהו מטעם הנ"ל. והנה התם אמרינן מדאצטריך פן תוקדש בכה"כ ש"מ דשארי נעבדה בהם עבירה שרי ופריך דלמא כלאים בהנאה אסור ושארי נעבדה בהם עבירה באכילה מיהא אסור ומשני מדאסרה רחמנא כלאים לגבוה ע"ש ובתוספות וידוע מה שהותר בתורה בפירוש לא אסרו חז"ל וע"כ חמץ שנעבד בו עבירה לא אסרו בהנאה דמדאצטריך תוקדש בכלאים ה"ל כאלו הותר בהנאה בפירוש אבל היתר אכילה מדאצטריך לגבוה אנינו מפורש כ"כ ע"כ אסור באכילה כנלע"ד ליישב סברת הב"ח. אמנם עי' בטור סי' תמ"ח בשם העיטור דכל חמץ של גוי שעבר עליו הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה ומשמע ליה ממתניתין דתנן חמצו ש"ג שע"ע הפסח מותר בהנאה משמע ולא באכילה וס"ל מאיסור חמץ איירי ולא מטעם פת של נכרי כבירושלמי אלא מדין איסור חמץ באכילה והק' עליו מברייתא זו דחנות מבואר אי תלי' בנכרי מותר אפי' באכילה ולפע"ד המעי' בטור יראה כוונת העיטור דאסרו חז"ל באכילה משום גדר גדרו שלא יהיו נכרים רגילים להביא דורונות חמץ לישראל ביום אחרון של פסח ע"ש וא"כ י"ל היינו חמץ שיש לו בעלים שייך למגזר אטו הנ"ל אבל חמץ הנמצא שאין לו בעלים אם יש לתלות שהוא של גוי מותר אפי' באכילה ולק"מ מברייתא אהעיטור ומיושב נמי דקדוקו של הב"ח הנ"ל דשפיר שייך למיתני מותר באכילה ואצ"ל בהנאה וק"ל. מ"מ כל הפוסקים חולקים על העיטור וא"כ דיוקא דברייתא כהב"ח משמע דיש ספק חמץ שע"ע הפסח שאסור באכילה ולא בהנאה והיינו בספק נתחמץ השתא או לשעבר אבל בספק של גוי ספק של ישראל ספיקו להקל ומג"א כ' דמשמע ליה מרש"י ותוספות עירובין ס"ד ב' דגם בזה ספיקו אסור באכילה ולא נודע משמעותו. והתם בעירובין ס"ד ב' שאין מעבירין על האוכלין פי' רבנו יהונתן שסביב הרי"ף ולא חיישינן לכשפים שהולכים אחר רוב עוברי דרכים שאינן מכשפי' ע"ש נ"ל כוונתו עפ"י מה דאיתא במסכתא ב"מ כ"ג א' הא דככרות של בעה"ב חייב להכריז אע"ג דסימן עשוי לדרוס מ"מ ישראלים אין מעבירין על האוכלין וגוים לא דרסי עליו דחיישי' לכשפים ע"ש פירוש התם במוצא במקום שרוב ישראל ואז עדיין לא היו בנות ישראל פריצי בכשוף ע"כ ישראלים אין מעבירין על האוכלין ומגביהים אותם וגוים דחשדי לישראל בכשוף לא דרסי עלייהו והכא בשמעתין דמצא בדרכים שאין רוב ישראל ומ"מ אין מעבירין על האוכלין משום דאין רוב עוברי דרכים נשים מכשפות ולפ"ז ממילא גם גוים דרסי עלייהו והסימן נדרס וממילא לא הוה ר"ג צריך להכריז דאפי' למ"ד התם מקום הוה סימן היינו בעיר אבל באמצע הדרך לא נמצא במה שאמר אין מעבירין כבר מבואר שלא היה צריך להכריז. והא דאמר שהולכין אחר רוב עוברי דרכים אין לפרש מפני שלא הכריז שזה כבר בכלל אין מעבירין על האוכלין כנ"ל ע"כ פרש"י ותוספות שהחמיר לאסור באכילה משום פת גוים ש"מ אזלינן בתר רוב ולא בתר קרוב שהעיר' הקרובים היו ישראלים כך פי' בשמלה חדשה במס' עירובין ע"ש ולא רצו לפרש מדהקיל להתיר בהנאה משום דא"כ מנ"ל דרוב עדיף מקרוב דלמא משום דאיכא תרי רובא חדא רוב עוברי דרכים נכרים ואידך רוב ישראל אינם אופים חמץ בפסח ומנ"ל דרוב א' עדיף מקורבא אע"כ היה זמן שיחמץ אחר י"ט ואי ישראל בודאי אחר י"ט נתחמץ וע"כ משום חומרא דפת גוי מוכח דהולכים אחר רוב עוברי דרכים ומ"מ אי הוה חמץ גוי אסבה"נ והיינו מדאורייתא כר"י היה אסור בהנאה מספיקא דאורייתא א"נ כמ"ש לעיל דתלינן דמכבר נעשה מזמן לזמן אע"כ חמץ של גוי אחה"פ מותר ולא נאסר אלא משום פת גוי. אלא דקשי' לי דבתוספתא רפ"ב דפסחים תניא הכותים בזמן שפסחיהם שוה עם י"ט שלנו לפי חשבונם חמץ שלהם מותר מיד דלא נחשדו אבל יראה אבל עם לפי חשבונם מקדימין יום א' א"כ י"ט אחרון שלנו הוא חול גבי דדהו חמצם אסור אחה"פ א"כ מנ"ל לרש"י ותוספות דהעיר' הקרובים היו ישראל דלמא כותים הוה ואז עדיין לא גזרו על פתן של כותים כמו פת גוי כמבואר פ"ק דחולין ורק משום חמצן חיישינן ולא היה זמן לאפות אחה"פ ומ"מ התיר בהנאה ש"מ אזלינן בתר רוב עוברי דרכים להקל לתלות בגוי. ואמנם מלשון מרש"א משמע שפי' בתר רוב עוברי דרכים לא אתי לאפוקי קרוב דזה פשוט רובא עדיף מקורבא אלא דתלינן דרוב הני עוברי דרכים גוים הם ולא ישראלים עי' לשונו ונ"ל המכוון דבדרך ההוא לא היה רוב עוברים גוים אך השתא הכא סמוך לי"ט תלינן שעדיין לא הוחזקו ישראל בדרך כ"כ הרבה דבי"ט לא יצאו מבתיהם ואם הפי' כן א"כ א"ש דלא שייך לומר שהעייריותת היו כותים שהקדימו פסח שלהם וא"כ אתמול יום חול היה להם ושפיר אחזיקו בדרך אע"כ לא כן הוא וא"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף