חתם סופר/נדרים/מז/א

חתם סופר נדרים מז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בעי אבימי וכו' עיין לעיל מ"ב ע"א סוגיא דשביעית. ובירושלמי שם פליגי רבי יוחנן ור"ל בנכסי עליך והגיע שביעית ובעי למימר מאן דאוסר כר' יוסי דס"ל לעיל במתני' (מג ע"א) דאסור בהפקר ומאן דמתיר ס"ל שביעית רחמנא אפקריה אפילו ר' יוסי מודה. ונ"ל דירושלמי לא ס"ל טעמיה דר' יוסי כרבא משום מתנת בית חורון וגם לא כר' יוחנן דבעי אתי ליד זוכה אלא ס"ל דהפקר הוה דעת אחרת מקנה היינו דעת בעלים וזה שיטת רש"י ב"מ (יב ע"א) ובנמוקי יוסף שם דלא כהתוס' שם. וכיון דמקרי דעת בעלים מקנה אותו לא דמי למכר לאחר דכח אחר מפסיק משא"כ הפקר אתיא מיניה לדידיה בלי כח אחר מפסיק אוסר ר' יוסי. ות"ל להך מ"ד ה"ה שביעית אתיא נמי בלי כח אחר מפסיק ואידך פליג דעכ"פ לא הוה דעת בעלים מקנה אותו כיון דרחמנא אפקריה. ובזה ניחא בש"ס דילן (מב ע"ב) מסיק בפשיטות דר"י ור"ל אמרו תרוייהו נכסי לך וכו' הגיע שביעית וכו' ונדחק הר"ן מאי קמ"ל משנתנו היא זו נכסי לך מכר לאחר מותר בו. ולק"מ דקמ"ל אפי' בלא כח אחר מפסיק ביניהן. ובזה ניחא לי מאי דמקשינן אשיטת הרא"ש והטור דס"ל בשמעתין דאיבעיותו של אבימי היה במפרש בחיי ובמותי. וקשה וכי נעלם מאבימי מתני' דב"ק דפשיט מיניה רבא בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו. ולהנ"ל ניחא דמספקא ליה לאבימי דלמא דוקא בירושת הבן דליכא אחר מפסיק בינו לאביו וכ"כ להדיא התם בב"ק בשיטה מקובצת הרשב"א בשם הראב"ד מדאמר שלא יהנה לו בחייו ובמותו משמע שבא ממנו לבנו בלי אמצעי מש"ה קאמר ליה. וא"כ מספקא ליה לאבימי באומר קונם בית זה לפלוני בחיים ובמות ומכרו או מת דאיכא כח אחר מפסיק ביניהם כח הלוקח או היורש מהו. ורבא דפשיט ליה ממתני' דב"ק לא ס"ל לחלק בכך אלא כל שפסק כח הראשון אפילו לא הפסיקו באחר מ"מ היה להיות מותר ומדאסר במשנה דב"ק ש"מ אדם אוסר לכשיצא מרשותו אפי' אחר מפסיק ביניהם. ורבא לטעמיה דס"ל לעיל מג ע"ב טעמיה דר' יוסי משום גזרת בית חורין אבל אי לא"ה היה מותר אפילו שלא הפסיק אחר. ובקונטרס מיוחד הארכתי בסוגיא זו בישוב הטור והרמב"ם ובפירוש הירושלמי לפע"ד וראוי להעתיקו כאן:

תנן התם קונם פירות האלו וכו' יש כאן ג' שיטות. א' דעת חי' רשב"א דוקא באומר אלו שייך איבעייתו של רמי בר חמא אבל באוסר פירות סתם לא שייך אפילו איסור דרבנן חילופים כגדולים זה לא שייך אלא בפירות ידועים ולא בסתם ע"ש. ודעת הרא"ש (לקמן נז) הוא בהיפוך דאפילו אי תליא בדעת הנודר נמי הוה אלו לאו דוקא ולא תנן אלו אלא משום גידולים ע"ש. ודעת הר"ן מכריע ביניהם. דהיכא דתלינן בדעת הנודר הוה אלו דוקא והיכא דאתינן מטעם חלופים כגדולים הוה חלו לאו דוקא וכאשר ביאר בטעמו בשמעתין ולקמן במתני' ע"ש. ובארתי ג' שיטות אלו בתשובה הנדפסת משמי סוף ספר הריא"ן מיגא"ש על מס' שבועות:

ודע מ"ש הר"ן דכיון דאמר אלו שויה כהקדש דתופס דמיו רוצה לומר כחומרת הקדש שהדיוט יתפיסם ונעשים הקדש אבל לא בקולתו של הקדש דהקדש יוצא לחולין וקונמות אין לו פדיון ואינו יוצא לחולין. ואין לומר כהקדש קדושת הגוף קאמר. ז"א דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. והמעות חולין אלא משום קנסא יפלו לנדבה עיין פסחים פט ע"ב. אע"כ מ"ש הר"ן דשויה כהקדש פי' כחומרתו של הקדש. ועיין תי"ט ספ"ב דקידושין שהקשה אמאי לא נימא שביעית וע"ז והקדש הוו ב' כתובים ולק"מ דהקדש אינו ענין לע"ז ושביעית דאינהו נשארו באיסורן וגם החליפין נתפסים ואית כאן ב' איסורים ע"ז או פירות שביעית וגם החליפין משא"כ הקדש הוא מתחלל ונכנסו חליפיו תחתיו ואיננו אלא כמחליף עם ההדיוט שחפץ זה יוצא מרשותו של זה לזה והחפץ האחר בהיפוך וה"נ המחליף עם רשות גבוה ואין כאן התפסת דמים וכ"כ בתוס' חדשים שבגליון משניות שם ופשוט הוא:

אלא ששיטת הר"ן בזה דחוק לומר שכוונתו כחומרת הקדש דוקא ונ"ל מש"ה נאיד הרא"ש שם וכ' ז"ל במתני' לקמן אם החליפן לכתחלה אסור המחליף בדמיהן. מדרבנן אסרו דמי כל איסורי הנאה עכ"ל. ולכאורה דבריו מאד תמוהים דמיירי באוסר על עצמו והחליפן בעצמו וזה אינו מדרבנן והוא בודאי אסור מן התורה מדעת הנודר דאוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם וצע"ג ליישב. ונ"ל דהרא"ש ס"ל דלמסקנא לא נדחק כהר"ן הנ"ל אלא נימא כיון דמדרבנן נאסרו חליפי כל איסורי הנאה דהכי ס"ל להרא"ש כמ"ש הקרבן נתנאל ספ"ב דקידושין א"כ נימא מעתה האוסר על עצמו דבר בהנאה הוה חילופין בכלל דלשון בני אדם הוה כך דאיסורי הנאה חילופיהם בכלל ונאסר להנודר מן התורה. וכעין זה כתב הלח"מ דבתר דאסרו חז"ל בשר עוף בחלב הוה בלשון ב"א בשר עוף בכלל סתם בשר וכ"כ התוס' לקמן גבי אדר דבתר דקבעו מרדכי ואסתר פורים באדר ב' משום מסמך גאולה לגאולה שוב הוה בלשון ב"א סתם אדר אדר ב' וה"נ דכוותיה. ולזה נתכוון הרא"ש לפע"ד. ועוד חי' הרבה בעומק כל אלו הדינים לשיטת הפוסקים ופירושי הסוגיות שבענין זה בארתי בקונטרסי וטוב להעתיקו כאן:

אדם אוסר דבר שלא בא לעולם וכו'. פי' אפילו לרבנן דר"מ כמבואר להדיא פ' אע"פ ע"ש וגבי חבר אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם אפילו לר"מ משום דהוה תרתי לריעותא שהפירות אינן ברשותו וגם חברו כמ"ש הרא"ש בשמעתין ד"ה אוסר וכו' ע"ש והוא ע"פ דברי תוס' ב"ב עט (ע"ב ד"ה) אימור וכו' בשם הר"א מפלירא ע"ש וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף