חתם סופר/נדרים/ד/ב

חתם סופר נדרים ד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והרי חטאת יולדת וכו'. מבואר בכאן דקרבן אשה איתא בבל תאחר וא"כ צ"ל מה דאיבעיא ליה לר"ז פ"ק דר"ה [ו' ע"ב] אי אתתא איתא בבל תאחר היינו אי איתא בזמן ג' רגלים כאיש כיון דאינה מצוה לעלות לרגל אבל בבל תאחר איתא עי' ס' המצות לרמב"ם סס"י צ"ד. ואין לומר דהכא הבעל חייב בב"ת כיון שהוא צריך להביא קרבן עבור אשתו ז"א דאינו אלא מתנאי כתובה וכי היכי דצריך לשלם חוב אשתו כך צריך להביא קרבן אשתו והגזבר מוציא ממנו מדר' נתן. אבל אין עליו חיוב נדר או בל תאחר כלל רק על האשה. ועיין לשון תוס' ב"ב קס"ו ע"א ד"ה נכנס וכו' במ"ש משום בל תאחר היו דוחקות וכו' ע"ש ועיין היטב רמב"ם פי"ד ממעה"ק הלכה י"ד וע"ש. וכמדומה לי שנמצא מזה בטורי אבן על ר"ה:

אמר שמואל בכולן עד שאומר שאני אוכל לך וכו'. ערשב"א בשם תוס' שכ' דלס"ד דשאיני אוכל לך לחוד נמי אסור היינו במסרהב בו ואפ"ה מודרני לחוד אע"ג דמסרהב בו ובנזיר כי האי גוונא שעובר לפניו ה"ל ידים מוכיחות מ"מ להס"ד הוה ס"ד דמודרני לא הוה אפילו יד כלל ע"ש. וצריך לומר לפ"ז במסקנא דהוה יד א"כ משנתנו באינו מסרהב אפילו מודרני לחוד הוה ידים מוכיחות. ואין לומר היא גופא קשיא לוקמא מתני' במסרהב ובמודרני לחוד מהני ואוכל לך לחוד נמי וי"ל כדאמרי' בש"ס דאי אתיא מתני' כמ"ד ידים שאינן מוכיחות הויין ידים ליתני שאוכל בלא לך ה"נ אי איירי במסרהב אפילו אי ידים שא"מ לא הויין ידים מ"מ במסרהב הוה מוכיחות ולמה לי לך אע"כ בלא מסרהב וכמ"ד לא הויין ידים ומשו"ה קתני לך א"כ ממילא מודרני ממך לא מהני. ולזה נתכוונו תוס' ד"ה ליתני שאני אוכל וכו' ע"ש. מיהו לפ"ז לא צריך לאוקמא ברייתא כמ"ד הויין ידים. אלא מיירי במסרהב ובברייתא לא קשיא ליה מ"ט תני לך כמ"ש ר"ן עיין וק"ל:

ויש סוברים דאפילו בלא מסרהב מדאמר שאוכל בשי"ן משמע מה שאני אוכל יהיה קונם ובודאי שאיני אוכל יותר מבורר שרוצה לאסור עצמו אלא שהוא לשון מיתסר גופיה והוא שבועה ורק לשיטת רמב"ן דשבועה שאמר בלשון נדר או בהיפוך הוה ידות אבל זולת זה לא. ויש לתמוה על הרמב"ם שגרס שלא אוכל לך דמשמע ליה שאוכל דאכילנא משמע וע"כ גרס הוא שלא אוכל וקשה א"כ ע"כ אומר קונם שאיני אוכל והרמב"ם הרי ס"ל נדר שאמר בלשון שבועה לא אמר כלום. וצריך לומר היינו כשאמר קונם אבל מודרני ממך שלא אוכל הוה לישנא מעליא. ולפ"ז שלא אוכל פשוט טפי לאסור משאוכל דהרי לרמב"ם דוקא צריך לומר שלא אוכל. והיינו דכ' רמ"א ריש סי' ר"ו דיש אומר אפי' שאוכל לך מהני והקשה הש"ך אדרבא שאוכל פשוט טפי משלא אוכל ע"ש ולהנ"ל ניחא דודאי קונם שאוכל עדיף מקונם שאיני אוכל דהוה נדר בלשון שבועה ולא מהני אלא לרמב"ן. אבל מודרני דהוה לשון מעליא אם שאיני אוכל ולזה הוה שאיני אוכל לשון מבורר יותר משאוכל וא"ש הרמ"א וק"ל:

והנה האומר הרי את מקודשת ואינו אומר לי מבואר בש"ע סי' כ"ז דמעיקר הדין אין כאן בית מיחוש אלא שרמ"א הגיה שיש מחמירים. והנה שורש זה הדין בקידושין ה' ע"ב והעלו שם תוס' ד"ה הכא במאי עסקינן וכו' דבלא לי אפי' יד לא הוה דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו כמו לעצמו. וכ"כ תוס' בריש נדרים וכ"כ הרא"ש הכא והתם. ומ"ש פני יהושע ק' בשם הגאון מהר"י פאלאק ז"ל אמ"ש תוס' לפני זה בד"ה הא לאו הכי וכו' אמאי לא משני וכו' אהא בתענית קאמר וכו' ע"ש. ולהנ"ל קשה הא בלא לי נמי לא הוה אפילו יד ואפ"ה הוה בעי למימר דמקודשת וא"כ שפיר מקשה מאהא בתענית וכו' י"ל בפשיטות דהתוס' בהס"ד הוה קשיא להו דהש"ס הו"ל לתרץ דאת מקודשת בלא לי משמע טפי יד לקידושי עצמו מלומר שנעשה שליח לאחרים. דלא שביק אינש נפשיה ומקדש אשה לחבירו וסברא זו כתבה ריב"ש סי' רס"ז ורמזה מרדכי סוף גיטין ויבואר לקמן אי"ה. משא"כ אהא משמע תענית כמו נזיר משו"ה לא הוה אפילו יד זה היה קושית תוס'. ותי' תוס' דס"ל לש"ס אי ס"ד דבלא לי מיקרי יד מטעם הנ"ל א"כ הה"נ אהא משמע טפי נזיר דשייך מיד היום מדנימא אהא בתענית למחר דסברות אלו שקולים הם. אע"כ מטעם זה לא נעשה יד והה"נ בלא לי לא הוה אפי' יד ופריך הש"ס שפיר. ובהא קיימי' למסקנא דאהא ואין נזיר עובר לפניו. והרי את מקודשת בלא לי שניהם אפילו יד לא הוה. ולק"מ קושית מהר"י פאלאק ז"ל הנ"ל:

וארווח לן התם ריש נדרים דמוקי שמואל מתני' כר' יהודה משום דמתני' קשיתיה דקתני לא אוכל ואי ס"ד ידים שא"מ הויין ידים לך למה לי וע"ש. וקשה להתוס' והר"ן מברייתא דהתם דמוקי שמואל כרבנן וקתני נמי לך. ולהנ"ל א"ש דבודאי בלא לך אפילו יד לא הוה דמה לי את מקודשת בלא לי או לא אוכל בלא לך. אלא כתוס' כ' התם דהוה משמע לי' לשמואל דמתני' במסרהב בו לאכול ע"ש וא"כ ה"ל כעסוקים באותו ענין גיטה וקדושיה דבלא לי נמי ידים מוכיחות הוה כמ"ש רא"ש בשמעתין. והה"נ במסרהב בו לאכול בלא לך נמי יד מיהת הוי ונהי דמוכיח לא הוה ולא דמי לעסקי גיטין וקידושין. כיון דהכא בא לסתור דבר שהיו עוסקים שהרי העסק היה שיאכל עמו והוא בא לנדור הנאה מאכילתו. משום כן יד מוכיח לא הוה. מ"מ יד מיהת הוה. ואי ס"ד ידים שא"מ הויין ידים למה לי לך. וכל זה הוכיח במתני' דהוה משמע ליה לשמואל דמיירי במסרהב. מיהו ברייתא מוקי ליה בלא מסרהב. וא"כ לעולם אתי כמ"ד ידים שא"מ הויין ידים. והא דבעי לך משום דבלא מסרהב אי לא אמר לך אפילו ידים לא הוה כמו ה"א מקודשת בלא לי. (מיהו צריך ישוב מנ"ל לשמואל דמתני' מיירי טפי ממסרהב מברייתא וי"ל בנדרים י"ו ע"א ורפ"ג דשבועות וע"ש) ויותר נראה דלא במסרהב ממש מיירי משנתנו אלא בעסוקים באותו ענין בעלמא:

אמנם ר"ת בתוס' נדרים וכן בהר"ן הכא והתם לא ס"ל לחלק. אלא דבלא לי הוה נמי ידים אלא שאינם מוכיחות. אלא מ"מ מסקו דפליגי ביה אביי ורבא. והלכה כרבא דלא הויין ידים. ור"ת גופיה משבש הגירסא שלהי נזיר כי היכי דתיקום רבא לא הויין ידים והכי הלכתא. וי"ל אפילו להריב"א שבתוס' שלהי נזיר דמקיים גירסא ההפוכה ורבא ס"ל הויין ידים ואפשר דהכי הילכתא. מ"מ איכא למימר לריב"א בלא לי אפי' יד לא הוה כהך שיטה ואפשר פלוגתא לא מפשינן אלא נימא לר"ת דס"ל דידים שאינן מוכיחות הוה הוא מהפך גירסא דנזיר וס"ל לרבא דלא הויין ידים ולריב"א דס"ל גי' הפוכות הן י"ל דס"ל כסתם תוס' דקידושין ונדרים דבלא לי אפילו יד לא הוה ולכ"ע אין חוששין לקידושין אי לא אמר לי:

אלא שבמרדכי סוף גיטין ראיתי בדעת השואל כונה אחרת בדעת הריב"א דשלהי נזיר הנ"ל אלא שקיצר ונראה לבאר כוונתו דס"ל לאחד כל הסוגיא לאחדים והא דאביי ס"ל בעלמא ענין שאינו מוכיח לא הוה ענין (ויד לאו דוקא דבעלמא ליכא דין יד עיין תוס' ורא"ש ורשב"א ריש נדרים גבי בעיא דר"פ יש יד לקידושין). וא"כ כי יפליא בנדרים ונזיר לרבות דידים שא"מ הויין ידים. וקאמר לאביי ניחא ולרבא דס"ל בעלמא אינו מוכיח הוה עיקר. א"כ כי יפליא למה לי. ומסיק כר"ט והדר מקיש ידות לנדרים דבנדר ידים שא"מ לא הויין ידים. נמצא לפ"ז אביי ורבא פליגי בתרתי לאביי בכל מילי דעלמא לא בעינן מוכיח משא"כ בנדר דכתיב יפליא. ולרבא נהפוך הוא. ופלוגתת אביי ורבא בריש נדרים לענין נדרים הא פליגי ואין שום סוגיא הפוכה לפ"ז ואני אוסיף דלפ"ז בקידושין כדפריך אדשמואל דלא בעיא לי מאהא הו"מ לשנויי אדרבא הואיל וס"ל בקידושין לא בעיא לי משו"ה בעיא בעיא בנזיר עובר לפניו. אלא משום דמרא דשמעתא אמר ליה ר"פ לאביי. ואביי הא ס"ל בעלמא בעיא מוכיח. ע"כ ניחא ליה לשנויי האמת לדעתו לאביי דמיירי באומר לי. וההוא דנזיר אי לאו נזיר עובר לפניו אפילו יד לא הוה. דאי הוה יד לא הוה בעיא נזיר עובר לפניו לאביי דכי יפליא מרבה ידים שא"מ בנדרים:

ואמנם הסוגיא דריש נזיר ס"ל כהלכתא כרבא דבעלמא לא בעיא מוכיח אלא מגיה בשמואל דקידושין דאמר לי אלא אפילו בלא לי נמי. ומש"ה מקשה בפשיטות ש"מ ס"ל לשמואל ידים שא"מ לא הויין ידים וכפירש"י ריש נזיר ע"ש. וה"מ לשנויי אדרבא היא הנותנת משום דס"ל בעלמא לא בעי' י"מ משו"ה בעי' הכא נזיר עובר לפניו אלא משום דזה תליא בפלוגתת ר"ט ורבנן דלרבנן אתיא כי יפליא לדר"א להיתר נדרים. ואע"ג דשמואל גופיה בחגיגה יו"ד ע"א מפיק היתר נדרים מלא יחל מ"מ לא ניחא ליה לאוקמי מתני' דלא כרבנן. ומשני האמת דאפילו יהיה גם בנדרים ידים שא"מ ידים. מ"מ הכא אהא בתענית קאמר ואפילו יד לא הוה. ולשיטה זו אתיין כל הסוגיות כפשטן ומבואר דס"ל לריב"א דבלא לי הוה יד עכ"פ אלא שאינו מוכיח וס"ל נמי לרבא יד שא"מ הוה יד רק בנדרים אבל בשאר מילי לא הוה יד וא"כ בקידושין חיישי לקידושין וכפשטות סוגיא ריש נזיר ע"פ פירש"י שם שאינו מגיה בדברי שמואל דאמר לי:

אלא דשם במרדכי בתשובות רבינו בחיי בר יוסף דחה דברי השואל וז"ל ומה שהביא ראיה מריב"א א"כ מאי פריך לאביי בנזיר יתרץ טעמא דידי לא הוה ידים מלא יפליא ילפי' עכ"ל. והנה אמת נכון דט"ס הוא וצ"ל מאי פריך לאביי בנדרים ורוצה לומר למה צריך לומר אנא דאמרי אפילו כר' יהודה שאני גט דבעי כריתות וליכא. לימא שאני נדרים דכתיב כי יפליא לרבות ידים שא"מ. ונלע"ד דלא נדחו דברי ריב"א וגירסתו אלא סברת השואל. אבל דברי ריב"א יתורצו ע"פ מ"ש תוס' ורא"ש ריש נדרים גבי איבעיא דר"פ אי יש יד לקידושין. דמטעם דקדושין דומה לנדרים דאסר לה אכ"ע כהקדש. נמצא לא הו"מ למימר לאביי שאני נדרים דכתיב כי יפליא לרבות ידים שא"מ בנדרים. דעכ"פ בקידושין נמי נימא הכי. וממילא בגיטין נמי דאיתקש יציאה להויה וסברא זו ג"כ הזכירו תוס' שם משו"ה הוצרך דבגט בעינן כריתות וליכא וע"כ בעי' מוכיח ולק"מ אריב"א וממילא נדחו דברי השואל. דלרבא נהי דבכל התורה בעי' עיקר מוכח חוץ מנדרים דכתיב כי יפליא לר' טרפון. מ"מ ה"ה קידושין ומכ"ש גיטין דכתיב נמי כריתות דודאי לכ"ע בעי' כריתות בגיטין אלא דגבי ודין ומינאי י"ל אין אדם מגרש אשת חברו ואין אדם מגרש בדיבורא בלא ספר אבל כריתות בעי'. וא"כ בין דנקיש קידושין לנדרים בין דנקיש הויה ליציאה לעולם ידים שא"מ לא הויין ידים גם לריב"א נמצא תבנא לדינא דבלא לי לאו כלום הוא. ויש לפקפק דהרי במסקנא ס"ל לאביי דפליגי רבנן ור' יהודה בדרשא דכריתות בגירושין וי"ל זה וק"ל:

ובזה י"ל בקידושין ו' ע"א דקאמר ש"ס בקידושין אמר רחמנא כי יקח כו' והוא שפת יתר אינו ענין לתי' הש"ס ולהנ"ל י"ל דהיה קשה להש"ס מאי וכן בגירושין דאמר שמואל דמשמע גירושין טפל לקידושין. ובשלמא אי מיירי דלא אמר לי וקמ"ל ידים שא"מ הויין ידים. והיינו דיליף קידושין מנדרין דדמי להקדש. א"כ קמ"ל תו וכן בגירושין לא בעי' מוכיח. דהדר ילפי' יציאה מהויה. אבל השתא דמוקמינן דקאמר לי א"כ מאי וכן אדרבא בגיטין יותר נוטה הסברא דבעי' מוכיח מדכתיב כריתות. ונילף קידושין מגיטין. וא"כ מאי וכן. ומסיק אסיפא דבודאי בקידושין שהבעל קונה שייך כי יקח ולא כי תקח דגלה לו קרא שהבעל קונה האשה ולא האשה את הבעל. אבל אכתי ס"ד לענין גירושין סגי בשמסלק כחו ממנה כמי שקנה שדה וחוזר ומפקירו. שאיננו אלא סילוק עצמו וסגי. וה"נ תסגי באיני בעליך קמ"ל וכן בגירושין דנפקא מקרא אחריני ושלחה ולא שישלח עצמו:

ועיין עוד באורך בתשו' הרא"ש כלל ל"ה סי' ד' פי' ארוך בשינוי וחילוף הסוגיא בשם מהר"מ מר"ב ומסיק נמי דאליבא דכל השיטות אי לא אמר לי לאו כלום הוא. אלא שנדחק מאד בסוגיא דריש נזיר ע"ש. ולפע"ד ליישב בהרוחה סוגיא דנזיר ודקידושין וליישב נמי בתחלה מקשה בנזיר בפשיטות אהא בתענית קאמר ושוב כדמשני שמואל כשנזיר עובר לפניו חוזר ומקשה לימא ס"ל ידים שא"מ לא הויין ידים א"כ בתחלה מאי קסבר דפריך. ואפשר לומר דמשו"ה פירש"י דעיקר הקושיא אדשמואל לטעמיה דס"ל בקידושין דלא בעי' לי דכיון דשמואל מתרץ הקושיא קשה ליה להש"ס אדשמואל:

והנלע"ד בזה דהמקשן הוה ס"ל דאדם יכול לקבל תענית בחצי היום להתענות שארית היום ומשו"ה קשיא ליה בפשיטות דלמא אהא בתענית קאמר ואפילו יד לא הוה. ואתא שמואל ותי' בשנזיר עובר לפניו. ונהי דשמואל ס"ל בתענית י"ב ע"א כל תענית שלא קיבל עליו מבע"י אינו תענית וע' רא"ש שם ועיין בש"ע א"ח סי' תקס"ב דלכמה פוסקים אפילו תענית שעות צריך לקבל לילה שלפניו. וא"כ לשמואל עכ"פ הוה יד דא"א להיות בתענית היום. והוה ס"ל לש"ס דזה דומה כמו הרי את מקודשת בלא לי וכי היכי דלשמואל לא בעי' לי ה"נ הכא אמאי צריך שיהיה נזיר עובר לפניו. ומשני דאפ"ה הכא גרע טפי דמשמע אהא בתענית למחר אע"פ שא"א להיות מיד. משא"כ בקידושין אין אדם מקדש אשה לחבירו כמ"ש השואל במרדכי הנ"ל. והנה זה דלא כמסקנא דקידושין דהתם למסקנא משו"ה ומדמי קידושין לאהא כמ"ש לעיל בפי' דברי תוס' דקידושין בישוב קו' הגאון מהר"י פאלאק ז"ל. וי"ל דבהם פליגי הסוגיות. דהנה סברת השואל שבמרדכי סוף גיטין הנ"ל ע"כ מטעם שכ' הריב"ש לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה דידיה ומקדש אשה לאחריני. והנה לכאורה י"ל סברא בהיפוך דתשו' מהרי"א ן' לב דבאם היו שידוכים ביניהם לא בעי לי דהוה ידים מוכיחות שלעצמו קדשה ובחי' מהרי"ט פליג על זה דא"כ אמאי דחק הש"ס להגיה בדשמואל בדאמר לי לימא בשהיו שידוכים ביניהם ועיין גם תשו' מהרי"ט סי' קל"ח. ועיין מהרשד"ם דמייתי משנה למלך רפ"ג דאישות. ואמנם דברי מהרי"ט יש לדחות קצת אי ס"ד דמיירי בשהיו שידוכים ביניהם ומשו"ה לא בעי' ידים מכיחות שלעצמו קידש. א"כ ה"נ לא הוה בעי' למימר את מקודשת אלא הרי זה לקידושין. ועיין מ"ש בס' אבני מילואים סי' כ"ז סקי"ו ד"ה ונראה וכו'. דרצונו דלעולם לא בעי' יד מוכיח למתקדשת כלל. דודאי על עצמה נתכוונה ומייתי ראיה דלמנה קבור לא חיישינן. וראיה זו יש לדחות. דהתם מפני שאין אנו יודעים כלל שיש לו שום מנה קבור בעולם. אבל אי היה ידוע לנו שיש לו מנה קבור אלא שאין אנו יודעים היכן הוא והיה אפשר שנתכוון לו הנותן בודאי היו דוחין אותו אל אותו המנה. וה"נ הא איכא נשי טובא בעלמא ואין כאן מוכיח למי נתכוון ומשו"ה בעי' יד מוכיח לא למקדש ולא למקודשת. וא"כ לא הו"מ לאוקמי במשדכת דא"כ את נמי לא בעי'. ואה"נ הש"ס הו"מ להקשות מניה וביה ממ"נ אי בעי' ידים מוכיחות לי נמי בעי ואי לא בעי' ידים מוכיחות את נמי לא בעי. אלא דהו"מ למימר את בעי. אבל לי לא בעי משום שאין אדם מקדש אשה לחבירו ושביק מצוה דנפשיה. וזה לא שייך גבי את משום דאשה לא מיפקדא אפ"ו משו"ה הקשה מנזיר עובר לפניו. דאהא בתענית למחר ולא היום הוה דומה כמו מקדש אשה לחבירו ושביק מצוה דנפשיה כמ"ש לעיל משו"ה פריך מהך:

ואחרי ההנחה הנ"ל דמיירי בשלא היו שידוכים ביניהם. א"כ י"ל סברא בהיפוך דבקידושין י"ב ע"ב פליגי אליבא דרב אי מנגיד אמאן דמקדש בלא שידוכי או בשוקא. ורמב"ם פסק דמנגדינן פ"ג מאישות ה' כ"ב. והרא"ש פסק דלא מנגדינן ועיין ש"ע ורמ"א בא"ע סס"י כ"ו. ונ"ל דהיינו המקדש אשה לעצמו. אבל שליח שקדש לחבירו אין כאן קריבות וחוצפא. ועוד נהי דלא היו שידוכים בינו להאשה. מ"מ בין המשלח והאשה היו שידוכים דהרי המקדש אמר סתם הרי את מקודשת ולא אמר לי. ואי נימא שלא קידשה לעצמו ע"כ קידשה לאדם שכבר נודע על מי הוא מדבר. וא"כ י"ל סוגיא דקדושין רוצה לתרץ דברי שמואל אי ס"ל מנגדינן אמאן דמקדש בלא שידוכים. וא"כ אי לא אמר לי אפילו ידים לא הוה. דליכא למימר לא שביק מצוה דרמיא עליה וכו' אדרבא נימא מסתמא לא קדיש בלא שידוכים. וא"כ הוה כמו אין נזיר עובר לפניו. דלשמואל אפילו ידים לא הוה כיון דלא קיבל תענית והסברות שקולים כנ"ל. משו"ה מגיה דאמר לי. וסוגיא דנזיר מיירי אי ס"ל לא מנגדינן. א"כ אפילו בלא לי הוה ידים עכ"פ טפי מנזיר. ומ"מ לשתי הסוגיות ידים מוכיחות לא הוה ואתינן לפלוגתת אביי ורבא ולמאי דקיי"ל כרבא דבקידושין בעי' ידים מוכיחות וליכא:

ועוד נ"ל בזמנינו אלה אפילו קיי"ל כהרא"ש וכמ"ש רמ"א ססי' כ"ו דלא מנגדינן אמאן דמקדש בלא שידוכים. מ"מ לפי מנהג מדינתנו וזמננו אלו הוא ממש דבר הנמנע לקדש בשוקא ושלא היה בין הזוג שום שידוכים ובלי הכנה רבה כידוע. ונהי לקדש ע"י שליח נמי לא שכיחא כלל וכלל. אה"נ הענין נראה דלגבי העדים היה הענין נראה לשחוק והיתול וכן נראה ממ"ש להם זאגט אללע מיט הרי את מקודשת שיאמרו עמו כולם. והיה בעיניו כאומר תחנה ובקשה והאחד אמר לו אלו היה טבעת זהב כבר היתה שלך רק היה בעיניהם שאינה ראויה להתקדש באופן זה כלל. א"כ היה זה בעיני העדים ספק היתול וה"ל אינן מוכיחות כלל. ואע"ג דליכא ב' עדים על זה שאמר זאגט אללע מיט. ועל זה שאמר דוד אם היה זהב היה שלך. מ"מ כיון שהיו כולם באותו מעמד ולא הכחשו משמע שכולם הודו שכך היה מעשה:

ונהי דלא הייתי סומך כלל על זה מה שלא מצינו בראשית לעשות ידים שאינם מוכיחות מכח סברת שהיה מחמת היתול ושחוק דא"כ אפילו באומר לי נמי. וחלילה לנו לבנות היתרים על כיוצא באלו. אלא שנ"ל בלא"ה העיקר דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים. ולסניף בעלמא אני מוסיף דבכהאי גוונא אפילו ידים לא הוה. והאמת מורה כן אלא שאין לסמוך על זה רק לצרופי:

והאמנם ב"י מייתי בשם תשו' רמב"ן ורשב"א דחיישי להחמיר בידים שאינם מוכיחות אלא שכ' שהוא ט"ס ולא סמכא מדהעיד ה"ה והריב"ש על הרמב"ן והרשב"א דס"ל בפשיטות דלא הויין ידים. ואמנם רמ"א חייש להו. והנה הרואה סובר דרמב"ן ורשב"א תרי נינהו. וליתא. אלא תשו' המיוחסת לרמב"ן שם נדפסה התשובה ממש אות באות בלי שינוי ומגרעת כמו שנדפסה בתשובת הרשב"א אשר ממנו יראה כי תרוייהו דרשב"א נינהו כידוע דתשובה המיוחסת לרמב"ן רוב דבריה המה דברי רשב"א. והנה אחר קצת עיון יובן היטב דאין כאן סתירה וט"ס ואלו ואלו דברי א"ח. אך בחי' רמב"ן ורשב"א פ"ק דקידושין מבואר להדיא דיש להחמיר בקידושין וגירושין:

הנה ברשב"א סי' תשע"ד נשאל במי שאמר הריני נותן לך לקידושין. וז"ל תשובתו. אע"פ שקבלה אותה לשם קידושין לשמואל דאמר בעי' ידים מוכיחות אין זו מקודשת אפילו אמרו עדים לקידושין נתכוונה אינה מקודשת מ"מ בשעת נתינה לא היו שם ידים מוכיחות וכו' וכל שאין כאן ידים מוכיחות ה"ז כאלו אין כאן עדים שנתקדשה לו. מיהו יש לחוש להחמיר שמא בקידושין בכענין זה לא בעי' ידים מוכיחות וכו' עכ"ל. והנה יל"ד מאי האריכות שמא בקידושין בכענין זה. והנה המעיין בריב"ש רס"ו יראה כוונתו לחלק בין אומר הרי את מקודשת הוה ידים שאינם מוכיחות ובין האומר הריני נותנו לך בתורת קידושין. דבאומר הריני הרי בתחלת דבורו מיד מרמז ואומר שמשלו נותן לה וכיון שמשלו נותן לה אין לנו לומר שמקדשה לחבירו בממון שלו מדין עבד כנעני דבכי האי גוונא בודאי לא שביק אינש נפשיה ומקדש אשה לאחרינא. משא"כ בשאומר הרי את וכו' ולא אמר הריני אינו מבואר שהממון שלו דלמא אחרינא יהיב ליה ממון לקדש לו אשה בזה לא הוה ידים. אלו דבריו ז"ל למעיין (ולפנינו אי"ה מבואר מזה דלית ליה להריב"ש לסמוך בכאן אחזקה מה שביד אדם הוא שלו). וכל מה שהוצרכתי להאריך לעיל היינו להוציא מדעת השואל שבמרדכי דמשמע אפילו הרי את בלא הריני נמי אין אדם מקדש אשה לחבירו ע"כ הארכתי במ"ש לעיל אבל לריב"ש לא צריכנא לכל זה ועיין:

הנה כי כן י"ל בהרשב"א א' משני פנים. או דקאי אהך לישנא הריני נותן לך דמתחלה לא נחית לחלק בין הרי את ובין הריני ושוב כ' וחייש לסברת הריב"ש וכ' שמא בקידושין בכענין זה וכו' פי' משום דלא שביק מצוה דידיה וכנ"ל. או אפי' נימא דפשיטא ליה נמי כהריב"ש אע"ג דבלשון השואל התם מספקא ליה מדלא אמר לי. מ"מ הרשב"א אפשר פשיטא ליה דהריני הוה כמו לי וכהריב"ש. ומ"מ היה מתיר בתחלה מטעם דלא אמר את והוה ס"ל במתקדשת נמי בעינן ידים מוכיחות. ובשלמא בעובדא דהריב"ש דאמר בתורת קידושין משמע להדיא שהנתינה הלז תהיה הקידושין ומשמע נמי לה לעצמה. אבל בתשובת רשב"א דאמר הריני נותנו לך לקידושין אפשר לצורך קידושין קאמר שתהיה היא שליח לחברתה. ושוב נסתפק הרשב"א דלמא בכענין זה לא בעינן ידים מוכיחות להמתקדשת וכמ"ש כבר לעיל. יהיה איך שיהיה לע"ד אין כאן שום מחלוקת וכל הפוסקים הראשונים שוים דאין האשה מתקדשת בהרי את מקודשת בלא לי. וכ"כ להלכה ולמעשה בחידושי מהרי"ט בקידושין ועיין תשובתו סי' קל"ח והב"ח וכל האחרונים שאחריו דחיישי להחמיר כולם נמשכו אחרי דברי השואל שבמרדכי הנ"ל ואחרי תשובת רשב"א הנ"ל. וכבר בארנו תלי"ת דלע"ד אין כאן בית מיחוש. בשגם בד"מ כ' שאין להחמיר ומשמע מלשון חלקת מחוקק סקי"ב שט"ס נפל בהג"ה ש"ע ע"ש ע"כ נראה כנ"ל:

ואחרי כתבי זאת מצאתי בתשובת הרב"י סי' ד' שאחר שכתב דתשובת רמב"ן ורשב"א הנ"ל לאו דסמכא היא מטעם שכתב בספרו ב"י וחזר וכתב ואפשר דשאני אותה תשובה שאמר הריני וכיון שאמר הריני הוה ידים מוכיחות וכדברי הריב"ש שאכתוב בסמוך וכו'. גם הרב רבינו נסים דחה דברי בעל אותה סברא (יש אומרים דבקידושין חיישינן) והעלה דאי לא אמר לי לא הויין ידים כלל וכו' עכ"ל תשובת הרב"י לעניננו וברכתי שכוונתי לדעת הגדול ז"ל ואמרתי שישו בני מעי. ואמנם מצאתי בחי' רמב"ן ורשב"א ריש קידושין דמחמרינן בקידושין וגיטין וכרמ"א:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף