חתם סופר/כתובות/צח/ב

חתם סופר כתובות צח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הוסיפו לו א' יתירה וכו' אין זה ענין להא דב"ק ק"ב ע"ב נותן מעות לשלוחו ליקח לו חיטין ולקח שעורים. דהתם מה שהוא נגד המעות ועלה ריוח כדרך תגרי'. ומשו"ה מוקי לי' רש"י ותוס' וכן הרי"ף בשליח למחצה שכר ועיי' בר"ן בשם הרא"ה דס"ל דאפי' שליח ממש נמי השכר לאמצע משום דע"י שינוי שלו גרם הריוח. ואמנם בשמעתין מיירי שנתן לו א' יתירה יתר על המעות שניתן לו עיי' וק"ל:

רבי יוסי אומר חולקין פירש"י מספיקא. והקשה ט"ז א"כ יחזיק השליח בשלו ונימא המוציא מחברו עליו הראי'. ונדחק כיון דסברא הוא שיותר ראוי לבעל המעות ע"כ לא מצי למימר החזקתי. ולפ"ז נוכל לומר גם ר' יהודה מודה דהוה ספיקא. אלא ס"ל כקו' ט"ז דהשליח יאמר החזקתי בין ביש לו קצבה ובין באין לו קצבה. ומיושב קו' תוס' על רש"י מר' יהודה דחלוק וטלית. דע"כ לא הקשה הט"ז אלא בנתן לו א' יתירה שהשליח יתן לבעל הבית מספר המגיע לו והיתירה יחזיק מספיקא. והה"נ בחלוק וטלית יתן לו החלוק ויחזיק לעצמו הטלית אבל אם יקנה רק חלוק דשוה תריסר כיון דגוף החלוק לבעה"ב רק המותר בשווי' מסופקי' בו בזה לא מיקרי השליח מוחזק כמ"ש הגאונים בטוען על המשכון שצריך לישבע משום שגוף החפץ לבעה"ב לא מיקרי הטוען מוחזק וה"נ דכוותי'. ואע"ג דלשון הש"ס לקמן לא מורה קצת כן כבר כ' בתוספי רא"ש שר' יהודה לדבריהם דרבנן קאמר ע"ש:

והנה בירושלמי פ"ו דדמאי מבואר להדי' כהרי"ף ודלא כרש"י שאיננו מטעם ספק. ונ"ל דס"ל לרש"י דהש"ס דעירובין ל"ז ע"ב נדחק במשנה דדמאי ומוקי פלוגתיי' בברירה ואיפוך וקשה אמאי לא מפרש לי' כהירושלמי עיי' פי' הירושלמי בהרע"ב בדמאי שם אע"כ קשי' להש"ס קו' הירושלמי מחלפי' שיטתי' דר' יוסי דס"ל חולקי' וס"ל לש"ס טעמא משום ספיקא וא"כ בדמאי נמי יהי' ספיקא ולא ס"ל כתי' הירושלמי דפרוטה שלו ורגלו של השליח שניהם גורמים. נמצא לפי ש"ס דילן א"ש פירש"י ומודה רש"י דהירושלמי ס"ל כהרי"ף. והרווחנו דלהירושלמי בטעות מעות נמי שייך דינו של ר' יהודה ור' יוסי משא"כ לש"ס דילן וא"כ לק"מ מה דמייתי ר"ת ראי' ממנה במאתים טעות הוא ומוקי לי' בהירושלמי וכו' ולהנ"ל אין מהירושלמי ראי' לש"ס דילן הקצרתי מאוד וק"ל:

זבין לי ליתכא וכו' בזבחים ל"ד ע"א מבואר דאי לאו דדיקדק לאמר אלא חטין הוה כמוסיף על דבריו היינו לעניין להביא לו מבחוץ כי מה איכפת לי' אם יביא לו גם שעורים. והה"נ לקמן גבי חלוק בהבאת הטלית אין קפידא שהרי לא אמר לו אל תביא לי אלא חלוק. כי כל מה שמביא לו מבחוץ אין קפידא ביתרון אם אינו מקפיד להדי' לומר אלא. אבל להוציא מבית למכור משלו ליתכא אינו צריך לומר אלא דפשיטא שאינו רוצה שימכור משלו יותר וכן לקמן גבי חלוק וטלית הקפידא הוא על מכירת הדינר זהב שלו לא על הבאת הטלית היתר אבל אי הוה אמר אל תביא לי אלא חלוק הוה קפידא אהבאת הטלית:

ולא מיירי הכא אלא אליתכא קמא. דליתכא שהוסיף בודאי אינו מכור כמו דהתם בשעורים הוה עובר על דבריו. והכא מיירי אי הוספת הליתכא בתרא יהי גרמא שיהי' גם הליתכא קמא כעובר על דבריו כיון שמוכרם בדבור א'. והה"נ יש להסתפק במי שעירב דם בהמה של עולה עם דם חיה שהקריב לשם עולה. נימא שגם דם בהמה לא נתקבל שהוספת דם החי' גורם לפסול דם הבהמה. אע"ג אם נתערב ממילא בלי כוונת מתכוון רואי' את הדם החי' כאלו הוא מים. אבל השתא שנתכוון להוסיף מיגרע גרע כמו ליתכא וכורא. ודברי תוס' שם בזבחי' צ"ע וכבר נתעורר עליהם בצאן קדשים ולא העלה כלום:

ואמנם פשוט הדבר דאפי' אי מוסיף על דבריו הוה וליתכא מיהו קנה היינו שאין המוכר המשלח יכול לחזור בו. אבל הלוקח מצי למימר לא אביתי ליקח ליתכא כ"א כור ומדלא קנה כורא. אין המקח כלום וזה פשוט. ובזה מיושב אריכות הש"ס דפשיט ממשנתינו. וכל עיקר כוונת הפשטן אינו אלא לומר תרי בבי בדאוזיל למה לי אלא לאו חד בדאוזיל וחד בדלא אוזיל ומיפשטא האיבעי' ומה לו להאריך יותר. ולהנ"ל ניחא דהוה סד"א רישא בדאוזיל וסיפא בדלא אוזיל ומיירי באין הלוקח רוצה ליקח אלא שדה במנה ודינר ומשו"ה מקחו בטל. אבל הי' רוצה להחזיר דינר קרקע מקחו קיים. לכן הוכיח דע"כ רישא בדלא אוזיל מדקתני מנה שלה וזה לא שייך בסיפא כמ"ש תוס' ד"ה הא מדסיפא וכו'. וא"כ ברישא דמיירי בדלא אוזיל וקתני בהדי' שהיא רוצית להחזיר דינר קרקע ואין עיכוב אלא מהמוכר היינו היתומים שפיר איפשטא איבעי'. ומיושב נמי קו' מהרי"ט מ"ט לא הקשה ש"ס משניות אהדדי תן חתיכה לאורחים עם משנה דמנה ודינר במנה. ולהנ"ל ניחא דודאי אין ההכרח כל כך גדול למירמי מתני' אהדדי משום דקדוק קלוש דמנה שלה שייך ברישא טפי מבסיפא שזה הוא קלוש מאוד ויותר הוי ניחא למימר דסיפא בדלא אוזיל ואין רוצה להחזיר דינר מקרקע כי היכי דלא תיקשי משניות אהדדי. אבל לבתר דמשני משנה דמעילה באומר מדעת. שוב נוח יותר למיפשיט איבעי' דנהוי כעובר על דבריו ולא נדחוק לאוקמא סיפא בדלא אוזיל וק"ל:

מעביר על דבריו הוה וכו'. עיי' מס' תרומו' פ"ד משנה ד' הקשה הר"ש משמעתין. ותי' דהתם גרם הפסד לבעה"ב שנעשה מדומע ע"ש. וצ"ל דמוקמי' מתני' כמ"ד אין ברירה דאי יש ברירה יוציא סאה א' ונימא הוברר שזו הוא הוספתו של שליח והיא חולין והשאר תרומה עיי' דברי הרמ"ר בתוס' תמורה למ"ד ע"א ד"ה ואידך לשתרי וכו' נמצא שלא הפסידו כלום אע"כ כנ"ל. שוב מייתי ר"ש בסוף דבריו הירושלמי שהקשה משנה דתרומו' הנ"ל אמשנה דמעילה תן חתיכה לאורחים ע"ש. וצ"ל דהירושלמי לא בעי לשנויי כתי' הר"ש משום דלא בעי לאוקמא מתני' כתנאי והר"ש שהקשה משמעתין לא הי' לו תי' אחר אלא לאוקמי מתני' כמ"ד אין ברירה. אבל הירושלמי לא חש לסוגית בבלי דשמעתין ולא הוה ק' לי' אלא אמתני' דמעילה ותי' עדיפא מיני' שאני תרומה שבפ"א הפריש וכיון שבטל הוספת השליח בטל נמי תרומתו של בעה"ב. משא"כ במעילה צריכי' לומר לפי הירושלמי אע"ג דבדבור א' אמר להם טלו שתים מ"מ בזה לא נתקיים עדיין ציווי של בעה"ב שהרי לא אמר לשליח אמור להם שיטלו אלא תן להם והשליח חזר ועשה אותם שליח טלו לכם שתים ולא נתקיים השליחות אלא בנטילתם ב' וזה לא נעשה בבת א' כי כל חתיכה הוא בפ"ע כן צ"ל כוונת הירושלמי. מיהו ממה שתי' הרא"ה לקמן על קו' התוס' ד"ה דאמר להו וכו' ע"ש משמע דס"ל דש"ס דילן לית לי' סברת הירושלמי אלא כיון דבדיבור א' אמר טלו שתים ה"ל בבת א' ממש. כמו ליתכא וכורא וכמו הפרשת תרומה. ולשיטה זו צ"ל דמתני' דתרומה מטעם הפסד בעה"ב נגעו בי' וכמ"ד אין ברירה:

והנה דעת הרמב"ם כל שהשליח עושה עיקר שליחותו של בעה"ב ומוסיף נמי על דבריו לא ימעול שליח על הוספתו כי איננו עושה על דעת עצמו כ"א להוסיף על עיקר השליחות. ונהי דגם הבעה"ב לא מעל על ידי הוספתו מה שלא צוה ולא עלה על לבו. מ"מ גם השליח לא ימעול. וראי' לדבריו מלשון המשנה שליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל. והא תו למה לי לא עשה שליחותו שליח מעל פשיטא עיקר חידושא הוא שהבעה"ב מעל דיש שליח לד"ע במעילה. אבל אם לא עשה שליחותו שהשליח מעל הוא משנה שאינה צריכה. אע"כ לדיוקא שאם עשה במקצת שליחותו. שוב לא ימעול השליח על ההוספה. ולא משכחת שימעול אלא אם לא עשה שליחותו כלל. והא דאמר טלו שתים מוקי רמב"ם גם במסקנא באמר מדעת. ובש"ס דבעי למיפשט הומ"ל ולטעמיך שליח אמאי מעל הא לא הוה רק כמוסיף על עיקר השליחות. ולהנ"ל י"ל הרמב"ם ס"ל כהירושלמי הנ"ל וא"כ בלא"ה לא הוה הש"ס צריך לאוקמא במדעת דהומ"ל שאני ליתכא וכורא דהוה דיבור א' משא"כ נטילת ב' חתיכות. אלא משום דבלא"ה צריך לאוקמי במדעת משום מעילת השליח ע"כ אוקמא ה"נ הכי:

אמר בעה"ב לשלוחו. ע"ש במתני' גבי נרות ופתילות. דנתן לו פרוטה ולקח בחצי פרוטה הוה דומי' דכורא וליתכא דמכירת הפרוטה הוה כמכירת השדה. וכן נתן לו ליקח בחצי פרוטה נרות ולקח בפרוטה הוה כמו ליתכא וכורא. ואי בשמעתין מעביר על דבריו הוה צריך לומר הא דנקט התם בשיעורא דחצי פרוטה משום שליח הוא דאל"ה הוה שליח מעל. אבל השתא לא מעל אע"ג דבחצי פרוטה הראשון נמי עבר על דעת בעה"ב מ"מ לא מיקרי דעתו של עצמו ולא מצטרף לחצי פרוטה השני'. אבל בעה"ב לעולם לא מעל אפי' בפרוטה שלם כי האי גונא שעובר על דבריו. והתם פי' הרמב"ם במשנה דלכשיהנו מנרות ופתילות ימעלו. ס"ל כיון דהוה פחות מכשיעור לא יצא מעות לחולין בלא מעילה והנרות ופתילות הקדש ומועלין בהם אחר כך ע"ש:

הא מדסיפא בדאוזיל עמ"ש תוס' בסוף הדבור דהא טפי הוה מעביר לא זילא וכו' עכ"ל כוונתם דלא זילא הוה הכל מכירה אלא שעיות בשליחות ה"ל מעביר ומבטל כל השליחות משא"כ בזילא דמכרה שוה מנה ודינר במנה נמצא הדינר יתר הוא גזל ואיננו מכירה ואותו מצטרף להשליחות של מנה ואיך יבטל גזל הדינר את השליחות המנה הגע עצמך שליח שגזל מבעה"ב יתבטל שליחותו מה ענין גזילתו לשליחותו ופשוט:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף