אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/צח

יום רביעי י"ז תשרי תשפ"ג - מסכת כתובות דף צח

זכות בשכר שבא מפעולת אדם בממון חברו

מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי בשליח שהוסיף לו המוכר אחת יתירה

במשנה במסכת כתובות (צח.) מבואר דין אלמנה שמכרה בנכסי יתומים לצורך כתובתה, אלא שמכרה את השדה שלא בשוויה. והמשנה מציירת שני ציורים בנידון זה, בציור הראשון - היא מכרה נכס ששוויו מנה במאתיים. ואילו בציור השני - היא מכרה נכס ששוויו מאתיים במנה.

בשני ציורים אלו פוסקת המשנה כי האלמנה קיבלה את כתובתה ואין לה עוד תביעה על היתומים. דהיינו, בציור הראשון למרות שהנכס היה שוה רק מנה, והיא שגרמה במכירתה ששווי הקרקע ייעשה למאתיים - מכל מקום דנים אנו שקיבלה מיד היתומים מאתיים ו'נתקבלה כתובתה'. וכן בציור השני, אף שקיבלה רק מנה, אך מאחר ושוויו האמיתי הוא מאתיים לכן אף בציור זה אנו דנים ואומרים ש'נתקבלה כתובתה'.

הגמרא עומדת על מה שנראה כסתירה בין הדין בציור הראשון לדין בציור השני: מאי שנא 'שוה מאתים במנה' דאמרי לה 'את אפסדת', 'שוה מנה במאתים' נמי תימא 'אנא ארווחנא'. והגמרא מוכיחה שאכן דעת משנתנו שלעולם אין ביכולתה לטעון 'אנא ארווחנא', והגמרא מביאה מחלוקת תנאים במקרה דומה, כשאדם שלח את שלוחו לשוק לקנות סחורה, וקנה בזול, האם יכול לטעון השליח 'אנא ארווחנא' ולקבל את ההפרש בין עלותה הרגילה של הסחורה ובין עלותה אחר שמצאה בזול.

וכך שנינו בברייתא: הוסיפו לו אחת יתירה [- המוכר הוסיף לו תוספת על המקח], הכל לשליח, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר, חולקין. ובברייתא אחרת שמביאה הגמרא מבוארת דעתו של רבי יוסי ש'הכל לבעל הבית'. ומבארת הגמרא שהדבר תלוי מה קנה השליח, שאם קנה דבר 'שיש לו קצבה' כגון קטנית הנמכרת בחנות במידה, מלא כלי בפרוטה, והוסיף המוכר, בכה"ג יש ספק אם התכוון לתת את התוספת לשליח או למשלח, ולכן חולקין. מאידך, אם קנה השליח דבר 'שאין לו קצבה', כגון טלית, חלוק או ירק, דברים הנמכרים באומד, והדרך שפעמים מוכר בצמצום ופעמים מוותר משלו, וממילא אין כאן מתנה אלא הכל בכלל המכר - והכל לבעל הבית.

חתיכת נבילה של ראובן שנפלה לחתיכות היתר של שמעון כמה דמים ישלם שמעון

והנה בהגהות אשר"י (ע"ז פ"ה סימן ל) שאם נתערבה חתיכת נבילה המותרת בהנאה בתוך חתיכות של היתר, אינו צריך לזרוק מהתערובת כלום, אך אם חתיכה זו היתה של ישראל אחר - יפרע לו דמים.

ובשו"ת עמודי אור (סימן נה) הסתפק כמה דמים יפרע לו, האם דמי חתיכת נבילה כמו שהיתה שווה קודם שנתערבה, שדמיה מועטים. או כפי שהיא שווה עתה אחר התערובת, שדמיה כשאר החתיכות הכשירות, שהן ביוקר כמובן.

בתשובתו אומר רבי יחיאל העליר זצ"ל כי יש לברר נידון זה מתוך דברי הירושלמי בתרומות (תרומות פ"ה ה"ג), שם מובא מעשה שהתערבו שעורים של ראובן בחיטים של שמעון, ועתה שמעון מוכרם בדמים יקרים - בדמי חיטים. וכשבא המעשה לפני ר' יהודא בר שלום הורה לשמעון לשלם לראובן דמי שעורים ואת השאר לחלוק עם ראובן. ועפ"ז הסיק העמודי אור: ולפי זה בנידון דידן נמי ישלם לבעל חתיכת נבילה דמי חתיכת נבילה, ומה ששווה עתה יותר - יחלוקו, כן נראה לעניות דעתי, עכ"ד.

הכרעת המרחשת לספק העמודי אור מכח סוגיית הגמרא בכתובות

המרחשת (ח"ב סימן לה) מביא את דברי העמודי אור, ומוסיף כי לדעתו נראה שדין הירושלמי וסברתו לקוח ומיוסד על יסוד מחלוקת התנאים הנזכרת, המובאת בגמרא בכתובות. דהנה דעת רבי יוסי שבעל הבית והשליח חולקים. ולעיל הבאנו דברי רש"י בביאור דעת רבי יוסי, שהוא ספק ד"יש לומר לשליח נתנה ויש לומר לבעל מעות נתנה", וכך גם מבואר הרמב"ן. אמנם הרי"ף כתב בטעמו של רבי יוסי, שהוא משום שבאה הנאה לשליח על ידי בעל הבית, ולכך חולק עמו.

ולכאורה זה ממש טעם סברת הירושלמי, שאף שעיקר השעורים של ראובן, מכל מקום כיון שבלא החיטים של שמעון לא היו דמי השעורים יקרים כמו חיטים, ממילא באה לראובן הנאה מכח חיטי שמעון ולכן 'יחלוקו' כהוראת הירושלמי. ובאמת הירושלמי (דמאי פ"ד ה"ג) עצמו הזכיר סברא זו, "תמן על ידי מעותיו של זה ורגליו של זה".

נידון החשוקי חמד בגבאי ששלח שליח לקנות חלב וזכה במבצע של 'תנובה'

בחשוקי חמד (נדרים צ:) העלה נידון מעניין: גבאי בית מדרש מסוים שבו קול התורה נשמע ביום ובליל, שלח את אחד המתפללים שיקנה שנים עשר שקיות חלב עבור שתיית קפה חם לרוות הלומדים, ואף נתן לו מעות עבור כך. השליח עשה את שליחותו וקנה את החלב, והנה בצאתו מהחנות ניגשו אליו לפתע סוכנים של חברת 'תנובה' ושאלוהו האם בקנייתו זו קנה מוצרים של 'תנובה'. משנענו בחיוב, שלשלו לידו אלף ומאתיים שקלים, מאה שקלים כנגד כל שקית חלב שקנה. זאת כחלק ממסע פרסום של החברה, לפיו סוכנים של החברה מסתובבים בשכונות ופונים בהפתעה ללקוחות שיצאו מקניה, ובמידה וברשותם מוצרי של החברה, הרי שכנגד כל מוצר מקבל הלקוח מאה שקלים.

ועתה התעוררה השאלה, מי זכה בכסף, האם השליח שביצע את הקניה, או שמא בית המדרש שהוא בעל המעות, ואולי הגבאי שהוא האחראי על קופת בית המדרש והוא ששלחו לקניה.

בתשובתו מעלה רבי יצחק זילברשטיין שליט"א כי לכאורה הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך, שיש לחלוק את הזכיה בין השליח ובין בעלי המעות. וזאת מכח פסיקת השו"ע (חו"מ סימן קפג ס"ו) במחלוקת זו המובאת בגמרא בכתובות: היה השער קצוב וידוע, והוסיפו לשליח במנין או במשקל או במידה, כל שהוסיפו לו המוכרים הרי הוא של שניהם, וחולק התוספת השליח עם בעל המעות. ולפי זה היה מקום להכריע גם את נידון דידן, שיחלקו השליח וקופת בית המדרש את הזכייה.

מחלוקת הפוסקים בדין מוכר שפירש שנותן הכל לשליח ותליית הר"ן במחלוקת רש"י והרי"ף

אמנם על דברי השולחן ערוך הוסיף הרמ"א: מיהו, אם אמר המוכר בפירוש שנותן לשליח, הכל של השליח. ובסמ"ע (ס"ק יח) הביא מקור דברי הרמ"א מהר"ן, שם תלה הר"ן את דבריו במחלוקת הראשונים בביאור טעמו של רבי יוסי. שלדעת רש"י שהטעם הוא משום ספק, אם נתכוון המוכר לבעל המעות או לשליח, יצדקו דברי הר"ן ופסק הרמ"א שאם אמר המוכר בפירוש שנותן לשליח - הכל של השליח. משא"כ לדעת הרי"ף שטעמו של רבי יוסי הוא משום שהשליח משתכר ונהנה ממעותיו של המשלח, אם כן אף באופן שאמר המוכר בפירוש שכוונתו לשליח, כיון שסוף סוף נהנה השליח ממעותיו של המשלח - יש לו לחלוק עמו את רווחיו. וכך הסיקו גם הש"ך (ס"ק יב), נתיבות המשפט (חידושים ס"ק יא) וביאור הגר"א (ס"ק כב).

ומכל מקום בנידונו של הגר"י זילברשטיין אין חילוק בדבר, כי לדעת השו"ע שהחלוקה היא מחמת שהמשלח גורם אף הוא לרווח בהיותו בעל המעות, אם כן יש לחלק את הסכום בין המשלח ובין הקונה [ויש להסתפק אם יזכה הגבאי או קופת בית הכנסת, או שיחלקו ביניהם. ואולי ישלשו את הסכום בין כולם כיון שיש כאן שלשה גורמים לזכיה, השליח הגבאי המשלח וקופת בית הכנסת בעלת המעות]. וכן לדעת הרמ"א שנקט כדעת רש"י והרמב"ן שטעמו של רבי יוסי הוא משום ספק, אם כן גם כאן יש להסתפק למי החברה מזכה את סכום הקניה.

ואמנם אם הגבאי שלח את השליח לקנות בדוקא שקיות חלב של 'תנובה' [כגון בגלל הכשר וכדומה], אם כן השליח היה משולל בחירה ולכאורה אינו נחשב שותף למעשה הקניה, לענין מבצע החברה שמטרתו ליצור דעת קהל ולעודד את האנשים לקנות את מוצריה. אך מאידך יש מקום לומר שעדיין מזלו של השליח גרם, שהרי היה יכול לקנות את שקיות החלב בכל מקום שירצה והוא שקנאם בחנות זו ובשעה זו, ואם כן יש לומר שעדיין יש להחשיבו כחלק ממעשה הזכיה.

והסמ"ע בדבריו מנה את הסוברים כדעת הרי"ף שהטעם הוא משום שההנאה באה לשליח ע"י מעותיו של המשלח, והם, הרא"ש (כתובות פי"א סימן טו) והעיטור (אות ש' שלישות ממון), וכך נקט השו"ע. ומאידך, דעת רש"י והרמב"ן והרמ"א שפסק כדבריהם. ועל כך סיים הסמ"ע: ומכל מקום כתבתי טעם הרי"ף והרא"ש והעיטור, דלפעמים לפי ראות הדיין יש לסמוך עלייהו. וכתב הגר"י זילברשטיין שמסתבר שהדיין יכול להכריע גם כדעת רש"י ולהכריע שהכל ילך לבעל המעות כי לכך נתכוון המוכר. ולכן הכריע שאם המשלח התנה ודרש שיקנו דוקא חלב תנובה ובחנות פלונית, אזי הכל ילך לבעל המעות, אך אם לא היתה לכך דרישה מיוחדת מצד המשלח, אזי חולקין בשוה.

שוכר שהראה לחברת נקיון את מוצרי הנקיון של המשכיר ומלמד שקנה רהיטים מכספי עירייה וזכה בסטנדר

וכעין זה דן בחשוקי חמד עמ"ס בבא מציעא (ק:) בשוכר שהראה לנציג חברת נקיון את מוצרי הנקיון של המשכיר, וזכה עי"ז בפרס. וכתב לדון שאם כוונת החברה לתת לבעל המוצרים את הפרס על שבחר לקנות את מוצריהם, הרי בכה"ג אין מגיע לשוכר כלום, שלא טרח כלל בקניה, ובזה הוא גרוע יותר משליח. אך מכל מקום העלה שם שמסתבר שמטרת החברה היא לפרסום, ומאחר שהשוכר נמצא לידם הרי נח להם להראותו כשהוא מצטלם עם המוצרים, ולכן נראה שמן השמים סייעו בידו והפרס שלו.

עוד דן בציור אחר (כתובות צח:) במלמד בתלמוד תורה עירוני שקנה רהיטים עבור הת"ת, ומאחר וקנה בסכום גדול קיבל סטנדר מתנה. והסתפק המורה למי שייך הסטנדר, האם לו עצמו או שמא לעירייה ששילמה על רכישת הריהוט. וכתב החשוקי חמד שלפי דעת הרי"ף ודעימיה שטעם החלוקה הוא משום שההנאה באה לו ע"י ממונו של בעל המעות, אם כן פשוט שאף כאן יש לדון חלוקה בין הלוקח-המלמד ובין העייריה-בעל המעות.

ואמנם לדעת רש"י כתב הגר"י זילברשטיין שיש לדון שמא בכה"ג ברור שכוונת המוכר לתת את הסטנדר למורה, שהרי בעלי המעות הם "העירייה", ואין כאן אדם מוגדר אלא בעלי המעות הם 'אנשי העיר'. ואף לא יקבלו כל טובת הנאה מסטנדר זה, כיון שאין להם מה לעשות בו. אמנם עדיין יש לומר שיתכן שתגרם להם טובת הנאה ממתנה זו, ולכן נראה שגם לדעת רש"י יצטרך המורה לחלוק את חצי שווי הסטנדר עם בעלי המעות.

ביאור הט"ז שגם רש"י מודה לשורש סברת הרי"ף

ובט"ז (שם) כתב שמעיקר הדין נראה לפסוק כדעת הרי"ף והרא"ש והעיטור, ואף התוספות והמרדכי והגהות מיימוניות הזכירו סברא זו שהואיל וע"י מעותיו נשתכר יש לו לחלוק עם בעל המעות. ונמצא שרש"י הוא יחיד לגבייהו. ועוד, מוסיף הט"ז, שאף בדעת רש"י נראה לומר שהוא מודה קצת לסברת הרי"ף. שכן יש להקשות לדעת רש"י שהוא ספק, מדוע לא נדון כאן משום 'המוציא מחברו עליו הראיה'. אלא על כרחך שיש כאן טעם לזכות ברורה למשלח שכן מעותיו גורמים, ומאידך יש זכות לשליח שהוא הולך ועושה הקנין, ובכה"ג אומרים מספק שיחלוקו.