חתם סופר/כתובות/מו/א

חתם סופר כתובות מו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ואלא ויסרו זה מלקות מנ"ל פי' דלמא אעונש ממון ואלא יכול לשלחה לחוד קאי האי ויסרו וכן כ' בשיטה מקובצת. אבל ויסרו דבן סורר ומורה פשוט הוא דהיינו מלקות. ולפ"ז ויסרו ובן הסורר ומורה לא אתי' לגז"ש מבן הכות הרשע רק ללמוד ליתן בן למוציא ש"ר וזה הי' כוונת רש"י באריכות לשונו ד"ה ויסרו וק"ל:

בעי רב אשי הוציא ש"ר על נישואים הראשונים מהו על נישואי אחיו מהו. הרמב"ם פסק דבנישואים הראשונים פטור מספק איבעי' דלא איפשטא. ובנישואי אחיו פטור בודאי דהא איפשטא איבעי' ובשניהם אם רצה להוציא מוציא בגט. ותפשו עליו דבנישואי' הראשונים דהוה ספיקא דאורייתא איך יכול להוציאה דלמא קיימא לי' בלא יכול לשלחה. ולפענ"ד דלהפוסקים דמדשוי' נפשי' חתיכה דאיסורא אפי' באו עדים כנגדו. מ"מ הוא אינו יכול לחזור וקיימא באיסורא והארכתי בזה לעיל בסוגי' דפ"פ. וא"כ במוציא ש"ר לולי גזירת הכתוב דלו תהי' לאשה. היתה אסורה לו מדשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא שזינתה. אע"ג דעידי האב הזימו לעדיו. מ"מ הוא אמר שמאמין שעדים שלו אמתים. ונהי לדידן לא מהימני. מ"מ הוא הימני' ואסורה האשה עליו לולי גזירת הכתוב. וא"כ היכי דליכא דינא דמוציא ש"ר כגון בבוגרת או שלא אמר בואו והעידוני וכדומה. לא מיבעי' דאינו מוזהר בלא יכול לשלחה. אלא אפי' אסורה עליו. וא"כ הכא בהוציא ש"ר על נישואי' הראשוני' דמספקא לן. אין הב"ד נזקקים לו לשום דבר. רצה לקיים יקיים רצה להוציא יוציא. דבכל אופן איכא ספק איסורא או משום דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא או משום דעבר אלאו דלא יוכל לשלחה. וא"כ מה לנו ולו וק"ל:

ראב"י אומר לא נאמרו דברי' הללו אלא כשבעל. הרמב"ם פ"ג מאי' ביאה פסק כשבאו עדים אחר שבעל ה"ל כמו באו עדים אחר שבגרה דבעילה ובגרה חד דינא אית להו ותדון בסקילה בבית הסקילה ולא בפתח בית אבי'. והקשה ראב"ד הא עיקר מוציא ש"ר הוא משבעל ונסקלת על פתח בית אבי' ע"ש ופשוט דדעת הרמב"ם לחלק אם הרגיש הבעל ע"י הבעילה שזינתה כגון שלא מצא לה בתולי'. ועי"ז באו עדים שזינתה ארוסה אז נסקלת על פתח ב"א. אבל כשלא הרגיש הבעל ע"י הבעילה. ואח"כ באו לה עדים. אזי הבעילה עשה אותה בגרה ונידוני' בבית הסקילה. ומיושב בזה קו' תוס' דמה תועלת יש בפרישת שמלה. דעכ"פ עי"ז יוכחש הבעל באמרו שהרגיש בשעת בעילה שהרי אלה בתולי בתי. ונהי דעדים מעידי' שמ"מ זינתה ואפשר שהנואף הטה. מ"מ הבעל כיחש שלא הרגיש בשעת בעילה. ונסקלת בבית הסקילה. ואיכא נפקותא גם להאב בזה כדי להאריך זמן הריגתה לחפש בזכותה כמבואר ר"פ נגמר הדין עיין שיטה מקובצת לעיל. ועוד בלאה"נ איכא נפקותא לדינא היכא תיסקל ורחמנא קפיד שיביאו השמלה לברר זה הדין:

ובוררין את הדבר כשמלה. הרמב"ם סוף הלכות נערה פסק כראב"י ואפ"ה מפרש ופרשו שיבררו הדברים כשמלה. וכ' פני משה על הירושלמי דשמעתין שסמך בזה על הירושלמי שהקשה וניחוש שמא דם ציפור הוא אע"כ גם לראב"י יבררו הדברים כשמלה ע"ש ומ"מ הוא תימה שפסק נגד תלמודא דידן. וגם מה יענה בש"ס על קו' הירושלמי. ובאמת נלפע"ד דתלי' בפלוגתא דר"מ ורבנן נדה ס"ה ע"ב דלר"מ מראה דמים משוני' זה מזה וה"ה דיש היכר לבקיאי' בין מראה דם בתולי' לדם ציפור והסנהדרין בקיאי' בדבר ע"כ ופרשו שמלה כמשמעה ואמנם אנן קיי"ל כרבנן דכל מראה דם א' הם ר"ל דם נדה ודם בתולי' ומבואר ר"פ כל היד דדם נדה דומה לדם ציפור. א"כ גם מראה בתולים להא דמי' וקשה קו' הירושלמי וצ"ל שיחוורו הדברים כשמלה וא"ש הרמב"ם וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף