חתם סופר/כתובות/ו/א

חתם סופר כתובות ו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

האי מסוכרי' דנזייתא וכו' ותוס' בשם ערוך. והנה עיינתי בערוך ערך סבר וערך פסק ולא מצאתי כמו שהביאו בשמו. וגם למדתי מדבריו עוד ראי' אחרת. והוא דס"ל לערוך דלמ"ד מותר לגרור כלים גדולים אפי' הני דא"א שלא יעשה חריץ והוה פסיק רישי' מ"מ שרי משום דלא ניחא לי' ע"ש וראי' זו לא הביאו בשמו. והמעיין שם בתוס' פ' הבונה יראה דבהא פליגי ערוך ס"ל כיון דלא ניחא לי' ה"ל כמו כל אין מתכוון ומותר אפי' לכתחלה לר"ש גבי כל איסורי שבת. והתוס' שם ס"ל דנהי דלא ניחא לי' מ"מ כיון דפ"ר הוא הו"ל כמתכוון לכך. אלא דאינו צריכא לגופא דלר"ש פטור ולר' יהודה חייב ובשארי איסורי' לכולי עלמא חייב וע"ש מהרש"א:

ובזה א"ש מה דמייתי ערוך ראי' מפ' ר"א דמילה ואי איכא אחר ליעבד אחר. והקשה הרא"ש דלמא היינו מדאוריי' אבל דלמא מדרבנן אסור. ולפי הנ"ל לק"מ דעכ"פ מוכח דגם בשארי איסורים דלאו איסורי שבת נמי שרי מן התורה בלא ניחא לי' וא"כ א"א לומר דהטעם משום אינו צריכא לגופי' דבשארי איסורים אין מעלה במה שאינו צריכא לגופיה. אע"כ משום דהוה אין מתכוון וא"כ ממילא מותר לכתחלה באיסורי שבת:

אמנם מה שהקשה הרא"ש דהא ק' הש"ס אי איכא אחר הא להס"ד דלא מודה ר"ש בפ"ר בודאי ק' גדולה היא והנלע"ד בדעת הערוך דקשה לומר דהשקלא וטרי' קאי אהס"ד וגם אמאי לא שקיל וטרי כן אברייתא דלעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שע"ג רגלו:

והנה בתוס' הקשו מאי דוחקי' דאביי דמוקי כר' יהודה לימא באומר לקוץ בהרת בנו מתכוון וליכא אחר וקמ"ל דשרי. ולכאורה הי' אפשר ליישב ולומר דס"ל מסתמא איירי אפי' באיכא אחר דומי' דר' יהונתן דיליף ק"ו שבת החמורה דוחה וכו' ומילה דוחה שבת אפי' באומר אבי הבן למול בנו מכוון ואיכא אחר וכמו שכ' והאריך בתה"ד. וה"ה צרעת נמי מיירי אפי' איכא אחר ומשו"ה לא הו"מ אביי לאוקמי ברייתא כר"ש. בודאי קרא לר"ש אתי' להיכי דליכא אחר. אבל ברייתא לא מיתוקם לי' בהכי כן י"ל קו' תוס'. אלא שזה א"א דאי ס"ד דפשיטא לאביי דברייתא מיירי באיכא אחר איך מוקים לי' רבא בפסיק רישי' וגם אביי הדר בי'. ואמאי הא איכא אחר ליעבד אחר ותו ליכא פ"ר דלא ניחא לי' לאחר אע"כ דליתא לתי' הנ"ל. והא דלא מוקי אביי באומר לקוץ בהרת בנו מתכוון נ"ל כתי' תוס'. והיינו דברת הש"ס דאברייתא דלעשות לא שקיל וטרי כלל דמה לו למישקיל ומטרי אהס"ד אך אברייתא דבשר שקיל וטרי והכי קאמר לפי הס"ד האי בשר מאי עביד לי'. וע"כ באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו מתכוון. וא"כ הא דלא מוקי אביי ברייתא נמי בהכי. ע"כ משום דברייתא באיכא אחר. וקשה אי איכא אחר ליעבד אחר גם למסקנא ומה מועיל פ"ר ומשני דליכא אחר וכתי' תוס' ומ"מ מוכח מזה דבאיכא אחר דלא ניחו לי' תו ל"ה פ"ר. ומוכח מזה דאפי' בשארי איסורי' שאינו איסורי שבת נמי מועיל בלא ניחא לי'. וע"כ היינו טעמא משום שאין מתכוון דאין לומר משום שאינה צריכה לגופה דהא בשארי איסורי' אין חילוק בין צריכה לאין צריכה לגופה ועי' רשב"א ור"ן שם ובתשו' חו"י סי' קפ"ד עיין היטב:

ועוד מייתי מההוא דשקיל לי' בברזא והקשה הרא"ש דהתם טעמא משום דאין דרך הפשט בכך פשוט הוא דהערוך לטעמי' דמפרש בערך ברזי דשקיל לי' בברזי נקבים והכי קאמר מאן דבזע לי' לעור כשהוא מפשיטה מוכחא מילתא דלא בעי לי' לעור ולית לי' הנאה ממנו ולא הוה פ"ר ע"ש. דעתו דשקיל להעור כולה בבת אחת כדרך הפשט אלא שמנקבה נקבים שיראה לעין כל דלא ניחא לי' בהעור:

ומה דקשה דלמא מדרבנן מיהת אסור במקום דלאו מצוה עיי' במס' שבת שם קי"ז ע"א בתוס' ד"ה דשקיל לי' וכו' ולק"מ. עוד נ"ל ע"פ מה שהקשה שם בס' יד דוד אש"ס דמשני דלא בעי לי' לעור ומקשה הא הוה פ"ר ומאי קושי' הא עכ"פ הוה מלאכה שאצ"ל דאינו מפשיט אלא לנקות הפסח מהעור ותי' דאה"נ אלא בעי לתרוצי גם אליבא דר' יהודה דמשאצ"ל חייב וליכא התירוץ אלא משום אין מתכוון דמותר מה"ת גם לר' יהודה והקשה הש"ס על זה דהא הוה פ"ר. אע"ג דקאמר מודה ר"ש בפ"ר אשגירת לשון הוא ועיקר קו' לר' יהודה ע"ש ונכון ומוכרח הוא. והשתא כדמשני דשקיל לי' בברזי ולא ניחא ע"כ פירושו דה"ל עי"ז אין מתכוון דאף דעי"ז נעשה כמו אין צריכא לגופה. דז"א דהא לר' יהודה קיימי' דאצ"ל חייב. אע"כ ע"י דלא ניחא לי' נעשה אין מתכוון. וא"כ ממילא דמותר אפי' לכתחלה למאי דקי"ל כר"ש דדבר שא"מ מותר:

ועיין מס' מגילה ר"פ בני העיר דלמ"ד ירושלי' לא נתחלקה לשבטי' אין משכירי' בתים בירושלים ולא מטות וכן פסק הרמב"ם ועורות קדשי' בעלי אושפיזין נוטלים אותם בזרוע. נמצא אפי' לא שקיל לי' בברזא נמי הוה לענין צריכת העור כמאן דעביד בארעא דחברי' דהרי העור אינו שלהם ודוחק לומר דמשום אנשי ירושלים בעצמם שהעורות שלהם משו"ה הוצרך לומר דשקיל לי' בברזא זהו דוחק. וע"כ י"ל לפי הנ"ל דהשנוי' קאי לר' יהודה דמחייב במלאכה שאצ"ל כנ"ל ור' יהודה ס"ל נתחלקה ירושלים לשבטים כמבואר שם וביומא ומשכירי' בתים ומטות בירושלים ולא היו האושפיזין נוטלים העורות בזרוע ומשו"ה הוצרך לשנוי' דשקיל לי' בברזי ומיושב הרמב"ם דלא מייתי האי דשקיל בברזי משום דאיהו פסק לא נתחלקה ירושלים לשבטים וק"ל:

עוד מייתי מאין ממעטין ביו"ט וכ' הרא"ש דלמא מצוה שאני י"ל כמ"ש תוס' בשמעתין דשבות א' לא הותר לצורך מצוה כ"א שבות דשבות. והשתא אי ס"ד דפ"ר דלא ניחא לי' הוה מלאכה שאין צריכא לגופה א"כ תיאסר מדרבנן אפי' לדבר מצוה כמ"ש תוס' בשמעתין ד"ה אם תמצא לומר אע"כ משום אין מתכוון ומותר לכתחלה אפי' לדבר הרשות:

תו מייתי ראי' ממזלפין ע"ג אישים וגם שם י"ל כנ"ל דע"כ פ"ר דלא ניחא לי' משום אין מתכוון הוא ומותר בשבת אפי' לכתחלה. דאי ס"ד משום שאצ"ל א"כ בשארי איסורי' אפי' מן התורה אסורים וכנ"ל ופשוט. והנה רש"י פי' דלא הוה פ"ר משום דאפשר לזלף בטיפים קטנים שאינם מכבים. ואולי ס"ל להערוך שאינו יי"ח ניסוך אלא בשפיכה רבה עי' ש"ס סוכה מ"ט ע"ב פוקקי' את השיתין וכו' ועמג"א סי' קפ"ג סק"ז. והרא"ש כ' אפשר שיזלף ע"ג עצים ג"ז תמוה דע"כ צריך לזלף ע"ג אישים להך מ"ד ואיך יזלף על עצים בלא אש. ונ"ל דרא"ש ס"ל אי מזלף אפי' טיפים דקים לתוך האש א"א שלא יהי' תחלתו מכבה. ע"כ פי' שמזלף על העצים. ואמנם דוקא טיפים קטנים דאי טיפי' גדולים הם מעכבים האש לכשיונחו שם וה"ל גרם כיבוי ואסור. ע"כ יזלף טיפי' דקים על העצים והם אינם גורמים כיבוי ולכשיגע האש לשם יהיו נקטרים. והנה הערוך ס"ל א"כ איננו אלא גרם הקטרה ולא יצא ידי נדרו. וע"כ מזלפו ע"ג אש ממש ומשום דהוה פ"ר דלא ניחא לי' ויראה דמודה הערוך שצריך לזלף טיפין דקי' כדי שיהי' ניכר ומוכרח לכל דלא ניחא לי' בכיבוי וכמו שפי' הערוך דשקיל לי' בברזי שיעשה נקבים בהעור שיהי' ניכר ומוכרח דלא ניחא לי' בהעור וה"נ דכוותי':

והנה בשאלתות דר"א אסור לשתות כוס עיקרין דמיעלא לגופי' ומיעקר ובשבת ק' ע"ב תוס' ד"ה ת"ל וכו'. ולע"ד דדברי שאלתות נהי דמגומגם מ"מ כוונתו כמו שאבאר. דהרי הרשב"א הקשה גבי בשר אע"פ שיש שם בהרת יקוץ דזה לא הוי אין מתכוון אלא אינו צריכא לגופה שהרי מכוון הוא לקוץ רק שאינו מתכוון לתכליתה לטהר. ותי' דשאני הכא דרחמנא אמר להדי' לשמור לעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים א"כ כל שאינו מכוון לתכליתה ה"ל אינו מתכוון ע"ש ועיי' היטב בתשו' חו"י סי' קפ"ד. וא"כ הכא בסירוס דאסור אפי' סירוס אחר סירוס אעפ"י שכבר הוא מסורס ועומד ושתיית כוס עיקרין אינו מוסיף עליו כלום מ"מ לוקה. א"כ ש"מ הכא אין האיסור משום תכלית הסירוס אלא המעשה נאסר. וא"כ אין זה אין מתכוון אלא אין צריכא לגופה וזה לא שייך בשארי איסורי' ועלו דברי שאלתות כהוגן אלא מ"ש דהלכה כר' יהודה בשארי איסורי' ס"ל דר"ש נמי לא פליג עליו בהא:

והרא"ש שם כ' דאפי' הלכה כר"ש בשארי איסורי' מ"מ הא ה"ל פסיק רישי' ול"ש הכא פ"ר דלא ניחא לי' שכ' הערוך בשארי איסורי' לא שייך הא. כוונת הרא"ש דלא שייך הכא פ"ר דלא ניחא לי' שחידש לנו הערוך וסבירא לן דמן התורה עכ"פ מותר משום דה"ל כמו אין צריכא לגופא. ויהי' הכא מותר לכתחלה משום צערא דגופא לרפואה כמו מפיס מורסא. לזה אמר הרא"ש דבשארי איסורי' לא מהני דמלאכה שאצ"ל לא שייך אלא בשבת. נמצא לפ"ז דברי הרא"ש והשאלתות עולים בקנה א':

וכתב שם הרא"ש שכן מוכח מסוגי' דזבחים דפריך והא קא מכבה אע"ג דאינו מכוון וע"כ משום דהוה פ"ר ואע"ג דלא ניחא לי' ש"מ בשארי איסורי' אינו מועיל מה דלא ניחא לי' ועיי' מה שתמה בה"ז בשם מהר"ל מפראג ועי' מג"א סי' ש"כ סק"כ שתירוצו דחוק ויבואר לקמן אי"ה. והנלע"ד לפמ"ש לעיל עפ"י דברי תוס' פסחים כ"ה ע"ב דגם לר' יהודה מותר לא אפשר ולא מיכוון בכל איסורים בתורה ויגדר לא אפשר שקשה עליו קצת לעשות באופן אחר ומ"מ דוקא היכי דליכא פ"ר ע"ש והן הנה דברי רא"ש שקשה לו מאי דפריך והא מכבה נהי דהוה ס"ד דאתי' כר' יהודה דאוסר אין מתכוון. מ"מ הא הוה לא אפשר ולא מכוון ומאי פריך אע"כ משום דהוה פ"ר. ואע"ג דכ' הרא"ש דליכא פ"ר משום דיכול לזלף ע"ג עצים. היינו להערוך דרוצה להוכיח ממסקנא לר"ש דאין מתכוון מותר. וכיון דאפשר שיזלף ע"ג עצים תו ליכא פ"ר משא"כ השתא לר' יהודא קיימי' ומשום לא אפשר אתינן עלה. דהרי אין מתכוון נמי אסור לר' יהודא. וע"כ צ"ל לא אפשר לי' לזלף על העצים וכשמזלף על האישים ה"ל פ"ר לכבות דהרי הרא"ש לא ס"ל כרש"י דיכול לזלף בטיפין קטנים כמ"ש לעיל בסמוך. נמצא כשמזלף על האש ה"ל פ"ר ואע"ג דמ"מ לא ניחא לי' מ"מ אסור ש"מ בשארי איסורי' אינו מועיל מה דלא ניחא לי' והטעם כנ"ל כיון שכל הפטור דלא ניחא לי' הוא משום שאין צריכא לגופא וזה לא שייך בשארי איסורי':

ואיידי דאיירי אומר מה שנ"ל בדעת הרמב"ם דאוסר לזלף על אישים אע"ג דקי"ל בכל התורה כר"ש יראה דסמיך אסוגי' דמנחות ע"ד ע"ב לאפוקי משמואל ע"ש וס"ל לרמב"ם דסוגי' דזבחים אזלא למ"ד דלא משוה שמן ויין דלמ"ד שמן לאישים ולא יין ולזה צריך טעם דלר"ש דאין מתכוון מותר למה יגרע יין משמן אדרבה ביין כתי' אשה ריח ניחוח. אבל מתני' דמנחות משוה יין ושמן דתרוויי' לא אזלי לאישים אין צורך לומר דאתי' כר' יהודה. אלא לר"ש נמי ופשוט. ותמהתי שלא עמדו בזה. מיהו הרמב"ם גופי' פסק שמן לאישים אבל מ"מ מסוגי' דמנחות לא ס"ל כס"פ כל הזבחים:

וסימנך אלו מקילין לעצמן ואלו מקילין לעצמן פירש"י דבי רב שצריכי' לעשות כדברי רבן אומרי' שרבן התיר ונהרדעא שעושין כשמואל רבן וכו' נזהר בלשונו דבי רב שהם תלמידים שצריכי' על כרחם לעשות כחומרא דרבם ואסור להם לסמוך על הוראת אחר. אם לא שיגדלו ויכריעו מדעת עצמן דלא כוותי' דבכי האי גונא הלכה כבתראי. אבל זולת זה צריכין לעשות כהוראתו עיי' מ"ש והאריך מהריעב"ץ בתשובה חלק א'. משא"כ נהרדעא שלא היו תלמידיו הלומדי' לפניו ממש. אלא אתרי' דשמואל ואנשי מקומו היו ואם יבוא לשם מורה אחר יכולים ומחוייבים לשנות כדעת השופט אשר יהי' בימי' ההם ע"כ לא כ' רש"י שצריכים לעשות כוותי' אלא העושים כשמואל וק"ל. ודע דתלמידי דרב סתמן היו בני ארץ ישראל כמ"ש תוס' בשבת ט' ע"ב ד"ה האילן וכו' ואותן היו בקיאי' בהטי' ונהרדעא אנשי עירו דשמואל בבלי הי' ולא בקיאי' בהטי' ויש לעיין בזה:

<מהדורה תנינא>

ורב שרי והאמר רב שימי כו' האי מסוכרית דנזייתא מ"ש ר"י להקשות על הערוך ממחט של יד דטעמא דמשום צערא הא לא"ה שרי י"ל לפמ"ש הרא"ש פ' שמנה שרצים סי' ט' דהערוך נמי לא אמרה אלא בשבת אבל לא בשארי איסורי' דלא תני' במלאכת מחשבת ע"ש א"כ למ"ד מקלקל בחבורה חייב הא מסקי' בכריתות י"ט דלדידי' מתעסק נמי חייב דלענין חבורה לא בעי' מלאכת מחשבת כמ"ש תוס' בשמעתין ד"ה את"ל וכו'. א"כ ה"ה דמודה הערוך לאסור פ"ר דלא ניחא לי' והאש"נ ר"פ הנחנקי' פריך על רב דלא משביק לברי' למשביק לי' סילוא מהא דמחט של יד התם אינו צריך לגופה הוא ולא משני התם לא ניחא לי' משא"כ ברא לגבי אבא חייב אפי' לא ניחא לי' דלגבי שארי איסורי' אין חלוק אע"כ אי לאו דמשני מ"ד דמקלקל בחבורה חייב אינו צריכה לגופה הוא לא מהני הך דלא ניחא לי' למ"ד מקלקל חיוב משום דלא בעי מלאכת מחשבת. ולפ"ז למ"ש לעיל דלפע"ד כל מלאכות הנעשית ע"י חבורה אפי' בנין וכדומה הכל בכלל מקלקל בחבורה דחייב א"כ ממילא דלק"מ נמי ממפיס מורסא וק"ל.

והנה בברכת הזבח הקשה בשם מהר"מ מפראג אהרא"ש הנ"ל דמייתי ראי' מס"ד דש"ס דזבחי' דפריך והא מכבה אע"כ בשארי איסורי' מודה הערוך לאסור פ"ר דלא ניחא לי' עכ"ד הרא"ש והקשה הנ"ל הא במסקנא מסיק דלר"ש שרי לזלף ולא חיישי' לפ"ר משום דלא ניחא לי' וכמ"ש הרא"ש בשם הערוך בפ' הבונה וכד מייתי תוס' בשמעתין דראיית הערוך הוא מהא דמזלפו ע"ג אישם והנה לכאורה שיטת הרא"ש בהערוך מוכרח מהא דמזלפו דאי ס"ד דגם בשארי איסורי' מותר פ"ר א"כ קשה הא אנן קיי"ל דלא כשמואל כמ"ש כל הפוסקי' ערמב"ם וטעמא משום דס"ל כר"ע דס"ל נמי כר"ש דאין מתכוון מותר ואפ"ה ס"ל יין לספלים וכ"כ תוס' שם. וע"כ צ"ל דס"ד בשארי איסורי' פ"ר דלא ניחא לי' ולא שרי'. ושמואל הא דס"ל הכי ואנן כר"ע קיי"ל וכ"כ מג"א סי' ש"כ ס"ק כ'. אלא דלא הועיל עדיין דא"כ איך יחלוק שמואל אר"ע. ונ"ל ביישוב ג"כ ראיתו של הערוך מהא דלולב הגזול דמשני דאית לי' הושענא אחריתי וע"ש בתוס' וברא"ש פ' הבונה הנ"ל. וי"ל דס"ל להערוך אי הפי' כמ"ש הרא"ש דכיון דאית לי' הושענא ה"ל אין מתכוון א"כ מ"ט דרבנן דלא שרי' במקום מצוה דאין מתכוון איסור דרבנן בעלמא הוא אפי' לר' יהודה וקיל הוא שאינו אסור משום גזירה מתכוון דא"כ ר"ש נמי הוה אוסר אלא משום הא ליכא למגזר. ורק משום אין מתכוון דשארי איסורי' דאסור מן התורה לר' יהודה משא"כ לר"ש כמבואר כל זה בתוס' בסוגי' דמצרף וכיון שכן איסורו קיל ופשוט לי' לבעל הערוך דהי' מותר במקום מצוה. ואע"כ הפי' כמ"ש הוא ז"ל דהוה פ"ר דלא ניחא לי' לכן לרבנן דאסרו אין מתכוון א"כ הכא איכא למגזר ב' גזירות א' לא ניחא לי' דשבת אטו לא ניחא לי' דעלמא. וחדא אטו ניחא לי' דשבת דניחא דאין מתכוון אטו מתכוון לא גזרי' מ"מ בפ"ר גופי' לא ניחא אטו ניחא גזרי'. וראבר"ש ס"ל בעלמא נמי שרי' פ"ר דלא ניחא לי' ולא הוה רק חדא גזירה משום ניחא לי' ומשום מצוה שרי' וא"ש. נמצא לפ"ז מוכח דראבר"ש דס"ל כאבוה באין מתכוון מתיר נמי לא ניחא לי' בשארי איסורי' וס"ל לשמואל דמזלפו ע"ג אשים כר"ש אליבא ראבר"ש ברי' ומ"מ אנן כר"ע קיי"ל בהא וא"ש. ומיושב נמי מה שצ"ע מש"ס דפראד"מ קל"ב ע"א דפריך ואי איכא אחר ליעבד אחר ופי' הערוך דלגבי הוה פ"ר דלא ניחא לי' כמ"ש הרא"ש פ' הבונה הנ"ל וקשה הא מאיסור צרעת איירי התם. ולכ"ע חייב פ"ר דל"נ לי' והא"ש דעכ"פ ק' לראבר"ש הנ"ל האי בשר מאי עביד לי' דאי איכא אחר ליעבד אחר וק"ל.

והנה מהא דמזלפו נראה ראי' ברורה להערוך דמ"ש הרא"ש שם דאפשר דמזלפו ע"ג עצים וכה"ג ע"י טיפין דקים צלע"ג לפי פירש"י שם בזבחי' הא ר"ש הא ר' יהודה דלר"י דאין מתכוון אסור ע"כ מפקינין קרא ממשמעותי' ע"ש וקשה אמאי לא נימא קרא כמשמעותי' ויזלפנו בטיפי' דקים או ע"ג עצים אע"כ צ"ל ע"ג עצים לא מקרי אש וטיפי' דקי' נמי א"א דלא מכבה לשעתו עכ"פ והדר ה"ל פ"ר ומ"ט שרי' לר"ש אע"כ משום דלא ניחא לי'. וראיתי לאלוף נעורי במראה כהן הקשה דה"ל להרא"ש לדחוי' בקצור דנהי דמדאוריי' שרי מ"מ מנ"ל להתיר מדרבנן וכמו שדחי ההוא דעביד בארעי' דחברי' ולפע"ד דלק"מ דפלוגתת הערוך עם תוס' היא כך הערוך ס"ל דכיון דפ"ר הוה דבר שאין מתכוון. אלא משום דפ"ר הוא מחייב אפי' אינו מכוון. א"כ כיון דלא ניחא לי' לא הוה בסוג פ"ר הדר ה"ל אין מתכוון ושרי' אפי' מדרבנן. ותוס' ס"ל דגם אי לא ניחא לי' לא מפקע מכלל פ"ר. ולא פטרוהו אלא משום דאינו צריכא לגופי' וא"כ הא כל מלאכה שאצ"ל מדרבנן מיהת אסור וה"נ אסור זהו סברת פלוגתתם לפע"ד. והשתא אי מפרשי' התם כפי' הערוך דהזילוף הוא פ"ר דלא ניחא לי' אלא נימא מדרבנן מיהת אסור ע"כ נימא דטעם שריותי' מדאורי' משום מלאכה שאצ"ל פטור א"כ הי' ק' קו' הש"ס שם בזבחי' הא שמואל במלאכה שאצ"ל ס"ל כר' יהודה גבי גחלת ע"ש אע"כ הוצרך הרא"ש למדחי דאין הפי' כהערוך. ובר מן דין נמי הא בשארי איסורי' אין חלוק בין צריכא לגופי' או לא צריכא לגופי' רק באין מתכוון יש חלוק אבל באצ"ל אין חלוק כמ"ש תוס' בשמעתין ד"ה את"ל ואי הי' הרא"ש מודה לפי' הערוך אלא דמדאו' מזלפו ע"ג אשי' א"כ כבר הי' מוכח עכ"פ דדינא דפ"ר דלא ניחא שייך נמי בשארי איסורי' מן התורה מיהת וא"כ ע"כ הטעם משים אין מתכוון ולא משום אצ"ל וממילא דפטור בשבת ומותר. משום כן הוצרך הרא"ש לדחות דברי הערוך ממקום אחר וי"ל בזה נמי מ"ש תוס' התם מצוה שאני די"ל נהי דס"ל להערוך דדבר שאין מתכוון דקיל איסורי' שרי' במקום מצוה. כמ"ש לעיל בשמו מ"מ אי ס"ד דפ"ר דלא ניחא מטעם אצ"ל אתאי' עלה לא הוה שרי' נמי במקום מצוה דמלאכה שאצ"ל חמור טפי דאפי' במקום מצוה לא שרי' וכמ"ש תוס' בשמעתין לר"ת בד"ה לדם הוא צריך. ובזה יובן נמי ראיית הערוך מפ' הבונה לא צריכא דעביד בארעי דחברי' דהי' קשה לי' להערוך מ"ט נאדו אביי ורבא משינויי' דרב יוסף באגם שנו כיון דלדידהו נמי לא אתי' כר"ע אלא כר"ש דלשיטת התוס' דפ"ר דלא ניחא משום שאצ"ל פטור א"כ לר' יהודה חייב ולא אתי' בריתא אלא כר"ש ולר' יוסף דמוקי לי' באגם דלא שייך יפוי אתי' כר"ע וא"כ מ"ט נאדו משינויי' דרב יוסף וי"ל עפמ"ש תוס' שם ד"ה אם. וס"ל להערוך דמזה מוכח דפ"ר דל"נ לי' הוא מטעם אין מתכוון דלר"ש שרי' לגמרי ולר' יהודה נמי ליכא חיוב חטאת ואתי' בריתא לכ"ע דלענין חיוב חטאת מתני'. וכן מיושב נמי ראיתו מפראד"מ הנ"ל ואי איכא אחר ליעבד אחר דליכא למימר דמן התורה שרי' ומדרבנן מיהת אסור דהתם לענין מילה בצרעת דה"ל שארי איסורי' לא שרי' מלאכה שאצ"ל אי לאו משום שאין מתכוון.

אמנם מה שהקשה הרא"ש הא התם קאי הש"ס לס"ד דאביי דפ"ר שרי' לגמרי הנה בודאי לפירש"י שלפנינו קשה אבל נ"ל דהערוך לא הי' מפרש כן דדוחק גדול שהש"ס שקיל וטרי להס"ד דאביי מה דלא נפקא מגי' מידי. אלא י"ל דעיקר ק' הש"ס היא האי בשר מאי עביד לי' ר"ל דכתי' לעשות להתיר במוט שעל כתיפו א"כ מכ"ש מילה שהיא מצוה וא"כ בשר צ"ל וק' זו היא ברשב"א וס"ל להמקשן לר' יהודה לק"מ דמוקי לעשות לאין מתכוון בלא פ"ר ובשר לפ"ר אבל לר"ש דאין מתכוון מותר וע"כ לעשות קאי אמוט על כתיפו כשהיא פ"ר א"כ בשר ל"ל ומשני כשמכוון להדי' דגרע מפ"ר. וס"ל להמקשן דלרבא דמוקי האי בשר לבינוני פשיטא לי' דמיירי בשהבינוני בן דעת ואפשר שיהי' בן י"ח שנה ולא הבי' ב' שערות דה"ל ביננו דלא מחייב כרת ומ"מ כיון דבר כוונה הוא ומכוון לתקן עצמו איצטריך קרא להכי אבל לאביי דמוקי לי' לקטן דלאו בר כוונה הוא הי' קשה לי' ל"ל קרא דאי איכא אחר למול אחר שלא בפני אביו וערשב"א. וא"כ הק' היא למסקנא ולא לס"ד. וא"ש כל דברי הערוך.

ועדיין פש גבן חדא ליישב הך דמייתי הערוך ראי' מהא בדשקיל לי' בברזא. והקשה רא"ש התם משום דאין דרך הפשט בכך. ולדידי ק' בלא"ה להערוך מה צורך ראי' מתיק הספר הא פ"ר דל"נ לי' שרי' לגמרי אפי' שלא במקום מצוה הנה למ"ד במגלה ר"פ בני העיר דירושלי' לא נתחלקה לשבטים. ועורות קדשים בעלי אושפזין נוטלי' אותם בזרוע ה"ל כמו ארעא דחברי' ומשו"ה שרי' ואפי' להחולקי' אהערוך וס"ל דמדרבנן אסור בארעא דחברי' מ"מ הכא שרי כמו תיק הספר. ועכצ"ל דעכ"פ אנשי ירושלי' עצמם דהעור שלהם מאי א"ל ומשו"ה משני דשקיל לי' בברזי ר"ל אנשי ירושלי' שקלי להו בברזי. ומיושב ק' תוס' שם מהא דתנן בפסחים חשכה כל א' נוטל פסחו בעורו התם מיירי מכל ישראל חוץ מאנשי ירושלים. והשתא י"ל ראי' משם לשיטת הערוך דמדשביק הש"ס רובא דעלמא וקאמר שינויי לאנשי ירושלים לחוד ה"ל למימר שינויי השייך לרובא דעלמא שהי' נוטלים הפסח בעורו כמבואר במתני' וה"ל למימר שאני התם דבעלי אושפיזן נוטלי' אותו בזרוע. אע"כ אהני לא שייך לדמויי' לתיק הספר דכיון דנוטלי' אותם בעלי אושפזין ה"ל פ"ר דלא ניחא להו ושרי' אפי' בעלמא. ומשו"ה אמר דמיירי באנשי ירושלי' דניחא לה אלא דשקלי בברזא דאין דרך הפשט בכך. ומ"מ אי לאו ראי' דתיק הספר הי' עכ"פ אסור מדרבנן וא"ש וכל דברי הערוך נכונים. אלא דלדינא צ"ע דאנן קיי"ל כר"ע דיין לספלי' וכראבר"ש דבאית לי' הושענא אחריתי ממעטין בי"ט ולהנ"ל א"א עיי' וק"ל.

אסור להדוקי בי"ט עמ"ש תוס' בשם הערוך משום דמבטלו שם ה"ל כבונה וכמתקן מנא. נ"ל סברת הערוך דע"י ההדוק בתוך ה"ל פ"ר שלא יתלכלך וימאס ויהי' מוקצה אח"כ לטלו משם וממילא מבטלו שם וה"ל עושה כלי בלא כוונתו ועיי' כה"ג שבת מ"ב ע"ב פירש"י במתני' אין נותני' וכו' ע"ש ואע"ג דשם קכ"ח ע"א אמרי' במוקצה לטלטול ס"ל לרב כר"ש דשרי' הנה לפמ"ש תוס' שם י"ט ע"ב ד"ה הני וכו' דבמוקצה מחמת מיאוס ס"ל כר' יהודה א"ש. ואפי' להחולקי' אהתוס' י"ל בי"ט דקיל ואתי לזלזולי בי' אוסר רב מוקצה כבריש מס' ביצה ומשו"ה דקדק הכא לומר אסור להדוקי בי"ט. מתיב רב חסדא תינוקת וכו' לפי מה שהשריש מ"ו בהפלאה נ"י דביאה שני' דלא בעיל עדיין שפיר לא הוה מקלקל אצל הפתח כיון דעכ"פ הערה והוצ.יא קצת בתולי' בלילה הראשונה כמ"ש תוס'. א"כ קשה מאי ס"ד דר"ח דשרי' הא א"ל מפקד פקיד ומכוון נמי להנאת עצמו מ"מ הא ממילא נעשית הפתח ומתקן הוה ולא מקלקל. וע"כ משום דהוה דבר שאין מתכוון. וא"כ ע"כ ר' יהודה יחלוק אמתני' ומהקושיין על רב דפסק להדי' הלכה כר' יהודה ודוחק לומר דק' ר"ח באמת אינו אלא לשמואל. וי"ל דמ"מ מנ"ל לרב דטעמא דמתני' משום אין מתכוון ודלא כר' יהודה דלמא כר"ע ומשום דס"ל לא שייך בנין גבי אדם עמ"ש בזה לעיל והא"ש הא מייתו ר"ח רישי' דתינוקו' שלא הגיע זמנה דמזה יש קצת הכרח להנ"ל דהא ב"ש נקט ד' לילות ולא סיים בי' עד מוצאי שבת כדמסיים ב"ה וכן דקדק מו' בהפלאה. אע"כ טעמא דב"ה דמתיר לבעול בשבת משום דס"ל לא שייך בנין באדם. וב"ש לטעמי' דס"ל לר"א בשבת צ"ד ע"ב במתני' דגודלת חייב משום בונה כדמפורש שם צ"ה ע"א ור"א שמותו היא מתלמידי שמאי וס"ל יש בנין באדם משו"ה אסור בשבת באמת.

ב"ש אומרי' נותני' לה ד' לילות כבר כתבתי בסמוך לדקדק מ"ט לא נקט ב"ש עד מ"ש כמו ב"ה וי"ל דעיקור רבותא הוא דלא נימא לפתח הוא צריך בין להס"ד קמ"ל דמותר לבעול או למסקנא וקמ"ל דמותר להשיר צרורות להרוויח הפתח. וכל זה בגדול שבא על הגדולה דחזי להתעבר ממנו וצריך הוא להפתח אצטריך לאשמועני' דשרי' משא"כ ב"ש מיירי מתינוקו' שלא הגיעה לימי הנעורי' דבלא"ה לא מיתעברא א"כ פשיטא דשרי' למבעל בשבת.

ובזה ניחא נמי הא דמייתי ר"ח רישא משום דאל"ה הו"מ למימר דמתני' מיירי שהחתן הוא קטן לא מיבעי' לשיטת הר"י הברזילי שהבי' הרב"י בא"ע סי' מ"ג דהאב יכול לקדש אשה לבנו קטן ועיי' מ"ש בחידושי למס' נדה נ"ב ע"א דאפי' נישואי' נמי אלא אפי' בלאה"נ משכחת לי' ביבם קטן עיי' יבמות ס"א ע"ב ונדה מ"ה ע"א וא"כ שפיר קאמרה מתני' דיש לה ד' לילות עד מ"ש ונפקא מני' לקטן וא"ל פשיטא כיון דא"א לפתח י"ל דלא נימא דם חבורי מחבר. והא"ש דא"כ ב"ש נמי ה"ל לאשמועי' הא דלא נימא דם חבורי מחבר אע"כ דלא אתי' מוני' לאשמועי' דינא דדם אלא דינא דפתח. ומיירי בגדול הבא על הגדולה ואפ"ה לא חיישי'. וב"ש דמיירי מתינוקות שלא הגיעה לימי הנעורי' לא אצטריך לאשמעי' הא.

ובזה מיושב נמי ק' תוס' בנדה ר"פ התינוקות ד"ה רב אמר וכו' דה"ל לשנויי קמ"ל דלא הפסידה לילות והא"ש משום דלא משמע לי' לשנויי הכי דא"כ מ"ט לא נקט ב"ש הכי ועמ"ש לקמן אי"ה בהא דאמר רבי לא הפסידה לילות. אמנם אכתי יש לעיין דמשמע בכל ההלכה דאיסורא דבעילה עלי' דידי' רמי' ולא עלה דידה כלל וכן בדין דהא הוא יכול לעשות הפתח ולהוציא הדם בלא סיועא דידה כלל דהא קיי"ל אי רצתה הרי היא כקרקע עולם. אמנם היא בלא דידי' לא תוכל אעפ"י שתוכל למעך באצבע מ"מ באותו אופן שהוא עושה הפתח לא תוכל היא לחוד בשום אופן כמ"ש סברא זו בתוס' שבת צ"ג ע"א ד"ה אמר מר. נמצא א"נ לא תהי' כקרקע עולם ותסייע לו ה"ל זה יכול וזה אינו יכול דלכ"ע פטורה ע"ש בשבת צ"ג ע"א הנ"ל. נמצא איסורא עלי' דידי' רמי' וא"כ דלמא משנתינו בקטן כנ"ל והואיל כל איסור הבעילה הוא רק דרבנן אין ב"ד מצווי' להפרישו ולמיספי' לי' בידים נמי שרי לכן אעפ"י שהיא גדולה שרי' לה להבעל לו בשבת דהיא לא עבדא איסורא. ואיהו נמי איסורא דרבנן קעביד שרי למיספי' לי' בידים. ומ"מ אין נותני' לו יותר מד' דאפי' אי הך ספק דם בתולי' לא הוה אלא דרבנן. מ"מ היא אסורה להבעל לו משום נדה דרבנן מיהת. ועוד דספיקא דאורייתא נמי הוה. וא"ש השתא נמי לב"ש לא הוצרך לאשמועי' עד מ"ש דכיון דאיירי בקטנה וה"ל שניהם קטנים ופשיטא דשרי' היא למיספא לי' דאיהו נמי קטנה היא. וצ"ל דפשיטא לי' לר"ח דאפי' איסורא דרבנן נמי לא שרי' למיספא לי' בידים. עיי' כל זה היטב במשנה למלך סוף הלכות מאכלות אסורו' בענין זה באריכות ועמ"ש בחי' למס' נדה ס"פ יוצא דופן.

ב"ה אומרי ד' לילות עד מ"ש ער"פ תינוקות ס"ל לרב דאתי להורות דלא הפסידה ימים. י"ל דס"ל לרב דמסתמא עיקר מתני' לא איירי אלא בדיני בעולת בתולים ולא באיסורי שבת וס"ל כמ"ש הרב"י בטא"ח סי' ע' דמנהג אנשי מצרים לישא בליל יום ג' הנכנסות ליום ד' וא"כ עד מ"ש ולא עד בכלל וא"כ ע"כ שמשה ביום לא הפסידה לילה דאל"כ ה"ל למימר עד יום השבת ולא עד בכלל וממילא מוכח נמי דמותר לבעול בשבת ולוי ס"ל דאסור למיבעל בליל ג' הנכנסו' לד' משום דזמן רב כזה חיישי' לאקרורי דעתא ועד מ"ש ובכלל קאמר וע"כ לא אתי אלא לאשמועי' הא דשמואל וק"ל.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף