חתם סופר/חולין/ק/א

חתם סופר חולין ק א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הואיל וראוי להתכבד בפני האורחים עיין רש"י ביבמות פ"א ע"ב דמחלק בין רישא לסיפא משום הפסד מרובה חששו לכל שדרכו למנות ע"ש ולא הרגיש כלל בחה"ל וצריך לומר כמ"ש שם הריטב"א בשם הרא"ה דמיירי בחתיכת חי' שלא נתבשלו ונצלו עדיין ולא הוה ראוי להתכבד. אך תוס' לא ס"ל כן כמ"ש רשב"א ורא"ש ע"כ חידשו לנו דכהנים אינם מכבדים וזה הוכיח תה"ד דאפי' לקולא אזלינן בתר זמן דהשתא דהרי כל השנה הוה ראוי להתכבד אך השתא שנעשה קדשים וכהנים אינם מכבדים זא"ז מקלינן ומתבטל ומקרי אינו ראוי להתכבד ומזה יליף ק"ו לנרות חנוכה אע"ג דכל השנה אין דרכן להמנות מ"מ בחנוכה דנימנים בתר השתא אזלינן ולא בטלה. ולחנם השיג עליו ט"ז א"ח סי' תרע"ג וכבר השיגו כן בתשובת שבות יעקב. אבל בהא דקודם ביטול הוה דבר שבמנין ולא לאחר ביטול כגון חולין בחטאת טמאות דקודם ביטול הוה ראוי להתכבד ולא לאחר ביטול. וכן חטאת טהורות בחולין דקודם ביטול לא הוה ראוי להתכבד ולאח"כ נעשה ראוי להתכבד אזלינן לעולם להחמיר מדרבנן ולא בטיל ופשוט:

והנה תוס' בב"מ ז' ע"ב גבי קפץ א' מן המנויין לתוכו הקשו תוס' וליבטל ברובא ההא דבר שבמנין לאו דאורייתא וברי' לא הוה כיון שאינו מתחלת ברייתו ובשיטה מקובצת תי' דהוה בע"ח חשיב ולא בטיל וכ' גם מה שהוא מדרבנן מ"מ יש כח ביד חכמים ע"ש ומהרי"ל בתשובה הוכיח מזה דס"ל להתוס' דברי' אינה בטלה מן התורה משא"כ דבר שבמנין. ואיני יודע מאין הרגולים שיהי' זה דאורייתא וזה דרבנן ועוד מקשים אמ"ש תוס' מס' מעילה כ"א ע"ב ד"ה פרוטה וכו' שהקשו ליבטל ברובא והרי דבר שיש לו מתירין מדרבנן בעלמא הוא ותי' פרוטה חשובה ולא בטלה ופי' משנה למלך פ"ז מה' מעילה משום דפרוטה הוה דבר שבמנין הרי ס"ל לתוס' דבר שבמנין דאורייתא ודלא כתוס' ב"מ גם זה תימא מה"ת לומר דדבר שבמנין דאורייתא אלא יש כח ביד חכמים לחייב קרבן מעילה ע"י דבריהם. וא"כ דבר שיל"מ נמי ומעיקרא לק"מ ק' תוס'. ובכסף משנה פ"ז ממעילה כ' אהרמב"ם דמועל אהכיס משני טעמים משום דבר שיל"מ ומשום דפריטה חשובא ודלא כהתוס'. ולפע"ד לומר דאין כוונת תוס' דמעילה דפריטה לא בטלה מדאורייתא לא כן אלא מדרבנן אלא ס"ל הא דפרוטה של הקדש הוה דשיל"מ היינו משום עד שתאכלהו באיסור ע"י ביטול אכלוהו בהיתר גמור ע"י שאלה. וא"כ תינח להחמיר שלא לסמוך על הביטול להנות מן ההקדש אבל להחמיר להביא קרבן מעילה על זה לא ס"ד כיון שבאמת בטל דלא אמרו רבנן דלא ליבטל אלא עד שתאכלהו ע"י ביטול אכלהו בהיתר גמור וזה לא שייך הכא. אע"ג דהר"ן בנדרים כ' דדשיל"מ סמכוה אדאורייתא אמב"מ לא בטיל וא"כ לא בטיל כלל מדרבנן יש לומר דהא פרוטה בכיס תערובת מב"מ ביבש הוא ולתוס' דלכ"ע בין לר' יהודה בין לרבנן וע"כ הכא ליכא טעמא אלא משום שתאכלהו באיסור ע"י בטול אכלהו בהיתר אבל לעולם בטל ואינו מביא קרבן מעילה משו"ה הוצרכו תוס' לומר משום פרוטה חשובה ולא בטיל מדרבנן. אמנם הרמב"ם הא ס"ל מב"מ אפי' יבש ביבש לא בטיל לר' יהודה כמ"ש לעיל וכשיטת רש"י שפיר כ' כ"מ דטעם פרוטה בכיס משום דשיל"מ מב"מ לא בטיל מדרבנן מיהת ומביא קרבן מעילה:

ודברי תוס' דב"מ נמי יש ליישב קצת בדוחק. דהרי בהמות איננו דבר שבמנין דמטעם ברי' ובעלי חיים לא אסקו תוס' דעתיהו בקושייתם התם ורק משום דבר שבמנין והרי בהמות אינינו דבר שבמנין בכל השנה רק עתה בשעת מעשה מעשר והנה זה שקפץ שכבר נמנה שוב אינינו דבר שבמנין קודם אלא אי אזלינן אחר שיתבטל אז יהי' דבר שבמנין. והנה אי הוה זה מן התורה אין לנו לחלק בין להחמיר בין להקל כל שה"ל דבר שבמנין בין קודם ביטולו בין אחר ביטולו לעולם הוה דבר שבמנין ולא בטיל אך כיון שהוא דרבנן והם אמרו דניזל לעולם לחומרא וא"כ תינח בחתיכת איסור אזלינן לחומרא שלאחר הביטול יהי' דבר שבמנין לא ליבטל. אבל הכא בקפץ מן המנויין קולא הוא דלא בטיל ופטור מן המעשר א"כ אדרבא הוה לן למימר דניזל קודם ביטול ולא הוה דבר שבמנין להחמיר דבטיל וחייב במעשר זהו מה שנלע"ד לפרש ק' תוס' שם:

להתכבד בה בפני האורחים. שיטת הריף כסוגיא דמס' ע"ז דחה"ל בטלה וכן איסור הנאה לבר מחמץ בפסח אבל לא מחמת חומר איסור הנאה אלא משום דשל"מ עיין ר"ן שם. והראב"ד ס"ל דלא פליגו הסוגיא אלא חה"ל שאסור באכילה לא בטלה. אבל חתיכה שאסר בהנאה שאינו ראוי' להתכבד נהי דלא בטלה לענין איסור אכילה מ"מ לענין איסור הנאה שבו בטל אא"כ מצטרף לזה עוד שגם חה"ל ואסור בהנאה אז אינו בטל כלל. ונ"ל לפמ"ש הראב"ד דאיסור הנאה שבו בטל היינו שלא יהיו כל א' בפ"ע אסור בהנאה דליתא דבטיל וכל חד בפ"ע מותר בהנאה אבל מ"מ צריך להשליך א' מהם דאל"כ הרי נהנה מן האיסור להדיא ולזה נתכוון רש"י בע"ז בפרוסה של חמץ ע"ש:

דרש רבה בב"ח וכו' בודאי לענין גוף הדין דמצטרפין קופה ורוטב לא אצטריך לאשמעינן דהרי אפי' עצמות האיסור מצטרפות ולחד לישנא אפי' חרסי הקדרה אע"כ עיקר דרשתו היו לענין חתיכה שהי' תמיד בצדה או שהוסיף עליו אח"כ חתיכות ורוטב כפירש"י ותוס' ע"כ אוקי רב אמורא עלה ודרש וכו' וק"ל:

כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' פירש"י שבתחלה בשלו נבלה עם חתיכות היתר ושוב הוסיפו חתיכות ורוטב והקשו תוס' הא כבר יש כאן רוטב איסור והוה עם אידך רוטב מב"מ ולקמן משמע דהרוטב מסייע לבטל ועיין מהרש"א דאין זה ענין לדרשב"ם ע"ש ומ"מ לא הבנתי ק' תוס' דודאי מים שנתבשל בהם בשר זהו רוטב שאנו דנים עלי' ושני רוטבים אלו מב"מ הם אך אחר שנתבשלו בכאן ב' חתיכות של נבלה והיתר ויש כאן רוטב. ושוב שופכים לתוך הקדרה מים צוננים עם חתיכות היתר נהי שלאחר גמר בישול יהיו גם המים הללו רוטב ומב"מ עם רוטב של נבלה. מ"מ מיד שנתחממו ונתבשלו כבר נתבטל הרוטב של נבלה במים הצוננים ומים עם רוטב הוה אינו מינו ונעשה כל המים היתר ושוב לכשיתבשלו יצטרפו להתיר הנבלה וכן דקדק רש"י בלשונו לקמן וכ' בד"ה ודבר אחר וכו' ואחר נתן מים וקיפה וחתיכות עכ"ל דקדק לומר מים ולא כ' רוטב מטעם הנ"ל:

מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' וכו' עיין מנחות כ"ג ע"א תוס' ד"ה שחיטה וכו' ודם הפר ודם השעיר כיון שהיו מעורב בו כאחת ונתן מהן מתנה חשוב אפשר להיות כמוהו עכ"ל פירוש דהרי דם הפר ודם השעיר הקב"ה צוה כה יהיו שיתערבו ואחד יתנו מהם מתנותיהם ואין מזה שום ראי דמב"מ לא בטיל שהרי כך היו מצותו אלא הראי' הוא מדקרי לי' דם השעיר ש"מ עדיין שמו עליו לזה י"ל הואיל שהוא כמוהו ממש שהרי הקד"ה ציוה שיתערבו זה בזה ויתנו כך מתנותיהם אם בעלמא דם שנתערב בדם לא שייך לומר שאפשר להיות כמוהו הואיל ונתערבו ונותנים מתנותיהם דז"א דע"ל זה אנו דנין אם יתנו מתנותיהם אם לא ומשו"ה פירש"י במנחות שם כ"ג ע"ב ד"ה ואי קשי' גבי דמים וכו' דאתי' דלא כר"ח וגם תוס' בעצמם כ"כ לעיל כ"ב ע"ב ד"ה מכאן לעולי' וכו' והיינו כנ"ל ולפ"ז למאן דלא יליף מב"מ מדם הפר אלא מייתורא דדם עיין תמורה ה' ע"ב. לאותו מ"ד ליתא להך דצריך להיות כמוהו:

והנה כ' תוס' במנחות כ"ב ע"ב ד"ה מכאן לעונין וכו' דסוגיא דשמעתין לא אתי כמ"ד נבלה בטלה בשחיטה ומקשים העולם א"כ מאי פריך רב ספרא דלמא אדרבה רב ס"ל כר"ח ולכך בעינן מ"ט דא"א לשחיטה להיות נבלה ולא הוה מב"מ אבל שחיטה שנעשית נבלה ע"י קבלת טעם שוב הוה מב"מ עם שארי שחיטות שאפשר להיות כמוה שיקבלו ג"כ טעם מנבלה יעשו ג"כ נבלה. והנה לכאורה להר"י דפליג ארשב"ם לקמן ק"ח ע"ב ד"ה אמאי וכו' וס"ל דכיון שלא נעשה חלב נבלה אלא מטעם הבשר לא הוה מב"מ עם חלב א"כ הנ"ל לק"מ כיון דנבלה גמירה לא הוה מב"מ עם שחיטה שא"א להיות כמוהו א"כ ה"נ שחיטה בשחיטה לא הוה מב"מ דלא עדיף מנבלה דאתי מיני' אבל לפירשב"ם דס"ל דאע"ג דהאי דאתי מיני' לא הוה מב"מ מ"מ האי הוה מב"מ ק' כנ"ל ואולי י"ל א"כ מ"ט נבלה בטלה בשחיטה ובעי נ"ט הא אפשר לשחיטה שתיעשה נבלה ע"י קבלת טעם דהוה נבלה ממש לרשב"ם וה"ל מב"מ ויש לדחות עכ"פ לא הוה כמוהו לענין טומאה:

ואולי י"ל כיון דמספקינן אי רב ס"ל נטל"פ אסור וא"כ א"א לנבלה שתיעשה שחיטה שאם תפגום אכתי תיאסר דהרי נטל"פ אסור עד שתיפסל מאכילת כלב ואז שוב אין שם אוכל עליו וכ"כ תוס' במנחות כ"ב ע"ב הנ"ל ד"ה מכאן לעולין לענין משקין ע"ש וא"כ אי ס"ד רב ס"ל כרב חסדא נבלה בטלה בשחיטה וגם שחיטה בטלה בנבלה שהרי נטל"פ אסור וזה דלא כמאן. ודוחק אדרבא יתישב יותר לשון ברייתא דר"ח נבלות ושחיטות בטלות זו בזו ועיין. אלא מזה ראי' ברורה לרמב"ם ספ"א מאבות הטומאה וכמ"ש מהר"י קורקס דמייתי כ"מ ע"ש וק"ל:

בשקדם וסלקו עפיר"ת ופיר' אפרים ועכ"פ הענין בנוי דכל ענין חנ"נ משום לתא דבב"ח וא"כ חתיכה הנאסר במשהו אינו דומה לבב"ח וא"א שיעשה החתיכה נבלה ממש לאסור בפליטת עצמו במשהו ורק מטעם משהו דמשהו המעורב בו מחתיכת נבלה קמייתא וזה אינו דומה לדם הפר ודם השעיר. כמה כרכורי' כרכרו הרשב"א והר"ן בסוגיא דזרוע איך יאסר פליטה במשהו הא לא דמי להדם הפר שהגוש עצמו מעורבים זה בזה והעלו שזהו מטעם טע"כ שהפליטה הוא טעם כעיקר אבל כשהפליטה בעצמה מעורב בא' מאלף אין לנו ולפ"ז אין מכאן ראי' לדעת ט"ז דחמץ שנאסר במשהו וחזר התערובות ונתערב דלא אמרינן תרי משהויין ואין זה ענין לכאן וק"ל:

וכ' תוס' לרבינו אפרים ניחא שהכשרו כלי גדול והקשה ש"ך אי ס"ד אפר פוגם הא היו אפשר ע"י אפר גם יש להקשות מ"ט הוצרכה תורה ליבון לאשר יבוא באש למאן דמפרש לי' בלבון כפירש"י בחומש וסמ"ג תיפוק לי' בהגעלה ע"י אפר ע"כ נלע"ד הרמ"א לא אמרו אלא בב"ח שאחר שהי' אפר בקדרה של בשר ונפגם קצת טעמו שוב אינו מקבל שם חדש ליעשות בב"ח אבל איסור גמור לא מיפגם בכך ולפ"ז מה שהקשה רשב"א בתשובה איך ניליף טע"כ מג"נ דלמא משום חשש בב"ח נגע בי' והא"ש דלא הוה צריך להביא באש ולהלבין רק להגעיל באפר וק"ל:

וכ' תוס' דזה אין לומר משום אין בת יומא מגעילין אותה וכו' פי' דאי הוה אמרינן הכי הוה א"ש דנטל"פ אסור אבל נבלה סרוחה מעיקרא מותר לכ"ע וא"כ נהי שהמים נאסרים מפגם דנטל"פ אסור אבל אין נעשים נבלה דאפי' נבלה עצמה אם נפגמה מעיקרא אין עלי' שם נבלה וק"ל:

ודע דנ"ל מ"ש תוס' מכלי מדין לא דס"ל חנ"נ דאורייתא דמהיכי תיתי דאפי' למ"ד טע"כ דאורייתא ולוקין על כל כזית מ"מ י"ל אחר שנסחט האיסור חוזר להיתירו מן התורה דאפשר לסוחטו מדרבנן ואין חנ"נ מן התורה אלא סברתו כמ"ש ט"ז כמה פעמים דבר שמבואר היתירו בתורה לא יכלו רבנן לאוסרו וכיון דמג"נ מבואר דלא אמרינן חנ"נ איך אסרוהו רבנן ומ"מ מסקו תוס' דיורה גדולה לא הכשירו לא שהאמת כן הוא זה ליתא דודאי הגעילו גם יורה גדולה דמן התורה לא אמרינן חנ"נ אלא עכ"פ אין התירו מבואר בתורה דהרי אפשר לומר דקרא קאי אכלים קטנים וכיון שאין ההיתר מבואר יכולים רבנן לתקן דחנ"נ:

אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו. ערמב"ם פי' המשנה הסביר בטוב סברת רבנן דס"ל כל המצות שנאמרו קודם מתן תורה אפי' מילה שאמר הקב"ה לאאע"ה אין אנו מקיימים הואיל ונצטוה בה אאע"ה אלא מפני שחזר ונאמרה למרע"ה ובפי' אמרו תרי"ג מצות נאמרה למשה בסיני דוקא אלו דבריו ז"ל וצ"ל היינו לרבנן אבל ר' יהודה לא ס"ל כן אלא ליעקב נאמרה מפי הקב"ה וממנו נאסרה לנו. ובהל' מלכים כ' רמב"ם דיעקב אבינו הוסיף מצות גיד הנשה והקשה לח"מ הא קיי"ל בסיני נאמר. וצ"ל מ"מ יעקב הנהיג עצמו וביתו לאסור ג"ה אלא בסיני נצטוינו על זה וסיים שאינו יודע מנ"ל לרמב"ם הא. ולכאורה יש רמז בלשון הקרא מדאמר ע"כ לא יאכלו ב"י את ג"ה וכו' עד היום הזה. וק' במצוה שנצטוינו מה שייך לומר עד היום הזה פשיטא שחובת הגוף הוא נצחית אע"כ הנהיגו כן בני ישראל מיד ואח"כ נצטוו על ככה בסיני ועל המנהג הראשון כ' מרע"ה עד היום הזה יום מתן תורה עדיין אינם אוכלין ג"ה ממנהגם הראשון ועתה נצטוו על ככה. ומדקרו להו בני ישראל ש"מ בסיני נאמר ומדכתיב עד היום הזה דנהגו כן מקדמת דנא אלא לפ"ז בין למר ובין למר נאסרו קודם מתן תורה לר' יהודה מצווי השי"ת ולרבנן ממנהגא אלא דצ"ע קצת לעיל צ"א ע"א דקאמר והכן טול ג"ה בפניהם כמ"ד ג"ה נאסר לב"נ משמע איכא מ"ד דלא נאסר ולהנ"ל ליכא למ"ד דהותר להם ג"ה. וי"ל מה שהנהיגו מעצמם לא קיימו אלא בא"י ולא בח"ל משא"כ למ"ד ג"ה נאסר מפי הקב"ה נאסר להם אפי' בח"ל ובמצרים:

מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה וכו' עיין יבמות ל"ג ע"א משני ש"ס בשהביא ב' שערות אח"כ ה"ל איסור ב"א וכ"כ רמב"ם בפי' משנה דכריתות י"ד ע"א ע"ש וא"כ לכאורה ה"נ מי שהביא ב' שערות אח"כ ילקה בג"ה של טמאה וכן אם אוכל נבלות עוף טמא יטמא בגדים בבית הבליעה וזה דבר הנמנע ולא נשמע מי שסובר כן אע"כ נ"ל דלא שייך זה אלא אאיסורא דמנחי אקרקפתי דגברי כגון זרות וטומאה ושבת וכדומה אבל דמונח אחפצא אין ב' איסורים חלים על חפץ א' ולא מהני מה שהביא ב' שערות אח"כ שוב מצאתי כן בס' מרכבת המשנה בהל' שגגות אך בתוס' זבחים מ"ה ע"ב ד"ה העצים לא משמע כן ע"ש וצ"ע ועמ"ש מזה בחי' רמב"ן ורשב"א ביבמות ל"ג ע"א בדברי הראב"ד ע"ש:

יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טמאה עיין פסחים ל"ו ע"א לדברי רבינא לק"מ ק' ש"ס דשמעתין. ועיין מהרש"ל ומהרש"א. מ"ש מהא דריסק ס' נמלים וכו' ואברר דבריהם בעזה"י ועיין תוס' מעילה ט"ז ריש ע"א דבהא פליגו ר"י אמר רב ס"ל דאין איסור נבלה חל על שרצים ולוי ס"ל דחל מדאמרה תורה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב ה"ה על כל האיסורים וסוגיא דריסק ט' נמלים אתי' כלוי וס"ל למהרש"א דסוגיא דשמעתין אתי' כר"י אמר רב דאינו חל לא על שרצים ולא על עוף טמא אבל זה צ"ע כיון דתרוויהו הלכתא נינהו דקיי"ל כהך ברייתא דשמעתין וקיי"ל הך דריסק ט' נמלים ויסתרו ההלכות וכ"כ ודקדק מהרש"ל בלשונו שכ' והלכה הוא. ועוד מה יענה לוי ברייתא דשמעתין וכי יחלוק על הברייתא. והנה בטעם פלוגתת רב ולוי י"ל דפליגו בטעמא מאי אמרה תורה יחול איסור נבלה על איסור חלב בזה פליגו ב' תירוצי תוס' ביבמות ל"ג ע"ב לחד תי' משום דחלב קיל והותר מכללו ולפ"ז ליכא למילף מיני' דיחול נבלה גם על שארי איסורים דלא הותרו מכללם. ומה"ט נמי אמר ר' יהודה בשמעתין דאין נבלה חל על ג"ה דג"ה לא הותר מכללו לגבוה כ"מ תוס' ד"ה מאן האי תנא וכו'. אבל מאי דחמיר נבלה דמטמא לא חשיב רב חומרא דמה ענין טומאה לאיסור אכילה. ודוקא לקמן לענין טמא שאכל הקודש אמרינן טומאת בשר חמורה וכו' דלענין טומאה איירי' אבל כי איירי' באיסורין אין חומר טומאה מכריע. וע"כ הא דאמרה תורה יבוא איסור נבלה וכו' היינו משום דחלב קיל דהותר מכללו ואין ללמוד ממנו שארי איסורים. אך לוי ס"ל כתי' ב' בתוס' יבמות הנ"ל דטעם משום חומרת נבלה דמטמאה דס"ל נבלה נמי הותר מליקה לכהנים כמ"ש תוס' שם ועיין לקמן ק"כ ע"א. וע"כ משום טומאה חל על חלב ה"ה על כל האיסורים שרצים ועוף טמא זהו סברת לוי. והנה נבלת שרצים כגון נמלה אינו מטמאה דאינה משמנה שרצים ואפ"ה ה"ל חומר דשם נבלה בעלמא מטמא כמ"ש רש"י בפ' עשרה יוחסין ע"ז ע"ב ד"ה הואיל ושם זנות וכו' ע"ש וה"נ צריכין למימר אמרה תורה יבוא איסור נבלה וחייל על איסור חלב משום דשם נבלה מטמא דחלב נבלה אינו מטמא כמבואר בפסחים כ"ג ע"א וע"ש בפני יהושע וצל"ח. וכיון שזכינו לדין י"ל ללוי לא תיקשי ברייתא דשמעתין דלא אתי איסור נבלה וחייל אאיסור עוף טמא משום דהרי נבלת עוף טמא אינו מטמא. רק שם נבלה בעלמא ולא מצינו שנקרא נבלת עוף טמא נבלה בשום מקום ואין לו שם נבלה בשלמא ריסק ט' נמלים וכו' מצינו שרצים מיקרו נבלה בקרא בנבלת שרץ טמא וה"ל שם נבלה בעלמא דמטמא ואיכא חומר נבלה וחל על שרצים אבל עוף טמא דלא מיקרי נבלה בשום מקום לא יחול עליו איסור נבלה והן הנה דברי מהרש"ל ונכונים וברורים הם בעזה"י:

והרמב"ם פ"ד ממ"א הל' ב' פסק אין נבלה חל על בהמה טמאה והקשה ה"ה הא הוא פסק שם בפ"ב ממ"א ה' כ"ה הא דריסק ט' נמלים וחל איסור נבלה על איסור שרצים. ואמנם הכ"מ שם בפ"ב הל' כ"ה נזהר מזה וכ' האי דנבלה דשרצים לא שם נבלה דלא תאכל נבלה קאמר דהרי לא חל אלא נבלת שרץ דהיינו לאו דשרצים בעלמא ופי' נ"ל דרמב"ם שם בהלכה שלפני זה פי' דאיכא נבלה ידוע השורצת על הארץ ומעופפת באויר ושחה במים ועליו חייב ה' לאוין אבל סתם נמלים אינו אלא לאו א'. ועתה ריסק ט' נמלים סתם וצירף עמה ברי' א' מנמלה המורכבת ה' לאוין הנ"ל ועל צרופה עם הט' לוקה משום שאכל כזית נבלת שרץ היינו שקץ הוא לכם לא יאכלו. אלא אכתי ק' הרי לאו זה כבר נכלל בה' לאוין שחייב על הנמלה המורכבת ואיך יחזור ויתחייב על אותו הלאו בעצמו בבת א' והתראה א' ולזה נתכוון הלח"מ למעיין שם:

וקסבר נוהג בשליל וכו' ופריך ומי מצית אמרת וכו' יש לעיין למאי דפסק רמב"ם דלוקה ב' על ג"ה של עולה ושור הנסקל אע"ג דאין בגידין בנ"ט מ"מ רחמנא אחשבי' כמבואר בשער המלך וא"כ י"ל אינו נוהג בשליל ובמעי אם ליכא איסור טומאה משום דעץ הוא. אך בצאתו מרחם ונאסר משום ג"ה ואחשבי' רחמנא אז חל עליו גם איסור טומאה ותרוויהו בהדדי קאתי. ויש לדחוק אי אינו נוהג בשליל היינו מכל בבהמה תאכלו וס"ל גם גיד בכלל וס"ד השתא דהיתר זה מועיל גם בטמאה אבל עכ"פ ההיתר נצמח מכל בבהמה תאכלו וא"כ ע"כ צ"ל דאכילה הוא ואיך לא יחייב משום טמאה שהרי ע"כ לומר שהוא בכלל אכילה ודוחק:

לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין לפמ"ש תוס' לעיל צ' ע"א ד"ה אלמא וכו' דרש"י מפרש דהגיד נוצר אלא שאינו על הכף פי' וג"ה איכא קפידא אשר על כף הירך ע"ש א"כ יש לעיין בשמעתין דאזלא לר' יהודה דלא דריש על הכף להכי כמבואר לעיל צ"ו ע"ב ע"ש ומיהו כבר כתבתי שם דרש"י ס"פ או"ב ס"ל דלקוטשא דמילתא לא קיי"ל כאותה סוגיא ולא פליגו ר"י ורבנן בדרשא דעל הכף ע"ש:

אמר ר"י אמר רב האוכל ג"ה של נבלה וכו' מ"ש תוס' דמוסיף לגבוה ר"ל שם נבלה אסור לגבוה ושם ג"ה מותר לגבוה בג"ה של עולה והוא דוחק. והיותר נראה דס"ל להתוס' דמותר לעלות הכל לשם עצים עיין סוגיא דזבחים ע"ז ע"א לא נחלקו ר"א וחכמים וכו' ע"ש וס"ל להתוס' דעכ"פ ממשקה ישראל בעינן ואיברי נבלה לאו משקה ישראל הוא משא"כ ג"ה דשרי למזבח להס"ד דהתוס' כדאמרינן לעיל מידי דהוה אחלב ודם ומסקו תוס' דס"ל כמ"ד ג"ה לאו משקה ישראל הוא עיין לעיל רפג"ה וכן י"ל תוס' זבחים ע"א ד"ה יבוא וכו' ועמ"ש טה"ק שם:

ר"מ מחייב שתים לכאורה אין זו ברייתא ולא תנא בשום מקום אלא ר"י א"ר מדנפשי' אמר כן לר"מ מחייב ב' ולרבנן דפליגו בכולל ומודו בחמור מחייב בעולה ושור הנסקל ב' ומאי דקאמר הש"ס ריה"ג היא ורש"י הקשה לימא ר"ש היא לא שריה"ג ור"ש ס"ל הכי אלא דס"ל אין אחע"א ואבל הך ג"ה של עולה לא ס"ל אך רשב"א לא פי' כן וכ' דשמעתין אזלא להך לישנא דפסחים דר' יה"ג ס"ל ג"ה מותר בהנאה ומה שהקשה רש"י לוקמא כר"ש לא דק. וא"כ ס"ל ריה"ג ממש קאמר איהו מחייב אעולה וג"ה ב' וכן משמע ריש פרקין בתוס' ד"ה איסור גיד איכא וכו'. ואולי הי' אפשר לומר אדרבא שמעתין אזלא לאידך לישני דריה"ג ס"ל ג"ה אסור בהנאה ומשו"ה פשיטא לש"ס להקשות מטומאת הגוף דחמיר בכרת ומנ"ל לש"ס לדמות חומר עונש דכרת לאיסור הנאה אע"כ ס"ל ג"ה נמי אסור בהנאה וחומרא דעולה ודשור הנסקל היינו משום דעל הנאת ג"ה אין לוקין כמ"ש משנה למלך פ"ה מיסודי תורה כיון דליכא לאו מיוחד אהנאה רק בכלל לא תאכל הוא והנאה לגבי אכילה הוה בחצי שיעור משא"כ בעולה בקדשים מיוחד לאו בהנאה בפ"ע וכן בשור הנסקל למאן דיליף הנאתו מבעל השור נקי י"ל לוקין על ההנאה א"כ ה"ל עולה ושור הנסקל חמור מג"ה בענין עונש ושפיר פריך טומאת הגוף נמי חמיר בכרת:

ודע ענין מוסיף הוא מטעם מגו דחייל איסורא אהך חתיכא להני גברי או לגבוה חייל נמי אהני גברי וזה שייך קצת נמי באיסור הנאה לומר מעיקרא לא איתסר אלא להכניסו לפיו אבל שארי איברים יהנו ממנו ועכשיו מגו דאתוספי שארי איברים איסור הנאה איתוסף איסור לענין אכילה אך בחומר עונש לא שייך כלל מגו. ואמנם רש"י ס"ל דבלא מגו חל חמור על קל ובחידושי לסוגיא דאיסור כולל במס' יבמות ל"ב שם בארתי דפלוגתא דאמוראי היא וישבתי סתירת רש"י בשבועות כ"ד ע"ב ובמהרש"א שם ע"ש:

והנה מה שהקשו תוס' אפירש"י לוקמא כר' יוסי ב' תשובות בדבר חדא דלא ברירא דלית לי' לר' יוסי כולל ודוקא בחמותו וא"א דהוה ב' שמות כמ"ש תוס' ביבמות ל"ב ע"ב ואף דרבא התם בהס"ד לא ס"ל הכי מ"מ לבסוף הדר בי' רבא כמ"ש הריטב"א שם רש"י גרס אלא אמר רבא. והא מלאכה דשבת ואכילה דיה"כ לא הוה ב' שמות כמ"ש חי' ר"ן כאן והסברתיו דהרי ש"ס ביומא פיה"כ יליף אזהרת עינוי שבתון שבתון משביתה דמלאכה וגם הרמב"ם כ' שציוה הקב"ה ביה"כ בתוס' שביתה שהיא איסור אכילה לשבות בו מלאכול ע"ש:

ועוד לא ברירא לן דמוסיף אית לי' לר' יוסי דדברי תוס' ביבמות ל"ב ע"ב ד"ה אלא וכו' אינם מוכרחים אע"ג בתרי קטלא לא קטלינן ה"ל למימר לענין ב' חטאת עיין כריתות י"ד ע"ב ב' דיבורי תוס' ד"ה מודה ר' יוסי וכו' ושם ביארתי בעזה"י:

ומ"ש תוס' בסוף הדבור מפ' כל הבשר דפריך וסבר שמואל חחע"א וכו' רצונם לרש"י לא פריך מידי דשאני בב"ח דאיסור הנאה ואיסור מוסיף על חלב אבל לתוס' לק"מ נהי איסור חמור מ"מ מאן ימר דהנאה חמור דלמא נבלה חמיר דמטמאה וחלב אית בי' כרת. ומ"מ י"ל רש"י ס"ל כנקודה נפלאה שברמב"ם פי' המשנה דכריתות י"ד ע"ב לחלק בין איסור הנאה דבב"ח לדקדשים וה"ה לדשור הנסקל אי נפקא מקרא אחרינא ובעל השור נקי:

ולולי דמסתפינא הוה אמינא דמדקדוק לשון רש"י דשמעתין ד"ה ואיסור כולל באיסור וכו' משמע לי' מדכ' אית בי' תרתי כולל ומוסיף עכ"ל דרצונו לומר דשמעתין ס"ל מאן דלית לי' כולל לית לי' נמי מוסיף אא"כ יצורפו שניהם בחתיכה א' שיהיו כולל ומוסיף כגון כל הני דשמעתין משא"כ א"א וחמותו אי איכא כולל ליכא מוסיף ואי איכא מוסיף ליכא כולל עיין וק"ל:

אמר רבא בנטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר כ"ע ל"פ וכו' ראיתי לבאר פי' הסוגיא עפ"י התוס' הנה כתיב בתרומה ומתו בו כי יחללוהו פרט למחללת ובזה ליכא פלוגתא אלא מאן דס"ל בעלמא אחע"א והכא גזירת הכתוב הוא א"כ מיירי קרא בין נטמא הגוף תחלה בין נטמא תרומה תחלה אך למאן דיליף מהכא אין אחע"א מוקי קרא דוקא בנטמא הגוף אח"כ אבל נטמא תרומה קודם אין אחע"א. והנה רבנן ס"ל בעלמא אחע"א והוה ס"ד דריה"ג נמי ס"ל הכי והא דפוטר בקדשים טמאים משום דיליף קדשים מתרומה והקשו לו א"כ כיון שנגע בו טמאהו בשלמא קרא דתרומה י"ל שתחב לו חברו וה"נ בקדשים כה"ג אבל ידעו רבנן כי איתשל לאו בתחב לו חברו איתשל. א"נ קרא מיירי בתרומה שלא הוכשר אבל בשר קודש הוא חיבת הקודש מכשיר כדלעיל ל"ג סוף ע"א מיהו רמב"ם ס"ל שהוא מדרבנן ונחלקו עליו. משו"ה הקשו רבנן לריה"ג ומסקינן דלאו הכי אלא ר"י ס"ל דמהכא ילפינן דאין אחע"א ויליף מתרומה. ומוקי קרא דתרומה נמי בנטמא התרומה ואח"כ הגוף אבל בהיפוך חייב. ועיין חי' ר"ן ס"פ הנשרפין למאן דס"ל דטומאת אוכלים בעי שיעורא כביצה א"כ משכחת בין בקדש ובין בתרומה באכל כזית שלא נטמא במגעו כיון שאינו כביצה ומשו"ה חייב עליו כרת משום טומאת הגוף ע"ש. ונ"ל דוחק דהאוכל כזית חייב כרת ואם יאכל כביצה ב' זתים יפטר ואין זה דרכי נועם. אע"כ אפי' מאן דס"ל הכי היינו למסקנא דקרא מיירי בנטמא התרומה תחלה משום אחע"א אבל אי מיירי קרא גם בנטמא הגוף תחלה נמי פטור עכצ"ל מודה שיעור טומאת אוכלין בפחות מביצה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף