חתם סופר/חולין/קטו/ב

חתם סופר חולין קטו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בשני מינין אף כאן בשני מינין. פשטיות הסוגיא משמע ודאי דשני מינין דומיא דבב"ח דכל חד לחודי' שרי והיינו צבי ואיל שכ' תוס'. אבל קדשים וחולין שפירש"י הוה איסור והיתר ולא דמי לבב"ח. ומיהו לרמב"ם דלא אסר בהנהגה אלא שור עם חמור טהור עם טמא ע"כ צ"ל כלאים בהנהגה בשור פסולי מוקדשים משום קדשים וחולין נגע בי' וכ"כ משנה למלך:

אמרת ק"ו. מבואר מתוס' דשמעתין ודפסחים דלא אתי ק"ו אלא לברורי דנילף גז"ש מבשר קדשים בשר בשדה ולא מבשר טרפה דמותר בהנאה אע"ג דטרפה מפורש בקרא טפי מבשר קדשים מ"מ אהני ק"ו ונ"ל משו"ה טרח למילף מק"ו חדא מתלת ולא סגי לי' במה מצינו מכלאים לחוד דק"ו אלים טפי למידחי גז"ש קצת אע"ג דלא מידחי לגמרי כנ"ל:

ומשו"ה יליף בב"ח שנעבדה בו עבירה עכ"פ מוכח מק"ו דאסור בהנאה וע"כ נילף גז"ש מבשר קודש ולא מטרפה. וא"כ ה"ה בב"ח שלא נעבדה בו עבירה כגון טפת חלב שנפלה על החתיכה אסורה בהנאה מגז"ש:

כלאי הכרם יוכיחו הנה סוגיא זו לא אזלי בתר תועבה אלא בשנעבדה בו עבירה וע"כ כלאים אעפ"י שאסור בהנאה בכל אופן אפי' נזרע מאליו ועלעלה הרוח ונפרץ הגדר וכדומה ולא נעבדה עבירה כלל ושזרעוה אנסים גוים וכדומה מ"מ לא נעבדה בו עבירה מיקרי א"כ יפה כ' מהרש"ל בתוס' ד"ה וליפרך וכו' ודברי מהרש"א אינם מובנים דכשנבוא ללמוד מה מצינו מכלאים לא נצרך להזכיר מנעבדה בו עבירה דאפי' כלאים בלא עבירה אסורה וא"כ אין עבירה גורמת ועל זה י"ל נבלה יוכיח:

וכ' תוס' דלא שייך הותר מכללו אלא בחלב דכתיב כל חלב וכל דם. וצע"ג מש"ס מנחות ה' ע"א דאמר טרפה הותר מכללו במליקת עוף ובטרפה לא כתיב כל וכמדומה לי שמעתי ק' זו זה שלשים שנה מהגאון מ"ה דוד דייטש זצ"ל. ולפע"ד הכונה הוא כך דבגדי בחלב אמו בא פסוק השני ומלמד לנו שלא הי' טמאה בכלל גדי הראשון מעולם ולא נכנס בכלל מעולם ולא הותר דבר מכללו. משא"כ בחלב ליכא למימר בא הכתוב כל חלב שור וכשב ולימד לנו על כל מקום דכתיב חלב שאינו אלא משור כשב ז"א דהרי כתיב להדיא כל חלב וכל דם לא תאכלו ונכלל הכל ושוב הותר מכללו זה הוא כוונת תוס'. נמצא זהו שייך בגדי בחלב אמו מלמד לנו שאין בהמה טמאה בכלל גדי הראשון. וכן הי' נמי אי כתיב טרפה לא תאכלו ושוב הותר כל מין עוף בין חולין בין מוקדשים הרי גילה לן דבשר בשדה טרפה היינו בשר בהמה ולא עוף. אבל באמת גם עוף בכלל טרפה רק בא והוציא מליקת קדשים דוקא וגם קדשים לא הוציא מכלל שהרי בשר בשדה טרפה כולל בין חולין בין קדשים בין בהמה בין עוף בחולין רק עוף קדשים וזה אינינו פירוש בפסוק בשדה טרפה אלא הותר מכלל איסור הוא וזה ברור בעזה"י. ובלאה"נ י"ל כיון דקרא מיירי נמי בבשר שיצא חוץ למחיצתו וזה שייך אפי' בעוף א"כ קרא אפי' בעוף קדשים מיירי ושוב הותר מכללו וא"ש כנלע"ד:

כל מה הצד פרכי' כל דהו וכו' נ"ל דמשו"ה לא מצי למילף מתקרובת ע"ז לרמב"ם פ"ג ופ"ח מע"ז דחייב בכ"ש מדכתיב לא ידבק בידך מאומה. ואי תיהדר דינא נימא מה להצד השוה שכן בכ"ש דהרי ערלה כשאוכל ברי' שלימה הוה בכ"ש ונהי דפירכא גמורה אערלה לחודא לא הוה משום דעכ"פ כשאינו ברי' שלימה בעי כזית מ"מ פירכא כל דהו מיהו הוי לאיצטרופי עם פירכא דתקרובת ע"ז דהוה בכ"ש ממש. אלא יש לעיין אי לא נימא בב"ח היא גופי' נילף דכיון דאיכא גז"ש מטרפה וכתיב אכילה מצינן למילף בכ"ש. ולא הומ"ל מעשה שבת יוכיח לר"י בן ברוקא דנעבדה בו עבירה ואסור באכילה ומותר בהנאה דמעשה שבת לא דמי לבב"ח שהוא העבירה עצמו משא"כ מעשה שבת הוא רק היוצא מהעבירה כמ"ש לעיל אבל שור וחמור דמותר השור וחמור וגם הזרעים שפיר עביד יוכיח:

מפני שמעמידין אותו בעור קיבת נבלה אבל בעור קיבת כשרה משום חשש בב"ח דרבנן לא הי' אוסרים הגבינות כ"כ תוס' ורמב"ן בחי' מס' ע"ז כ' אה"נ דמשום חשש בב"ח יש לאסור אלא דלא משכחת לי' דסתם שחיטת גוי נבלה ואין בב"ח חל וצע"ג הא בעל מימרא הוא שמואל וס"ל דגדי לרבות חלב ומתה דאחע"א בב"ח מיהת וצ"ע:

והא דלא מיטעמי' לקפילא אי טעם בי' טעם בשר י"ל כמ"ש בזה הראב"ד דלא הלכו בשל גוים בתר נ"ט שלא יפרוצו. אמנם הר"י ן' מיגאש וכן דעת הרמב"ם ס"ל דדבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל ולא מהני קפילא. והיינו טעמא נמי דנקיט נבלה דאי משום בב"ח לא נעשה בב"ח ע"י מעמיד אי ליכא נתינת טעם. וגם דבריו צ"ע הא הקיבה עכ"פ נאסרה מהחלב ככזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב ושוב ה"ל הקיבה אפי' טעם בשר שבו כנבלה עצמה וטעם בשר שבו המעמיד החלב אוסר משום דבר המעמיד וצ"ל דאליבא דשמואל אמר למילתי' דס"ל אפשר לסוחטו מותר וס"ל נמי דלא נעשה נבלה כלל ודוחק. ובמשנתינו בודאי ק' דתנן בעור של קבה כשרה אם יש בה בנ"ט וק' הא דבר המעמיד לא בטיל ואנן קיי"ל אפשר לסוחטו אסור ועיין במרדכי ועפ"י דבריו י"ל משנתינו מיירי שיש גם קיבה קרושה בעור וה"ל זוז"ג ואי ליכא נ"ט שרי דמשום דבר המעמיד ליכא דה"ל זוו"ג:

והנה בדבר המעמיד פליגו בגי' הש"ס בע"ז ל"ד ע"א כיון דאקומי קא מוקים כמאן דאיתי' לאיסורי' בעיני' דמי ותוס' שם ל"ג סוף ע"ב כ' תוס' דאיכא דגרסי הכי ואיכא לא גרסי להו וכן דעת תוס' לעיל דמעמיד קיל טפי עיין לעיל צ"ט ע"ב ד"ה לא במאה בסוף הדיבור:

וקיבה שמלחו בעורה להעמיד בה גבינות דפליגו רש"י והגאונים דרש"י לא אסר לי' אלא משום טעם חלב מב"מ לא בטיל ולא אסר לי' מטעם דבר המעמיד שהרי כבר נעשה בב"ח במליחה והכל נעשה נבלה אע"כ גם רש"י ס"ל דבר המעמיד בטיל. אך החולקים נראה דס"ל דבר המעמיד לא בטיל אפי' לעשותו תחלה בב"ח וטפי מר"י ן' מיגא"ש דלכאורה אינהו הוה סברו דפירשא ממש הוא הקיבה ואין לו דין חלב כלל ואין כאן אלא משום טעם בשר הנבלע בה חלב וחשבי לי' נ"ט בר נ"ט וכמו שהסבר הש"ך דכיון דנבלע בפירשא קליש טעם ב' כמו טעם ג' דנ"ט בר נ"ט זהו סברת החולקים על רש"י לכאורה וק' למה צריכא לילף מנ"ט בר נ"ט תיפוק לי' כיון דליכא חלב בחלב אלא טעם בשר שבפירשא נכנס לחלב ה"ל אינו מינו ובטל בס' אע"כ דבר המעמיד לא בטיל ונעשה בב"ח לכתחלה משו"ה הוצרכו לומר דהוה קליש כמו נ"ט בר נ"ט. ועיין יש"ש סי' ק"ו הא דאמרינן במס' ע"ז ל"ד ע"א כיון דאקומי קא מוקים ה"ל כאיתא בעינא היינו באי' משהו אבל באי' דבעינן נ"ט לא אמרינן הכי אלא באיסור משהו לענין איסור הנאה. ונ"ל שזה הולך לשיטת הראב"ד, דמייתי ר"ן שלהי ע"ז בסוגיא דהמערה מצרצור לבור דס"ל דאיסורי' שאוסרים במשהו היינו לאכילה אבל לא בהנאה וחמץ בפסח ויי"נ האוסר במשהו היינו לאכילה ולא להנאה וא"כ הא דאמרינן משום דאקומי קא מוקים ה"ל לאוסרו בהנאה כיון דע"ז איסור במשהו בלא"ה אבל בלא"ה לא. ולשיטה זו יפה כ' מהרש"ל ביש"ש הנ"ל דחמץ בפסח דבר המעמיד מותר להשהותו עכ"פ ומג"א סי' תי"ב סק"ט השיג עליו ע"ש ומ"ש אני עני בתשובתי סי' תתר"ו:

הא קיבה גופה שרי' לא קשי' כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה בתוס' ע"ז הקשו לישני תרוייהו קודם חזרה והא בקרוש והא בצלול ודבריהם תמוהים כמ"ש מהרש"א ומהרמ"ל שם ובלאה"נ צע"ג איך שייך לומר שמואל מיירי קודם חזרה וכן תמה מהרמשי"ף ע"כ הגהתי בגליון ש"ס שלי תרוויהו אחר חזרה ורצונם לומר דלמאי דלא אסיק אדעתי' עדיין להקשות משנתנו רישא אסיפא רק הקשה משמואל אמתניתין הומ"ל רישא נמי אחר חזרה ובצלול ודשמואל דמיירי בהעמידת לגבינות הוא מן הסתם בקרוש אע"ג דלקושטא דמילתא א"א לומר הכי דתיקשי מתניתין רישא אסיפא וע"כ רישא קודם חזרה מ"מ המקשן אדשמואל ולא אמתניתין לק"מ קושי' דכאן בצלול כאן בקרוש כנ"ל פי' קושיתו ע"ש:

חומר בחלב מבדם. כ' מהרמשי"ף דלא הומ"ל חומר בחלב שלוקה עליו משום בב"ח משא"כ דם. שאני התם דדם לאו גדי הוא ולא בב"ח כלל. וכן נ"ל דלא הו"ל חומר בדם שנוהג בשליל לכולי עלמא משא"כ בחלב דבן ח' חי מותר חלבו לכ"ע. התם משום דלאו חלב שור וכשב הוא דכי יולד כתיב. ובחי' ר"ן לקמן ק"כ כ' אי ס"ד דם שבשלו מותר אפי' איסו' ליכא מן התורה א"כ חומר בחלב שאסור במבושל ולפע"ד לק"מ דלעומת זה חלב חי מותר דהוה שלא כד"א משא"כ דם חי וה"ל המותר בחלב אסור בדם ואסור בדם מותר בחלב וזה אין מקומו במשנתינו כ"א לעיל ספ"ק והתם תני ושייר טובא. ואין להקשות לרש"י וסייעתו דדם שבשלו עובר עליו ליתני חומר בדם שחייב בין חי בין מבושל משא"כ חלב חי זה לק"מ דגם דם אם אכלו שלא כד"א פטור אלא דם חי הוי דרך אכילתו. ונראה דלא מיירי אלא מחומר באכילת חלב ודם אבל בשאר ענינים איכא חומר בשנפסל בשקיעת החמה משא"כ חלב על מקדה כל הלילה עד הבקר ודם אסור בסחורה משא"כ חלב דכתיב יעשה לכל מלאכה:

אמר ר' ינאי דאמר קרא כאשר יורם כ' תוס' דהוה אסמכתא פי' כוונתם כי היכי דבמס' מעילה בהס"ד הוה בעי למימר דדרשא דכל חלב לה' אסמכתא הוא אלא דבמסקנא התם לא קאי וכן בכריתות ס"פ ספק אכל מוכח דדרשא גמורה הוא מ"מ דרשא דכאשר יורם אסמכתא הוא ולפ"ז בחלב גמור דנפיק מכל חלב לה' הוה דאורייתא ובהא איירי מתניתין שהוא חומר דם דליכא מעילה דאורייתא אבל יותרת וכליות דנפיק מכאשר יורם אסמכתא הוא ומעילה דרבנן ולא מיירי משנתינו מזה וק"ל:

אמר לי' רב מרי לרב זביד. דברי ר"א ממיץ בס' יראים ביארתי לעיל בתוס' צ"ב ע"ב ע"ש:

תרי מיעוטי כתובי ושמו הערופה הקשו תוס' תרי מיעוטי למה לי עיין בתוס' לעיל י"א ע"א ד"ה הערופה ובחי' שם ד"ה דהערופה לא מייתרי לדרשא דהכא אלא הכי קאמר קרא הערופה ולא אחרת בערופה ולא אחרת במעילה אחר שנעשה מצותו. לומר דכל דבר חידוש שנמצא בעגלה לא נילף מיני'. אבל אם נמצא במקום אחר דמועלין לא תיקשי הא הערופה ממעט דלא מייתר למעט אלא דלא נילף מיני' אבל אי מצינו לפרושי הו"א דכתיב בדם לאחר כפרה כלפני כפרה ולחומרא לא תיקשי מה"י דהערופה דלא אתי למעוטי ולא מייתרא והבן זה:

אך ושמו מיותר למיעוט. אמנם בפסחים ובסוף תמורה ילפינן מושמו בנחת ושלא יפזר ושמו כלו ופי' בקרבן אהרן מלשון ושמו ולא אמר והשליכו כמו במוראה ונוצתה מזה יליף שימה בנחת והיינו שלא יפזר והכל חד ומיותר וי"ו ושמו כמו ושם אותו ילפינן כלו דלא נימא אעפ"י שדישן מלא המחתה מ"מ א"צ להניח אצל המזבח אלא כמלא חפניו וכדומה קמ"ל ושמו כלו ע"ש והוספת נופך לבאר. וא"כ ק' כיון דהערופה לא מייתר וגם ושמו לא מייתר א"כ ליכא מיעוטא כלל. ונלע"ד ליישב בעזה"י דממילא מוכח דאי ס"ד בעלמא מועלין אחר שנעשה מצותו א"כ מה"ת ס"ד שלא ישים כלו אצל המזבח להבליעו שם הא מועלין בו. אע"כ בעלמא אין מועלין אחר שנעשית מצותו ולא הי' עולה על דעתינו דמשום גניזה צוה לשום אצל המזבח דהרי ה"א דאחר שנעשה מצותו אין מועלין כמו בכל התורה. אלא ה"א מצות שימה בעלמא וסגי במלא חפניו ושאר יהי' לצורך הדיוט דמותר בהנאה קמ"ל ושמו כלו דהכא מועלין בו ומוכח בעלמא אין מועלין בו:

תלתא קראי ברם וכו' הקשה תוס' נותר וטומאה מחד קרא נפקא. לפע"ד לפי מה שהשרשתי כמה פעמים לפע"ד דהא דאמרינן ביבמות איסור בת א' בהביא ב' שערות אח"כ זה לא שייך אלא במאי דמנח אקרקפתא דגברא כגון טומאה וזרות ובעל מום ואיסורי שבת. אבל אחפצא כגון נבלה וכדומה לא שייך הביא ב' שערות אח"כ וכן מרמב"ם בנקודה נפלאה אע"ג דלא משמע כן מתוס' זבחים מ"ד ע"ב וכבר הארכתי בזה כמה פעמים. ואחר הוצעה זו י"ל ק' תוס' ולומר דהוה סד"א לא הקיל רחמנא בדם אלא שאין אחע"א דבקדשים חל אע"א בחלב וכדומה כמבואר ס"פ ס' אכל. אבל בדם לא יחול איסור על איסור ומיעטים מנותר וה"ה טמא כשבאים זא"ז דיליף נותר וטומאה בחילול חילול וכק' תוס'. אבל טומאה דבת א' כגון שהביא ב' שערות אח"כ וזה לא שייך אלא בטומאה דאקרקפתא דגברא ה"א לא גרע דם קדשים מאיסורי חולין דאיסור בת אחת חל קמ"ל דגז"ה הוא ולא משום אין איסור חל על איסור וא"ש:

תהלה לאל מגיני, עומד על ימיני, בחידושי פרק שמיני. ה' רועי. אמץ זרועי. בפרק תשיעי:

<span id="</b" class="citation"></b>

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף