חתם סופר/חולין/קב/ב

חתם סופר חולין קב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אכל ציפור טהורה וכו' להס"ד דהשתא הוה ס"ל דמשום אמה"ח מחייב לי' אך לבתר דמייתי ברייתא דרבי ס"ל אין בעוף שלם משום אמה"ח וקיי"ל כוותי' א"כ ע"כ רב משום איסור נבלה אתי עלה ואכל בחי' ומת ונעשה נבלה בגרונו הוה ברי' חשובה וחייב בכ"ש ממש דומיא דכ"ש דסיפא. אבל בא לפניו מת לא חשיב כ"כ ע"כ שיעור איסור נבלה דידי' בכזית בשר גידין ועצמות דלעולם אמה"ח ונבלה חדא ענינא הוא ובשר מה"ח וטרפה הוה חדא ענינא עיין תוס' מעילה ט"ז ע"א ד"ה מיתיבי וכו' וזהו שיטת רמב"ם עיין:

לאו לאיברים עומדת. לכאורה מסברא הי' נראה להסביר דעת רש"י דהאי עומדת ואינה לא מיירי לקושטא דמילתא דודאי כיון שנאסר אמה"ח ובמה"ח בין לישראל בין לב"נ שוב אינה עומדת לכלום אלא לאוכלה במיתתה. אך אמרינן אלו לא נאסר אמה"ח ובמה"ח והי' אוכלים כל הבעלי חיים כמו שאוכלים הדגים. בזה פליגו אי לאיברים או לבשר עומדת. וא"כ ע"כ א"א לומר כהתוס' שאינה עומדת לא לזה ולא לזה דע"כ לדבר א' עומדת או לאוכלה אבר אבר או בשר בלי אבר וכרש"י:

ואמנם בישוב ק' תוס' אפירש"י דס"ל כהרמב"ם דס"ל דאבר שאין בו גידים ועצמות כגון הלב והושט חלב טחול וכליות לא שייך בהו איסור בשר מן החי כלל דהכל אמה"ח דס"ל אבר שיש בו גידין ועצמות הדין כך אם חותך בחיי הבהמה חתיכה מן הירך ה"ל במה"ח ולא אבר. אך אם חתך כל האבר בטל ממנו איסור במה"ח אלא אמה"ח ואם אחר שהפרידו מהגוף חותך ממנו כזית בשר לחוד חייב משום כזית אמה"ח לא משום במה"ח וא"נ חתוך ממנו משהו בשר גידין ועצמות משלימין לכזית נמי חייב משום אבמה"ח כל זה באיברים שיש בהם גידין ועצמות. אבל איברים שאין בהם גידין ועצמות אין בהם דין במה"ח כלל אלא אפי' לא חתוך כל הלשון מהגוף אלא קצת ממנו נידון כאמה"ח ולא כבמה"ח ובזה אתי לי' שפיר הא דתלש חלב מן החי' מן הטרפה דליכא משום במה"ח וא"ש ק' ראשונה דהתוס' דהא דר"י ור"ל מיירי באבר שכלו בשר ולית בי' משום במה"ח ושפיר חל עליו איסור טרפה ואינו חייב שתים:

והראב"ד גרס לקמן בשר ולא אמה"ח דס"ל אין בחלב אלא משום בשר ולא משום אמה"ח ולק"מ ק' תוס' רק תוס' ס"ל כר' יוחנן דס"ל לקמן כולי' בחלבה וחייב משום אמה"ח דכולי' אהא ק' להתוס' ליחשב נמי במה"ח:

ואע"ג דרש"י פי' בדרבא תלש אבר וטרפה בו היינו רגל מהארכובה ולמעלה י"ל לרבא בלא"ה לק"מ דאזלינן בתר מחשבת והאי גברא חישב לאוכלה אבר ולא בשר ותוס' הקשו לאביי דלית לי' מחשבת אוכלין. את"ל מחשבת אוכלין שמי' מחשבה פי' לענין איסור והיתר דלענין טומאה בוודאי הכל הולך אחר המחשבה ודוקא אחר מחשבת בעליו ושוב מטמא אפי' אחרים ועיין ב"ק מ"ו ע"ב עורות של בעה"ב וכו'. והכא מיירי לענין איסור והיתר וכל א' לפי מחשבתו וצ"ע:

ובימי חורפי הקשני הרב המאה"ג מ"ה אהרן דייטש זצ"ל שהי' אב"ד בק' הדיינץ במעהרין. אהא דפ' כל שעה דפריך והרי אמה"ח דרחמנא אמר וכו' ותנן מנין שלא יושיט וכו' הא לכלבים שרי ע"ש ומאי פריך דלמא הך ברייתא בהמה בחי' לאיברים עומדת ואי ס"ד אמה"ח אסור בהנאה א"כ אסור לחרוש ולעבוד בכל בעלי חיים א"כ למה לי דכתיב למען ינוח שורך וחמורך לא תחרוש בשור וחמור לא תעבוד בבכור שורך לא תחסום שור בדישו אע"כ דאמה"ח מותר בהנאה ומאי פריך. והשבתי לו מנ"ל להמציא קולא להיתר הנאה דלמא נוכיח מזה מחשבת אוכלין שמה מחשבה ומיירי בחישב לאוכלה מתה וסתם בהמת ישראל חישב לאוכלה מתה וליכא אמה"ח עד שעת תלישה ומותרת בהנאה מחיים ולק"מ:

לא תאכל הנפש עם הבשר זה אמה"ח אבל בב"נ מודה דנפקא תרוויהו מקרא אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו כמ"ש רשב"א בשם רמב"ן ס"פ העור והרוטב ע"ש:

ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה במה"ח. בתוס' משמע דנפקא מבשר בשדה וכאלו כתיב בשר בשדה לא תאכלו טרפה לא תאכלו ומש"ה נדחקו בלאו שבכללות. אבל רמב"ם מפרש כתרגום אונקלס דתלש מחיוא חיתא פי' עיקר קרא בשר בשדה היינו אותו חתיכת בשר דתלש הזאב אותו הוא טרפה ומזה מיירי עיקר קרא שאותו בשר לא נאכל וה"ה אם נתלש שלא ע"י חי' אלא שדבר בהוה. ואם הבהמה נשארה בבריאתה וחיותה אין כאן טרפה אלא אותו הבשר שתלש הזאב ואם עשה כל הבהמה מסוכנית והיא בשר הראוי' לכלב הרי הוא כאלו הזאב חלק הוא את הבהמה לב' חתוכים ומה לי חתיכה זו או זו שניהם טרפם הזאב והיינו טרפה דקרא זהו דעת הרמב"ם נמצא במה"ח היינו טרפה ממש. אך בב"נ ע"כ איסור בפ"ע כמ"ש לעיל בשם רשב"א ס"פ העור והרוטב והאחרונים הקשו על הרמב"ם מנ"ל בב"נ איסור טרפה ולק"מ כנ"ל:

רשב"ל אמר וכו' זה אמה"ח ובשר מן החי. לולי דכ' תוס' לקמן ד"ה ומ"ס לאו לאיברים עומדת וכו' דר"ל כרבנן דכל שבשרו מותר וכו' הייתי אומר רשב"א כר"מ ס"ל דאינו נוהג אלא בבקרך וצאנך ומשו"ה דריש מנפש עם הבשר ב' לאוין לאמה"ח ולבשר מה"ח. אבל לרבנן דדרשי הקישא כל שבשרו מותר נהי דקרא לא מיותר להקישא אלא פשטי' דקרא הכי מתפרש מ"מ לא מצינא למידרש מיני' לאו לבשר מה"ח ובהא פליגו ר"י ור"ל דר' יוחנן כרבנן כהלכתא ורשב"ל כר"מ. ובזה מהישבא שפיר דקאמר ש"ס ורמינהו וכו' בשלמא לר' יוחנן וכו' אלא לר"ל קשי'. איך תלי' הך ורמינהו הכא הלא הך מימרא בלא"ה ק' מ"ט שלא לחייבו ב' וגם מאי בשלמא לר' יוחנן ניחא משמע דגם לר' יוחנן ק' קצת ולהנ"ל ניחא בל"ז הא טעמא דר"ל דאינו חייב אלא א' משום דדריש כל שבשרו מותר וכק' תוס' ד"ה ומ"ס הנ"ל. ואדרבא לר' יוחנן צריך לדחוק דמחייב ב' משום דמפרש כל מין שבשרו מותר. אבל לר"ל ניחא טפי אבל השתא דמפיק ר"ל איסור במה"ח מלא תאכל הנפש עם הבשר וע"כ לית לי' הקישא א"כ ק' בשלמא ר' יוחנן מחייב אע"ג דאית לי' הקישא מ"מ ניחא דמפרש כל מין שבשרו מותר אבל לר"ל דלית לי' הקישא ק' וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף