חתם סופר/חולין/עט/א

חתם סופר חולין עט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הנולדים מן הסוס אעפ"י שאביהן חמור מותרים זע"ז פירש"י ולא אמרינן אתי צד סוס ומשמש בצד חמור וכ' תוס' דלא דמי לחצי עבד וחצי ב"ח וכו' וכ' תוס' בחגיגה ב' ע"ב ובגטין מ"ח ע"א ד"ה לישא שפחה וכו' ויתר מבואר דבריהם ב"ב י"ג ע"א ד"ה שנאמר וכו' וז"ל שם וא"ת ישא חצי שפחה וחצי ב"ח ונהי א"י לקדשה דאתי צד עבד ומשמש בצד אשת איש שאינה בלא קדושין וכו' וי"ל דהשתא נמי אתי צד עבדות ומשמש בצד חירות ולא דמי לפרדה וכו' דהתם כלאים כתב דמשמע ב' מינים דומיא דשור וחמור דחרישה ופרידה מין א' בפ"ע ומטעם זה מותר לרכוב עליו עכ"ל:

הנה מה דפשיטא להו מתחלה דא"א לקדשה משום צד א"א ולא הוה קשי' להו מפרידה נראה דפשיטא לחלק התם צד האישות גורם האיסור משא"כ הפרידה הקפידה משום ב' מינים וב' פרדות מין א' שוה אבל צד עבדות וחירות הוה ס"ל בהס"ד דהוה כמו סוס וחמור דכשם שבן חורין אסור בשפחה כך שפחה אסורה בב"ח ושניהם שוים כמו סוס וחמור וה"ל למימר ב' חצי עבדות וחצי ב"ח שניהם מין א' ושוים כמו פרדה משו"ה הוצרך תוס' גם לחלק ביניהם והיינו מ"מ עיקר קפידא אבן חורין והוא גורם עיקר האיסור וא"כ שיש שום צד נדנוד חירות אסור לשמש עם צד עבדות לעולם וכ"כ תוס' להדיא בחגיגה ב' ע"ב וי"ל והכא אמאן קפיד קרא אצד חירות וכו' ע"ש וק"ל:

מ"ש תוס' עוד דהתם כלאים כתב דמשמע ב' מינים דומיא דשור וחמור דחרישה עכ"ל משמע מדבריהם לולי הדמיון משור וחמור דחרישה ה"א כלאים דקרא אפי' פרידה עם פרידה בת מינה. ולרמב"ם דס"ל דוקא כלאים דחרישה במין טהור עם טמא ולא ב' מינים שוים טמאים או טהורים א"כ א"א לומר דכלאים דהרבעה אחרישה סמיך דא"כ גם בהרבעה אינו לוקה מן התורה אלא בטהור וטמא ולא משמע כן בדבריו פ"ט מכלאים ובפ"ת מ"ש שם סוף ה' ח' אבל מדברי סופרים מבואר להדיא דבהרבעה אסור מדאורייתא מה שמותר בהנהגה. ומ"מ מתוך הדברים למדנו אי איכא מאן דס"ל בכוונת קרא דחרישה כהרמב"ם דקפדינן דוקא אטהור וטמא דוקא וס"ל נמי דקרא דהרבעה אקרא דחרישה סמיך כמ"ש תוס' א"כ לדידי' אין איסור בהרבעה ג"כ אלא בב' מינים טהור וטמא דוקא ויש מקום לדברי ש"ך י"ד סי' תצ"ז סק"א ובדגול מרבבה כתוב שהיא ס"ס וצ"ל לקמן סעיף יו"ד סק"א והדין עמו מ"מ להנ"ל יש מקום לדין זה:

תו כ' תוס' ומטעם זה מותר לרכוב עלי' עכ"ל וכ"כ תוס' בחגיגה שם וסיימו דבירושלמי יליף ק"ו לאיסור וכ' רא"ש בהל' קטנות ה' כלאים דק"ו פרידא היא דהא כלאים בהמה בעי קשורית לקרון ע"ש ולכאורה נהי ק"ו ליכא מ"מ שוים הם ונילף זה מזה בלי ק"ו ונראה היינו דכ' תוס' ומטעם זה מותר לרכוב אפרידה פי' משום שנתמזג זה מזה ונעשה ברי' חדשה ומין בפ"ע ואין כאן ב' מינים משא"כ כלאי בגדים אפי' הם שועי' וטוים ונוזים זה מזה מ"מ לא יתמזגו ונעשו מין א' כי לעולם יש מציאות לצמר בפ"ע ולפשתן בפ"ע ואתערובות ב' מינים קפיד רחמנא ואינו דומה לפרידה דפנים חדשות וברי' חדשה ומין חדש בא לכאן לכן מצד ההשוי' מותר לרכוב עליו רק מק"ו דירושלמי דאק"ו ליכא למפרך מסברא אלא קולא וחומרא ע"כ צריך הרא"ש לומר ק"ו פריכא הוא דהרי גם בהנהגה צריך קשירה וליכא ק"ו ותו ליכא למילף במה מצינו ממה שהם שוים דז"א דהרי לא שוו מטעם הנ"ל שכ' תוס' שאינם שוים אבל מ"מ אי לאו ק"ו פריכא הוא הי' אסור לרכוב על פרידא מטעם ק"ו הנ"ל עיין וק"ל. והנה משמע ברא"ש הל' קטנות שם ועוד שם בסוף הל' כלאים בתשובת ר' אפרים שם דזה תלי' בפלוגתת ר' יאשי' ור' יונתן דלר' יאשי' אייתר יחדיו בחרישה לומר שצריך שיהיו קשורים משא"כ לר' יהונתן אצטריך יחדיו לגופי' שלא נימא כ"א בפ"ע אסור ממילא אסור אפי' בלתי קשורית וזה דעת ר' אפרים שם ודלא כמשמע מתוס' דשמעתין ד"ה עד שיפרוט וכו' והוא פלוגתת רש"י ותוס' ב"מ פ' השואל ע"ש וא"כ איסי בן יהודה דירושלמי יליף ק"ו לאסור רכיבת פרידה ולא חייש לפירכת הרא"ש היינו משום דס"ל כר' יהונתן ולא אייתר ואסור אפי' אינם קשורים והוה ק' מעליא. אלא דלפ"ז אי בהנהגה לאו דוקא שור וחמור תרי מינים היה אפי' פרידה דהוה פנים חדשות מ"מ קפיד קרא א"כ ה"ה וכ"ש ברביעה דאסור אפי' פרידות שוות להרביען זע"ז ובכלל לא תרביע כלאים דקרא נינהי דאתי צד חמור ומשמש בצד סוס דהא כ' תוס' ב"ב דעיקר התירא מדסמיך קרא דהרבעה אקרא דחרישה וכיון דקרא דחרישה גופי' להנ"ל אוסר פרידה מכ"ש קרא דהרבעה וא"כ ר' יהודה דמתיר הנולדים מן הסוס אעפ"י שאביהן חמור ולא חייש לצד חמור וצד סוס ע"כ כר' יאשי' ס"ל ולדידי' לא מייתר אותו לדחנני' שנוהג בזכרים וא"כ קשה איך מספקא לי' בנולדים מן החמור עם הנולדים מן הסוס הרי ודאי אין חוששין לזרע האב. אע"כ מוכח מזה פשיטת רמב"ן במלחמות אפי' אי באו"ב אין חוששין לזרע האב משום דאין רחמי האב על הבן בבהמות וכמ"ש בנימוקי תורה בפ' שלוח הקן. אבל לענין כלאים ושאר דינים אפשר חוששין:

והנה תוס' בחולין נ"ח ע"א ד"ה מכאן וכן בבכורות ז' ע"א ד"ה והא איפכא בסנהדרין דף פ' ע"ב ד"ה אלא לדבר א' נתכוונו דלא שייך בהיתר והיתר זוז"ג והדין נותן בשלמא באיסור והיתר י"ל כח ההיתר מבטל האיסור הגורם וכמ"ש ר"ן בע"ז דמטעם ביטול הוא. אבל בהיתר והיתר מה יועיל שגם חברו גורם הלא אהא קפיד רחמנא שלא יצטרפו ב' אלו ופשוט הוא:

נמצינו למידין אי אמותיהן שוות עדיף היתר בהיתר מאיסור בהיתר דאלו באיסור והיתר היינו חצי עבד וחצי ב"ח דהוה איסור דצד חירות גורם האיסור כמ"ש לעיל בשם תוס' חגיגה ומשו"ה חיישינן לצד עבדות המשמש בצד חירות משא"כ בהיתר והיתר לא חיישינן לצד סוס המשמש בצד חמור ולענין אמהות שאינן שוות גרע היתר והיתר דלא אמרינן בי' זוז"ג משא"כ איסור והיתר. והנה תוס' סנהדרין הנ"ל בתי' השני כתבו דאפי' אי אין חוששין לזרע האב היינו בהיתר והיתר אבל באיסור והיתר מהני לומר זוז"ג וכ"כ מהרש"א חולין ס"ט ע"א מסברא דנפשי' והוא נגד תוס' בכורות ז' ע"א הנ"ל ע"ש. ומ"מ תוס' סנהדרין כ"כ מייתי ראי' תדע מתמורה ומשם אינו נראה ראי' דאפשר ר"ה התם בתמורה לא ס"ל ספוקי מספקא לי' לר"א ורבנן בחוששין לזרע האב אלא פליגי בשה מקצת שה וכמ"ש תוס' לקמן בשמעתין ד"ה ור"א וכו' ע"ש מ"מ החליטו תוס' סברא זו ולכאורה צ"ע מה ענין לחלק בין או"ה גבי חוששין לזרע האב ונראה סברתם דודאי קשה לומר דלחד מ"ד חוששין ולאידך מ"ד אין חוששין כלל ובמאי פליגי ומכ"ש שיהי' תנא א' מסופק בשני הפכים הללו ע"כ נראה לומר דאפי' אי אין חוששין הכוונה שאין כח האב פועל כ"כ כמו האם אלא כמו צורה לחומר כמו שיבואר לקמן אי"ה וא"כ לענין כלאים אין לומר האי בר סוסיא חמרא והאי בר חמרא וסוסיא כולי חד מינא הוא דליתי' דזהו רובו צד סוס מצד אמו וכח האב מעט מזעיר וזהו רוב חמור מצד אמו וכח הסוס מעט מזעיר. חנני' ס"ל כיון באו"ב גילה רחמנא דרחמי אב על בן ש"מ יש לו כח עצום בהולד כמו האם וחד מינא הוא. אבל אינך ס"ל כח האב מעט מזעיר רק כצורה בעלמא ולאו חד מינא הוא ומ"מ גבי איסור והיתר כיון דא"א שיגמור בלתי כח האב וצורתו דיהיב לחומר כשאור שבעיסה מ"מ הו"ל זוז"ג ומותר כנלע"ד להסביר הענין שיהי' מובן ודלא כתוס' בכורות ז' ע"א הנ"ל:

ונלע"ד להסביר הענין עפ"י מ"ש הרמב"ן ר"פ תזריע דדעת חז"ל פ' המפלת שהזכר מזריע האודם והנקבה הלובן ושניהם שווין בשותפות הוולד. ודעת האונקלס שם כחכם היון שאין מהאב כ"א צורה ההיווית וכל הגשמי והגוף מהאם דהרי אין בין ביעא דספנא מארעא ובין ביעא הנולד מזיווג זכר ונקבה שום הפרש רק זה מוליד אפרוח וזה אינו מוליד אפרוח מפני שחסר חום וצורה ההיווית של זכר ושכן דעת האונקלס וידוע שעשה עפ"י ר"א ור' יהושע רבותיו כמבואר רפ"ק דמגילה ע"ש:

מתוך הדברים למדנו דלמ"ד אין חוששין לזרע האב יש מצד א' יותר בכח זרע האב מלמ"ד חוששין דלמ"ד וס"ל כש"ס פ' המפלת נהי דחלק האב מבורר כמו חלק האם שהלובן שלו והאודם שלה כמבואר בש"ס התם ושניהם שוים ביצירה מ"מ חלקו של אב לא שדי תכלא בכולו כ"א גבולו הוא תופס ולא יותר אבל למ"ד אין חוששין מפני שאינו אלא צורה לחומר ואין בו כדי תפיסה מ"מ מה שיש בו הוא שדו תכלא בכולי גופי' מרישא לסיפא ואין שום דבר נגמר זולתו כשאור שבעיסה ועפ"ז יובנו דברי ר"ח דמייתי מהרי"ט סוף מס' כתובות דשלחי לי' אחי לרבה אם אי אתה עולה לא"י הוי זהיר בג' דברים וכו' והלכה כר' יהודה בפרידות וכ' ר"ח דחוששין לזרע האב ע"כ יחוש רבה לעצמו דאתי מדבית עלי ותמה מהרי"ט הא ר' יהודה רק מספקא לי' ואין הלכה כמותו בפרדות אלא כחנני' דחוששין פשיטא הי' לו לחוש למאי דאתי מדבית עלי. אך לר' יהודה דס"ל דהצורה של אב שדי תכלא בכולו ואין חיות וקיום לחומר זולתו ואותו צורה נצטיירה מדבית עלי יש לחוש שפיר:

ובהנ"ל י"ל לעיל ס"ט ע"א דאמר למ"ד חוששין לזרע האב בן פקיעה הבא על ולד מעליא וכו' יל"ד הו"ל למימר בקיצור הנולדים מבן פקיעה ולד מעליא אין להם תקנה. ע"כ י"ל דר' משרשי' התם ס"ל בהחלט כאונקלוס דאין לאב אלא הצורה. ומ"מ גם להאם מלבד שהיא נותנת כל הגשם והגוף מ"מ משתתפת בצורה מצד מה ועלה קאמר למ"ד חוששין גם בזו לזרע האב א"כ בודאי אי אתי בהמה מעליא אבת פקיעה א"כ גשמי וגופי הסימנים שחוטים ועומדים רק איסור שאינו זבוח רבוץ עליו מטעם כח צורת האב שאינו שחוט לעומת זה איכא צורת האם המסייע בתיקון הצורה ובהא ליכא איסור שאינו זבוח והו"ל זוז"ג ושרי אך בן פקיע הבא על בהמה מעלי' שהסימנים בעצמם אינם שחוטים שהרי האם היא בהמה מעלי' מה מועיל בזה גרמא דצורת האב המעמיד דצורה אינו דומה לגשם כמו שהשאור אינו דומה לעיסה דוקא ב' מיני שאור של חולין ושל תרומה הו"ל זוז"ג אבל שאור של חולין בעיסת תרומה לא הוה זוז"ז והבן זה וק"ל:

בבכורות מ"ה קאמר סתמא ע"ש בפנים ומייתי לי' תוס' בשמעתין ד"ה עיין וכו' ויש לעיין הא או"ב בשחיטה תלי' ושחיטה כשרה בנשים א"כ שפיר אתי' דלא כחנני' דהיא ובנה מותרים לשחוט בקדשים כמבואר ר"פ דזבחים ותיישה ובנה אסורים. והאמת רש"י פי' במתניתין דאותו וב' פסול בקדשים משום מחוסר זמן. ולכאורה היא שפת יתר ומה בעי רש"י בזה הא משנה שלימה מצינו או"ב נוהג בקדשים ע"כ נלע"ד דרש"י נשמר מקו' הנ"ל וס"ל סוגיא אזלא אליבא דר"ש דס"ל שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ומסקינן בחולין פ"א סוף ע"א דלר"ש מחייב אשחיטת קדשים עד דמזדריק דם דאז נעשית שחיטה ראוי למפרע ולמ"ד התראת ספק לא שמה התראה לא לקי כלל ע"ש וא"כ עיקר משנתינו דכשרים באדם ופסולים בבהמה אזריקת דם קאי ובזריקת דם ליכא אז או"ב אלא מחוסר זמן ויפה פירש"י ושפיר קאמר הש"ס חנני' היא והיינו לרש"י אבל באמת צ"ע הא אמרינן לקמן פ"ה ע"א ראה רבי דבריו של ר"מ באו"ב ושנאו בלשון חכמים. וא"כ י"ל ה"נ סתם רבי מתניתין דבכורות אליבא דר"מ דשחיטה שא"ר שמי' שחיטה ואיירי מתניתין משחיטה דכשרה באם ובנה ופסולה אתיישה ובנה והאמת שמשנה שלפני זו חשיב פסולות באדם וכשרים בבהמה וקחשיב שיכור ומסיק בדבלה קעילות ודלא כר' יהודה א"כ אתני' הך משניות כרבנן דר' יהודה ורש"י פי' בשבת דרבנן דר"ש הוא ר' יהודה וה"ה בהיפוך ודוחק דהא ר"מ נמי מחלוקתו של ר"י ור"ש וסתם מתני' ר"מ וא"כ הו"מ לאוקמי כנ"ל ואין הכרח דסתמא דמתניתין כחנני':

ע"א והנך דדמי להדדי וכו' הקשה רא"ש בתשובה להרשב"א להרמב"ם דס"ל אין לוקין במנהיג אלא בתרי מיני טהור וטמא א"כ פרידות דהוה ב' מינים טמאים אין אסור אלא מדרבנן ומנ"ל למידק סי' דאורייתא וכן יש להקשות למאי דס"ל לרמב"ם ס' דאורייתא לקולא מן התורה א"כ לפמ"ש רשב"א אין חוששין ר"ל לא ס"ל חוששין אלא ספוקי מספקי לי' וא"כ הוה לי' רק ספיקא מן התורה לקולא ובדרבנן סמכינן אהני סי' ומנ"ל סי' דאורייתא וכן יש להקשות הא בלא סי' נמי הוה ס"ס ס' חוששין לזרע האב ואת"ל אין חוששין דלמא הם חד מינא דאמא. ונ"ל קו' מתורצת בירך חברתה דהר"ן פי' סי' דאורייתא דלא כפירש"י סמיכת סי' אי דאורייתא או לא אלא פי' הני סימני דפרידות דאורייתא מקובלים הם וסי' מובהקים שראוי לסמוך עליהם ע"ש והשתא שפיר כיון דס"ס או ס' דרבנן הוא והי' שרי לגמרי בלי סי' ואמאי צריך לעיין בהנך דדמי להנ"ל. וצ"ל כיון דאיכא לברורי ולעמוד על הדבר מבררינן ותינח אי הנך סי' מובהקים נינהו ואיכא לברורי על ידיהם אך אס"ד שאין הסי' מובהקים ואין ראוי לסמוך עליהם באיסור דאורייתא א"כ ה"נ אמאי צריך לבדוק כלל הא איכא ס"ס ואי משום בעינן לברורי הא אכתי אינו מבורר שהרי הסי' אינם מובהקים מן התורה אע"כ הני סי' דאורייתא נינהו וא"ש:

והנה הגאון מוה' וואלף ל"ש ז"ל הקשה להגאון נב"י ז"ל למ"ד בא"ע סי' י"ז דאפי' אי סי' לאו דאורייתא מ"מ תרי סי' הוה דאורייתא א"כ מנ"ל סי' דאורייתא דלמא משום דהוה דאודנא וגניבתא כפירש"י ד"ה דדמיין וע"ש. וי"ל דקו' זו גם לשיטת הר"ן דמפרש סי' אלו מקובלים דאורייתא למובהקים וק' מנ"ל דלמא אינם ומ"מ כל שיצטרפו שניהם הו"ל כמובהקים ומנ"ל דסי' אלו דאורייתא ויש לדחות קו' זו שאינו ענין לדסי' י"ז בענין סי' גופו וכליו דהוה מקרה המזדמן ואם יש לאיש הזה ב' מיני סי' שוים קשה שיזדמן עוד א' בשני סימנים אלו דוקא מצרפים יחד. אבל הכא דבר שהוא בתולדה וטבע אם סי' א' יקרה אפשר שיקרה גם שניהם ושלשתם כמו נדמה שהוא בן סוס ונדמה לבן חמור כיון שאין הסום מובהק והבן זה:

אבל לכאורה י"ל באופן אחר דהנה רש"י פי' סי' אזנים וזנב ולא פי' נמי סי' צניף קלי' כ' נב"י דלשון עיין משמע בדבר הנראה לעין ולא בשמיעת קול. ונראה לי הטעם להבחין צריך להשמיע קול מאליו וברצונו כדרך צניפת הסוס אבל לא ע"י הכרח והכאה דע"י הרגשת כאב הכאה ישתנה קולו וצווחתו וידמה למין אחר ע"כ צריך להמתין עד שיצוח מאליו ואפשר שישהה כל היום וקולו לא ישמע ורצה לישב מיד בלי ספק לכן ציוה לבדוק רק בשני סי' הנראים לעין באזניהם וזנב והשתא איכא למיחש אי יעבר בעגלה שלו ובאמצע הדרך יצעק הפרידה באופן המתנגד לב' הסי' אלו כגון ששני הסי' מורים שהיא חמורה והקול יורה בהיפוך. והשתא אי הוה רק סי' אחד הו"ל שני סי' סותרים זא"ז וה"ל ספק ואסור לעבור מכאן ואילך דקיי"ל פ' אלו מציאות סי' וסי' יניח וה"נ דכוותי' אבל השתא דאיכא ב' סימנים מכוונים א"נ יהי' הסימן הקול מתנגד ונאמר סי' וסי' יניח מ"מ נשאר א' להכריע ומותר לעבור מכאן ואילך וא"ש ואמנם כ"ז אי סי' דאורייתא אפי' סי' א' סגי א"כ הוה סגי בהכי אבל אס"ד סי' א' לאו דאורייתא ודוקא ב' סימנים בעי א"כ אי יתנגד הקול לסי' א' לא ישאר רק סי' א' ולא יסמוך על סי' א' אע"כ סי' דאורייתא וא"ש:

אלא שזה סותר למ"ש לעיל דה"ל ס"ס וספיקא דרבנן רק משום דאפשר לברורי מבררינן א"כ תהדר קו' לדוכתא דלמא ב' סי' דוקא הם דאורייתא ולא סי' א' ומשום דאיכא לברורי ע"י ב' סי' זנב ואזנים מבררינן מה תאמר שמא יתנגד שזה סי' הקול ולא ישאר רק סי' א' והוא לאו דאורייתא ז"א כיון דליכא תו לברורי סמכינן אס"ס וספיקא דרבנן להקל אלא מחוורתא כתי' הראשון הנ"ל שכתבתי:

ודע דיש לי מקום עיון ברמב"ן מלחמת ה' שכ' דהס' הוא כיון שמצינו בכל התורה לענין שאר בשר אזלינן בתר אב ודהא באו"ב דוקא מי שבנו כרוך אחריו ולא אב אי נימא ילפינן מיני' פי' שאני בהמה מאדם וכפירש"י ד"ה ואזדא שמואל וכו' ע"ש או דלמא כל התורה ילפינן משאר בשר דאדם דחוששין לזרע האב והכא באו"ב דחידוש הוא שחדשה תורה עוד כ' הטעם משום דאו"ב דאין חייס האב על הבן בבהמה ונ"ל נפקותא לדינא בין הני סברות דאי אמרינן משום חייס הוא א"כ היינו לשחוט הזכר והבן ביום א'. אבל צבי ותייש הבאים זע"ז הוולד נקבה היוצא מבניהם חוששין לזרע אביו בכל מקום אבל אי אמרת חידוש הוא שחדשה תורה באו"ב בלי טעם וגזה"כ בעלמא א"כ י"ל בכל דיני או"ב אין חוששין לזרע האב אפי' בנקבה היוצאת מבין צבי ותייש נמצא תלי' זה בפלוגתא אי דרשינן טעמא דקרא או לא וכ"כ הרמב"ן בפ' שלוח הקן בחומש דכ"כ רמב"ם במורה דטעם או"ב ושלוח הקן משום רחמנות ומ"ש חז"ל שאינו אלא גזירות הוא למ"ד אין טעם למצות אבל לא קיי"ל הכי ע"ש. והנה לשון ברייתא אין או"ב נוהגים בזכרים משמע בזכרים אינו נוהג אבל בנקבות אפשר חוששין לזרע האב כמ"ש רמב"ן דר"י הוא דרבנן דחנני' דמספקא לי' בעלמא ואיהו לא דריש טעמי' דקרא אבל לר"ש י"ל אפי' בנקבות דאו"ב אין חוששין לזרע האב ודלא כשקלא וטרי' דשמעתין וי"ל בזה פסק רמב"ם דעת לנבון וק"ל:

ואבוא לבאר פסקי הרמב"ם א' אל א' בעזה"י כבר כתבתי דאע"ג דהלכה כר' יהונתן בעלמא וכדמשמע מפסק הרמב"ם בה' תרומות דאיש איש דיברה תורה כלשון ב"א מ"מ באו"ב יש לספק אי בעינן אותו לחלק או לא נמצא יש ספק אי נוהג בזכר או לא וע"כ השוחט הזכר עם הבן אינו לוקה וסתמא דמשניות דאמה מכרתי לשחוט משמע דאינו נוהג בזכרים וסתמא דבכורות משמע כחנני' ומ"מ סתמא דפי' בידן מטעם שכתבתי לעיל ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ואין שוחטים או"ב ואם שחט אינו לוקה ומ"מ ס"ל להרמב"ם דכיון דמצינו בכל התורה בשאר בשר דהולכים אחר האב א"כ בכל התורה חוששין לזרע האב ומוקמי פלוגתייהו דרבנן ור"א כדס"ד דש"ס ורבנן פשיטא להו חוששין וממתני' דכלי לק"מ כאשר יבואר לקמן אי"ה ובאו"ב גופי' ס"ל לרמב"ם דיש טעם למצות כמ"ש רמב"ן בשמו פ' כי תצא בשלוח הקן וא"כ אפי' נימא דהתורה לא אסרה לשחוט הזכר עם הבן היינו מטעמא משום דבהמה אין רחמי האב על הבן אבל זולת זה אפי' באו"ב חוששין לזרע האב ע"כ בין תייש הבא על הצביי' ובין צבי הבא על התיישה וילדה אותו הולד יש לו מקצת שה ואין שוחטים אותה ואת בנה ואם שחט לוקה דודאי חוששין לזרע ושה אפי' מקצת שה אמרינן וממילא ראוי לאסור לשחוט הצביי' עם בנה דלמא כ"ע לא ידעו טעמא וסברו דולדה לאו שה הוא ואתי למשחט גם ולדה עם בנו ע"כ יש לאסור מדרבנן כדגזירת בכיסוי משום התרת חלבו לקמן אי"ה:

ולענין כלאים ס"ל לרמב"ם שמעתא דידן אזלא כסוגיא דפ' המפלת דהאב מזריע הלובן והאם האודם ושניהם שוים ביצירה א"כ שפיר קאמר האי סוס וחמרא והא חמרא וסוס וכולו חד מינא הוא. אבל לדעת האונקלוס דהאב והאם אינם שותפים אלא בציור הצורה אבל גוף הנולד מהאם א"כ בין פרי עם האם ובין ב' פרדות שאינם דומים לעולם לוקים דפרי עם האם כיון דחוששין לזרע האב א"כ הולד צורתו מאב זה והאם מאב אחר ושני מיני פרדות שאין אמותיהם שוות נמי לוקה שזה עיקר זרעו מסוס וצורתו חמור וזה בהיפוך וב' מינים ממש הם ולוקים עליהם ומש"פ הרמב"ם כאונקלוס משום דר' משרשי' דאמר לעיל בפ' בהמה המקשה בן פקיעה הבא על הולד מעלי' וכו' ולא אמר סתם ולד הבא מבן פקיעה ולד מעלי' ע"כ כאונקלוס וכמ"ש לעיל:

ועוד ר"א ור"י דאמרינן בבכורות בולד הבא מטמא וטהור דפליגי בזוז"ג ולא שייך זה אלא בצורה דהוי כמו שאור שבעיסה אבל אם האם נותן חצי' והאם חציו הוה כשני עיסות מעורבת ולא שייך זוז"ג אלא בדבר המעמיד ולא בגוף העיסה וכן משמע מתוס' סנהדרין ע"ט ע"ב בתי' השני שהבאתי לעיל ע"כ פסק כן. ולענין חלבו בצבי הבא על התישה אע"ג דעיקר חלב הוא מהאם מ"מ כיון שחוששין לצורת כח האב הצבי וא"א להיות כחלב גמור הראוי להקריב ע"ג מזבח כמ"ש סברא זו גם לח"מ בהל' שחיטה א"כ מסברא חצונה ראוי לאוסרו מטעם האם עיקר הזרע ולא ללקות מכח תערובות האב. ומ"ש הנ"ל כל לרבות כוי וחצי שיעור להוסיף אפי' תייש הבא על הצביי' דמצד האם אינו חלב ומצד כח צורת האב עם צירוף צורת האם הו"ל זוז"ג ושרי להכי מרבינן לי' מכל משום כל דהו כח חלב בין חצי שיעור בכמות בין באיכות נמצא בין תייש הבא על הצביי' ובין צבי הבא על התיישה חלבם אסור מה"ת ואין לוקה:

ומדאמרינן פ"ק דביצה כוי אין מכסין את דמו ביו"ט שלא יבואו להתיר חלבו ופי' כן הרמב"ם רפ"ג מה' י"ט מטעם זה ע"ש א"כ זה שייך בין בתייש הבא על הצביי' ובין בהיפוך הולד חייב בכיסוי בלי ברכה ואין מכסין דמו ביו"ט שלא יבאו להתיר חלבו ולא נביא ללקות על חלבו ע"כ יכסנו בלי ברכה ולא יכסנו ביו"ט ואית לי' הכירא ומה"ט ראוי להחמיר להפריש לעולם כל המתנות שלא נבוא להתיר חלבו אך לתתנו לכהן והוא ממון שאין לו תובעין והממע"ה יש חילוק בצבי הבא על התיישה שעיקרו שה רק צורת חי' יש בו אמרינן שה אפי' מקצת שה וחייב עכ"פ בחצי מתנות והחצי שמחמת צורת האם פטור. אבל בהיפוך תייש הבא על הצביי' פטור לגמרי שאין כח הצורה יכול לחייבו שהאם היא העיקר בגוף גשם הזרע כנלע"ד ליישב פסקי הרמב"ם על נכון בעזה"י:

ואי תיקשי לך במתניתין נימא כל ספק להחמיר דהא אמרינן לקמן חולין קל"ד ע"א צדק משלך ותן לו. דע דלא אמרינן הכי אלא היכי דקמה או בהמה או עיסה בחזקת חיובא קיימא והי' ראוי מחזקה זו ליתנו לעניים וכהנים ורק חזקת ממון דבעלים עדיף בכל מקום משארי חזקות בא הכתיב צדק משלך פי' שיהי' כאלו אינך מוחזק בממון והממון מוטל באמצע וממילא הם זוכים מכח חזקת חיובא ועיין במרדכי שלהי חולין ותמצא כן. אבל הכא דליכא חזקת חיובא נהי נמי דחזקת מומנא ליכא משום צדק משלך מ"מ כיון שהספק שקול מאן מרמי' לי' מיד בעלים ובפרט בממון שאין לו תובעים ועיין ביבמות בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הגדילו וכל א' מהם ס' כהן ס' עבד אינם יכולים להוציא מתנותיהם מידם. והקשני הרב מו"ת בצלאל ר"ב מפראג ז"ל נימא צדק משלך וישבתי לו כעין הנ"ל:

דע דבשלוח הקן דאינו נוהג אלא באם לא שייך חוששין לזרע האב דהתם לאו אזרע קפיד אלא אדגירה דגרה וילדה ואם האם יושבת על ביצי אם אחרת ודגרה אותם והוציאה ולדות חייב בשלוח הקן ואפי' זכר המחמם בע"א ומוציא ולדות הי' ראוי לחייבן ופליגו בזה לקמן אי זכר מיקרי דגירה או לא עיין לקמן ק"מ ומ"מ ע"ב בימי חורפי לא מנעתי לכתוב בזה לחדודי:

העתק חי' סוגיא חוששין לזרע האב מימי חורפי ודרוש בסופו חי' ר"פ או"ב ע"ח ע"א ע"ב ועוד שה כתיב יל"ד מה רצה בזה דהא בודאי בענינא דקדשים כתיב. וי"ל דרצונו לומר תינח דשור לא יהי' כלאים דכתיב ושור וי"ו מוסיף על ענין הראשון. אבל או"ב דשה ינהוג אפי' בכלאים לכן קאמר ועוד שה כתיב ואמר רבא וכו' פי' אי הוה כתיב כבש או עז ה"נ דהומ"ל הכי אבל הואיל וכתיב שה וזה בנה אב וכו' ובזה י"ל ליישב מה שצל"ע מ"ש תוס' דהומ"ל שור ושה אי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם אלא דעדיפא מיני' קאמר וצע"ג מה עדיפותא הא כ' תוס' בפ"ק ע"ז ע"ב ד"ה גבי וכו' דרבא לא אמרה לבנין אב אלא היכי דכתיב שה לחוד אבל היכי דכתיב שה אצל שור ליכא בנין אב וא"כ ה"נ דכתיב שור ליכא בנין אב ע"כ עיקר קו' הש"ס סמך משום שאי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם וא"כ ה"ל להש"ס להזכיר זה שהיא עיקר הילפותא:

ולפי הנ"ל י"ל דמ"ש תוס' היכי דכתיב שור ליכא כללא דרבא דשה להוציא את הכלאים הוא דוחק לכאורה דכיון דבנה אב דכ"מ שנאמר שה אינו אלא שיוצא מבין שני כבשים או שני עזים א"כ מה לו אי כתיב שור גביל או לא. אבל הכוונה בזה י"ל כך דכיון דסתם שור הוא אפי' כלאים וסתם שה היא להוציא כלאים א"כ אי לאו דשור ושה אי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם לא הוה ידעינן אי או אתי לרבות כלאים ולאפוקי ממשמעות דשה או להוציא כלאים אפי' בגסה ולאפוקי ממשמעות דשור משו"ה הניח רבא עוד כלל אחר דשור ושה אי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם וה"ל או לרבות כלאים עכ"פ כן נ"ל בכוונת תוס' בב"ק אע"ג שהוא דחוק בלשון תוס' וא"כ א"ש בשמעתין דליכא להסתפק דלמא אתי או להוציא כלאים ולאפוקי מששמעותי' דשור דז"א דשור דשמעתין בודאי להוציא כלאים דוי"ו מוסיף על ענינא דקדשים וכלאים בקדשים ליכא ושה נמי להוציא את הכלאים א"כ ע"כ אי אתי לרבות כלאים ולא הוה צריך לאתויי בשמעתין הך דשור ושה אי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם ועיין בס' קרבן אשם בשמעתין:

או לרבות את הכלאים הקשו תוס' א"כ מדאצטריך לרבות כלאים ש"מ דבחולין נמי נהוג דכלאים בקדשים ליכא ותי' דהוה מוקמי' לשום דרשא. והכוונה דהוה אמרינן או לחלק ואותו לשיהי' נוהג בזכרים כן הבינו המפרשים והקשו א"כ לר' יהונתן דלחלק לא צריך קרא הדרי קו' לדוכתא ותי' מהר"ם שיף ק' תוס' דה"א כשהראשון חולין הוא כלאים והשני קדשים ואינו כלאים לא יהי' חייב קמ"ל או לרבות כלאים אהראשון ולעולם ה"א דלא נהיג אלא כהשני קדשים:

ובס' ראש יוסף הקשה א"כ יהי' מוכח ע"כ דהבן נשחט ראשון דאלו האם כלאים גם הבן הוא כלאים עד סוף כל הדורות ופסיל לקדשים וא"כ הבן שהוא כלאים נשחט הראשון לחולין והאם קדשים:

ולקמן מצריך קרא להכי עיין דף פ"ב ריש ע"ב ולמה לי' קרא הא מהכא מוכח:

ולפע"ד משום הא לא קשי' דלא מייתדי קראי להכי רק ממשמעות דלא תשחטו וישחטו ע"ש ועיקר קרא שיהי' או"ב נוהג בשנים שוחטים ולא מייתר מידי וא"ש תי' של מהר"ם שיף ז"ל:

והנה בס' מעין חכמה הקשה בש"ס דיומא ס"ד ע"א אמר רבא כגון שהי' לו חולה וכו' ומ"ט לא אמר בקיצור ששני השעירים הי' אב ובנו דהרי רבא ס"ל הל' כר' יהונתן כמ"ש תוס' בשמעתין ד"ה עייל לי' וכו' ונוהג בזכרים לדידי' דהא דיהי' שוים אינו אלא למצוה ולא ליעכב ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דאי לא הוה משכחת אלא בכה"ג ג"כ מוכח כבר מהתם דאו"ב נוהג ע"י ב' שוחטים שהרי כה"ג שוחט השעיר לה' ואיש עתי הוא המוליך השעיר לעזאזל ואייתר תשחטו רק להך דרשא אשר שוחט הבן תחלה שיהי' או"ב נוהג. וא"כ קשה ל"ל להפסיק הענין תיפוק לי מדאצטריך ריבוי בכלאים. ואין לומר כתי' מהר"ם שיף הנ"ל בראשון חולין כלאים והיינו הבן תחלה. א"כ מוכח כבר דהבן תחלה נמי חייב א"כ תשחטו למה לי וא"ל דעיקר אתא לשנים ששוחטים ז"א דכבר מוכח כן משעיר המשתלח משו"ה הודיעני רבא דמשכחת נמי שהי' לו חולה וא"ש עתי בעצמו שחט האם וק"ל:

כ"ז כתבתי לחדודי בעלמא לפי דברי מפורשים הנ"ל. אבל לע"ד יש להשיב טובא. דהתוס' לא הקשה כן אלא להמקשן אבל לקושטא דמילתא ליכא למימר למה לי הפסק הענין והיינו דלא לכתוב אלא סתם ואו"ב לא תשחטו ולא לכתוב שור ושה כלל וא"כ לא יכתוב נמי או וליכא יתורא אכלאים ובטיל המדאצטריך. ואם נאמר דכוונת הקו' שיכתוב שום ייתור אחר אכלאים. א"כ לא שייך לפרש דהא דאתי לחלק ואין חילוק בין חנני' לרבנן ודברי ראש יוסף קשה להולמם באומרו דמיירי בבן ראשון אם כי דבריו מוכרחים אבל מ"מ זה א"א דלהבן לא צריך ריבוי שיהי' כלאים דבנו אפי' כ"ד כדלקמן ע"ט ע"ב. וא"כ נדחו דברי מהר"ם שיף גם קו' מעיין חכמה אינו ק' כ"כ דנהי דרבא ס"ל כחנני' מ"מ בעי למימר תי' אליבא דכ"ע דהרי משו"ה אמר ושחט האם לחולה ולא אמר האב אע"ג די"ל מילתא דפסיקא נקיט שהאב אינו ידוע על הרוב מ"מ האמת יורה דרכו:

ר' יונתן אומר משמע שניהם כ"א ומשמע כ"א לבדו בשיטה מקובצת ב"מ פ' השואל מייתי הריטב"א בשם ר' פנחס האי ז"ל דהיינו דוקא במניעה אבל בקום ועשה כגון שמחייב ליתן מאה זהובים לראובן ושמעון אין ספק שיתן לכל א'. ובס' שיח יצחק רומה תמה שהיא נגד סוגיא דמערבין לקרנות דהתם קום ועשה. ולפע"ד במח"כ דשיח יצחק לא עיין שפיר דר"פ לא איירי התם אי יתן מאתיים מעורבים לשניהם או יתן מאה לכ"א בפ"ע דבגוני דר"פ אין קפידא בכך דזוזי כמאן דפלג' דמי ורק מיירי אי סגי לתת כך לא' מהם מאה זהובים לאיזה מהם שירצה הנותן ומהא לא מיירי ביומא דלא עלה על דעת הש"ס כלל שלא יתן רק מא' מהם או מדם הפר או מדם השעיר כי בלאו כללא דכיי"ל ר"פ הנ"ל נמי לא ס"ד שיתן רק מא' מהם כיון שדם הפר מכפר על הכהנים והשעיר על ישראל א"כ לא יתכן כלל לומר שיהי' הברירה ביד כהן הגדול לכפר על מי שירצה הוא ואידך יהי' ועדרי כפרה ודברי תוס' שם ביומא צ"ע קצת בזה מ"מ האמת שהש"ס ביומא לא מיירי מהא ולא קשה מידי אדר' פנחס ודבריו נכונים לדינא:

ומה כשחייב באם על הבנים כ' תוס' דאם דקרא משמע לי' דוקא. רצונו לומר דה"ל למימר בהיפוך עוף אם על הבנים לחומרא מאו"ב שיהיו נוהג גם בזכרים והא דכתיב אם אורחא דמלתא לכן כ' דז"א דשינה הכתוב ב"פ אם ובמסקנא דליכא למילף שילוח הקן מאו"ב להחמיר שאו"ב נוהג במומן צל"ע לחנני' תרי פ' אם למה לי דמה"ת לומר שיהי' לאו דוקא אם ולחנני' ליכא למימר כתי' התוס' ד"ה מי וכו' וק"ל:

ובקו' א' מיושב קו' ת"ח שהקשה מנ"ל לש"ס דלחנני' חוששין בעלמא לזרע האב ונצטרך לומר דשלוח הקן הוא גזה"כ שלא יהי' נוהג בזכרים איפוך דלמא נילף משלוח הקן דאין חוששין בכל התורה ואו"ב הוא גזה"כ שיהי' נוהג בזכרים והא"ש דס"ל להש"ס אי לאו דפשיטא לי' לחנניא מסברת חוץ דראוי לחוש בכל מקום לזרע האב לא הוה צריך למכתב ב"פ אם דמה"ת לומר אם לאו דוקא דמאו"ב ליכא למילף אע"כ בכל התורה חוששין וה"א בשלוח הקן ואם היא לאו דוקא:

מי שבנו כרוך אחריו הקשו תוס' תרי פעמים אם למה לי ותי' אי לאו דחזינן בשלוח הקן וכו' ותי' דחוק ונראה לפרש דה"א מנ"ל דאו לרבות כלאים ואותו לחלק ולמעט אחד ולא שנים איפוך אנא או לחלק ואותו זכרים משמע אלא משום דבלא"ה כבר מצינו בשלוח הקן דאם דוקא ניחא לנו להשוות או"ב לשלוח הקן:

ולולי דברי התוס' הייתי אומר דאה"נ דה"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים ואין מלמדים ובעלמא אית לן חוששין לזרע האב והא דאמרינן בשמעתין לר' יהודה ספוקי מספקי לי' וכ' הרמב"ן במלחמות דר' יהודה היא חכמים דחנני' ומספקי' לי' אי ילפינן מאו"ב לעלמא או נימא התם היינו משום דאין האב מכיר את בנו בבהמות ואין מרחם עליו ע"ש ולפמ"ש הא א"א למילף מאו"ב דהא הוה ב' כתובים לזה י"ל דהא לר' יהודה קיימינן ואיהו ס"ל בעלמא ב"כ הבאין כא' מלמדין:

וצדקו דברי הרמב"ם דס"ל באו"ב נוהג בזכרים רק ספיקא ולענין תיש הבא על הצבי' וילדה כ' דלוקי' דברירא לי' דחוששין לזרע האב והא"ש דמספקא לי' אי הלכה כחנני' דפ' שמואל הלכתא כוותי' ונוהג או"ב בזכרים או הלכה כסתם משנתינו. ויבואר לקמן דסתמא דתלמודא דסוף מס' כתובות דהלכה כר' יהודה בפרדות נמי ס"ל הכי. נמצא לענין או"ב אי נוהג או לא הוה ספקא. אמנם בעלמא בודאי דחוששין לזרע האב ממנ"פ אי או"ב נוהג בזכרים ילפינן מיני' בעלמא מק"ו דהשתא באו"ב הסברא נותנת דלא לינהג בזכרים כמ"ש רמב"ן ואפ"ה חוששין מכ"ש בעלמא ואי אינו נוהג בזכרים א"כ ה"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים ובעלמא חוששין לזרע האב:

ובזה מיושב נמי מה שכ' הר"ן לקמן פ' הזרוע דרש"י פי' אם לחייב בכולהי מתנות קחי אצבי הבא על התישה והקשה הר"ן א"כ תפשוט מהכא דחוששין לזרע האב מדצטריך קרא לרבוי. והנה לכאורה אפי' אי מיירי בתיש הבא על הצבי' כמ"ש תוס' בשמעתין נמי קשה תפשוט מהכא ונילף מהכא דחוששין בעלמא כי היכי דחייבי רחמנא במתנות. והר"ן תי' דמיירי בכוי מפני שהוא ברי' בפ"ע ומסתעייא מפסק הרמב"ם. והאמת שכן אפשר להיות דאם שה מרבה כוי שהוא ברי' בפ"ע ואי איכא כוי שהוא ברי' בפ"ע והכי קיי"ל באמת. אבל משמע דלמאן דפליג ליכא כוי כ"א הבא מתיש וצבי והיינו ר"א ומחלקתו ולדידהו ע"כ קרא לתיש וצבי אתא והדרן קו' הר"ן לדוכתא. ולכאורה לפי הנ"ל קשה א"כ ר' אבא בשמעתין דאמר עייל הנך דדמיין להדדי וש"מ דס"ל אין חוששין לזרע האב איך אפשר לומר כן הא הו"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים ואנן קיי"ל אין מלמדין. וי"ל ס"ל כחנני' דלחלק לא צריך קרא ואו"ב נוהג בזכרים וס"ל נמי כתנא דס"ל דליכא כוי שהוא ברי' בפ"ע אלא תיש וצבי' ואתי' אם שה לרבות תיש וצבי וה"ל או"ב ומתנות ב' כתובים ואין מלמדים משו"ה אין חוששין לזרע האב ולמאן דמספקא לי' היינו ספיקא אי לחלק צריך קרא ואו"ב אינו נוהג בזכרים וה"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים נמצא בעלמא חוששין. או כר' יהונתן דלחלק לא צריך קרא ואו"ב נוהג בזכרים וה"ל או"ב ומתנות ב"כ ובעלמא אין חוששין ומיושב קו' הר"ן על פירש"י ומ"מ מוכח נמי כהרמב"ם דלמאי דס"ל דכוי ברי' בפ"ע מוקמי אם שה לברי' בפ"ע ולא הוה או"ב ומתנות ב"כ דאלת"ה תקשי לשמואל דאמר חנני' ס"ל חוששין הא אדרבא לחנני' אין חוששין דהא הו"ל או"ב ומתנות ב' כתובים אע"כ מוקי אם שה לברי' בפ"ע:

ובזה י"ל מה שמקשין לשיטת הרמב"ן דאי או"ב אינו נוהג בזכרים מ"מ אין למילף מיני' בעלמא משום דהתם באו"ב הטעם משום היכר ואין האב מכיר את בנו א"כ מה מקשה בשמעתין אפלוגתא דר"א ורבנן בכוי לפלגו בחוששין בעלמא בפלוגתא דחנני' ורבנן. מאי קושי' הא א"נ ס"ל לר"א כרבנן דחוששין ה"א דוקא באו"ב אין חוששין אבל בעלמא חוששין קמ"ל ר"ח דאפי' בעלמא נמי אין חוששין ולפי הנ"ל א"ש דע"ע הכי מתפרש קו' הש"ס דלפלגו בפלוגתא דחוששין היינו דרבנן ס"ל אינו נוהג בזכרים וה"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים וממילא נוהג בתיש הבא על הצבי' דהרי חוששין לזרע האב ור"א סבר כחנני' דאו"ב נוהג בזכרים וה"ל או"ב ומתנות ב' כתובים דאכתי לא אסיק אדעתי' דפוטר ר"א ממתנות דס"ל דרשא דרבא לעיקר שהדין עם הטבח וא"כ ה"ל ב' כתובים ואין חוששין בעלמא וכיון דהכי הוא קו' הש"ס ממילא לק"מ אהרמב"ן:

ואדרבא יש להוכיח כהרמב"ן דאלת"ה ק' מאי פריך ולפלגו בחוששין ובפלוגתא דחנני' ורבנן דלמא תרווייהו כרבנן ורבנן דר"א ס"ל דה"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים ואין מלמדין משו"ה בעלמא חוששין ור"א לטעמי' דס"ל לקמן ק"מ ע"ב דשלוח הקן נוהג בקורא זכר וליכא ב' כתובים ומשו"ה ס"ל אין חוששין דיליף מאו"ב כיון דליכא ב' כתובים אע"כ פשיטא להש"ס סברת הרמב"ן דמאו"ב ליכא למילף דאין חוששין אלא בספיקא הוה והשתא הוה סד"א דל"א פשיטא לי' וע"כ ס"ל או"ב נוהג בזכרים וס"ל או"ב ומתנות הו"ל ב' כתובים וא"כ לפלגו בפלוגתת חנני' ורבנן. ולקמן פריך הש"ס מדלרבנן מספקא לי' לר"א פשיטא לי' ומייתי ממתנות הו"ל למפרך מנין פשיטא לי' כיון דבמתנות גופי' מספקא לי' וליכא ב' כתובים אלא דכ"ז נכלל בקו' הש"ס:

ובזה מיושב מ"ש הרמב"ם בהל' כלאים דהמרביע פרד עם האם לוקה וב' פרדות זע"ז נמי לוקה אם אין אמותיהם שוים דלכאורה צ"ע לפי הנ"ל דלאביי דפסיק הלכה כר' יאשי' כמ"ש תוס' ד"ה עיין וכו' וא"כ ס"ל לחלק צריך קרא ואין או"ב נוהג בזכרים וממילא הו"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים וחוששין בעלמא לזרע האב ופרד אסור אפי' עם האם וב' פרדות זע"ז מותרים בכל ענין וא"כ לאיזה צורך יהיב אביי סימנא עבי' קלי' וכו' אע"כ מוכח כהרמב"ם דאפי' אי חוששין לזרע האב ואסור פרד עם האם מדינא מ"מ גם ב' פרדות זע"ז אסורים עד שיהיו אביהן שוים וכהרמב"ם:

וטעמא י"ל עפ"י מה שהקשו תוס' לקמן פ"ב ע"ב למאי דקיי"ל אינו חייב בכלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה במפלת יד והיינו משום דכתיב כרמך לא תזרע כלאים שהי' כרם ואח"כ כלאים והכי ס"ל לר' יהודה א"כ בהמתך לא תרביע כלאים מה דרשת בי' והנה י"ל למ"ד אין חוששין לזרע האב וה"א למשרי פרד עם האם קמ"ל בהמתך לא תרביע כלאים פרדה שהוא נקרא כלאים שמעורב בו כח סוס וחמור ואי בעלמא חוששין לזרע האב ולא אצטריך קרא לפרד עם האם נימא דאתי קרא למתסר ב' פרדות שאינם דומים באביהם שלא להרביעם זע"ז ומיהו כ"ז בהרבעה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים אבל בהנהגה דשור וחמור יחדיו כתיב בזה ליכא קרא הדרן לכללן אי חוששין לזרע האב אסור פרד עם האם ומותרים הפרדות זע"ז. ולכן בכולה שמעתין י"ל דמיירי בהנהגה דמתניתין הנולדים מן הסוס לא מיירי להדיא בהרבעה אדרבא הך מתניתין דכלאים מיירי להדי' בהנהגה ועלה קאי שמואל זו דברי ר' יהודה וכו' וגם הכל מודים בפרד עם האם אהך פלוגתא קאי ור' אבא מיירי בהדי' בהנהגה א"כ א"ש שקלא וטרי' דהש"ס וכד הוה בעי למפשט מפרדה שרבעה דספוקי מספקא לי' הו"מ למדחי דלמא לעולם לענין הנהגה פשיטא לי' דאין חוששין והכא בהרבעה גלי קרא בהמתך לא תרביע כלאים אלא דלפ"ז פשיטא דאיכא לספוקי אי למילף מאו"ב דאין חוששין או מכלאים דחוששין שהרי גלי קרא דניחוש לזרע האב ולמיסר פרד עם האם ומשו"ה דחי דלמא לא דריש קרא כלל ומפשט פשיטא לי' דאין חוששין ובדלא ידעינן מינא דאימא. ומ"מ אינו אלא דיחוי בעלמא דקיי"ל ר' יהודה מספקא לי' וא"כ עכ"פ לק"מ לאביי כיון דפשיטא דלדידי' חוששין לזרע האב למה לו למיהב סימנא. ז"א דע"ג דחוששין מ"מ ב' פרדות שאינם שוים אסורים זע"ז וכפסק הרמב"ם ודע דלפי הנ"ל גם לרבא דס"ל כר' יהונתן נמי ס"ל בעלמא חוששין דלא הוה או"ב ומתנות ב' כתובים דהא מצרכין קרא אם שה לכוי שהוא ברי' בפ"ע כנ"ל:

ובמה שאמרנו מיושבים סוף כתובות דשלחו לי' הלכה כר' יהודה בפרדות ולרמב"ן צע"ג מאן פליג אהך דר' יהודה דפרדה שתבעה דהא רבנן דחנני' היינו ר' יהודה ולחנני' פשיטא טפי דאין מרביעין עליו אלא מינה וצע"ג לכאורה. ועוד דהו"ל לאתויי חנני' גופי' הלכה כחנני'. ומכ"ש לרבינו חננאל שבס' יוחסין דרמזו לי' למיחוש לזרע האב דאתו מדבית עלי א"כ ה"ל לאתויי חנני' ולפירש"י נמי דשלחו לי' הלכה כר' יהודה דספיקא א"כ טפי ה"ל לאתויי משנתינו דכלאים הנולדים מן הסוס דברייתא פרדה שתבעה נוטה טפי לומר דס"ל בברור חוששין כחנני' ולולי משנתינו דהנולדים מן הסוס דמכח דלית לי' לר' יהודה חוששין היו ראוי להביא מברייתא דפרדה שתבעה דאית לי' ממש כחנני':

אמנם לפי הנ"ל א"ש הכל דודאי ר' יהודה ע"כ מספקא לי' כמותך מצרוף משנתינו דהנולדים מן הסוס עם הברייתא פרדה שתבעה אמנם אנן לא קיי"ל כוותי' בהא דאיהו לטעמי' דס"ל ב' כתובים מלמדים ואיכא לספוקי אי נילף מאו"ב או נימא שאני או"ב כסברת הרמב"ן. אך אנן דקיי"ל ב"כ אין מלמדים א"כ ס"ל בעלמא חוששין ולא דקיי"ל כר' יהודה דמתניתין הנולדים מן הסוס אלא כר' יהודה דברייתא פרדה שתבעה ולא הו"מ למשלח לי' הלכה כחנני' דאדרבא לחנני' אפשר דאין חוששין אי הוה או"ב ומתנות ב"כ. ואינהו רצו לרמוז לי' שיחוש לבית עלי ע"כ שלחו לו ר' יהודה דפרדה שתבעה. וליכא למטעי דלמא רק ספיקא הוה א"כ ה"ל למשלח לי' מתניתין דהנולדים מן המות אע"כ דוקא כברייתא קיי"ל ולא כמתניתין דהנולדים דפשיטא לן שחוששין וק"ל. ושארי פסקי הרמב"ם בענין זה יבוארו לפנינו אי"ה אחת לאחת:

א"ר יהודה א"ש זו דברי ר' יהודה וכו' בכולהי שמעתין משמע דלר' יהודה מספקי לי' אי בעי קרא לחלק או לא ועיין לקמן פ"ו ע"ב תוס' ד"ה לחלק מדמו נפקא. יש ליישב דלקמן פ"ד ע"א מקשה אימא בהמה בכלל חי' לכיסוי ומשני עליך אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים והשתא י"ל אי לאו קרא לחלק ה"א לעולם בהמה בכלל חי' אלא שאינו מחויב לכסות עד שישחוט שניהם חי' ועוף ומקיים על הארץ תשפכנו כמים בשוחט אחד מהם משו"ה איצטרך הכא קרא לחלק טפי מבעלמא:

ובזה י"ל לקמן פ"ח ע"א ד"ה ור' יהודה וכו' ע"ש דקשי' הלכתא אהלכתא. וי"ל דלכאורה הקו' דלמא בהמה בכלל חי' לכיסוי צריך להבין א"כ לא לכתב לא חי' ולא עוף לימא סתם השופך דם יכסה. וצ"ל דאצטריך למכתב לשון חי' למעוטי קדשים כמבואר שם דף פ"ד ע"א דאע"ג דהשתא קיימינן דבהמה בכלל חי' מ"מ מדאפקי' רחמנא בלשון חי' ש"מ למעוטי קדשים ולעולם אימא בהמה בכלל חי' לכיסוי כך צריך לפרש קו' הש"ס וא"כ צריך להבין הא לעיל מיני' מפיק למעוטי קדשים מדכתיב ושפך וכיסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכיסה יצא קדשים שמחוסר שפיכה גרירה וכיסה שצריך לגרור מעל המזבח דם הנזרק וא"כ לא צריך חי' ועוף למעוטי קדשים וממילא מוכח דבהמה ליתא בכלל חי' מדכתיב חי' ועוף כלל והדרי קו' לדוכתא. מיהו לר' יהודה דס"ל אין כל דמו צריך כיסוי א"כ אין קדשים צריכי גרירה ולא מימעט מושפך וכיסה ואיצטריך חי' למעוטי קדשים ושפיר ה"א בהמה בכלל חי' ואי משום על הארץ תשפכנו כמים. ה"א אי שחיט בהמה לבד תשפכנו כמים ואי שחיט בהמה עם עוף יכסה ע"כ צריך קרא לחלק. נמצא אי קיי"ל כר' יהונתן דלחלק לא צריך קרא והכא כתיב קרא לחלק מוכח ממילא דדם אפי' מקצת דם וא"ש הלכתא ואמנם למ"ש לעיל דר' יהודה ע"כ ס' בברור כר' יאשי' קשה וק"ל:

והנה עיין בב"ק ס' ע"א גבי טמון באש משמע בביאור דס"ל לר' יהודה או לחלק דמשו"ה מחייב טמון באש ולא פוטר מהמוציא מחברו עליו הראי' מבואר דפשיטא כר' יאשי' ולפמ"ש לעיל ניחא. אמנם לפשטא דשמעתין י"ל כך לפמ"ש בשטה מקובצת שם דמשו"ה הו"א למפטר בעלי קומה משום דכתיב גדיש ה"א דמרבינן מעין הפרט מידי דמגדש שעושין ממנו גדיש לאפוקי ירקות ובע"ח שאין עושין מהם גדיש. משו"ה אצטריך קרא לרבות בעלי קומה ע"ש והשתא הוה סד"א לקיים כעין הפרט מידי דמגדש אין מידי אחרינא לא וקמה כמשמעו ולא לרבות בעלי קומה אלא לומר שאינו חייב אלא על גדיש וגם קמה שניהם ביחד משו"ה איצטריך או לחלק וכיון דידעינן דעל גדיש לחוד נמי מחייב ע"כ קמה אתי לרבות כל קומה אעפ"י שאינו כעין הפרט. ובזה יובנו דברי רבנן התמוהים שאמרו כבר כתיב או השדה. ותמוה מה בכך כיון דמצרכו או לחלק א"כ צריכין או בכל פרט ופרט בקמה ובשדה. והא"ש דרבנן ס"ל כר' יונתן דלא צריך קרא לחלק ולא איצטריך אלא שלא נטעה לקיים כעין הפרט וזה א"א דהא עכ"פ כתיב או השדה וכיון דאפי' על שדה לחוד חייב שאינו אלא ליחכה נירו מכ"ש על קמה לחוד וממילא שלא נצטרך כעין הפרט ונרבה כל בעלי קומה אע"כ קמה למעוטי טמון:

ויובן נמי מה שאמר יהודה איידי דכתיב או קמה כתיב נמי או השדה שהיא דחוק קצת. אבל הו"מ למימר כך אי לא הוה כתיב אלא או השדה ה"א לעולם כמעיקרא כי תצא אש ממילא ומעצמו. לא יתחייב אלא על הגדיש וקמה ביחד ולא נרבה בעלי קומה שהיא נגד הפרט. ואו השדה קאי אלמטה המבעיר את הבערה בידים זה יתחייב אפי' על ליחכה נירו לחוד ובזה הוה מתורץ סתירת הקרא מרישא לסיפא דרמי התם להדדי כי תצא משמע מאליו והמבעיר הבעירה משמע בידים ולפי הנ"ל הוה ניחא. ולק"מ קו' רבנן על ר' יהודה דמאו השדה לא מוכח מידי וע"כ נימא איפכא נכתוב או הקמה ולא או השדה ועל זה אמר ר' יהודה איידי וק"ל הקצרתי כי אין כאן מקומו:

אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב. בעל ה"ג ס"ל דברירא לי' דאין חוששין ומקשים מנ"ל להש"ס דלמא מספקא לי' וי"ל לפמ"ש לעיל ק"ו דאיסי בן יהודה בירושלמי דאסור לרכוב על פרדה כלל. והרא"ש דוחה הק"ו דגם בשור וחמור אינו אסור אלא בקשורים והיינו כר' יאשי' דלר' יונתן איצטריך יחדיו לגופי' כמ"ש לעיל באריכות בביאור עפ"י דברי הרא"ש סוף הל' כלאים וא"כ מדעייל לי' כודנייתא ע"כ ס"ל בברור כר' יאשי' לחלק צריך קרא ואייתר יחדיו וליכא ק"ו ומותר לרכוב בפרדות ומוכח דאין חוששין וזה דלא כמ"ש לעיל דאדרבא לר' יאשי' חוששין:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף